אנחנו בארבעים ושמונה דברים שהתורה נקנית בהם, המכוון את שמועתו, מ"ז.

הוספתי על דברי רבותי ולכן נכשלתי וטעיתי. שיחות רבות השמיע רבי שלום מרדכי הכהן שבדרון בישיבת כפר חסידים, בסיומה של שיחה אחת ניגש אליו בחור והקשה על הדרשה, רבי שלום הרהר קמעא ואמר לבחור, עכשיו ניגשים להתפלל תפילת ערבית לאחר התפילה אשיב לך. בסיום התפילה פסע רבי שלום למקומו של רבי אליהו לאפיאן וביקש את רשותו להוסיף כמה דברים על דרשתו, משקיבל את ההסכמה לכך עלה רבי שלום שוב על הבימה והתוודה בפני כלל תלמידי הישיבה, לפני התפילה ניגש אליו בחור והקשה קושיה חזקה על הדברים שאמרתי, הבחור צודק, הדברים שאמרתי לא נכונים, והרהרתי לעצמי מה גרם לי לטעות, וגליתי פשר דבר, למעשה כל מה שאמרתי לא  משלי אמרתי, אלא משל רבותי, דבריו של רבי שלום מרדכי הכהן שבדרון היו בד"כ על פי דברי רבותיו רבי לייב חסמן בעל האור יהל, ומאוחר יותר גם על פי רבי אליהו לאפיאן בעל הלב אליהו, אז הוא אמר למעשה כל מה שאמרתי לא משלי אמרתי, אלא משל רבותי, אלא שרציתי לתת ציפוי מוזהב לדברי רבותי ולייפות את דבריהם הנפלאים ובזה נכשלתי וטעיתי. עתה אבהיר בקצרה רק את מה שאמרו רבותי כי כל שאר התוספות טעיתם. זה נקרא את שמועתו שאינו מכוון לא להוסיף עליה ולא לגרוע ממנו, ז"א להגיד את הדברים ששמע מפי רבותיו בדיוק כמו שהם בלי תוספות ובלי גרעונות, אבל היה לו את מידת האמת והיושר להודות שהוא טעה והוא ברר לעצמו מה גרם לו לטעות, והוא עמד על זה שבגלל שהוא רצה לייפות את דבריהם של רבותיו ולצפות אותם בציפוי מוזהב בזה הוא נכשל וטעה. ואז חזר לומר את דבריהם כמות שהם. זה היה הרב שבדרון.

בזכרון נפלא נתברך רבי נחום פרצוביץ ראש ישיבת מיר, זוכר היה כל מילה, היה בעיניו ערך למילה כתובה וערך למילה נאמרת. בדברי רבותינו אין דיבור אחד לבטלה, כן סבר וכן נהג הלכה למעשה כאשר למד את דבריהם. אז כל דיבור שרבותינו הקדושים אין בו דבר אחד לבטלה, כל דיבור ודיבור יש לו משמעות וכוונה. ולכן כך הוא נהג למעשה, וכך הוא למד את דבריהם, אין להסתפק ברוח הדברים במה שמשמע מהתוכן, אלא צריך לבחון כל מילה ומילה ואז יודעים את מה שנאמר. אדם לא יקרא ויבין בערך, צריך לעמוד ולדייק על כל מילה ומילה למה כתוב ככה ולא ככה, למה כתוב פה תוספת מילה, אפשר היה להגיד ככה, כל מילה ומילה היא לא לבטלה, רבותינו כתבו דברים כל  מילה ומילה היא על מקומה ומכונה, לכן לא להבין רק מלמעלה את הענין, צריך לדייק בדבריהם. אין להסתפק ברוח הדברים, מה רוח הדברים, וגם לא מה משמע מהתוכן, אז מה משמע, אלא צריך לבחון כל מילה ומילה, ורק אז יודעים מה נאמר, וזה לא נקרא דיוקים,  יש כאלה רוצים להגיד מה אתה אומר דיוקים, עזוב, הבנו, יאלה, בא נמשיך, לא, זה לא דיוקים בלשון כזאת אלא צריך פשוט לדעת את אשר כתוב. כך היה נוהג רבי נחום פרצוביץ ראש ישיבת מיר.

סיפר רבי מיכל יהודה ליפקוביץ, מעשה בבחור שאמר לרבי איסר זלמן מלצר דבר תורה בשמו של הפרי מגדים, שמע רבי איסר זלמן את דבריו ואמר לו, בעל הפרי מגדים אינו אומר את החידוש הזה, בלי לראות אותו, הוא רק שמע מה הבחור אומר בשמו של הפרי מגדים, הוא אמר אין פרי מגדים כזה, בעל הפרי מגדים אינו אומר את החידוש הזה. רצה אותו בחור לגשת לארון הספרים להוציא את הספר ולהראות לרב, עצר אותו רבי איסר זלמן ואמר לו, לפני שהנך לוקח את הספר בידך בא נברר קודם האם יתכן שבעל פרי מגדים יכתוב חידוש מעין זה. ומיד התחיל להסבי רלו דרכו ושיטתו בלימוד של בעל פרי מגדים, והוכיח לו שלא יתכן שיאמר חידוש זה באופן זה ובדרך זו, לאחר מכן אמר לו, עכשיו הנך יכול לחפש את אשר אמרת. עיין הבחור בספר עצמו וחיפש את אשר אמר קודם בשמו של הפרי מגדים, וכמובן שהוא לא מוצא את הדבר. אין דבר כזה, ככה אמר לו רבי איסר זלמן מלצר, לא יכול להיות, השיטה של הפרי מגדים לא יכולה להגיד דבר כזה, ואכן הוא הלך לחפש את מה שהוא חשב שכתוב וגילה שלא כתוב. האם הינך חושב שהנני בקיא בכל דבריו של הפרי מגדים, שאל אותו רבי איסר זלמן את תלמידו, הבנתי שלא יתכן שהוא יאמר חידוש בנוסח כזה.

עוד הוסיף וסיפר רבי מיכל יהודה ליפקוביץ מעשה שהיה עם רבי חיים מבריסק, רבי חיים הזדמן פעם ללודז' בפולין, בתפילת שחרית חיפשו מנין לקריאת התורה, היה יושב יהודי תלמיד חכם שאמר, רוב מנין של אנשים שטרם שמעו את קריאת התורה כבר יש, ובכן אפשר להתחיל בקריאת התורה. השיב רבה של בריסק ואמר, רבי אברהם דנציג בעל חיי אדם נשאר בצריך עיון בשאלה אם כולם שמעו קריאת התורה, ויש איזה בני אדם שלא שמעו, האם מותר לקרות עוד הפעם בשבילה, או שיש צורך בעשרה אנשים שעדיין לא שמעו קריאת התורה, מה ענה לו? ענה לו אותו תלמיד חכם לרבה של בריסק ואמר, שישנו ר"ן - רבינו ניסים מפורש שפוסק בשמו של הרמב"ן שמספיק רוב מנין של אנשים שטרם שמעו קריאת התורה כמו בכל הדברים שבקדושה. אז הוא מביא ר"ן מפורש, ככה הוא אומר, בשמו של הרמב"ן שמספיק רוב מנין, לא צריך עשרה. רוב מנין של אנשים שטרם שמעו קריאת התורה. כמו בכל הדברים שבקדושה. לדבריו אלה אמר לו מיד רבי חיים סאלאוויצ'יק, הרב מבריסק, אין ר"ן שפוסק את ההלכה כפי שהנך אומר, לא יתכן שרבינו ניסים אומר כך, בלי להסתכל, ניגש אותו רב לארון הספרים פתח את הר"ן במגילה ג', ברי"ף וקרא את דבריו של רבינו ניסים בדיבור המתחיל אמר רב, והרמב"ן ז"ל כתב, שאין זו ראיה דכל אותם דק אחשיב התם במגילה כ"ג, חובת ציבור הן, ואין עושים אותם אלא אם כן בעשרה או רובם מחויבים בדבר, כגון שלא שמעו קדיש וברכו. לא כך יש לקרוא את דבריו של הר"ן תיקן אותו רבי חיים הלוי מבריסק, אלא באופן זה, והרמב"ן ז"ל כתב שאין זו ראיה דכל אותם דק אחשיב התם חובת ציבור הם ואין עושים אותם אלא אם כן בעשרה, ולאחר מילה זו, כך אמר לו רבי חיים סאלאוויצ'יק, יש לרשום פסק ולאחר מכן להמשיך ולקרוא, או רובם מחוייבים בדבר כגון שלא שמעו קדיש וברכו, ואם כן דברי הר"ן שכתב או רובם הם רק על קדיש וברכו גרידא ולא על קריאת התורה, ולפי זה קריאת התורה אשר מנויה במשנה זו במגילה כ"ג הינה מן הדברים שחובת ציבור הם ואין עושים אותם אלא אם כן בעשרה. והוסיף הרב מבריסק ואמר לאותו תלמיד חכם, וכי סבור אתה שהנני בקיא באופן מוחלט בכל דבריו של רבינו ניסים? אבל ברור לי שאם רבי אברהם דנציג, בעל חיי אדם שזכה להיות פוסק נשאר בצריך עיון, הרי לא יתכן שישנו ר"ן שפוסק באופן זה. אתם שומעים? פוסק שזכה להיות פוסק כמו הרב דנציג בעל חיי אדם, לא ישאיר בצריך עיון דבר שר"ן כותב אותו מפורש, כי בודאי הוא גם ראה אותה רק, וודאי שלא תצא גם מכשלה תחת ידו שהוא ישאר בצריך עיון במקום שהדברים ברורים. אז מעצם זה שהוא ידע מה שפוסק החיי אדם, זה כבר היה מספיק להסיק מסקנה שאין ר"ן כזה. זה נקרא המכוון שמועתו.

עוד ענין מסופר על רבי חיים מבריסק, בשעה שחידש רבי חיים את סברתו בדק וחיפש בכל המטמוניות שבתלמוד וראשונים, לראות אם אין משם איזו סתירה לחידוש. הוא רק דאג לכך שסברתו תהיה כזו שאי אפשר שתפגוש איזו סתירה על הדרך. לאמיתו של דבר לא הוצרך גם לדאוג לכך, שכלו שכל הישר בהחלט לא יכול היה לקבל לכתחילה איזו סברה שיש בה ליקוי מבחינת האמת. דוגמא אופיינית, פעם ישב רבי חיים במסיבה של תלמידי חכמים, ואמר דבר תורה, נהנה אחד מהשומעים והעיר, שבתוס' במקום פלוני כתוב כך וכך, באופן שמשם תהיה סתירה לדברי רבי חיים. השיב רבי חיים מבריסק, בתוס' לא כתוב כך. מיד הביאו גמרא, פתחו את התוס' ומצאו שצדק רבי חיים, לא כתוב שם כך, כעבור רגע אמר רבי חיים למקורביו, כלום אתם חושבים שאני בקיא ויודע כל מה שכתוב בתוס', ובפרט מה שלא כתוב שם? לאו, אלא שאני הבנתי שכך, שכך כמו שאמר פלוני אי אפשר שיהיה כתוב בתוס', כמו שהוא אמר את הדברים זה לא יכול להיות כתוב, והוא צדק, זה נקרא בעל סברה ישרה ומי שזוכה לכוון את שמועתו.

רבי נחום פרצוביץ נוהג היה לדקדק עד מאד בדברי רבו, רבי ברוך דב ליבוביץ, תכונה זו עצמה ירש כפי הנראה מרבו שהיה נוהג גם כן לדברי רבי חיים מבריסק. רבי ברוך בער כידוע חידש שיעור שלם במסכת קידושין על פי שלש מילים ששמע מרבי חיים, ריידן מוזמן, חייבים שתהיה אמירה, חייבים שתהיה אמירה. רבי נחום היה חוזר על דברי ר' ברוך בער כלשונם ממש, משום כך סרב לעיין בספר ברכת שמואל כאשר העיר ולו כי שם משמע אחרת. אמנם כך כתוב בספר אבל אני שמעתי בזו הלשון, חייבים שתהיה אמירה. כאשר שאל אותו תלמיד אם רבי ברוך בער נהג להזכיר דברי רש"י לעיתים קרובות, השיב, בכל מסכת בבא קמא עד אישו משום חיציו לא הזכיר רבי ברוך בער דבר מדברי רש"י, רבי נחום זכר אף את אשר לא אמר רבו, ז"א הוא היה אומר מה שאומר רבו בדיוק בלי להזדקק אפילו לרש"י, והוא גם זכר מה לא אמר רבו, זה נקרא המכוון שמועתו, לא זז ממה שהוא שמע מפי רבותיו, והשתמש בלשונות שלהם, ואם הראו לו ספר לא ככה אומר אבל ככה אני שמעתי, והוא ממשיך עם מה ששמעתי.

אף העיתוי והמקום בו נאמרו דברים היו בעיני רבי נחום בעלי משמעות, מדוע אמר רבי ברוך בער את דבריו רק בסוף הסוגיה, והרי היה לו לומר זאת כבר מתחילתה, אלא טעם הוא וכאן האריך בדברי הסבר. אז גם העיתוי והמקום שנאמרו דברים היו בעלי משמעות אצלו. כאשר למדו מסכת יבמות והגיעו לסוגית פלגינא דבורא, אמר לתלמידיו כי אמנם עיקרו של ענין זה לכאורה אינו שייכת למסכת בה עוסקים אנו, אבל רבי ברוך בער עמל על זה ארבעה שיעורים כאשר למדו מסכת יבמות אז אף אנו חייבים לעשות כן. זה נקרא המכוון שמועתו על פי רבותיו. ואף בעניני השקפה דקדק היטב בלשון רבו, פעמים רבו הזכיר את אשר אמר רבי ברוך בער, כאשר שב מן הכנסיה הגדולה ודן עם גדולי הדור על תכנית החלוקה, עיקר הבעיה היא שבארץ ישראל התחוללו  מלחמות ללא סוף, תראו כמה הם דייקו וצדקו, גם בעניני השקפה הוא דיבר לדקדק היטב בלשון רבו, והזכיר את דברי רבו כשחזר מהכנסיה הגדולה שדנו גדולי דור על תכנית החלוקה בארץ ישראל. ומה היה הלשון? עיקר הבעיה היא שבארץ ישראל התחוללו מלחמות ללא סוף. נאנח רבי נחום והוסיף, אכן דייק מורי ורבי בלשונו כאשר אמר מלחמות, לא מלחמה אחת אלא הרבה מלחמות.

כמה פעמים שאלו את ר' יחזקאל אברמסקי שאלה חמורה, ואמר לשואלים - בואו מחר, או מחרתיים, כשבאו אליו לאחר יום יומיים לשמוע את התשובה אמר להם הייתי צריך להתעמק לחשוב איך היה רבי איסר זלמן מלצר פוסק בזה. אתם שומעים? הוא יודע לפסוק, אבל הוא אומר לא, הוא רוצה ללכת לפי רבותיו, המכוון שמועתו, הוא רוצה לחשוב ולהתעמק איך היה על שאלה כזאת פוסק רבי איסר זלמן מלצר. ועל רבי איסר זלמן מלצר מסופר, קבוצת תלמידים כבני 16-17 מבני ישיבת עץ חיים למדו אצל רבי איסר זלמן בביתו חושן משפט עם ביאור הגר"א. ובאופן קבוע נוהג היה לומר להם, יש לבדוק מה אומר כאן האור שמח. מכוון שמועתו.

מעשה ברבי יוסף חיים זוננפלד שנתקף פעם מחלה קשה ונחלש עד כדי כך שנתעורר ספק אם מותר לו לצום ביום הכיפורים. שלחו לשאול את המהרי"ל דיסקין וציוה עליו שאם ישכב בקפדנות מאחרי הסעודה המפסקת עד סוף היום מובטח שלא יזיק לו הצום. רבי יוסף חיים ציית לפקודה של רבו, אבל לתפילת ערבית של מוצאי יום הכיפורים עלה לבית הכנסת, וזה משום שפקודת הרב מבריסק היתה עד שישכב עד סוף היום, ומכיון שעל תפילת ערבית לא חל הציווי ראה עצמו רשאי להתפלל עם הציבור. שמעתם? חולה, מחלה קשה, חלוש, מסופק אם מותר לו לצום ביום כיפורים, מי? גדול דור, רבי יוסף חיים זוננפלד, נו, אז הוא לא שולח לשאול את הרופא, שולח לשאול את המהרי"ל דיסקין מה הדין, מה הוא עושה. והוא ציוה עליו שאם ישכב בקפדנות אחרי הסעודה המפסקת עד סוף היום מובטח לו שלא יזיק לו הצום, מתי זה סוף היום? סוף היום זה עד לפני ערבית, ערבית זה כבר יום חדש, אז לכן הוא קם מהמיטה והלך להתפלל ערבית. היה יכול כמו שאומרים להמשיך, להשאר בבית ולאכול את הארוחה צ'יק צ'ק.

עד כמה דייק רבי יוסף חיים זוננפלד בשם רבו מהרי"ל דיסקין אנחנו מוצאים גם בשו"ת שאלות ותשובות שלמת חיים, שנשאל על שתילת שושנים בפחים או בכלי מתכת שאינו נקוב בשביעית. והשואל ציין כי בקונטרס קיצור דיני שביעית בשו"ת מהרי"ל דיסקין, מזהיר לא לשתול בכלי חרס או בכלי עץ, אם מזה יש להבין שבכלי מתכת שאין להם שום יניקה מהקרקע מותר, השיב רבי יוסף חיים, מדברי מורינו זצ"ל כל מה שיכולים לדייק הוא הלכתא, זאת ההלכה. כאשר נתעורר ענין קריאת המגילה בשכונות החדשות בפרברי ירושלים, והרב מיכל טיקוצינסקי הנהיג קריאת המגילה בי"ד וט"ו בשכונת עץ חיים, וטען שכן יש לנהוג גם בבית היתומים דיסקין, בי"ד בברכה ובט"ו בלא ברכה, טען כנגדו הראיה קוק ואמר, הלא רוצים אנחנו להרחיב את גבולותיה של ירושלים בבחינת פרזות תשב ירושלים, ואתה בא לצמצמה? פנו לרבי יוסף חיים ושאלו לדעתו והוא השיב, יודע אני כי מורי ורבי הרב מבריסק רכש את המגרש שעליו עומד בית היתומים, והוא כתב אז ופרסם שהוא רכש מגרש בירושלים עבור בית היתומים, ואם אתם קוראים את המגילה בבית היתומים בי"ד נמצאתם אומרים ששם לא ירושלים, והרי רבינו דייקן בדבריו היה, ומזה אנו מסקינן להלכה לקרוא רק בט"ו ולא בי"ד. ז"א דיוקים גם כן הם מכוון שמועתו.

מספר רבי משה מרדכי שולזינגר, פעם אחת סיפר לי מרן הסטייפלר, זוכר אני שבא גדול ממש בתורה, שהיה ידוע לידען גדול בש"ס ולעמקן ומחדש גדול, ואמר לפני מרן החזון איש מערכה גדולה בחידושי תורה בענין עמוק, והרצה אותו לפני החזון איש במשך שעה ארוכה והביא ראיות מכל רחבי הש"ס, החזון איש הקשיב היטב לדברים ושתק, עד שסיים אותו גדול, כשסיים הוציא החזון איש גמרא, פתח בדף מסוים, הראה באצבע על שורה אחת ושאל, ואיך נפרש כאן? התבונן אותו גדול בדברים והשיב - אי אפשר לפרש, וחזר בו מכל דבריו. שעה טחן טחן טחן בסוף הוציא ספר החזון איש ושאל ואיך מפרש כאן, הסתכל ראה שאי אפשר לפרש לפי זה, חזר בו מכל דבריו.

בסעודת ברית מילה אחת אצל אחד מהנכדים של מרן רבי יצחק זאב סאלאוויצ'יק מבריסק, הסב רב אחד שאמר, כתוב שמפני שפנחס היה קנאי לכן לא נהיה הוא למנהיג ישראל. למשמע הדברים האלה הגיב הרב מבריסק בנחרצות, איפה זה כתוב? הרהר אותו רב רבות ולא נזכר, אח"כ הלך לביתו המשיך לחפש את המקור, ובסוף מצא אותו בספר של מחבר שאומר שזה סברה שלו, המחבר ההוא שכתב אמר סברה שלו שכיון שפנחס היה קנאי הוא לא זכה להיות מנהיג. אבל זה הוא כתב מסברא, ואף הוא אמר בסעודה, כתוב שמפני שפנחס היה קנאי לכן לא נהיה הוא למנהיג ישראל, אז מי ששומע כתוב חושב במדרשה, בגמרא, באיזשהו מקום, כתוב באיזה ספר שהוא סובר כך זה לא כתוב. צריך לכוון את ש מועתו.

כותב מרן בעל החזון איש באגרות חזון איש חלק א' אגרת ל"ג, עיקר העליה בתורה היא להבין דעת הניגוד תמיד ואח"כ לשקול בפלס. אם אתה רוצה לדעת ולעלות בתורה אתה לא צריך לדעת רק מה אתה אומר, אתה צריך את הדעה המנגדת, אתה  צריך להבין אותה טוב ואחרי שאתה יודע טוב מה הדעה הנוגדת למה שאתה סובר אז תשקול בפלס, זה דרך העליה בתורה. ובדרך זו כותב רבי בן ציון אבא שאול, צריך ללמוד גם את דברי רש"י ותוס', שבזמן שלומד פירוש רש"י מדמה בעצמו שרק זה הפירוש האמיתי ואין פירוש אחר, ויבין פירושו על בוריו, וכן כשלומד תוס' יבין דבריהם היטב עד שיראה שפירוש תוס' הוא הנכון, ואם כן איך רש"י הסביר אחרת? אלא ודאי שיטת רש"י אחרת, ומה יענה על הרעיון של התוס'? ולדבריו מה ההסבר בהמשך הגמרא? אלא ודאי שיטת רש"י כך, את הגמרא הוא יסביר כך, ואם כן אין קושיה עליו, ולעומת זאת מה יענו התוס' על ההכרחיים שבגללם רש"י הסביר אחרת מהם, וכיצד יסבירו את הקושיה שלא יקשה עליהם במקום פלוני, אלא כנראה יש לתוס' יסוד אחר, ורק בדרך זו התקדם, אבל אם לכל פירוש ינענע בראשו לא יתקדם לעולם, כי רק ע"י שמקשים ומתרצים זוכים לאמיתות התורה. ובדרך זו למדו הרבה מגדולי ישראל עד שהגיעו להבנת וידיעת כל דבר על בוריו, וכשסיימו סוגיה סכמו לעצמם את הקושיות והתירוצים וכך הם גדלו.

פעם נתקשה מרן רבי אליעזר מנחם מן שך בהבנת חידוש של רבי חיים מבריסק על הרמב"ם, גמרא מפורשת עמדה לו בסתירה, הרב שך מתקשה בחידוש של רבי חיים מבריסק על הרמב"ם כשגמרא מפורשת עומדת לו בסתירה, הלך איפוא לבנו מרן הרב מבריסק, ושאל אותו את הדבר, הלך אליו, התעמק הגרי"ז זמן ממושך וניסה בכל מיני אופנים ליישב את הקושיה ולא עלתה בידו, פנה להרב שך ואמר, ראה, תירוץ אין לי, אבל יש לי מה לספר לך בנידון קושייתך, הייתי בבית שאבא חידש את החידוש הזה וכתב אותו, במהלך כתיבתו ביקשני שאביא לו את אותה גמרא שממנה הקשית עליו ופתח אותה באותו מקום שממנו אתה מקשה על דבריו, ולאחר העיון של כמה רגעים סגר את אותו גמרא והמשיך לכתוב את חידושו, הוי אומר שלא היה בכוחה של הקושיה שהתעוררה לערער את היסוד של החידוש שלו. מה השיב לו הרב שך בריתחא דאורייתא, אין זה מענייני, אם יש לכבודו תירוץ אז זה טוב, ואם לאו אני כותב הפוך. יש תירוץ או אין תירוץ? אין תירוץ אז אני כותב הפוך, כי לפניו זה מה שלפניו, ומה שלפניו זה קושיה.

מעשה ובא ראש ישיבה ודיבר עם רבי נחום פרצוביץ בלימוד, תוך כדי כך הזכיר קושית רבי עקיבא איגר על תוס', הנידון היה בסוגיה במסכת אחרת בה לא עסק רבי נחום באותו זמן, אין כזה רבי עקיבא איגר קבע רבי נחום בפסקנות. השומע ענה, אבל אתמול עיינתי בו, אם כן נייתי ספר ונחזי, תביא ספר ונסתכל, הוציאו דרוש וחידוש מן הארון, והלה הצביע על הקטע מתוך דברי רבי עקיבא איגר, כאן כתוב כך במפורש. רבי נחום הושיט אצבעו והצביע על מילה אחת וכו', מה זה וכו', אתם יודעים? מה זה וכולי?

ש. להמשיך

הרב: וכולי זה להמשיך? מה זה וכו'? מה זה פירוש המילה וכולי? הלאה? המשך? הלאה ועוד, מה זה וכו'? וכו' זה וגומר, וכולי זה וגומר, תגמור את ההמשך, תגמור את הפסוק, תגמור את הענין, וגומר, לפעמים כתוב וגו' זה בעברית, לפעמים כתוב וכו' זה בארמית התרגום של וכו' בארמית זה וגומר. רבי עקיבא איגר ציטט את תירוצו הראשון של תוס', בסופו כתב וכו', והקשה את קושייתו, הקשויה היא אפוא על התירוץ השני ואם כך מקבל אני פנים חדשות לגמרי, ז"א הוא לא התייחס לוגומר שזה הקושיא השניה, ממילא הכל נפל. צריך לדקדק בכל מילה וזה נקרא מכוון את שמועתו.

סיפר רבי יעקב קמינצקי שבשלהי שנת תר"ע באתי לסלוצק על מנת להבחן להכנס לישיבתו של רבי איסר זלמן מלצר, בתוך דברי רציתי לומר את דבריהם של בעל המאור והרמב"ן בסוגית שור שנגח, משהתחלתי לדבר היסה אותי רבי איסר זלמן ראש הישיבה ואמר, אינני אוהב תורה של שלש סעודות שאמירתה היא בחושך, אי אפשר לבחון את הדברים ולבדקם בספר, ואומרים אז מה שרוצים, נפתח את הגמרא ונראה בפנים. שמעתם?

רבי יעקב קמינצקי כשבא בתור בחור להבחן אז הוא רצה לומר את הדברים של בעל המאור והרמב"ן בסוגיית שור שנגח, אבל איך שהוא התחיל כבר היסה אותו רבי איסר זלמן ראש הישיבה ואומר, אתם יודעים בסעודה שלישית שנקרא אצל האשכנזים שלש סעודות - סעודה שלישית, אומרים דברי תורה, ואז בין הערביים, זה חשוך מאד, אי אפשר לקרוא, אז אומרים בעל פה, ואז אפשר למכור מה שרוצים. אז הוא אמר לו, אני לא אוהב תורה של שלש סעודות, שאמירתה היא בחושך, אי אפשר לבחון את הדברים ולבדוק בספר, ואז אומרים מה שרוצים, אבל עכישו אנחנו ביום נפתח את הגמרא ונראה בפנים.

רבי יעקב מאיר זוננפלד, ראש ישיבת כנסת חזקיהו לצעירים, ומרא דאתרא דרכסים, נתפעל מרגע המאפיין במחיצתו של חמיו, רבי אליהו אליעזר מישקובסקי ראש הישיבה ואב"ד דכפר חסידים, מה הוא מתפעל? הוא מתפעל מרגע שמאד מאפיין את רבי אליהו אליעזר מישקובסקי שהוא היה חמיו, ליל ראש השנה בשעת אמירת יהי רצון, ראש הישיבה מראה ריכוז כמו בכל דבר, וגם ביהי רצון פתאום עולה במוחו קושיה גדולה, יהי רצון שנהיה לראש ולא לזנב, מדוע לא נאמר כאן שנהיה לראש ולא לעקב? עקב הוא קצה מופלג יותר מזנב, מה יותר רחוק מהראש, הזנב או העקב? העקב, אז למה לא אומרים יהי רצון שנהיה לראש ולא לעקב, למה אומרים ולא לזנב? התעמק בסוגיה כאילו אין עומדים עכשיו בעיצומו של פתח פתוח, לאחר עיון מעמיק התחוורו הדברים, עקב אינו מסמל קצה, עקב נמצא בסוף הגוף מטעמי נוחות, בעוד שראש הוא  תחילה באופן מהותי, זנב מאידך הוא אבר שנועד להיות קצה מעיקר תולדתו. אז הוא לומד למה חכמים תיקנו לנו לומר שנהיה לראש ולא לזנב? תראו על כל דבר איך הוא היה מביט מתבונן לכוון את שמועתו, הוא אומר עקב זה לא מסמל קצה, עקב נמצא בסוף הגוף מטעמי נוחות, בשביל להחזיק את הבן אדם אז צריך עקב, אז העקב נמצא שמה מטעמי נוחות, איפה תשים אותו באמצע? צריך את העקב שיהיה בסוף מטעמי נוחות. אבל ראש, הראש זה לא מטעמי נוחות, זה מצב מהותי, ראש צריך להיות למעלה והוא הכי חשוב, וגם כל האיברים שלו צריכים להיות בגובה, צריך את העיניים את השמיעה, אבל זנב מאידך הוא אבר שנועד להיות קצה מעיקר תולדתו, הוא צריך להיות סוף, כמו שאתם רואים בעל חי, יש לו ראש ויש לו זנב, זה הסוף שלו, מהראש עד הזנב, זה האורך שלו, והעקבים שלו זה רק לנוחות ליישב את כל הבהמה על זה, אבל זה לא הקצה. אז עקב זה לא קצה, זנב זה קצה, אז לכן אומרים שנהיה לראש ולא לזנב, שנהיה בהתחלה ולא נהיה בסוף, שנהיה מהותיים ולא נהיה בקצה מוקצים.

מהרי"ל דיסקין נודע בחריפותו הגדולה ובכח פלפולו המבהיל. המהרי"ל דיסקין נודע בחריפותו הגדולה ובכח פלפולו המבהיל. כשנשאל פעם רבי אבא יעקב ברוכוב בעל החבל יעקב על כוחו של מהרי"ל דיסקין בבקיאות, השיב ואמר, אספר לכם מעשה שהיה, במשנה בסוף מסכת סוטה אמרו, משמת רבי בטלה ענווה ויראת חטא, ואמרו בגמרא, אמר רב יוסף לתנא לא תתני ענווה, דאיכא אנא, ז"א למה אתה אומר משמת רבי בטלה ענווה ויראת חטא, הרי אני נמצא פה, ואני עניו, למה אתה אומר בטלה ענווה? פירש רש"י שאני ענוותן, אמר ליה רבי נחמן לתנא, לא תקרי יראת חטא, דאיכא אנא, איך אתה כותב שבטלה יראת חטא, אני נמצא פה ויש לי יראת חטא, זה רב נחמן אומר. וידועה השאלה, יכול אדם להעיד על עצמו שהוא ירא חטא? אבל כיצד הוא יכול להעיד על עצמו שהוא עניו? הלא בעדותו זו לכאורה  טמונה גאוה, אז שאדם יוכל להגיד שיש לו יראת חטא נו, אבל להגיד שאתה עניו זה ההיפך מהענווה, זה גאוה. אמרנו לרבינו מהרי"ל דיסקין, שאומרים בשם הגאון מוילנא שיש בירושלמי תנא ושמו אנא, שהיה ידוע בענווה שלו ויראת חטאו, ועליו כיוונו רב יוסף ורב נחמן, כשאמרו לא תתני ענווה דאיכא אנא, יש אחד חכם שקוראים לו אנא והוא ענוותן, וממילא לא בטלה הענווה. ויש אנא שהוא ירא חטא, ולא הכוונה אני, אלא אחד שקוראים לו אנא, אז ממילא אין קושיה איך ענוותן אומר על עצמו שהוא עניו. נענה על אתר ואמר, בטוחני שלא יצאו הדברים מפי הגר"א, שכן בכל התלמוד הירושלמי אין אמורא ששמו אנא, הרי לכם איפה הבקיאות שלו היתה מגעת, לדעת אפילו מה לא כתוב. איייי. אז באו ואמרו לו שאומרים בשם הגאון, אומרים בשם הגאון, שמה? שיש ירושלמי שכתוב שמה תנא בשם אנא שידוע, הוא אומר הגאון לא אמר דבר כזה, מאיפה הוא יודע, הוא אומר כיון שאין מקור בירושלמי תנא שקוראים לו אנא, אז הוא לא יכול להגיד הגאון דבר כזה. המכוון את שמועתו.

רבי חנניה בן עקשיא אומר, רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות שנאמר ה' חפץ למען צדקו  יגדיל תורה ויאדיר.