קנין כ"ד המכיר את מקומו. מדרש שמואל אומר, רמזו בזה שלעולם יכיר האדם את מקומו האמיתי, כי בזה העולם אין זה מקומו, כי הוא גר בארץ, כי גר תושב על גב אדמה, ואולם בבטנה נחלתו, איפה הנחלה של הבן אדם, בבטן של האדם מבפנים, פה למעלה הוא רק גר תושב על גבי האדמה. וצריך לאדם שיזכיר תמיד יום המיתה, ולאן הוא הולך, למקום עפר רימה ותולעה כי זה מקומו האמיתי, ואז יכנע לבבו הערל ואז ירצה את עוונו ותנוח בליבו דעה בינה והשכל. כי מה יש לאדם, מה ישאר לו מכל העולם הזה, רק דעה בינה והשכל, מה שהוא קנה ברוחניות זה מה שיישאר לו, כל השאר לא ישאר לו כלום.

ואפשר שרמז גם התנא שלעולם יכיר את מקומו המיוחד לו בגן עדן תחת כנפי השכינה, ובזה ישתדל לעולם לקנות תכלית השלמות, את המקסימום בשביל להגיע לשיא השלמות, כדי שישוב אל מקומו הראשון אשר ממנו חוצבה נשמתו, וזהו פתח לשערי תורה, מזכה יזכה ללמוד תורה אם יהיה לו קנין בתורה. דבר נוסף, שלא ישב למעלה ממקומו, שמורה שיש בו גאוה, ולכן נמשלה התורה למים שהולכים למקום מדרון, כן התורה אינה שורה אלא בשפלי הרוח. ז"א אדם נכנס לאיזשהו מקום צריך לשבת במקום שהוא ראוי לו לפי מעלתו. אז לא ישב למעלה ממקומו, כי מראה בזה שיש לו גאוה, והתורה נמשלה למים שהולכים למקום מדרון כן התורה אינה שורה אלא בשפלי הרוח, אז זה נקרא מכיר את מקומו, עוד פירוש שיתמיד ויהיה קבוע תמיד בבית המדרש, ובזה יכיר מקומו, שאם הוא בא דרך עראי פעם יושב במקום זה פעם במקום אחר אינו מכיר את מקומו. ז"א צריך לאדם שיהיה לו מקום קבוע בבית הכנסת ומקום קבוע בבית המדרש.

עוד דבר אומר דרך החיים, שיודע ערך מעלתו וחסרונו, זה נקרא מכיר את מקומו, אבל אם הוא מחשיב את עצמו חשוב יותר ממה שיש לו והוא טועה בעצמו, אין התורה ראויה להיות במקום של טעות, רק תורת אמת היא, לכן צריך שיהיה מכיר את מקומו ולא יטעה את עצמו כי אם יטעה את עצמו התורה לא תשכון בו, כי אם הוא חי בדמיונות של מה שהוא חשוב שהוא, התורה לא תכנס בו כי היא תורת אמת. ועוד אם טועה בעצמו אז כך הוא טועה בכמה דברים בדברי תורה, אבל מי שהוא מכיר את עצמו ואת מעלתו ואם יראה חסרון בעצמו הוא מכיר גם כן כל אשר יש לו חסרון בתלמודו, ואין מקבל אונאה בשום דבר, הוא לא מונה את עצמו, לא מרמה את עצמו, לא משקר בלימוד, לא מרפרף מלמעלה כאילו הוא מבין, אלא דק עד דק מדוקדק לדעת שהוא יודב דברים על בורים. ויש לפרש גם כן כי כאשר מכיר מקומו שהוא חסר תורה, אז הוא ראוי לקבל את התורה, אבל אם הוא טועה בעצמו ומחשיב עצמו חכם ושלם, מי שהוא שלם אין צריך אליו השלמה בתורה, הוא חושב שהוא לא צריך יותר להשלים כלום, ולכן הוא לא זוכה לקבלת התורה. ולפיכך המכיר את מקומו הוא שורש גדול אל התורה, שידע כמה הוא חסר כדי שידע מה הוא צריך להשלים.

הלחם שמים אומר על ידי שהוא רגיל בבית המדרש מכיר מקומו ואינו מבקש מקום גבוה ממקומו הראוי לו, וכן היה הלל אומר, השפלתי זו הגבהתי, טוב אמור לך עלה הנה מהשפילך, שלא יאמרו לך רד. אדם שנכנס למקום ישב תמיד שתיים שלש מקומות פחות מהמקום הראוי לו כדי שיאמרו לו עלה הנה, בא, ממה שילך וישב במזרח ויגידו לו סליחה, רד, שב שמה. וכן שנינו, ושלשה שורות של תלמידי חכמים יושבים לפניהם, כל אחד מכיר את מקומו שאם באים לסמוך סומכים מן הראשונה, ולכן מקומו קבוע לפי חכמתו ולא יהרוס לעלות בטרם אל על יקראוהו, שצריכים לסמוך. זה גמרא בסנהדרין ל"ז. גם יש לפרש שכולל בזה שיכנס לבית המדרש בראשונה עד שלא מילאו האחרים את מקומו, ולא יכירנו עוד מקומו וגם לא יצטרך לפסוע על ראשי עם קודש, שכולם ישובים ואחד בא ונכנס ועומד זה נקרא פוסע על ראשי עם קודש, צריך לבוא בזמן ולהכנס בזמן ולהתמקם כמו שצריך ואם הוא אחר ישב בסוף. לא יעבור מעל כולם וימשוך תשומת לב לכולם ויפריע לכולם וינתק אותם מקו המחשבה וכו'.

והתפארת ישראל אומר, שהמכיר את  מקומו זה מידת שפלותו, שעל ידי זה יהיה עניו, גם על ידי זה יתעמל להרבות חכמה. מה זה יתעמל - יעמול, להרבות בחכמה. עד כאן זה ההגדרות. עכשיו אנחנו נעבור למעשים.

רבי יהושע גולדצהלר החתן של רבי אליהו אליעזר דסלר, בעל מכתב מאליהו מספר, בביקורי בארה"ב בסוף קיץ תשי"ג סיפר לי חותני כי בתחילת בואו לארץ ישראל השתתף באסיפה שהיו שם בעיקר בעלי מוסר ומשגיחים מהדור הקודם וגם קצת ראשי ישיבות, ודיברו איתו על שיחותיו המתובלות גם בדברי קבלה ונסתר. והם ביקשו ממנו שיבטיח להם שבשעת השיחה לא יגלה לתלמידים את המקורות של דבריו, רק יאמר בלשון סתמית, איתא בספרים הקדושים. מפני כבודם של אותם תלמידי חכמים הסכים הרב דסלר והבטיח להם שהוא לא יגיד מקורות מספרי הסוד. על זה הוא סיפר ואמר רחמים, יש לי צער מחמת ההבטחה הזאת, והוא הסביר את סיבת הדבר כשאחד אומר בשיעור על מימרא פלונית בש"ס שהיא נמצאת במסכת בבא בתרא דף קל"ו למשל, נכנס רושם מסוים בלב השומעים שהוא למד היטב ויודע את דף קל"ו, בבבא בתרא, ואעפ"כ שיכול להיות שמישהו הראה לו את הגמרא שלא ידע עליה כלל. ואם הוא מתבטא לפני השומעים שהמימרא הזאת מקורה ביש נוחלים אז נותר רושם בלב התלמידים שהוא יודע את כל פקר יש נוחלים, רק שבמקרה הוא לא זוכר באיזה דף נאמרה המימרא אם בקל"ה ו' ז', ואם אומר בפשיטות נו, הגמרא הזאת מפורשת בבא בתרא, אז זה נותן הרגשה שמסכת בבא בתרא מונחת בכיסו והוא למד את כל המסכת. כמו כן לפעמים כשמגיד שיעור אומר לפני התלמידים קושיה חזקה, ובסוף דבריו מגלה באזניהם כי רבי עקיבא איגר הוא בעל הקושיה, טמון בזה נגיעות, כי באותם רגעים שהקושיה נאמרה והתלמידים חשבו שהיא ממנו הם כיבדו אותו במחשבתם, אע"פ שאח"כ מתברר להם שזו קושית רבי עקיבא איגר. נו, אבל גם ניחא ליה למגיד שיעור שיהיה כמה רגעים ששומעי לקחו יחשיבוהו. וכאן הביע המכתב מאליהו צערו, אם אני אומר שמועס' כתוב בספרים הקדושים, זה יתן תחושה מסוימת שאני מלא וגדוש בכל הספרים הקדושים, וזו אינה אמת, לכן יש לי צער מההבטחה שנתתי. אתה שומע? זהו.

אחד מבוגרי ישיבת פוניבז' שהוסמך להוראה סיפר על פגישה מענינת שהיתה לו בענינו עם הרב מפוניבז'. אחרי שלמדתי טור ושו"ע כשלש שנים ומחצה, ועברתי את כור המבחן אצל רבנים גדולים, הלכתי ובאתי אצל רבינו בבקשה שיאציל לי ברכתו. אמר לי למדת שלש שנים ומחצתו שו"ע כדי לדעת מה להשיב לשואלים שהנך יודע את התשובה, אך עדיין לא למדת כיצד להשיב כשאינך יודע. לא אברכך כי אם לאחר שתכנס לחדר הסמוך ותשנן בדד לעצמך במו פיך מאה פעמים את המילים איני יודע, איני יודע, איני יודע, איני יודע, מאה פעמים תגיד. רק אחרי שתרגיל את הלשון לא בלבד להשיב תשובה לכל שאלה אלא גם להגיד איני יודע, אני אתן לך את ברכתי שתצליח ברבנות. לעומת זאת סיפר פעם הרב בבדיחותא, שהיה מעשה ברב צעיר שיצק מים על ידיו של המו"צ הבריסקאי רבי שמחה זעליג, והלך ממנו לישב על כסא הרבנות בעיירה, וארע המעשה, תיכף ביום בואו שאלו אותו שאלה חמורה בדיני איסור והיתר ולא ידע מה להשיב, ואמר לבעלי הבתים במילים פשוטות אינני יודע, עמדו בני העיירה שחשבו כי אינו בקיא בהוראה ושלחו אותו מיד כלעומת שבא. כיון שחזר למקומו חברו עליו מכריו והקיפוהו כעכנאי בשאלות, מה זה עלה בדעתך לומר באזני בעלי בתים פשוטים אינני יודע. השיב, ראיתי גם לרבי שמחה זעליג נוהג ככה, צחקו לו, ואיך לא חשבת שיש הבדל בינו ובינך, הרי כשרבי שמחה זעליג אומר אינני יודע אף אחד לא מאמין לו, אבל אתה שאתה אומר מאמינים לך שאתה לא יודע. זה הוא סיפר פעם בבדיחותא. אז צריכים לדעת להגיד איני יודע כשלא יודעים, אבל צריך להזהר גם למי אומרים איני יודע.

מסופר שבאחד מימי שישי, במהלך הזמן הראשון בו לימד שיעור על הדף, הגיע רבי יעקב קמינצקי לגמרא במסכת גיטין, בה התקשה בענין מסוים משנים קודמות בתקופת לימודיו בסלבודקא, ולא זכה עדיין לתרץ לשביעות רצונו. בזמנו סובב ברחבי בית המדרש והכולל בסלבודקא וקושייתו בידו ואיש לא הצליח להשיב עליה. תלמידיו לא הגיעו עדיין לשלב בלימודים בו מבינים כי פעמים עדיף להיוותר עם קושיה מאשר למצוא תשובה שטחית, וכי גדולי המפרשים לא הססו להעלות על הכתב את שאלותיהם בתוספת ההערה צריך עיון, למרות שיכול היה ללמד את הגמרא בלי לרמוז כלל על קושיתו, מתוך בטחון מלא שאף אחד מבין תלמידיו לא יבחין בכך בכוחות עצמו. היתה זו דרך בלתי אפשרית לדידו של רבי יעקב קמינצקי, כאשר הסביר את קושיתו לתלמידיו, חש בעצבות מסוימת שירדה עליהם מן המחשבה שאפילו רבם לא מסוגל להבין את הגמרא במלואה. הוא ביקש מאחד התלמידים להקריא באיטיות רבה את דברי הגמרא, ובעוד התלמיד מקריא את הדברים, התחוור לרבי יעקב לפתע כיוון חדש להסבר של הנושא כולו, זקף את ההבנה הזו לזכות הודאתו הפומבית כי קיים דבר מה בלתי מובן לו. אתם שומעים? ברגע שהוא אמר לתלמידים שיש פה קושיה חזקה והוא לא יודע לתרץ אותה, אין לו ישוב טוב לה, כשהוא אמר לתלמיד לקרוא את הגמרא לאט לאט התחוור לו הדבר, והוא תלה את זה שעכשיו הוא זכה לכיוון החדש בגלל ההודאה שהוא לא יודע תירוץ. זה המכיר את מקומו, בשביל לזכות לתורה אתם רואים, לא יודע זה לא יודע, אז אם לא יודע זה נקרא מכיר את מקומו, לא יודע, מה אני אמציא המצאות? לא יודע, אז אם לא יודע מכיר את מקומו זה אחד מהקנינים של התורה, זוכים להכיר את התורה מקבלים מהקב"ה סיעתא דשמיא להבין.

ישנם כאלה הרחוקים ממדרגת רבי חיים מבריסק, ישנם, ישנם כאלה הרחוקים ממדרגת רבי חיים מבריסק המנסים לחקות את דרכיו. אז המשיל זאת מרן בעל החזון איש כעגלה שהיתה רתומה לארבעה סוסים, והיא נסעה במהירות רבה. ראה אותה מי שהעגלה שלו רתומה רק לשלשה סוסים וחשב שהמרחק בין שלשה סוסים לארבעה אינו גדול כל כך, וניסה לחקותה. ראה מי שהעגלה שלו רתומה לשני סוסים את העגלה הרתומה לשלשה סוסים דולקת במהירות וחשב בליבו, הרי ההפרש בין שני סוסים לשלשה אינו גדול כל כך וניסה לחקותה. בטח היה אחד גם עם סוס אחד שראה שני סוסים אמר המרחק לא גדול, וכנראה שהיה גם אחד בלי סוס בכלל ואמר שהוא ירוץ במהירות של ארבע סוסים. אייי.

לפנינו מעשה בתלמיד יהיר שפסק על דעת עצמו בעת שגדולי הדור עומדים  מולו, ולבסוף נתברר שהוא טעה, צום גדליה בישיבת חברון בירושלים עם דמדומי ערב כשעה קלה לפני השקיעה, ניגש רבי ראובן טרופ לפני התיבה ופתח בתפילה, יום זה הוא יום הזכרון של הריב הגדול רבי נפתלי טרופ, התפילה התארכה הפעם מכרגיל, ואך סיימו הכהנים את נשיאת כפיהם כבר שקעה החמה. אחד התלמידים על דעת עצמו ניגש לשליח ציבור ומודיע לו קצרות, השמש שקעה כבר ועליך לדלג הפעם על התחנון ולומר קדיש יתקבל. רבי ראובן נענה לתלמיד ואמר קדיש. המנהל הרוחני של הישיבה האחראי על סדרי הלימוד והתפילה, רבי לייב חסמן ניגש לשליח ציבור ומברר אצלו מדוע פסח על התחנון, והשליח ציבור מצביע לעבר אותו תלמיד. מיד נתקרב רבי לייב חסמן לעבר רעיו ראשי הישיבה היושבים במזרח, ובראשם רבי משה מרדכי אפשטיין ומכריז בקול רועם, רבותי, רדו מהמזרח, כבר ישנם רבנים ופוסקים מבלעדיכם. לאחר התפילה ניגש לארון הספרים, מוציא משנה ברורה, מצביע לפני אותו תלמיד על הנפסק שם בסימן קל"א י"ז, כי בבין השמשות נוהגים ליפול אפיים. הוא נזף קשות באותו תלמיד על יהירותו לפסוק על דעת עצמו בשעה שגדולי הדור עומדים מולו. התלמיד שהיה ממצוייני הישיבה בתורה וביראה קיבל התוכחה, ורצה לגזור על עצמו נידוי מדין נזיפת רב לתלמיד. אבל רבי לייב הוכיח לו שגם בזה הוא טועה, ועוד ימים רבים גלגל עמו על יהירותו לעמוד ולהכריע על דעת עצמו. ומעיד אותו תלמיד כי רבי לייב בטיפולו עמו הצליח לעקור מעמו חלק ניכר מהפרא אדם יולד שבו. הוא לא יכול בלי לפסוק כל רגע, והוא ניסה לעקור לו את זה רבי לייב חסמן, לא ויתר לו על זה, כל דבר היה מתגלגל עמו בענינים האלה על היהירות שלו שכל דבר הוא מבין, והוכיח אותו על פניו והוא הודה שהוא הצליח לעקור ממנו חלק מהפרא אדם יוולד שיש בו.

כאשר הגיעה השמועה המדהימה על הסתלקותו של רבי עקיבא איגר, שלח חתנו הגדול החתם סופר את נכבדי העיר ונאמניה למען יכבדו את בנו בעל הכתב סופר לשאת נהי וקינה על זקנו בבית הכנסת הגדול. התיישב הכתב סופר לכתוב וערך הספד גדול על האבידה, את הקונטרס שלח למראה אביו, דהינו הכתוב סופר שלח להראות את זה לעיני החתם סופר אביו. פקודתו שמרה רוחי, ומוסיף לדבר בפני החתם סופר, להספיד את זקני, אבל רק בכתב, כי בעל פה בבית הכנסת הגדול זאת לא אוכל בשום אופן, כי אינני ראוי לעמוד במקום קדוש אבי, למרות שהפציר בו אביו לא הסכים הכתב סופר ולא עשה. זה המכיר את מקומו. ככה הוא מפחית בערכו ביחס לאביו כי הוא קורא מן הכתב, זה לא כמו שאדם שט בדיבור מענין לענין, אנשים מתרשמים יותר מזה מאשר אדם קורא מן הכתב. וזאת הוא עשה כי איננו ראוי לעמוד במקום קדוש אבי.

מנהגו של החפץ חיים היה לומר דברי מוסר מידי ליל שבת, פעם אחת נכנס רבי משה לנדינסקי לפני שהתחיל החפץ חיים בשיחתו. ואז פנה החפץ חיים לרבי משה ואמר לו שיאמר משהו, אבל רבי משה שתק. החפץ חיים חזר ופנה בבקשה שיאמר משהו, והוא המשיך בשתיקתו. וכך חזר וביקש ממנו כמה פעמים ושתק. מישהו הרהיב עוז לפנות אל רבי משה ולשאול אותו בשקט, אם החפץ חיים כל כך מפציר בך למה לא תאמר משהו? התשובה של רבי משה היתה, לא נכנסים לאש.

מספר רבי משה מרדכי שולזינגר, שהייתי שואל את מרן הסטייפלר בעניני הלכה אמר לי כמה פעמים, זה לא שייך אלי, זה שייך לגדולי הדור. לא היה פוסק, הוא לא רצה להיות פוסק, הוא אמר בשביל להיות פוסק צריך להיות סכינא חריפא, עם כל גאונותו והכל והכל, מניח את זה לגדולי הדור. הוא מגדולי הדור והוא מניח את זה לגדולי הדור. ז"א הוא הכיר את מקומו שהוא לא שמה, ככה הוא הכיר את מקומו.

מסופר על רבי חיים שמואלביץ שבכל מאודו נמנע מלחדש חידוש הלכה למעשה, כאשר דובר בהלכה למעשה היה אומר זאת יש לשאול רב. אם הוא יודע איני יודע, אבל זה שייך לו.

סיפר רבי שלום  מרדכי הכהן שבדרון, פעם בא הרב מחרקוב לארה"ב ונפגש עם רב שהתגורר שם, התפתחה שיחה ביניהם על שנים עברו שבמהלכה שאל אחד את השני היכן למד בבחרותו, אמר הרב מחרקוב אני למדתי בוולאז'ין, ענה בן שיחו גם אני למדתי בוולאז'ין. עתה קלחו כבר במהירות השאלות האגביות ומכל מה שדיברו ביניהם התברר כי לא רק ששניהם למדו באותה ישיבה אלא למדו גם ביחד באותם השנים, ולא זו בלבד אלא ששניהם ישבו על אותו הספסל אבל הם לא הכירו זה את זה. כזאת היתה ישיבת וולאז'ין. כל אחד התעסק בתוך תוכיות התורה בשלו, אין שום דבר בעולם חוץ  ממה שמתעסק, אם יש לו חברותא אז הוא עם החברותא, הוא יכול אפילו לא להבחין מי נמצא לידו. זה המכיר את מקומו, אתה מבין, לא מכיר את המקום של ההוא והמקום שלו ומי ישב שם ומי התחתן ומי הלך ומי חזר ומי נסע...

בענין זה מספר רבי זלמן רוטברג ראש ישיבת בית מאיר בשם בנו של רבי שמעון שקאפ, כשאבי לקחני ללמוד בוולאז'ין כשהגענו ליד בנין הישיבה, עוד קודם שנכנס עמי לראש הישיבה פסע עמי יד ביד ביני עמודי בתוך היכל הישיבה עד שנעצר ליד אחד הספסלים, הוא הצביע לי על אחד המקומות ואמר, בני כאן, במקום הזה ישבתי ולמדתי שש שנים רצופות, ומיד פרץ בבכי גדול של התרגשות. מפטיר רבי זלמן רוטברג, אין לו לקב"ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד, אותו מקום בו  יושב בן תורה, מקום תורה, רבי שמעון פרץ בבכי. אין לקב"ה אלא ארבע אמות של הלכה, לא לפי הפשט הרגיל שאנחנו רגילים אלא המקום שיושבים שמה ולומדים זה נקרא מקום תורה, מקום תורה. שמה ה' רוצה לראות שאתה יושב שמה ולומד תורה. ורבי שמעון שקאפ פרץ בבכי על השש שנים שלמד שמה באותו מקום שמה ישבתי ולמדתי.

אגב זכרונותיו על ישיבת מיר מוסיף רבי זלמן רוטברג ומאיר את ענין המקום, הסטנדר של הישיבה במיר, הסטנדר, כשהיינו נכנסים להיכל של הישיבה הכרתי את הסטנדר האישי שלי ממרחק, שבע וחצי שנים ישבנו ליד אותו סטנדר באותו מקום. בזמננו רואים את התלמידים שנעים ממקום למקום בבוקר כאן אחה"צ שם, למחרת במקום שלישי, אין קביעות מקום, אבל במיר היו מקומות קבועים, האברכים שהיו באים בימי אלול לישיבה שבו למקומם, למקום שבו ישבו לפני עשרים שנה. אנו הבחורים נאלצנו לתת להם את החזקה שלהם על המקום, המקום שבו הם יגעו בתורה, אמה על אמה של תורה, הם לא ויתרו. כשעזבתי את מיר ועליתי לארץ הקודש שלח לי אחד מידידי להודיעני, אל דאגה, אני שומר לך על הסטנדר. איייי.

אתם יודעים, בסוכות, בסוכות שמים ספר תורה ועושים הקפות מסביב לספר תורה, בשמחת תורה לוקחים את הספרי תורה ומקיפים את התיבה. מה זה להקיף את התיבה, מה הענין להקיף את התיבה? אלא התיבה זה הסטנדר, כל התורה שלך זה בזכות הסטנדר שיש לך על מה לשים את התורה וללמוד, צריך להוקיר ולהעריך את הסטנדר שממנו יוצאת התורה, הסטנדר.

בתורה נאמר "זאת התורה אדם כי ימות באהל" ולענין פטירתו של אדם מן העולם כתוב "כי הולך אדם אל בית עולמו". כשלומדים תורה מתים באהל, זה נקרא אוהל, אבל כשאדם מת ממש הוא הולך אל בית עולמו, מקום קבוע בית שמה זה הבית, זה לא אהל. אהל מאי משמע בית מאי משמע, הסביר רבי צבי פסח פרנק כך, האדם בעולם הזה הוא כאורח חי בדירת עראי, לכן אומר כי ימות באהל, כי דירתו אינה כאן אלא אהל עראי, אבל הוא הולך אל בית עולמו, הבית אשר בנה לו האדם בתורתו ובמעשיו הטובים שהוא ביתו הקבוע. מה יהיה לך בבית? מה שהכנת, לדים ספוטים מה גמרות מדרשים, מה, הלכות , מה יש לך? מה שהכנת זה הבית הקבוע לך.

מסופר על בעל החפץ חיים, גביר אחד אורח מאנגליה ביקר אותו, ונתאכזב עד מאד בראותו את רבן של ישראל דר בבית כפרי דל, רהיטיו אופנה ישנה, תיארתי לעצמי רבי, שבתור איש אשר לפני מלכים יתייצב אתה דר בדירה נאה ומרוהטת יפה, היכן רהיטיך רבי? הוא מדבר לחפץ חיים. אמר לו מה פירוש היכן רהיטי, ורהיטיך היכן הם? הטיל בו החפץ חיים שאלה, ודאי רבי, יש לי רהיטים יפים ודירה נאה, אבל פה הריני אלא אורח. אכן, אמר לו החפץ חיים, מטעם זה גם לי אין רהיטים נאים, שכן אני אינני פה בעולם הזה אלא אורח. אתה שומע מה אמר לו החפץ חיים, מה אמר לו? מה הוא שאל אותו, שאל אותו, זה הרהיטים שיש לך? זה כל הרהיטים? מה שאל אותו החפץ חיים, ואיפה הרהיטים שלך, אומר לו אני פה אורח, אין לי הרהיטים שלי שמה, אמר לו מה אתה רוצה, גם אני פה אורח. איזה רהיטים על מה רהיטים, אורח פה, בעולם הזה אנחנו אורחים. איזה רהיטים אתה רוצה.

ש. לא שומעים

הרב: הוא מכיר את מקומו שהוא רק אורח, שהוא גר בארץ והוא לא תושב, מכיר את מקומו, כמו שאמרנו בהתחלה בשם המדרש שמואל, שאדם ידע שהמקום הקבוע שלו זה לא פה.

ש. יש מושג שדירה נאה מרחיבה דעתו של אדם

הרב: בטח שיש עוד מושג, המושג הזה זה לאלה שחסר להם את זה, מי שחסר לו אז זה מרחיב לו. הוא לא מכיר את מקומו. הוא משתדל להתרחב כאן. מה לעשות, תכנס אצל הרב שטינמן תראה איזה דירת פאר יש לו, מיטה של הסוכנות, קירות מקולפים, גם אם ירצו לצבוע לו בהתנדבות והכל הוא לא מוכן, שולחן פשוט שאם אתה תגע בו הוא בטח יתנדנד, יש תמונה מה הוא אוכל בשבת, אם אתה רואה את זה אתה מתעלף, בקבוק יין כוס לקידוש, אני חושב שראיתי שמה איזה סלט ופת לחם ומשהו קטן לא יודע, בלתי מזוהה, זה העונג שבת, הוא לומד תורה, זהו, מה צריך לאכול לחם משנה הוא אוכל, איזה שובע, הוא אוכל לשובע? חמישים גרם הוא אוכל, פירורי לחם חמישים גרם. הרב קניבסקי איזה דירת פאר יש לו, יש לו כסא נדנד כזה שאני לא יודע מה אם יקחו אותו לבדיקה אסור לשבת עליו. הרב שפירא על מה היה יושב, על כסא נח של פעם שהיו לוקחים אותו לים. כאלה אתה יודע עם נילון כזה, על זה הוא היה יושב. מה, ומיטות סוכנות. לא ענווה, לא זקוקים לכלום, יש להם ארבע אמות של הלכה, יש לו ארבע אמות, יש מקום לשים את הראש, מה הוא צריך עוד? אוכל, נו, מתי שבאמת כבר הוא.

אנחנו מסכנים אנחנו, אנחנו גדלנו בדור של מפונקים, דור שמן, הם עוד זכו לראות את הדור הקודם אז הם ממשיכים במסורת, הרי למדנו פה שגם בריהוט צריך שיהיה מסורת. אתה שומע, גם בריהוט, ריהוט גם במסורת. אז אם היה יכנע פעם אז גם פה צריך להיות יכנע, מסורת. הבנת? יש להם איזה דאגה שנפל משהו, נשבר משהו, קילפו משהו, גירדו משהו, שום דבר.

אתה היית בדירה של רבי יהודה הנשיא?

ש. הוא זכה לשני עולמות

הרב: והוא אמר שהוא לא נהנה אפילו באצבע קטנה. אני לא יודע, לא הייתי בדירה של רבי יהודה הנשיא. הוא היה עשיר גדול אבל אני לא יודע מה היתה הדירה שלו, לא ראיתי. אתה תשאר מה שאתה מבין ואני לא אשאר בכלל, למה אני צריך....

ש. לא שומעים

הרב: אז אני הסברתי, כל אחד מכיר את מקומו לפי מה שאתה רואה אותו, אם אתה רואה שאצלו חשוב מאד שיהיה כך וכך וכך וכך אז זה מראה שהוא יותר שייך לעולם הזה, ותלמד את זה מריש לקיש שהשאיר בסוף ימיו קבא דמוריקא ואמר על זה "ועזבו לאחרים חילם" אז הוא השאיר קצת כורכום, השאיר קצת כורכום מה שיש לך שמה אתה יודע, קצת כורכום, קצת כורכום והוא אמר זה ועזבו לאחרים חילם, מה זה חילם - ממונם, הוא השאיר כל כך הרבה ממון, מה הוא היה קמצן כזה שהוא אמר ככה? לא, הגאון מוילנא מסביר שכשהוא אמר את זה הוא אמר, הרי בשביל להביא את הכורכום הזה היה צריך לעשות איזה עבודה, לא, עשו איזה עבודה בשביל להביא את זה, בזבזו זמן, בזבזו זמן בשביל כורכום, בין אם להביא כסף בשביל זה, אם להביא אותו מהשוק או לא משנה, היה בזבוז זמן על הכורכום, נהניתי מהכורכום? לא, והוא  נשאר? כן, אז הזמן של הכורכום הזה הלך לאיבוד, על זה הוא אמר ועזבו לאחרים. אז עכשיו אם אתה עוסק בהרחבת הדירה ואתה עוסק בזה ועוסק בזה ועוסק בזה ועוסק בזה, הזמן הזה מראה שאתה לא מכיר את מקומך. לכן הם לא רוצים שיתעסקו, יצבעו לו את החדר אפילו אז הוא צריך לצאת בינתיים, עד שיצבעו את החדר, מה זה הוא משנה את מקומו ואת סדריו ואת החיים שלו, מה זה יש לו סדר מופתי, כל רגע הוא יודע מה ברגע אחריו, מה זה תזוז מפה לפה לפה לפה לפה בשביל שיצבעו לו את החדר, זה זה זה לא מתעכל, בזבוז זמן שיצבעו את החדר, למה מה רק שזה ככה מקולף, ובאמת הם צודקים, כי היום כל השמאלנים ברמת אביב מחפשים צבעים מומחים לעשות קירות קלופים, כן, משלמים שיהיה מקולף. כן, וקונים מטבחים שבורים, מכנסיים קרועים, כן, אז האופנה הכי הכי המתקדמת נמצאת אצל גדולי ישראל.

ש. זה שתי הנהגות שונות

הרב: זה לא שייך להנהגות, זה שייך למכיר את מקומו וזהו, כמה שאתה מבזבז לעולם הזה יותר אתה פחות מכיר את מקומך, כמה שאתה יודע שאתה שייך לעולם הבא אתה לא משקיע בעולם הזה כלום.

ש. זה הנהגות

הרב: עוד פעם אמרתי תלוי מה המדרגה שלך

ש. אני רואה רבנים

הרב: מה אכפת לי מה אתה רואה, אכפת לי אם אדם מבזבז זמן יותר לעולם הזה ממה שמשקיע רב אחר, זה מראה את ההפרש ביניהם במכיר את מקומו, זה הכל.

ש. לא שומעים

הרב: מה אתה מביא לי בכלל תאוות, מי מדבר על תאוות, מה אתה עונה לי שטויות, מה אתה מבלבל, יצר הרע של היום זה כלום לעומת מה שהיה אצל המבול, הוא הרס עולם, הוא גרם שימחו את העולם, אתה מבין מה הוא הצליח, היום הוא לא כל כך מצליח, אז הוא הרס את העולם, הרס, מחוק כולם, זה הצלחה או לא הצלחה? אז הוא הצליח יותר, אז הוא קלקל את כולם, את כל הבריאה הוא קלקל, עכשיו הוא לא כל כך מצליח, הנה במקום לעבוד בחשמל אתה פה. שמה הוא לא נתן לאנשים. אתה מבין? נכון שיש לו טריקים ושטיקים חדשים, הוא כל פעם מתחדש, יש לו מודות ואופנות וכל מיני דברים והרחבת הדעת וכל מיני כאלה, כן, יש לו. אבל הוא לא מצליח כמו פעם, אם הוא היה מצליח כמו פעם לא היה תורה היום. לא היה תורה היום, יש המון תורה היום, לא באיכות שצריכים אבל המון תורה, וגם מתוך שלא לשמה יבוא לשמה בעזרת ה'. אבל מכיר את מקומו זה תלוי כל אחד לפי מה שהוא, זה לא שכולם צריכים להיות כמו זה, אבל המבחן בין אדם לאדם זה כמה הוא מכיר שהעולם האמיתי זה שם לעומת כאן, מי שמשקיע יותר כאן הוא מבין פחות במכיר את מקומו שם, עם כל הצידוקים. זהו.

ש. זה חסרון בקנין?

הרב: בטח שזה חסרון בקנין, אם אדם מכיר את מקומו כמו שצריך להכיר את מקומו, אז הוא במאה אחוז בנקודה הזאת בשביל קנין התורה, ואם הוא מכיר פחות אז הוא פחות בקנין התורה, כי אם אני משקיע את כל הזמן בשביל התורה או שאני משקיע את רוב הזמן בשביל התורה אז זה לא אותו קנין בתורה.

ש. כשאדם לומד תורה אז ....

הרב: טוב זה חסידי הפירוש הזה חסידי. שלא צובעים את הקירות בשביל שהתורה תעיד עליו, קירות של אדם מעידים עם הצבע ועם הצבע הקלוף ועם הכל.

ש. לא שומעים

הרב: זה כן, זה נכון שהאוירה שהוא ספג בחדר והחדר ספג ממנו אז זה נותן לו את ההרגשה שהוא מגיע למקום שהוא מכיר אותו כמו שאומרים, אם ישנו לבן אדם אפילו כסא, הוא רגיל לכסא מסויים, זה כבר יכול להשפיע עליו. זה נכון. אדם מושפע מכל תנודה וכל תזוזה.

ש. לא שומעים

הרב: אתה חוזר על אותו דבר, אמרתי לך כבר תשובה.

ש. לא שומעים

הרב: מה אכפת לי מה אתה תראה ומה, מה אכפת לי אם יוצא לך חילול ה', קודם היה צריך לצאת לך חילול ה' הפוך, אם אתה אומר שהתורה מתבזית שאנשים לומדים בחדרים כאלה ולא זה ולא נותנים להם כסף ולא משקיעים בהם או שהם לא משקיעים בעצמם, או לא זה, ככה אתה רוצה שאנשים זה פה ושם, הרי זה מה שהעשיר הזה בא אצל החפץ חיים ואומר לו מה, כאלה רהיטים, כזה בית, אדם שמתייצב לפני מלכים, חשבתי שאני אראה ככה, זה שכל של טמבל, מה אתה רוצה ממנו, אז הוא אומר לו מה מה מה, אז איפה הרהיטים איפה הרהיטים, אז הוא אומר לו ואיפה שלך, אז הוא אומר מה אני פה אורח, גם אני פה אורח. מה יש להבין, אז גם אצלו העשיר זה החילול ה', מה לומדים תורה אחרי שאתה גאון כזה בסוף יש לך חדר כזה ואין לך כסף לצבע ואתה יושב על כסא כזה, בשביל זה לומדים תורה? הוא מבין תורה זה כאילו כבוד ואני לא יודע מה, ככה זה האנשים שהם שייכים לעולם הזה הם מבינים ככה, אבל מי שלא שייכים לעולם הזה הם בכלל לא מבינים על מה אתה מדבר, על מה אתה מדבר, מה רע בקיר, מה לא טוב, מה, התקלף אז מה התקלף, היה פה עכשיו בן אדם, בן אדם בא לבקר אותי, והבן אדם עומד אז דיברנו על משהו אז הוא אומר מה לעשות מתבגרים וזה ופה ושם, נו, הוא הלך למדוד את עצמו ואומרים לו שהוא מטר שמונים ושלש, אומר מה פתאום, אני מטר שמונים ושש, הוא עומד ככה, כי זה מה שהוא מטר שמונים ושש, מורידים לו את הזה על הראש מורידים, מטר שמונים ושלש, אז הוא אומר איך יכול להיות, תמיד אני הייתי 186, אמרה לו בן כמה אתה? אמר בן 57, מה אתה רוצה טטט אדם מתכופף בקומתו. מה חשבת שתשאר אותו דבר? הוא ירד שלש ס"מ, הוא לא שם לב. מה חשבת, שבן אדם, אז התקלף הקיר, אז מה אם התקלף, מה זה מפריע לו ללמוד?

אבל אנחנו נמצאים בעולם שהוא חומרי מידי, אתה מבין, זה הבעיה, אנחנו לא בעלי מדרגה, אנחנו מדברים בבעלי מדרגות שמבינים באמת מה הם עושים, אתה רואה כמה הם משקיעים בתורה, אין להם פסק זמן כהוא זה, כל כולם תורה, כל כולם. הכל, זה כל הזמן תורה, אין משהו אחר, אין שום דבר אחר, כלום, שום דבר אחר. גם אם יש משהו אחר זה תורה. גם אם הם מדברים עם מישהו זה תורה, אין מצב שזה לא תורה, הם לא יודעים משהו אחר חוץ מתורה, אז מה יכול להעסיק אותו שטויות דברים כאלה. אנשים הולכים ומדברים עם עצמם ברחוב מקבלים מכה מהעמוד אומרים לו סליחה סליחה וממשיכים, מה אתה מדבר? זה מכיר את מקומו. אבל יש אנשים אתה מבין שבכלל הם קודם כל הם מסדרים את העולם הזה, אתה מבין, ואחרי זה הם רק אולי מתיישבים ולאט לאט וכמובן מכינים לעצמם את הכל מסביב, מכינים להם שתיה ועוגיות והכל וזה מסדרים הכל, אחרי זה יושבים קצת לומדים ואחרי זה קצת טלפונים ואחרי זה קצת זה ואחרי זה קצת זה, זהו. בכל אופן, זה נקרא המכיר את מקומו.

עוד שני קטעים על החפץ חיים כבר אנחנו בשוונג.

ביטוי נוסף המעיד על ההכרה הפנימית העמוקה שליותה את החפץ חיים בדבר עראיות העולם הזה, ברמת השרון התגורר אדם יהודי בשם מר אברהם תיקן, קודם מלחמת העולם השניה זכה לבקר אצל החפץ חיים וסח לימים לרבי יעקב אדלשטיין שליט"א מרא דאתרא, הגעתי אל ביתו של החפץ חיים ונכנסתי לקודש פנימה לבקש את ברכת מרן על הצלחה בפרנסתי, החפץ חיים במקום תשובה שאל אותי, האם יש לך בית? ודאי עניתי, כשכולי מופתע מעצם השאלה, ברוך ה' יש לי בית. הבית לא שלך ממשיך החפץ חים לומר לי, הבית שלי, לא שלי, תמהתי, הפליאה הולכת וגוברת הוא לא שלי, ודאי שהוא שלי, לא, החפץ חיים חוזר על דבריו, הבית לא שלך, אבל רבי, אני אומר לו כמתגונן, מדוע הבית לא שלי? הרי לא גנבתי אותו מאיש, רכשתי אותו בצדק וביושר. הסביר לי החפץ חיים את הכוונה באמרו, הבית הזה עליו אתה מדבר הוא לא הבית שלך, בית זה לא יישאר אצלך לעולם, אתה בסה"כ דר פה בעולם הזה, הקביעות של האדם תהיה בעולם הבא, הבית שלך זה המצוות שאתה עושה, זה הבית האמיתי שלך. כך אמר לי הסבא קדישא ופטר אותי לשלום. לא חלפו שנים רבות ופרצה המלחמה הנוראה, הגרמנים ימח שמם פלשו לעירנו ולקחו לנו את הכל, וגם את הבית בו גרתי, שהתעקשתי לומר שהוא שלי לקחו ממני וסילקו אותי מביתי ואחוזתי, וריכזו אותי  יחד עם כל יהודי העיר. לאחר מכן לקחו אותנו מחוץ לעיר, ציוו לחפור שוחות, בתום מלאכת החפירה הרשעים הארורים פקדו שנתייצב להסתדר בשורות משני עבריהם וירו בנו מנשק אוטומטי ונפלנו כזבובים אל תוך הבורות. בחמלת ה' עלי ניתנה לי נפשי במתנה, כי לאחר שנפלתי והתמלאתי בדם של כל ההרוגים סברו המרצחים שאינני חי ועזבו את המקום, שכבתי עד רדת לילה והוברר שנפצעתי רק ברגלי, זחלתי החוצה מבור תחתיות אל היער ועזרני ה' לעבור את שנות האימה ולשרוד בחיים, אז הבנתי את דברי החפץ חיים אלי, באותו יום שזכיתי להקביל את פניו, הבית עליו אתה מדבר הוא לא הבית שלך, בית זה הרי לא יישאר אצלך לעולם, אתה בסה"כ רק דר פה בעולם הזה, הקביעות של האדם תהיה בעולם הבא, הבית שלך זה המצוות שאתה עושה, זה הבית האמיתי שלך.

סיפרתי פעם שאחד רצה לארגן לי הרצאה באיטליה ולא היה לו אמצעים, אז אמרתי לו תשמע אין לך כרגע אמצעים ופה ושם, עזוב, אחרי שנה חוזר אלי רוצה לארגן הרצאה, אמרתי לו יש לך כסף? אומר לי לא, אז אמרתי לו איך תעשה? הוא אומר מה שתגיד לי אני יעשה. אמרתי לו מה שאני אגיד לך אתה תעשה? אמר לי כן. אמרתי לו טוב, יש לך בית? אמר לי כן. הבית שלך? אמר לי כן, אמרתי לו ואם לא היה לך בית, אם היית רוצה לקנות בית מה היית עושה, אומר הייתי לוקח משכנתא מהבנק, והיו נותנים לך? אומר לי כן, ואיך תשלם? הוא אומר פורשים את זה לתשלומים, אמרתי לו טוב, בעולם הבא יש לך בית? אמר לי לא, אמרתי לו אתה רוצה בית בעולם הבא? אמר לי כן. אתה מוכן לקחת משכנתא? אמר לי כן, ואיך תשלם? הוא אומר בתשלומים, אמרתי לו תעשה הרצאה, והוא עשה הרצאה. זה עלה לו תשעים אלף יורו, הוא אומר ניסים ומופתים שלא היו כדוגמתם, הוא נכנס לבנק מבקש הלוואה, נותנים לו שלשים אלף יורו בלי ערבים. הבן אדם רוצה מצלצל אלי, אני רוצה שיהיה לך בטחון, שילוו אותך בטחון, נו, אז הוא שלח לחבר'ה שלנו הישראלים מהקונסוליה שאני מגיע ושיסדרו בטחון, שילוו אותי באיטליה, לא ענו לו אפילו, הוא ישב כתב על דף A4 בכתב ידו, למפקד המשטרה שמגיעה אישיות בכירה מאד מארץ ישראל ופה ושם, מבקש ליווי משטרתי למשך התקופה, קיבל מיד תשובה - שתי ניידות שמונה רוכבי אופנועים מלווים אותי במשך עשרה ימים. בלי כסף.

מצלצל אלי יום אחד אומר אני רוצה להזמין אותך, אבל אני רוצה שאתה תהיה בבית מלון מפואר, אמרתי לו שמע, מספיק לי בית מלון סביר אני, לא, אני רוצה שאתה יהיה לך כבוד מלכים, אמרתי לו כמה זה עולה? אמר לא חשוב, אמרתי לו לא, אתה תגיד לי כמה זה עולה. אז הוא אומר לי שמע, זה ליד הקונסוליה של הסעודים, זה בית מלון הכי מפואר זה 47 קומות, יש שמה קומה למעלה 250 מטר, זה רק של מלכים, אמרתי לו כמה זה עולה? אמר לי שבעת אלפים דולר ליום עם ארוחת בוקר. ז"א עשרה ימים זה שבעים אלף דולר, אמרתי לו אין בעיה אני מוכן בתנאי שאתה עושה מה שאני אומר, אומר לי מה? אמרתי לו אתה הולך למנכ"ל המלון, אתה אומר לו שמגיע לפה פלוני אלמוני וזה וזה וזה, ואני מבקש שאתם תתנו לו את המלון את החדר בחינם. אם אתה אומר לו את זה והוא נתן אני מוכן, אם לא שכח מזה. הלך למנכ"ל ככה כמו שאני אמרתי, אמר לו תשמע מגיע פלוני אלמוני וזה וזה וזה ואנחנו רוצים שתזכו בזכות לארח אותו פה, גוי גוי, גוי אבא של הגויים, בקיצור אמר לו בסדר. אני הגעתי לשמה, מנכ"ל, סמנכ"ל, מנהלי חשבונות, כל הדרגים עומדים על שטיח אדום, בצד אני עובר והם משתחוים, יעבדוך עמים.

היתה בעיה שמה בדלת, הדלת היא עם כרטיס ובשבת זה בעיה, צריך שיהיה מפתח, אין בעיה, החליפו. החליפו. אין שמה בכלל, עשו חור, קדחו, עשו מפתח, הכל. דברים מדהימים. בן אדם רוצה לעשות לכבוד ה' יתברך, סיעתא דשמיא, אין שום בעיה, אבל הוא קנה עולם הבא. עשה שתי הרצאות ברומא ובמילנו, יפה מאד, זכויות לנצח וזהו. ככה זוכים. אז דירה לעולם הבא יש לו. ועלו לארץ והוא עלה לארץ והוא נהיה חרדי והבן שלו בישיבה וחביבי חבל על הזמן, הבת שלו בסמינר, אוווו ברוך ה'. אז ז"א דירה בעולם הזה אין לאף אחד, דירה לעולם הבא ספק, צריך לעבוד על זה.

מעשה אחרון, מסופר עוד על החפץ חיים שהוא סיפר פעם שבעיירה זלווע, זלווע, יש? עיירה זלווע, בפלך בגרודנא היה מתקיים לפני עשרות רבות בשנים יריד שנתי גדול שנמשך ארבע שבועות תמימים, כל תושבי העיירה היו מצפים במשך כל השנה כולה ליריד, שכן בהשכירם כל פינה בקחתם מחיר טוב תמורת כל חדר ובהשתכרם בעין טובה מכל נצרך היו מרויחים כדי להתקיים במשך כל השנה. עייפים ויגעים היו נעשים במשך התקופה הזו, ללא מזון ושינה כראוי היו עוסקים תמיד בעבודתם, בעלי הבתים אף היו שוכרים להם אנשים לעזרה. באותם הירידים היו מתכנסים גם נציגי העם, רבנים, בעלי בתים חשובים כדי לתקן תקנות. החפץ חיים שאף הוא עשה פעם בזלווע בתקופת היריד, שמע פעם יהודי יגע שעבד אצל בעל הבית קורא, מתי אזכה כבר שהיריד יגיע לקיצו, נפשי כבר שואפת למנוחה. בעל הבית שמע זאת, גער בפועל ואמר לו, איי לך שוטה, מה זאת תדבר, הלואי וימשך היריד זמן יותר ממושך, אמנם אתעייף עתה אבל ברווחים אוכל לחיות לאחר מכן במנוחה וליהנות במשך שנה שלמה.

על החפץ חיים עשו דברי האחרון רושם עמוק, חוזר היה עליהם ומוסיף, כדאי לו ליהודי שיתעייף, לא יאכל ולא יישן כהוגן, ויגור במסדרון במשך כל תקופת היריד, כדי שברווחים הגבוהים יחיה לאחר מכן ברווחה. יתר על כן, איננו מרגיש כלל עייפות, הוא מרוצה לקבל באהבה את כל אי הנוחיות, מה מאושר היה האדם אלמלא היה באמת מתאר לעצמו שהעולם הזה הוא יריד קצר, וששומא על האדם לצבור בתקופה הזאת אמצעים להתפרנס בהם מבחינה רוחנית בעולם הבא. זבדים קלילים ואורחא רחקיא, אנחנו לדרך הרחוקה של חיי נצח מכינים שקית אוכל קטנה, זה בושה וחרפה, זה חוסר הבנה. כשאדם יוצא למדבר צריך להכין, כשאדם יוצא לשבוע עוד יותר, כשאדם יוצא לנצח מה הוא צריך להכין, מה זה, קשקושים, אדם צריך להבין, להכיר את מקומו, מקומו לא פה, פה גרים, שם קבע, השאלה איפה.

רבי חנניה בן עקשיא אומר, רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות שנאמר ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר.