אנחנו נמצאים בארבעים ושמונה דברים שבהם נקנית התורה, מ"ו - המחכים את רבו.

המדרש שמואל אומר, רמז שהתלמיד כדי שלעולם יהיה חושק ללמוד מרבו, צריך שיחזיק את רבו לחכם ויודע ואז יהיה חושק ללמוד מחכמתו. אז מה הוא אומר פה, התנא שאמר המחכים את רבו פירושו שיעשה את רבו חכם בעיניו, יחכים את רבו בעיניו, אבל אם הוא לא יחזיק מרבו הוא לא יקבל ממנו. לכן הרמז הוא, וכך רמז התנא, שהתלמיד כדי לשעולם יהיה חושק ללמוד מרבו צריך שיחזיק את רבו לחכם ויודע ואז יהיה חושק ללמוד מחכמתו, כי אם הוא חושב שהוא יותר מבין ממנו, מה יש לו חשק בכלל ללמוד ממנו? הוא לא ילמד, לכן החכמה היא להחכים את רבו, לראות אותו כחכם בעיניו.

ואפשר, עוד פירוש, שכיון שצריך שהתלמיד ישתדל לעולם לשאול ולהקשות לרבו, עד שמחמת זה הוא מחכים את רבו, על דרך שנאמר ומתלמידי יותר מכולם, ז"א רב לומד הרבה תורה, אבל מהתלמידים שלו יותר מכולם, למה הם מחכימים אותו. איש כזה בודאי שיקנה קנין התורה ויושרשו הדברים בתוכו כי לעולם יתחדד שכלו בהיותו הוא הסיבה להחכים את רבו, ובזה הוא מחכים את עצמו. בדרך של מה? שאלה וקושיה, כל הזמן הוא צריך לשאול ולברר ומתוך זה רבו צריך לתת תירוצים ותשובות גורם הוא לפעמים שהרב בעצמו לא עמד על נקודה מסוימת והתעורר אליה והוא מחכים את רבו, אז גם הוא יהיה חכם בזכות זה, אבל קודם כל צריך להחכים את רבו, איך? בשאלות ובקושיות.

הדרך חיים אומר המחדד את רבו, כי כך הוא ענין התורה, שהעץ הקטן ידליק את הגדול, ומאחר שכך דרכה של תורה אם אינו עושה זה אינו ראוי לתורה. אם זה תלמיד שיושב פאסיבי, והוא לא מדליק מידי פעם את הרב, כמו שאומרים, כמו שעץ קטן מדליק עץ גדול כמו ל"ג בעומר, שמים זרדים והכל וככה זה נתפס את האש, אז צריך להיות עירני ולשאול בשביל להבין, ואז ממילא מתחדד הרב. אם הוא לא עושה כך הוא לא יקנה קנין התורה, אם הוא לא מחכים את רבו הוא לא יקנה קנין זה, כי זה הדרך להחכים.

אמרו, כל כהיא לימא איניש קמי רבי ולא לשתוק, משום דכתיב אם נבלת בהתנשא. ז"א יש גמרא בנדה בפרק המפלת, ששמה כתוב שהיתה שאלה והשאלה לכאורה היתה מיותרת, וגיחכו חכמים על השואל, למרות שהם לא ירדו לסוף דעתו לפי פירוש מסוים, אבל הם חשבו שהוא אומר דבר שבעצם אין מקום להגיד אותו, אז הוא אמר, כל כהיא, אפילו כל דבר כזה כמו שאני אמרתי פה, לימא איניש קמי רבי, גם כן יגיד תלמיד בפני הרב שלו ולא יתבייש לומר אותו, ולא לשתוק, למה? משום דכתיב נבלת בהתנשא, ז"א אם אתה תנבול, כאילו לא תשאל שאלות ולא כלום, אז בסוף בא ההמשך ואם זמות יד לפה, ואז זה כאילו שמת זמם לפיך ואתה לא תוכל חביבי לדעת וללמוד, כי מתוך שאתה שואל אפילו שאלות שנראות כאילו מיותרות אז מתעורר הרב לפעמים לתת תשובות שבעזרתם לא רק ההבנה גדלה, גם הרב בעצמו מחכים מזה. אז גם במצבים כאלה שאתה עלול לעורר גיחוך בשאלה שהיא פשוטה, כאילו פשיטא, מה אתה שואל, הרי דיברנו על זה מה אתה שואל עוד פעם, הרי כבר אמרנו את זה, אל תתבייש, תשאל עוד פעם, תגיד אפילו דבר שנראה שיגחכו עליך תשאל, ולא לשתוק. כי לא הביישן למד, ועל ידי שאלתו השכלית מתעורר הרב להשיב לו דברי טעם חדש ותשובה שכלית, כי הוא מבין שהוא לא הבין את הקודם אז הוא מביא לו עוד צד אחר, עוד  ציור, עוד דוגמא, עוד הבנה, אז התורה מתרחבת, אפילו שהשאלה היא שכלית, מיותרת, הדברים ברורים, אבל כיון שהוא רואה שהוא לא מבין אז הוא מביא לו מכיוונים נוספים וכך התורה מתרחבת והרי זה מחכים את רבו, ממילא גם הוא מתחכם.

לכן אמר הלל בשבת ל"א, כל שאלות שיש לך שאל, על זה נאמר "יקר מחכמה מכבוד סכלות מעט" הופה, איזה פסוק בקהלת י'. יקר מחכמה מכבוד סכלות מעט, ז"א הרב מוותר על כבודו, שומע שאלות טפשיות, סכליות, לא עם שכל, מלשון סכלות, והתלמיד גם לא בוש לשאול, אז אומר שלמה המלך שיקר מחכמה מכבוד סכלות מעט, רוצה לומר שהסכלות הנמצאת בשאלה מעט הוא וערך היקר נמשך ממנה, ז"א הרווח שיצא מהסכלות הזאת הוא הרבה יותר גדול מהסכלות עצמה, שהוא גדול ביתר שאת מן החכמה המצויה בשתיקה ומהכבוד הנמצא עמה.

כתוב שגם אויל מחריש לחכם יחשב, אחד יושב שותק אז לא רואים שהוא טיפש, למה? הוא שותק אז חושבים שהוא חכם, גם אויל מחריש לחכם יחשב, אבל אם הוא פתח את הפה שומעים שהוא טיפש. אומר, בכל אופן, הסכלות המעט זה חשוב מאד לעומת הערך שיצא מזה החכמה שתצא  מזה. זה דבר חשוב יותר מהחכמה שהיא מצויה בשתיקה והכבוד שנמצא עמה, לכן טוב הסכלות הקטן הזה עם הכלימה אפילו, שיהיה לו בושה אפילו, כדאי, כדאי, למה כדאי? משום שהוא בא ללמוד, אז אם זה בדרך לימוד אז כדאי שאפילו האדם יהיה סכל וישאל שאלה מיותרת ואפילו שהוא יתבייש כדאי, אם זה בדרך לימוד, אבל אם זה טיפש שבא להשמיע את דעתו, לא בא ללמוד, רק להשמיע את דעתו, עליו אמרו שגם אויל מחריש לחכם יחשב, תרגע מאמי, כדאי שתשב בשקט לפחות יחשבו שאתה חכם, מה אתה מדבר שטויות, הוא לא בא ללמוד, אבל אם הוא בא ללמוד אפילו שהוא אמר סכלות תגיד.

אז איך  נבין עכשיו את הפסוק של שלמה המלך? יקר, יוצא יקר אמרנו, מחכמה מכבוד סכלות מעט, שמעתם? יקר מחכמה מכבוד, מה יקר יותר מחכמה ומכבוד - סכלות מעט. אם זה סכלות אפילו מעט ויהיה בושה, זה יקר, יוצא יקר יותר מהחכמה והכבוד שהבן אדם ישתוק ולא יגיד שום דבר. הבנתם? זה מדהים. ולכן גם אמר שלמה המלך בקהלת ב' י"ג, תקשיבו טוב, וראיתי שיש יתרון לחכמה מן הסכלות, מי יכול לפרש לי את הפסוק? וראיתי שיש יתרון לחכמה מן הסכלות, מה אתם אומרים? וראיתי כי יש יתרון לחכמה מן הסכלות.

ש. בגלל הסכלות.

הרב: יפה, לפי מה שלמדנו, וראיתי שיש יתרון לחכמה מן הסכלות, איך נהיה יתרון לחכמה? מן הסכלות. מהסכלות נהיה יותר חכמה, למה? כי אם הסכל שאל והרב חיפש עוד דרכים להסביר התרחבה התורה אז החכמה התרבתה, אז יש יתרון, הנה הוספנו למה שהיה קודם, קודם לא דיברנו על זה, עכשיו נוסף עוד צד, עוד הבנה. זה כמו שיש יתרון לאור מן החושך, מתי רואים את היתרון של האור? מן החושך, אחרי חושך גמור כשבא האור אוה, רואים את יתרונו, אבל אם יש אור ואח"כ עושים אור טיפה יותר חזק לא ניכר כל כך יתרונו, מתי הוא יותר בולט - מהחושך. כלומר שיתרון החכמה נולד מן הסכלות, יפה, זה אמר לחם שמים.

אז למדנו מפה שלא להתבייש ולא הבישן למד ואפשר לשאול ואפילו שאתה חושב שאתה תשאל שאלה טיפשית ויש כאלה שמקדימים ואומר, יכול להיות שהשאלה שלי טפשית אבל אני בכל אופן אשאל, יפה, יפה מאד, זה כיון לדברי שלמה המלך, וצריך לענות לו, צריך שיהיה סבלנות לרב ויענה לו, כמובן שרואים שבן אדם בא ללמוד, לא להסתלבט או זה פה ושם. כן, אם הוא מסתלבט צריך לקרקע אותו, אם הוא מדבר לענין שואל רק לא מבין קצת צריך להסביר לו. לילדים שלנו אנחנו לא מסבירים כמה פעמים? מסבירים.

התפארת ישראל אומר, אף עתה שנעשה גדול אפילו הכי כשנזכר הדברים ששמע מרבו וימצא בהם דברי תימה, לא יאמר שנשמט מרבו הדבר שידע ההוא, אלא יאמר שרבו חכם גדול היה ועמקו מחשבותיו ממנו ויטריח להעמידן. היה תלמיד ועכשיו הוא נהיה גדול, נהיה מעצמו גדול, אפילו גדול בישראל, אפילו הכי, שהוא כבר נהיה גדול, כשהוא נזכר בדברים שהוא שמע פעם מהרב שלו, ועכשיו הוא מוצא בהם דברי תימה, תמיהה, איך הוא אמר אז ככה, איך יכול להיות שהוא אמר ככה, הרי היום אני יודע ככה וככה אז איך הוא אמר ככה? לא אמר שנשמט מרבו הדבר שידע הוא עכשיו, אלא יאמר שרבו חכם גדול, זה נקרא מחכים את רבו, משאיר אותו חכם, גם אחרי שאתה נהיית גדול תשאיר אותו חכם, אלא מה יאמר, יאמר שרבו חכם גדול היה ועמקו מחשבותיו ממנו, כי הוא לא יורד לסוף דעתו לדעת למה אמר ככה, למה ככה, לא התייחס לנקודה הזאת, למה השאיר את זה ככה, יאמר רבו חכם גדול ועמקו מחשבותיו ממנו ויטרח להעמידן, להעמיד את דברי רבו, אפילו שדברי רבו הם בתימה צריך ללמד זכות איך להעמיד את דבריו, זה נקרא גם כן המחכים את רבו, דהיינו משאיר, הוא כבר לא פוגש את רבו, אפילו אם רבו נפטר, ואפילו אם דבריו כתובים בספר, והוא יודע עכשיו אחרת וזה דברי תימה, צריך להחכים את רבו, דהיינו לומר דברים שיעמידו את דבריו, לקיים את דבריו, זה נקרא המחכים את רבו. אלה ההגדרות. עכשיו אנחנו עוברים לעובדות ולמעשים.

הרבי משה מרדכי שולזינגר סיפר שהוא שמע כמה פעמים מרבי יחזקאל אברמסקי, דעו לכם שלרבותינו האחרונים היתה כל כך סיעתא דשמיא, ורוח ה' דיבר בם, ומלתו על לשונם, הנה מעיין אתה היטב בתשובותיהם, ולפעמים רואה אתה שמדברים שם על פרטים שאינם נוגעים כלל לאותו מעשה שנשאלו עליו, ומכל מקום מן השמים הכניסו לפיהם ולקולמוסם שיבאר גם פרטים אלו, מי יכול להסביר מה אמרתי? אתם רואים שהכלל שלי עובד תמיד, שכשמדברים בהתחלה אף אחד לא שם לב בכלל מה מדברים. למה זה, אתם יכולים לברר לעצמכם? אתם יותר מסתכלים על הניואנסים שאני מדבר, על הצליל, אבל לא נכנסים למה שאני אומר בכלל, בכלל, מנסים לחשוב, אומר היתה סיעתא דשמיא כבר מתחילים לצייר איזה ציור איזה סיעתא דשמיא איזה מה מו, מתחילים כבר לברוח לשוטט וזה וזה וזה, לא יודעים להתרכז, אדם שלא יודע להתרכז אז הוא לא יצליח בלימוד, אדם צריך לדעת להתרכז, להיות  ממוקד במה שהוא שומע ולא להתחיל עכשיו כבר להתרחב ולהתחיל לצייר ציורים, צריך להתמקד כרגע, אח"כ אתה רוצה להתרחב תתרחב, אח"כ תקח לך ציורים כמה שאתה רוצה להעמיד את הדבר בצורה מוחשית, אבל כרגע תתרכז במה שאתה שומע ותו לא. אני חוזר עוד פעם, דעו לכם, מי אמר? הרב אברמסקי, נכון? למי הוא אמר? למי הוא אמר, אמרנו שפלוני אמר כמה פעמים את הרב אברמסקי, מי זה הפלוני? הרב מרדכי שולזינגר, הרב משה מרדכי שולזינגר, הוא סיפר שהוא שמע את הרב אברמסקי אומר, מה אומר? שתדעו לכם שרבותינו בדורות האחרונים זכו לסיעתא דשמיא גדולה מן השמים, ורוח ה' דיבר בם, ומילתו על לשונם, מה הראיה? מה הראיה?

הנה אתה מעיין היטב בתשובותיהם ולפעמים רואה אתה שמדברים על פרטים שאינם נוגעים כלל לאותו מעשה שנשאלו עליו, ומכל מקום מן השמים הכניסו לפיהם ולקולמוסם שיבארו גם הפרטים האלה שהם לא נוגעים לעצם התשובה או השאלה שמתיחסים אליה, ואעפ"כ שאינם נוגעים כלל לשאלה שבזמנם, מכל מקום קדושה לעתיד לבוא, כמו שכתוב שירושלים התקדשה לעתיד לבוא, קדשו את ארץ ישראל לעתיד לבוא, אז כאילו זה קדושה לעתיד לבוא, הכוונה שהתשובה הזאת בהרחבתה היא לא לעכשיו באמת, ומה ששמו להם בפיהם ובקולמוסם זה כדי שיבוא זמן שמישהו יקרא את התשובה וירויח את מה שהם כתבו פה שזה לא נוגע לשאלה כי הוא צריך את זה. שלדורות הבאים יהיה נפקא מינא מזה, וזה נקרא רוח הקודש גלוי שהופיע בבית מדרשם של רבותינו. נו, עכשיו תחזרו ותסבירו לי רק עכשיו מה הנקודה, לא לחזור על המילים, מה הנקודה, מה הראיה, מה הראיה שזכו לסיעתא דשמיא גדולי האחרונים ושרוח הקודש ביקרה אצלם בבית המדרש, מה הראיה שהם זכו לזה, מה הראיה?

ש. לא שומעים

הרב: למה זה ראיה?

ש. אנחנו משתמשים בזה היום

הרב: זה נכון אנחנו  משתמשים בזה היום, אבל למה זה ראיה, מה זה קשור לרוח הקודש וכאילו בלי שהם יכוונו מן השמים ישתמשו בהם, מן השמים השתמשו בהם ככלים להעביר את המסר לדורות הבאים, מה זה הראיה, הראיה שיש פה רוח הקודש.

ש. לא שומעים

הרב: נכון, מה אתה מוסיף פרטים שלא נוגעים פה לסוגיה ומרחיב אותם ומבאר אותם ועושה דברים שלכאורה בשביל התשובה לא היה צריך להכניס אותם. מי יכול לתת לי ציור יפה על זה שאני אבין שבאמת ככה הם הדברים וזה ראיה.

ש. כמו למשל דוגמא

הרב :או, דוגמא ודאי

ש. אנשים שואלים אותך שאלות ואתה נותן להם דוגמאות שבעצם אנשים אחרים ... כדי לחזק או לעשות משהו....

הרב: טוב נחמד, אבל אני רוצה דוגמא.

ש. ספר הדור האחרון

הרב: אבל שמה הם ידעו בפירוש, הם אמרו בפירוש מה יהיה, וזה לא היה בתשובה צדדית, הם אמרו בדור האחרון יהיו אנשים כאלה וכאלה, יהיו כאלה וכאלה וכאלה, זה הם כתבו במפורש, זה רוח הקודש בודאי, פה מאיפה אני יודע, אני לא מייחס להם רוח הקודש, אני אומר מזה אני למד שהיה להם רוח הקודש, דהיינו שה' משתמש בהם כדי שהם יוכלו להעביר את הדברים, ורוח הקודש הופיעה בבית מדרשם כדי לשרת את העם בהמשך, מאיפה אני למד? אתן לכם דוגמא או שאתה רוצה להגיד? בבקשה.

תשמעו, אני אומר לאחד, אחד נגיד עני, אני אומר לאחד עני תעשה טובה, באוטו שלי יש לי את התפילין, אתה מוכן להביא לי? והוא הולך ומביא את התפילין וליד האוטו הוא מוצא מאתיים שקלים, מה יצא? יצא כאילו היה פה איזה צד של ידיעה שהבן אדם זקוק לכסף, שלחו אותו למה? לקחת את התפילין, ועל הדרך הכינו לו מן השמים כסף, ונפתרו שני הבעיות, הוא החזיר תשובה, הוא הביא את התפילין מה שביקשו ממנו, ועל הדרך מה הוא הרויח, מה שהוא זקוק מה שהוא צריך, קיבל מאתיים שקל. עכשיו אם זה ככה כל פעם אני שולח מישהו, לך תביא לי זה, ומה שהוא צריך יש לי יד, על הדרך הוא מרויח גם את זה, מה זה אומר, שיסתייעו כאילו בעדם כדי למלא שני דברים, כותב תשובה לצורך התשובה אין צורך את ההרחבה הזאת והענין הזה להתמקד ולפתוח אותו ולהסביר אותו, אבל עתיד מישהו לקרוא את התשובה והתשובה הזאת היא פחות חסרה לו מאשר מה שהוא הרויח פה בצד, ופה מה שהובהר לו מהמקום הזה זה הרווח האמיתי שהוא קיבל, כי אם הם לא היו נוגעים בדבר הזה ומפתחים אתו, הדור הבא יכול להיות שלא היה יודע מהדבר הזה. אתם מבינים איזה מסקנה אומר הרב אברמסקי? מי סיפר לנו את זה?

מעשה בתלמיד אחד, ישב אצל רבי יחזקאל אברמסקי ואמר לו, היום הוא כ"א באב, יום היארצייט של ר' חיים מבריסק. הזדעזע רבי יחזקאל אברמסקי וקרא, אה, היום הוא היארצייט של רבי חיים. שקע רבינו, מי זה רבינו? הרב יחזקאל אברמסקי, בתוך עצמו בהרהורים עמוקים במשך כחצי שעה, ולא דיבר מאומה. אח"כ אמר לתלמיד, בדרך כלל אני זוכר היטב את היארצייט של רבי מאיר, ונוהג אני ללמוד ביום זה בספרו הקדוש חידושי רבינו חיים הלוי, אבל היום שכחתי, ועכשיו ברגע שהזכרתני הזדרזתי לקיים את הקביעות הזאת, ובמשך חצי שעה זאת העברתי במחשבתי ענין שלם מספר חידושי רבינו חיים הלוי. שמעתם? איפה הספר היה? בראש. המשיך רבינו ושאל את התלמיד, אמור נא לי, כמה שנים עברו  מפטירת רבי חיים? השיב התלמיד 58 שנה. אה, ואמר רבינו, 58 שנה? יודעים אתם מהו הפשט של זה, 58 שנה, הפשט הוא שהעולם כבר התהפך מאז פטירתו של רבי חיים 58 פעם, זה כבר לא אותו עולם, הוא כבר התהפך חמישים ושמונה פעם, עולם בלי ר' חיים, בלי ר' חיים זה עולם הפוך, זה כבר התהפך 58 פעם. אתם שומעים, זה ירידת הדורות רח"ל. ירידת הדורות. אשריו של מי שיחזיק ביראת שמים, לפחות זה לא משתנה, יראת שמים אם אדם זוכה זה דבר ללא שינוי. אמנם המושגים השתנו ביראת שמים, היום אומרים ירא שמים על כל נוכל, אבל יראת שמים שכתוב בספרים, כל אדם יכול להגיע אם יעמוד על זה, זה לא דבר קטן, זה עבודה הכי גדולה, אבל יכולים, כי זה לא תלוי בכשרונות מיוחדים וכו', זה התבטלות גמורה לה' יתברך, התבטלות גמורה לה' יתברך, ולהיות ירא ממנו בלי קונצים, בלי חכמות, בלי היתרים, בלי להכנס לספקות, בלי כלום, ירא, כמו שאדם מפחד אם יש נחש בחדר הוא ירא, הוא ירא, הוא ירא, הוא ירא, הוא ירא, הוא לא יודע מאיפה יפתיע אותו כל רגע, ככה הוא ירא ירא ירא, אין חכמות בזה.

פעם התבטא רבי יחזקאל אברמסקי בהתרגשות, הגאונות הנוראה של רבי חיים מבריסק, הלא לא היתה כמותה בשלש מאות השנים האחרונות, תמהו השומעים לשמוע זאת, משהבחין רבי יחזקאל בתמיהתם הפטיר, אינכם מבינים מה שאני אומר, אינכם  מבינים מה שאני אומר. בשביל להבין מי זה היה ר' חיים  צריך להיות רבי יחזקאל אברמסקי, צריך להיות גאון גאון גאון בשביל להבחין בגאונות של גאון הגאונים, אבל אדם אחר, מה הוא יבין, מה הוא יכול להבין, אומר אני לא מבין, לא מבין מה כתוב פה, אבל הוא לא מבין עד כמה הגאונות.

פעם אחרת התבטא בחור אחד לפני רבי יחזקאל ואמר, שאנחנו משתדלים ללמוד כמו רבי חיים, יו יו יו יו, בחור אחד אמר לפני רבי יחזקאל אברמסקי שאנחנו משתדלים ללמוד כמו רבי חיים, אויויו, רבי יחזקאל החויר, החויר כמו סיד כששמע את הדברים והמראה שלו היה נורא, ואמר בהתרגשות, רבי חיים, הלא המרחק שבינינו לבין הלבנה הוא יותר קטן מהמרחק שבינינו לבינו. אתה אומר שאתה משתדל ללמוד כמו רבי חיים? אם המרחק בין משה רבינו ליהושע בינון היה מרחק כמו חמה ולבנה, לא במרחקים, אלא החמה היא כולה אש, כולה אור, והלבנה אין לה כלום מעצמה, כלום, כלום, כלום אין לה מעצמה, רק השתקפות של החמה בה, יהושע היה בבחינת לבנה, רק השתקפות מה שאפשר להראות ממה שהוא למד ממשה רבינו, השתקפות כמה החמה מאירה וכמה הלבנה? זה היה ההפרש בין שניים שהיו דבוקים דבוקים דבוקים יומם ולילה, דבוקים, אתם שומעים? וזה התלמיד אומר, אנחנו משתדלים ללמוד כמו רבי חיים. הוא הזדעזע הרב אברמסקי, להגיד כזה דבר? אתה יודע מה המרחק בינינו לבינו? מרחק בינינו ללבנה זה קטנצ'יק, זה מרחק קרוב, זה כמו פסיעות ,אתה יודע מה המרחק בינינו לבינו? אין הערכה, לא מבינים, לא מבינים, אנשים לא יודעים מה זה עמקנות, למדנות, מה זה גאונות, לא מבינים, היום מתפעלים מליקוטים מספרים, כל אחד מלקט לו ספרים, ספרים ספרים ספרים והיום יש את התקליטורים האלה והעתק הדבק העתק הדבק העתק הדבק, ואם אחד עשה פעם תשובה של שמונה דפים אז הוא עושה 38 דפים, 48 דפים, מה הבעיה, תקח גם באנציקלופדיה תלמודים, תקח מפה תקח משם, תגיד מה שאתה רוצה, תסדר את זה מסקנה שלום וגמרנו, אתה גם כן נהיית פוסק ונהיית הכל. עמקות בתוך בתוך הסוגיה שמה, תגיע לבד, בא נראה אותך תגיע לבד, לבד, לא לאסוף את הכל אתה מבין מאחרים, תגיע לבד, תחדש חידושים שלך אני רוצה לראות, שלך, תחדש חידושים, תלמד ותגיע לחידושים, בבקשה, תראה מסלול, תראה את הסברות שלך, תראה משהו, אל תעתיק לי את כולם, חכמה להעתיק את כולם? זה המרחק הוא אומר, הרבה יותר מהמרחק בינם לבין הלבנה.

עד היכן הגיעה מידת הערצתו של רבי אלחנן וסרמן הי"ד לחפץ חיים. לימד רבי אלחנן בשנים מאוחרות הרבה פעמים, הרבה פעמים, היה משוחח אודות רבו הגדול עם תלמידיו בישיבות, וכן עם עמיתיו חכמי ליטא. פעם אחת הזדמן לאסיפה של רבני המדינה, וכשמעו את אחד הנואמים  מגיב על דעתו של החפץ חיים בקול של ביטול, עמד והכריז, דברי החפץ חיים בימינו הם כדבריו של אחד הראשונים, ואין בכח אחרונםי לחלוק על ראשונים, אפילו המה גדולים מאד, אם תקח הכי גדול, הכי גדולים שיש בדור, הם נקראים אחרונים, והחפץ חיים נמנע בדבריו כמו אחד הראשונים, ואין כח באחרונים לחלוק על הראשונים.

יתרה מזו, בתקופה שלמד בכולל קדשים נודע לו  יום אחד כי שניים מלומדי הכולל, רבי שמעון בן אחותו של החפץ חיים, ורבי טוביה רוטברג, הגאב"ד של לונה בעתיד, נדברו ביניהם לעקוב אחרי החפץ חיים ולשמור פתחי פיו בכדי לברר אם הוא מתבטא לפעמים בדיבורי חולין כמו שאר בני אדם. לא לשון הרע, חס ושלום, אלא הוא מדבר דברי חולין. כתוב דברת בם ולא בדברים בטלים, אז הם עקבו אחריו, השניים הרגילו אותו חודשיים, והאזינו כשלשים פעם בשיחותיו לפני האברכים, ויצאו בהשתוממות כי לא הוציא מפיו אפילו דיבור קל שלא נאמר בדחילו ורחימו. אפס, כשהגיעו הדברים לאזני רבי אלחנן, נודע לו הדבר, חרה לו עליהם, איך סליקא דעתיהו לחשוב זאת, איך עלה בדעתם לחשוב כזה דבר שיכול להיות שהוא ידבר דברי חולין, ובעיניו דינם היה כמהרהר אחר רבו. שהחמירו חכמים ואמרו כמהרהר אחר השכינה. אתם שומעים מה זה, קודש קדשים, החפץ חיים.

החפץ חיים נחשב בעיניו גדול הדור בפתיחה לזכרונות מרבו, שהוא רשם בחורף תרצ"ד אחר הסתלקות החפץ חיים, סיפר רבי אלחנן ששאל את החפץ חיים פעם, הרי הורגלנו לחלוקה של תקופות, תקופת תנאים לחוד, תקופת אמוראים לחוד, תקופת רבנן סבוראי לחוד, תקופת גאונים לחוד, תקופת ראשונים לחוד, תנח, בימי חכמימם ז"ל שהיתה ב ידם לחלק, ידעו לחלק ממתי עד מתי זה התקופות, לפי שהיו יודעים מה שכתוב בספרא דאדם קדמא היה בידם ספר שנקרא ספר אדם הראשון, ובספר אדם הראשון היה כתוב בדיוק את התקופות, ולא רק זה כתוב גם מי יהיה רב מי לא יהיה רב מי ייקרא רבי מי ייקרא ככה מי ייקרא ככה, ספר אדם הראשון, כגון רבי ורבי נתן סוף משנה, רב אשי ורבינא סוף הוראה, אבל משם ואילך איפה קו הגבול להבחין אימתי נחתמה תקופה פלונית ומתחילה תקופה חדשה? השיב לו החפץ חיים על השאלה, הדורות פוחתים והולכים בהתמדה, כל דור מתמעט מקדמו, אולם תהליך ההתמעטות שבתוך התקופה עצמה מתרחש בהדרגה באיטיות, הדור הבא עודנו  משתייך מבחינה מהותית לאותה חטיבה של הדור הקודם, ואילו כשמתחלפת תקופה מתהווה בבת אחת פער עצום. ירידת הדור היא אז בבחינת נפילה מאיגרא רמה לבירא עמיקתא, מהר גבוה לבור עמוק, וכל אימת שרואים כי הדור בכלל אינו מאותו סוג של הדור הקודם מבינים שהתחיל זמן חדש. זה הגדרה שהוא נתן לו החפץ חיים. אף זאת הוסיף החפץ חיים, קבלה בידינו שבסוף כל תקופה חי ופועל גברא רבא - אדם גדול, שהוא גדול כמעט מכל גדולי תקופתו ומשתייך במהותו לדורות קודמים, דהיינו שלפי ערך גדולתו מתאים הוא יותר לזמנים קדמונים, לדוגמא רב איה גאון, אחרון לתקופת הגאונים, נחשב לגדול שבגאונים, ודוקא הודות לגדולתו מרגישים ביתר שאת עם סילוקו מהעולם כי אכן תמה ונשלמה תקופתו. אין בכלל מה להשוות, כך הוא הדבר בכל פעם שמסתיימת תקופה. הוסיף רבי אלחנן בעקבות רבו החפץ חיים, גם החפץ חיים עצמו היה חותם התקופה, מאימתי תחילת תקופה זו? איני יודע, אולי מימות הגר"א, אפשר אולי עוד קודם לו, אבל אני יודע מתי היא הסתיימה, מרגישים אחרי הלקחו מאיתנו שהתחילה בישראל תקופה חדשה, בכלל אין להשוות, ולפי שהיה אחרון בתקופה היה גדול התקופה, גדולתו לא עמדה בשום יחס עם חכמי דורו אלא כשל שריד מדורות קודמים. שמעתם?

בהזדמנות אחרת התבטא החפץ חיים, הוא בבחינת ספר תורה. ר' אלחנן וסרמן אמר שהחפץ חיים הוא בחינה של ספר תורה. והנה ילד לומד תורה ומדמה שהוא יודע מה שהוא לומד, מבוגר לומד באותה תורה וחושב שהוא מבין, תלמיד חכם גורס בתורה וגם כן הוא יועד מה למד, אלא שיש לו קושיות, וגדול הדור לומד באות התורה ויודע שהוא לא מבין כלום! שמעתם? תכלית הידיעה שלא נדע. ככל שאתה לומד יותר אתה מבין כמה אתה לא יודע. ילד שלומד תורה מדמה שהוא יודע מה שהוא לומד, מבוגר לומד באותה תורה חושב שהוא מבין, תלמיד חכם גורס בתורה וגם כן יודע מה למד אלא שיש לו קושיות, וגדול הדור לומד באותה תורה ויודע שאינו מבין כלום.

עוד התבטא באחת משיחותיו, לא כעולם הזה העולם הבא, בעלמא הדין, בעולם הזה כולנו אצל החפץ חיים בני בית, אנחנו מתהלכים סביבו כאילו אנשים אחים אנחנו, מדברים איתו, איך אומרים היום - בגובה העיניים, הוא מיודד איתנו ואנחנו מיודדים עמו, אבל בעלמא דקשוט, לא בעלמא הדין, לא בעולם הזה, בעולם האמת כשנחזור למרומים, הרי באנו משם, כן, כשנחזור למרומים לא יתנו לנו אפילו לגעת בידית של הפתח שלו. וכך היה אומר, אי אפשר בכלל לידע גדלותו של החפץ חיים, אתם יודעים למה? תשמעו דברי גאונות, מכיון שאם הוא במוחו הגאוני מטכס עצות להצניע מעלותיו, כאילו אתה רואה בן אדם פשוט כזה סבא טוב, ועונה לך תשובה פה ועונה לך תשובה פה ויש לו סבלנות ואומר ככה והולך מבקש תסגרו את החנות בקשה, לכבוד שבת, שבת המלכה, התורה היא בן אדם ובן אדם, בן אדם, אומרים שהוא חכם הוא דעת תורה, נו, אז אם הוא במח הגאוני שלו מטכס עצות להצניע מעלותיו שלא יתגלו לפנינו, איך אנחנו בשכל הפעוט שלנו נצליח להערים עליו? אנחנו נוכל להצליח להערים עליו? להתחכם עליו בשביל לדעת את מעלותיו שהוא טיכס עצה במח הגאוני להצניע, אז אנחנו נוכל לטקס את זה ולראות איפה המעלות? אי אפשר לדעת את גדלותו של החפץ חיים, למה? בגלל שהוא בגאוניותו למד ולימד את עצמו איך להצניע את המעלות שלו שהם לא בעלי תפיסה, הרי לא יתכן שהקב"ה יתן לאדם בדור שלו היו גאונים גדולים, גם דורות לפניו, גם דורות לפניו, גאוני גאונים, איך יכול להיות שהתורה שלו נתקבלה בכל בית ישראל, זה צריך להבין דבר כזה, איך התורה שלו נתקבלה בכל בית ישראל? אין מקום בלי המשנה ברורה, אין מקום שלא לומדים לשון הרע של החפץ חיים, איך? את הספרים המשנה ברורה של החפץ חיים לומדים יותר משל הגאון, הגאון מוילנא גאון הגאונים, אבל כמה אנשים לומדים ומסוגלים ללמוד את התורה שלו, והיא לא נתפשטה בהמונים, יש תלמידי הגאון כמה שהולכים אחריו באש ובמים ובשבילם כל מה שהוא אמר קודש קדשים, אבל כמה? כמה זכה החפץ חיים, אתם מבינם, הקב"ה לא נותן מתנות בחינם, אין מתנות בחינם, אין מתנות בחינם, כל תורה שהיא מופצת בעם ישראל והעם שומע אותה, לומד אותה משתנה ממנה, הולך על פיה, זה מראה את המעלה בשמים של הבן אדם. ויש כאלה שהתורה שלהם לא נשמעה אולי פה באיזה ישיבה או באיזשהו מקום או פה ושם והם מדברים נגד כאלה שתורתם מופצת בכל עם ישראל כאילו הם גאוני העולם והכל, הקב"ה לא מתפעל לא מגאונות ולא מחכמה ולא מידיעה. כשהקב"ה נותן למישהו להפיץ את התורה שלו פירושו שהוא סומך עליו  יותר מכולם, אחרת הוא היה נותן למישהו אחר, ואת זה אנשים לא מבינים, ואת זה הוא הסביר, הגאונות שלו זה שהוא הצניע את עצמו. לכן היו אנשים שהיו קוראים לו צדיק, חסיד, אבל גאון לא, לא בדורו לא קלטו בכלל, לא קלטו בכלל. כמובן שהבודדים למעלה ידעו, אבל העם כמו שאומרים לא קלטו בכלל איזה גאון, למה? כי את הגאונות הוא הצניע מאד מאד מאד. מי שקורא בספרים שלו ומבין את עמקם וכמה הוא טרח ויגע עליהם כמו שסיפר בנו עליו, מבין מה העבודה הזאת ורואים שזה התקבל, אם מן השמים נתנו שזה יתקבל בכל ישראל פירושו של דבר שזה מראה מהי גדולת נשמתו. אתם שמעתם בטח את הסיפור עם הדיבוק שהוא שלח פעם את ר' אלחנן וסרמן ועוד כמה תלמידי חכמים עצומים להוציא את הדיבוק, ולפני שהם הוציאו את הדיבוק במצוותו של החפץ חיים, כשהם הזכירו את החפץ חיים אז הנשמה שמה, הדיבוק שמה רעד פחד, אז הם שאלו מה נחשב החפץ חיים בעולם האמת, הנשמה הזאת אמרה - תנא, תנא! ואח"כ כשהם גזרו על הגלגול הזה שיצא הוא יצא, במצות החפץ חיים, הוא לא היה נוכח בכלל, הוא שלח אותם. אתם שומעים? אבל זה קנה מידה לבדוק, לא נותנים זכויות ככה בחינם לאנשים, זה רק תלוי בנשמה של הבן אדם, ועד כמה שהוא טהור ועד כמה שהוא אמיתי, בשמים יודעים, בארץ לא רוצים לדעת, מה פתאום. יש קריטריונים בארץ שונים, שונים לגמרי ממה שהתורה אומרת. אז זה מה שהיה אומר ר' אלחנן וסרמן, אי אפשר בכלל לידע גדלותו של החפץ חיים.

כאשר הכין רבי ברוך דב ליבוביץ את ספרו ברכת שמואל לדפוס, ביקש מאחד מתלמידיו שיעתיק את מחברותיו בצורה ברורה, נוחה וקריאה, רבי ברוך דב ליבוביץ כשהכין את הספר שלו ברכת שמואל לדפוס ביקש מאחד מתלמידיו שיעתיק את המחברות בצורה ברורה נוחה וקריאה, כדי להקל על המדפיס. לאחר מכן עבר על העתקה והגיה אותה. באחת הפעמים שם לב כי התלמיד החליט באופן עצמאי לערוך קיצור בדבריו, הוא לא העז כמובן לנגוע בעצם הדברים אלא ביקש רק לקצר את התארים על מרן הרב מבריסק, שחזרו ונשנו במשך מספר סימנים שוב ושוב, עם כל אריכות התארים, כמו שכתוב לדוגמא, ונראה ביאור דבריו על פי דברי הגאון האמיתי רבם ומאורם של ישראל הגאון אב"ד דבריסק, או מקום אחר כמו שכתבתי בשם הגאון האמיתי רבה של ישראל הגאון דבריסק, או מקום אחר, והדברים יבוארו בהקדמת הגאון האמיתי הצדיק אב"ד דבריסק, ועוד, והוא המעתיק קיצר כאילו בתארים בשביל לא למלא נפח והכל וזה גם יותר מדי כאילו מייגע את האדם לקרוא כל פעם מחדש. וזה התלמיד החליט שאין צורך לחזור שוב ושוב על רשימת התארים מתוך תחושה שהדבר יגרום לאריכות יתרה מתוך כוונה להשאיר את המשפט המלא רק בפעם הראשונה בה מזוכרים דבריו ובהמשך למחוק ולכתוב בקצרה. כמו שרגילים בעיתונות, הם כותבים נגיד הרב פלוני אלמוני ואח"כ כל הכתבה הם כותבים רק את השם שלו, זהו. כן לקצר, לא לקצר - לזלזל, הם מתכוונים לזלזל, אבל הם לא יכתבו. אז כשהגיעה ההעתקה לרבי ברוך בער כעס מאד והחליט לחזור ולהעתיק את כל התארים שוב ושוב, וכשהגיע לביתו אותו תלמיד מחה בפניו, לשם מה אני עמל לכתוב ספר ולהוציאו לאור, מה יש לי מזה, כבוד? כסף? כל רצוני שבחור ידע כיצד ללמוד רשב"א, כיצד להבין רמב"ם, אבל באותה מידה אני רוצה שהבחור ידע ויכיר כי רבי וועלוועל הוא הגאון האמיתי והצדיק רבן ומאורן של ישראל, גם זה אני רוצה שידעו. מה אתה חושב שאני כותב את זהסתם ככה כאילו אני חייב או אני צריך או, אני רוצה שידעו את זה ולחזור כל הזמן, הרב הצדיק האמיתי מאורן ורבן של זה, אני רוצה שידעו, שידעו להעריך את התורה שלו. אתם שומעים?

בחור אחד הקשה פעם קושיה לרבי זלמן סנדר כהנא שפירא, זה בטח לא תזכרו עוד דקה, בחור הקשה פעם קושיה לרבי זלמן סנדר כהנא שפירא, רבי זלמן סנדר כהנא שפירא, הקושיא היתה מן החמורות, בחור הקשה לו קושיה, והיא היתה קושיה מן החמורות. הבחור דן לפניו אם אפשר ליישב אותה באופן זה או באופן אחר, אז לבסוף אמר לו רבי סנדר על ישוב מסוים כן, כן, באופן פלוני התיישב הדבר על הלב, ואז גילה לו הבחור שאת הקושיה מקשה רבי עקיבא איגר ונשאר בצריך עיון, והתירוץ הוא הצעתו שלו ליישב אותו. פפפפפ, מה קרה? התלמיד שאל קושיה חמורה, והוא אמר תירוץ, והוא שאל את הרב זלמן סנדר כהנא שפירא, אז הוא שאל אותו אם אפשר לתרץ כך, אז הוא אמר לו כן, באופן פלוני יתיישב הדבר על הלב, באופן פלוני כמו שאתה, אבל הוא לא אמר לו שזה קושיה של רבי עקיבא איגר שהיה גאון הגאונים והוא בעצמו נשאר בלי תירוץ ואמר צריך עיון, ושהתירוץ זה בעצם של התלמיד שהוא מנסה ליישב. כששמע הגאון את שמו של רבי עקיבא איגר ניתר ממקומו והכריז, אם רבי עקיבא איגר אומר וצריך עיון, התירוץ ודאי לא נכון! ותיכף טרח להוכיח אותו מדוע אי אפשר לומר כן. לבוא אחרי רבי עקיבא איגר וליישב תירוץ שהוא השאיר אותו בצריך עיון אחרי כל ההיקף הגאונות העמקות הפלפול הטרחה היגיעה, להגיד שהוא יזכה להגיד תירוץ על רבי עקיבא איגר, אתם זוכרים באחד השיעורים למדנו שאחד הוציא ספר שהכל היה תירוצים על כל הקושיות של רבי עקיבא איגר שנשאר בצריך עיון, והוא אמר שרק שלש הוא לא הצליח, אז שאל אותו למה אתה לא הצלחת לתרץ את השלש? אז הוא אמר לו שניסיתי ניסיתי ולא הצלחתי, אז הוא אמר לו תשמע, זה השלש - זה אתה הבנת, כל השאר אתה לא הבנת.

עובדה היא, שהציע רבי שלמה היימן שיעור לפני תלמידיו, שיעורו היה סובב הולך על קושיה מרבי עקיבא איגר, הוא דן בהמשך השיעור בדברי רבי עקיבא איגר מפלפל נושא ונותן, והנה עלה בידו ישוב לאותה קושיה, בכל איזה דקות נשמה מפיו מילים אלו: וה' יאיר עיני, והשיעור מוסיף והולך והוא אומר שוב, וה' יאיר עיני, שומעי השיעור היתה להם הנהגה מעין זו מוזרה לגמרי, זה שהוא נוהג להגיד וה' יאיר עיני זה נראה להם מוזר, ועם סיומו ניגש תלמיד אחד אל רבי שלמה, שלמה מה? היימן, וניגש אליו רבי שלמה והציע לפניו תמיהתו על הנהגת הרב, למה הוא אומר כל הזמן וה' יאיר עיני, אז רבי שלמה אמר לו, קושיה שהניח רבי עקיבא איגר בצריך עיון, אין בכוחנו לתרץ. וזאת אף לאחר ישובי ותירוצי עדיין יש צורך לתפילה וה' יאיר עיני, ואותו רבי שלמה היימן, מתעכב היה זמן ממושך על קושיות רבינו, מבקש וממשמש בכל צדדי הקושיה, עד שפעם בשיחה עם תלמידיו על חיזוק בשקידת התורה, הביע ואמר, כמה מאושר הוא בן ישיבה שיושב ולומד וספר רבי עקיבא איגר לידו והוא לן ומתעמק בדבריו, אין הנאה בעולם כאותה הנאה. והיה מורגל בפיו, כשעוסקים בסוגיה עמוקה, אם יש בה חידוש מחידושי רבי עקיבא איגר בטוח הוא שעל פי דבריו הקדושים יתברר על בוריו עמקות הענין. דבקותו לתורת רבי עקיבא איגר לא ידעה גבול, ואכן מספרים תלמידיו עדי ראיה, שלפני הסתלקותו לחיי עד התבטא רבי שלמה, התבטא רבי שלמה? היימן, התבטא רבי שלמה היימן את מבוקשו שיכינו שני כסאות, והרי אורחים גדולים באים, רבי עקיבא איגר ורבי חיים עוזר, הם באו ללוות אותו לעולם האמת. שיכינו שני כסאות, אתם שומעים? מרוב שהוא היה דבוק בהם ותורתם, אתם שומעים?

זכורני ששמעתי מהחפץ חיים כותב המשגיח דמיר, רבי יחזקאל לוינשטיין, שהתעורר בגדלות רבי עקיבא איגר ואמר, שהגיע לזאת רבי עקיבא איגר הגיע לדרגה כזאת בגדלות, הוא הגיע לזאת כי הוא היה בתקופה שהוא נטל חלק כולם, את החלק שהיה צריך לרדת להרבה אנשים שיהיו גדולים, הוא לקח את החלק של כולם. ז"א הוא היה שווה ללך תדע כמה אנשים שהיו צריכים להיות גדולי עולם, כמו שכתוב במשנה באבות, עד שבא אברהם אבינו וקיבל שכר כולם, של כל העולם כולו. ככה מסביר החפץ חיים איך הוא זכה לגדלות הזאת, נטל חלק כולם. וזו אמרותיו של רבי אליהו קלוצקין, הגאון אב"ד לובלין, שחי בסוף ימיו בירושלים, זה אחת מאמרותיו, כי ברוב חיבורי האחרונים יש חלק המכיל דברים טובים ויש חלק שראוי להצניעו, ז"א לא היה ראוי להכתב. מי מעט ומי הרבה, תלוי, תלוי בחיבורי האחרונים, יש כאלה שכדאי כך וכדאי כך. תורתו של רבי עקיבא איגר היא כולה זהב מזוקק תורת אמת בפיהו, ז"א אין שמה חלק דברים טובים וחלק יש לנו להצניע חס ושלום, מזוקק, זהב מזוקק תורת אמת בפיהו.

רבי אליהו גוטמכר היה מתלמידיו הראשונים של רבי עקיבא איגר בפוזנא, רבי אליהו גוטמכר, התייחסותו אל רבו הגדול עברה כל גבול, הנה הוא כותב במכתב לידידו רבי הירש קלישר, שידוע לכבוד ידידי נרו  יאיר שאנחנו מתיחסים לרבינו זצוק"ל כמו לספר תורה, כמו שבספר תורה אין טעות, והוא כתוב, ככה מתיחסים לרבי עקיבא איגר, ספר תורה. וכן בהסכמתו להגהות רבי עקיבא איגר על שו"ע באו דבריו בזה הלשון: יש לזכור עד כמה היה רבינו הקדוש אב לדורו, ודברי רבינו אצלו הרי הם כאילו נמסרו מסיני, זה כאילו אתה שומע תורה מפיו של משה רבינו.

מורגל בפיו של רבי יצחק הוטנר, ישיבה איננה רק מקום שמתרכזים בה לומדי תורה, ישיבה איננה רק מקום שמתרכזים בה לומדי תורה, זהו ענינו של כל בית מדרש, אבל ישיבה יחודה בזה שהיא מקום של מסירת התורה, אז מה ישיבה היא לא? ישיבה היא לא רק מקום שמתרכזים בה לומדי תורה, זה לא מקום ריכוז אכסניה, זה ענינו של כל בית מדרש, אבל ישיבה יחודה בזה שהיא מקום  מסירת התורה, תוספת שלשלת בטבעת המסירה מרב לתלמיד, אם כן אפוא, אם כן מתקיימת אפוא בישיבה החייאה מחדש בזעיר אנפין של מעמד הר סיני, קבלת התורה מרב לתלמיד, ויחס בין רב לתלמיד הוא זעיר אנפין של משה ושישים ריבוא.

לאור היסוד הזה, ביאר רבי יצחק הוטנר דברי חכמים ז"ל ומתלמידי יותר מכולם, בכל חכמות העולם נוהג הכלל, מח לוחץ על מוח, והשכל נעשה יותר יצרני, לכלל הזה יש מימד נוסף ומיוחד ללימוד התורה עם תלמידים, מדוע? כי כל מלמד תורה בישראל קרוב לדוגמא של מעלה של המלמד תורה לעמו ישראל בהר סיני, וככל שאדם עומד יותר קרוב להר סיני, בה במידה הוא שומע טוב יותר, אז התלמידים מקרבים את הרב להר סיני, ועל ידי זה זוכה הוא הרב לקבל יותר תורה. ז"א, אם כל מלמד תורה בישראל הוא קרוב לדוגמא של מעלה שעל ה' נאמר המלמד תורה לעמו ישראל, איפה הוא לימד תורה לעמו ישראל - בהר סיני, וככל שאדם עומד יותר קרוב להר סיני אז ודאי שהוא שומע טוב יותר, אז התלמידים מקרבים את ההר להר סיני, על ידי זה זוכה הוא הרב לקבל יותר תורה, כי המלמד תורה לעמו ישראל פירושו של דבר, שיש לו תלמידים שהוא מלמד, ואז זה נקרא כמו בהר סיני, ממילא מקרבים אותו בזה כביכול להר סיני והוא זוכה לקבל תורה יותר. והרי והלא בידו של עץ קטן להדליק עץ גדול, גפרור קטן בידו לשרוף בית שלם, אז התלמיד הקטן ביותר יכול להצית אש גדולה בליבו של הרב, לכן ומתלמידי יותר מכולם.

פעם אחת ביקר בעל החתם סופר אצל רב המדינה, רבי מרדכי בנט, במהלך הביקור שנסב כמובן על דברי תורה כיאה לגאונים כמותם, הביא החתם סופר דברי בקיאות מירושלמי, דברי בקיאות מהירושלמי, לא עיון, לא זה, דברי בקיאות, דברים שכתובים ככה ברורים גלויים. והדברים הללו נעלמו מזכרונו של רבי מרדכי בנט, וזה היה לפלא. בענוה הגדולה הסביר החתם סופר כיצד קרה הדבר, כי הרב מרדכי בנט הרגיש לא נעים שהוא לא זכר את הדברים האלה, אז הוא הסביר לו החפץ חיים בדרך ענוה גדולה על פי משל, לעגלת משא גדולה שהיא טעונה סחורה הרבה שאינה יכולה להכנס בסמטאות קטנות, כי מחמת כובד המשא וגודל העגלה צר לה המקום להכנס לשם, אולם עגלה קטנה וקלה, הכוונה עלי וכאילו, בנקל תוכל להכנס לשבילים צרים היות כי אינה תופסת מקום רב, ככה הוא הסביר. כך רבי מרדכי בנט הוא בבחינת עגלת משא כבדה עמוסה בתורה רבה, מלא וגדוש מכל התורה כולה ולכן קשה לו להכנס לפרצת חוקה ויתכן שנעלמה ממנו מימרא הנמצאת במקומות נסתרים, אבל הוא החתם סופר דומה לעגלה קטנה וקלה שקל לו להכנס לכל מקום ועל כן הוא יוכל לזכור ולדעת גם מימרות שבמקומות נסתרים ונעלמים. קשה לך לקבל את הטעם, נכון? למה קשה לך? אז בא אני אתן לך משהו שאולי ישלים ועכשיו זה יסתדר.

על פי המעשה הזה מסביר רבי נתן גשטטנר את הציווי שנצטווה הרב לכבד ולהוקיר את תלמידו, יש ציווי, מה הציווי? רב צריך לכבד את התלמיד, כי הרב בהיותו עמוס בתורה, לעיתים אינו יכול לחקור ולדרוש בענינים רחוקים ולהגיע לנקודות ולפינות נדחות, למה? הוא עמוס בתורה, אתה יודע כמה תורה יש לו על הראש, אז לפעמים הוא לא יכול לחקור ולדרוש בענינים ר חוקים ולהגיע לנקודות ולפינות נדחות, ולזה מי מסייע לו? התלמיד, שהוא חוקר ומפלפל בהם ומגיש אותם לפני רבו, ועל ידי כך הוא מה? מחכים אותו, על ידי כך הוא מחכים את הרב, כמו שאמרו חכמים ומתלמידי יותר מכולם, אז לכן מצווה הרב לכבד ולהוקיר את התלמיד, כי הוא מחכים אותו. אז יוצא שבבחינת מה התלמיד הוא גם הרב של הרב, בזה שהוא מחכים אותו. וכל המלמד את חברו אפילו שני דברים נקרא רבו אלופו ומיודעו. אז מה הוא הסביר פה, כשאתה עמוס בתורה כל כך הרבה ואתה יודע, זה לא עמוס סתם, זה לא לשים על מדפים ספרים בראש, זה כל הזמן אה מחשבן, כל הזמן מחשבן, מסוגיה זו לסוגיה לסוגיה זו סוגיה זו סוגיה זו, אז לפעמים אתה לא נכנס לסמטה מסוימת כי איפה שאתה מונח כרגע והכל והכל והכל אפשר שיתעלם ממך איזה דבר, בגלל הריבוי, אבל אחד שהיה לו הרבה על הראש כמו שאומרים, אז אין לו בעיה, הוא יכול ללכת בכל השבילים וללמוד, כי אין לו העמסה כזאת, הוא עוד לא מעמיד תורה הרבה, אל תשכח שזה היה הרב של המדינה, והרב של המדינה יש לו שאלות ותשובות כל היום מהבקר עד הערב, וכולם צריכים לדעת פסקי הלכה וכו', אמנם הרב מרדכי בנט לא ראה את זה בעין יפה שנשמט מזכרונו דבר כזה, אבל הוא הרגיע אותו, אתה עמוס, אתה מלא תורה, אתה הכל, אז ודאי עגלה עמוסה כשי שמקום צר היא לא יכולה להכנס, עכשיו הוא לפנוי להכנס לנקודה הזאת ולנקודה הזאת אז יכול להיות שיש כזה דבר. אבל אני איך זכרתי, פשוט אני לא עמוס ככה, אז אני יכול עוד לזכור את הדברים האלה והאלה. עכשיו זה יותר מתיישב או לא? יותר מתיישב, זה טוב, זה טוב, זה טוב, זה טוב. וגם אם לא התיישב אז סימן שלא הבנו מה הם אמרו. זה פשוט.

מסורת היתה לו לרבי יחזקאל סרנה, לדרוש מבכירי הצאן שיאמרו לפניו בזמנים קבועים שטיקלאך תורה, חתיכת תורה ככה איזה ווארט איזה דיבור של תורה. חידוש כזה. אז הוא היה מבקש מבכירי הצאן שיאמרו לפניו בזקמניםק בועים שטיקעל תורה, את התנובה של רוחם, להניב פירות מהלימודים שלהם כדי להוציא את כוחותיהם מן הכח אל הפועל. מידי יום שישי נכנס אליו העילוי בחבורה זה היה הבחור בצלאל ז'ולטי, הוא היה הרב של ירושלים לפני עשרים שנה, עשרים וחמש שנה משהו כזה, לימים היה רבה של ירושלים, והוא ביקש לפניו שיאמר ולפני שטקעל תורה, מקורי היה ואת חידודיו היה אומר סביב מסכת פרה. באחד מגליונות קובץ בית המדרש היה יוצא קובץ של בית המדרש, מופיעה מערכה נפלאה של רבי יחזקאל סרנה בסוגיא עמוקה בעניני פרה. פעם סיפר כי פרה לא למד בעיון, אך המערכה התחדשה לו מיני וביה תוך שיחה שניהל בימי השישי עם תלמידו הצעיר. הוא אמר שהוא למד אבל לא למד בעיון, אבל מיום שישי שכל פעם היה נותן לו שטיקעל תורה הרב בצלאל ז'ולטי, מזה, מתוך זה , מתוך השיחה שהוא ניהל איתו, התחדשה לו המערכה שהתפרסמה בקובץ של בית המדרש, מערכה נפלאה, כל זה בזכות התלמיד, אז מה זה אומר - ומתלמידי יותר מכולם.

מסופר על רבי מרדכי זאב שולמן ראש ישיבת סלבודקה בני ברק, רבי מרדכי זאב שולמן ראש ישיבת סלבודוקה בני ברק, מסופר עליו באחד השיעורים שנתן בסוף ימיו ניסה להדחק ולהסביר רבי נפתלי תמוה, הוא ניסה להדחק, לדחוק, פירוש בהבנה של רבי נפתלי, דבר שהיה יוצא דופן באורח בולט, הן מבחינת חתך השיעורים והן מעצם הגישה לענין, לשומעים המופתעים אמר כמתנצל, מוכרחים לנסות להסביר פשט, הוא היה הרב שלי, אז מוכרחים לנסות להסביר פשט.

רבי צבי שרגא גרוסברד מתלמידיו של רבי ברוך בער בקמניץ, נזכר במעמד שהיה לו עד ראיה. בתחילת מסכת יבמות מקשה רבי עקיבא איגר במשנה הראשונה, למה צריך פסוק לפתור צרת צרה, הרי הצרה הראשונה פטורה מיבום כי היא צרת ערווה, ונעשית היא עצמה ערווה, ממילא צרת הצרה היא צרת ערווה של אשת האח ומשום כך תפטר. אמר רבי ברוך בער תירוץ בשם הרבי, רבי חיים מבריסק ועל זה שאל אחד התלמידים סתירה ליסוד של רבי חיים מגמרא ביבמות, וחשב רבי ברוך בער, ומשלא מצא תירוץ ירד מהדוכן התהלך אנה ואנה בבית המדרש והתאמץ לתרץ. עלה שוב ואמר תירוץ, חזרו והקשו גם על כך, חזר רבי ברוך בער ירד פעם נוספת, אימץ את מוחו למצוא תירוץ, לאחר מכן חזר בשלישית לאמר את השיעור ושוב שאלו על התירוץ, אמר רבי ברוך בער, הרבי אמת, הכוונה רבי חיים בריסק, ותורתו אמת, אלא שאני קטנתי מלמצוא תירוץ, כאשר יקום הרבי בתחיית המתים יפרק בעצמו את הקושיה. אתם רואים מה זה להיות דבוק באמת, התלמידים מקשים, הוא לא מתחמק, הוא לא דוחה אותם בקש, יורד מהדוכן לעיני כולם, מחפש תירוץ, עולה עוד פעם, אומר, מקשים עליו קושיה, יורד עוד פעם, שלש פעמים לא מצליח להעמיד את דברי הרב מבריסק ואומר לעיני כולם, מצטער, אני קטן מלמצוא תירוץ, רבי חיים אמר תורת אמת, ונמתין לתחית המתים שיפרק בעצמו את הקושיה.

רבי ראובן יוסף גרשונוביץ נזהר היה מאד בכבודם של רבותינו האחרונים ז"ל, ואף של רבותינו ראשי הישיבות חכמי הדור האחרון. מעולם לא הפריך דבריהם באופן שנשמע ממנו זלזול או בצורה שנראים דבריהם טעות, אלא קודם היה מקפיד לבאר ולברר דבריהם בהרחבה ופעמים היה מוסיף ביטויי התפעלות מן הדברים כדי לעורר חשיבותם בעיני התלמידים, ואחר כך היה ממשיך ומראה שאין הדברים מובנים לנו בסוגיה פלונית או מחמת תקושיה אחרת, והיה מסיים כך, ומצוה ליישב ויש לעמול להבין דבריהם. לא כמו היום שבכל ספר כשעונים על  תשובה של מישהו מזלזלים בו במילים בוטות כאילו זה נער מנוער מכל, וכאילו בזה הוא מראה את גאונותו שהוא יכול לבטל את מי שהוא רוצה. בכך חינך את התלמידים שלא לבטל חס וחלילה את דברי רבותינו אפילו כשאין הדברים מובנים לנו. חינוך, לא לבטל חס וחלילה דברי רבותינו אף כשאין הדברים מובנים לנו, ואנחנו אמרנו בהתחלה שרבי ראובן יוסף גרשונוביץ נזהר היה מאד בכבודם של רבותינו האחרונים ז"ל ואף של רבותינו ראשי הישיבות של חכמי הדור האחרון. משעלה בידו של רבי יחיאל יעקב וינברג בעל השרידי אש למצוא דרך לישוב פני יהושע מוקשה, הוא כותב: ונתתי הודיה לנותן התורה יתברך שמו, שזיכני להציל כבודו של רבינו הפני יהושע ז"ל, שלא ייראה חס וחלילה כטועה בפירוש הגמרא או כמעלים עיניו מגמרא מפורשת. אתם שומעים? רבי  יחיאל יעקב וינברג בעל שרידי אש מצא דרך ליישב פני יהושע מוקשה, כל מי שרואה את הפני יהושע הזה אומר איך אפשר להגיד דבר כזה, איך אפשר, קשה על הפני יהושע, איך אפשר, אז הוא מודה לה', ונתתי הודיה לנותן התורה יתברך שמו שזיכני להציל את כבודו של רבינו הפני יהושע ז"ל, שלא ייראה חס וחלילה כטועה בפירוש הגמרא או כמעלים עיניו מגמרא מפורשת. אתם שומעים?

ש. איך אפשר לזלזל בגדול כזה

הרב: או, איך אפשר לזלזל? איך אפשר לזלזל אתה שואל, איך אתה אומר אפשר לזלזל בדור קודם בפרט שאומרים שיש ירידת הדורות, שאלה יפה. יש מי שזלזלו בבן איש חי ועד היום היום מזלזלים כאילו זה היה איזה אדם שכתב ספרים אבל הוא ברמה שאפשר להתמודד מולו ויש לו טעויות, אדם שחיבר קרוב לשמונים ספרים בכל תחומי התורה, לא רק בהלכה, לא אסף</