קניין ט"ז - במיעוט שיחה - חלק א'
תאריך פרסום: 11.05.2014, שעה: 09:02
בס"ד יא' אייר תשע"ד קניין טז במיעוט שיחה חלק א' מתוך מח קנייני התורה
אנו נמצאים כעת במיעוט שיחה, רש"י אומר: מה זה מיעוט שיחה? "ליצנות". המדרש שמואל אומר: "והכוונה כל מיעוט שיחה, אם שיחת חולין כמו שאמר הכתוב: "ודיברת בם", ודרשו חכמים זכרונם לברכה: "ודיברת בם" ולא בדברים בטלים. אז כל שיחת חולין היא בכלל מיעוט שיחה, למה? כי "ודיברת בם", מותר לדבר דברי תורה, ואפילו בעניין הלימוד נאמר: "וגודלתי בין החכמים, ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה", ואם הדיבור כסף, השתיקה זהב. אם הדיבור שווה כסף אז השתיקה שווה זהב. ואף אם אי אפשר ללא שיחה, ימעט בכול מה שאפשר, וכך היא דרכה של תורה עצמה: לקצר ולמעט בדבריה, אפילו התורה בעצמה מקצרת, כי כמה דינים וכמה הלכות בלי וא"ו יתירה או באות יתרה, שלא רצה להאריך ולהרבות בשיחה, כן האדם העוסק בה יעשה כמוה, אתה עוסק בתורה? אם היא בעצמה מקצרת גם אתה תנהג כך, ואפילו כשהוא לומד ימעט בשיחה ובדיבור, וילמד בלשון קצרה נקייה וקלה, שהשיחה מבטלת פעולת השכל".
הרב: פעם פגש אותי בן אדם ליטאי, תלמיד חכם לפני שנים רבות,
אמר לי: "ישר כוח ישר כוח",
אמרתי: "מה קרה?"
אמר לי: "שמעתי קלטת שלך",
ושאלתי: "נו?"
והוא אמר: "שזה פעם ראשונה ששמעתי אדם מדבר שעה וחצי ולא אמר שטות אחת, ישר כוח, יישר כוחך".
הוא אמר את זה לפי זה, כי מי שמרבה דברים מרבה שטות,
הוא אמר: "אתה מדבר שעה וחצי ולא אמרת שטות אחת זה יפה מאוד".
אומר "דרך החיים": "כי מרבה דברים מרבה שטות, כי השתיקה היא סימן חוכמה" והמרבה שיחה אין בו סימן חכמה: שהשיחה מבטלת פעולת השכל, כשאתה מדבר אתה חושב כשאתה לא מדבר אתה חושב, ולפיכך דבר זה של מיעוט שיחה הוא דבר גדול אל החוכמה, הרמב"ם מונה חמישה כיוונים: מה מותר ומה אסור ומה רשאי. אומר "לחם שמים": "אף בדברים הכרחיים שאי אפשר מבלעדם, צריך לקצר אפילו בדברים הכרחיים אפילו שאי אפשר מבלעדם, ואינה שיחה בטלה, יתפוס במיעוט ויקצר ככול האפשר, מצד שלפי שהזמן ייקר המציאות, אז לא רק שמאבד את השכל וכו' אלא גם זמן. יש הרי מספר המילות של האדם הקצובות לו בחיים, שאם סיים אותם הוא מת, לכן, כל "פטטיא בישין מלבר פטטיא דאורייתא", כל המילים וכל הדיבורים הם רעים חוץ מדברי תורה. דברי תורה לא כלולים בכמות מספר המילים שהקציבו לאדם, ולפיכך אפילו בדברי תורה הזהירו לאדם: "לעולם ישנה אדם בתלמידו דרך קצרה, קל וחומר לדבר הרשות שלא יאבד הזמן לדברים יתרים ויפסיד תורה הרבה שהיה יכול ללמוד מתוך כך", ואין צריך לומר: "שלא ירבה שיחה עם האשה". "באשתו נאמר קל וחומר באשת חברו לא להרבות בשיחה". כל מה שאתה אומר כרגע יכולת להגיד דברי תורה. אההההה.
- "באיזו דרך נלך ללוד?" שאל רבי יוסי הגלילי.
מה אמרה לו האשה?
- "שוטה גלילי!",
ביוסי גלילי התנא הקדוש: "שוטה גלילי".
- "באיזו ללוד?" אתה אומר: "באיזו דרך נלך ללוד?" פשששש. כמה אתה מכביר במילים, באיזו ללוד, קצר, דבר לשון קצר, "לא ירבה שיחה עם האשה", ארבע מילים, "באיזו דרך נלך ללוד" ארבע מילים, אפשר בשניים, "באיזה ללוד, - "שוטה גלילי!" אמרה לו, יה בה בי.
"אור החיים" אומר, "כמו שאמרו: שכול שיחה בטלה שנכנס לאוזנו של אדם יוצא כנגדו דיבור של תורה, נכנס ויוצא: ככול שנכנס דיבורים של תורה יוצא דיבורים של חול, דברים של מה בכך ומיעוטו יפה לתורה כדי שתנוח הנפש קצת על ידי זה. "תפארת ישראל" אומר: "שמיעוט שיחה דברים של מה בכך: והמיעוט יפה לתורה כדי שהנפש תנוח קצת על ידי זה".
טוב עכשיו לעובדות ולמעשים: שח פעם רבי יחזקאל אברמסקי לפני שומעי לקחו: "היודעים אתם מה הוא פירוש מאמר חכמים זכרונם לברכה: "מה תלמוד לומר "סופרים"? אלה שעשו את התורה ספורות ספורות", כך מובא בירושלמי שקלים ה א', מובא בתוספות קידושין ל' א', אומר לכם: "חכמינו זכרונם לברכה הקדושים ספרו אותיות שבתורה, ומייתור אות אחת למדו הלכות גדולות, ואפילו חיוב של אדם למיתה למדו מאיתור אות אחת. והנה בפרשת "משפטים: "אם יקום ויתהלך על משענתו ונקה המכה", אם היה כתוב: "על משענת" אם הכתוב היה – על משענת, "אם תקום והתהלך על משענת", כי היה קם ומתהלך בחוץ אפילו על משענת, ואחר כך הורע מצבו ומת, היה המכה פטור, שהרי כבר הלך זה על משענת, אבל ספרו חכמים זכרונם לברכה אות יתרה בתיבה זו, "על משענתו", משענתו שלו, "כוחו ובוריו", שדווקא שקם והתהלך בחוץ בלי משענת על כוחו ובוריו, רק באופן זה "ונקה המכה", אם ימות אחר כך רק באופן זה ונקה המכה, כי אז כשהכביד ומת המכה חייב מיתה. אז מאיפה למדו את הדין הזה שחייב מיתה? מייתורא דוא"ו אחת. מוא"ו אחת של "משענתו", משענתו זה כוחו ובוריו, ומשענת זה משענת רגיל, למה צריך משענתו? התורה לא תגיד משענתו אם צריך להגיד משענת, אם מישהו הולך עם משענת: אז וניקה המכה, משמע "משענתו" הוא"ו הזאת היתרה זה בא ללמד "שמשענתו" שזה לא מדבר על משענת אלא זה "כוחו ובוריו", כוחו ובוריו הוא משענתו של האדם, אז רק אם הלך באופן כזה: "וניקה המכה", כי הוא חזר לאיתנו מהמכה, ועכשיו הוא מת מעצמו לא מחמת המכה, אבל כל זמן שלא הגיע למצב של "כוחו ובוריו", אז לא נקה המכה. ומי גילה לנו את זה? הוא"ו היתירה, בוא"ו יתירה הורגים בן אדם, כי התורה מגלה בוא"ו אחת יתרה את כל הדין הזה. אז רואים כמה התורה מצמצמת".
וסיים רבי יחזקאל אברמסקי בהתרגשות רבה: "הרי זו היא תורתנו הקדושה, חכמנו זכרונם לברכה הקדושים שידעו לספור אות אחת בתורה ועל ידי זה לחייב מיתה ועל וא"ו אחת הורגים בן אדם".
ועוד מסופר עליו: "יום אחד שמע שבלונדון עומדת להתקיים ועידה כל שהיא של אנשי מדע ידועי שם, רבי יחזקאל הופיע שם וביקש את רשות הדיבור והחל מפליג בחשיבותה של החזקת התורה תוך שהוא מסתמך בדבריו על השולחן ערוך. ואיפה הוא מופיע? הוא מופיע בוועידה כל שהיא של אנשי מדע ידועי שם, ועל מה הוא מדבר? מפליג בחשיבותה של החזקת התורה ומסתמך על השולחן ערוך.
אחד המשתתפים בכנס בעל שם בתחום הספרות, העז פניו והשמיע דברי בלע, כאילו שהשולחן ערוך חס וחלילה עבר זמנו וכי הדברים בימנו חסרי משמעות. ונתמכין בחוצפתו של עמיתם, החלו להישמע באולם קולות נוספים. לרגע נדמה כי הניסיון לזו בלבד שלא עלה יפה אלא שגרר אחריו תגובות שליליות ביותר. זה היה נראה כאילו היה עדיף לא לדבר, כך היה נראה. זאת אומרת: עדיף היה שלא לדבר, ככה נראה. אולם רבי יחזקאל היסה את המהבילים, להפתעת הכול ביקש אותם ליטול נייר ועט והורה להם לרשום באופן תמציתי אף מקיף את הסיפור שהוא עומד לספר להם: ייצר הסקרנות גבר, והמתכנסים עשו כדבריו, רבי יחזקאל התחיל לספר להם מעשה בבעלי דין שבאו לפני הדיין והרחיבו כל אחד טענותיו, המשיך להפליג בפרטי העניין. וכשסיים את דבריו ביקש להראות לו מה כתבו, התברר לעין כל שגם המקצרים הגדולים מבין הכותבים גדשו שורות למכביר, ואז ציטט סעיף בחושן משפט, שבכמה משפטים קצרים הכליל את כל המעשה על כל מכלול הטענות שהושמעו שעה קלה קודם לכן לפני הנאספים.
פנה רבי יחזקאל אל האיש ההוא ואמר לו, האיש ההוא הוא בעל שם המומחה בתחום הספרות: "הן ידוע לך מלומדי הספרות מה גדולה היא חוכמת הקיצור, וראה כמה הארכת אתה מרוב ידענותך וראה מה קצרים ומהירים הם דברי השולחן ערוך שנשכתב לפני ארבע מאות שנה!",
נפתחו הלבבות וחפץ השם עלה על ידו. הכול הסתדר, הביא להם רק דוגמא אחת,
"איזה תחום אתה סופר? בא, קח סיפור צמצם לי אותו שיכיל את כל הפרטים". פששששש.
כמה הפליג לכתוב,
אמר לו: "בא תראה איך נסח את זה השולחן ערוך לפני ארבע מאות שנה במשפטים קצרים כל התוכן בפנים".
עמלו ועיונו של רבי משה פיינשטיין להבין האמת ולברר ההלכה, הן מן המפורסמות שאינן צריכות לראייה וחקוקים בספריו הרבים "אגרות משה", ו"דברות משה" אז תמיד העמל שלו והעיון שלו להבין את האמת ולברר את ההלכה וזה מהמפורסמות: אחת מהן מצוי באגרות משה למסכת "בבא קמא", חלק שני בפרק הראשון סימן א' ושם מבאר בשישה ענפים מדברי התוספות ומבררת שם מדברי המוספים ובדברי המשנה "ארבע אבות נזיקין הם": בעלי התוספות עומדים על שפעמים גרס רבי יהודה הנשיא מחבר המשנה את המילה – "הם" קודם שמפרט הוא מספר דברים ופעמים שאין הוא גורס מילה זו, "ארבע אבות נזיקין הן" ופעמים הוא כותב בלי "הן" כשהוא רוצה לפרט משהו. אז הגמרא כך נוהגת על פי רבי יהודה הנשיא מחבר המשנה.
רבי משה פיינשטיין התייחס לדברי התוספות וכותב: "דמדקדקין בגמרא על כל תיבה ותיבה שבמשנה, ומה ישנה תיבה זו שנמה שהוא לא בדקדוק, כוונת התוספות היא: שנמי נראה שלא מתרצין זה לתירוץ, ומה יש תיבה זו שהיא לא בדקדוק? נראה שלא מתרצין זה לתירוץ אלא: אבל שכוונתם שצריך לעיין בזה, וכבוד התורה גדול הוא: שלא שני משהו מיותר. ועיין בסוף סוטה דתנן רבי עקיבא בטל כבוד התורה ופירש רש"י: "שהיה נותן את ליבו לדרוש כל קוץ וקוץ של כל אות וכול שכן תיבות יתרות ואותיות יתרות, כגון: "בת, ובת אני דורש" וזהו כבוד תורה גדול שאין בה דבר לבטלה", וכן הוא כבוד תורה שבעל פה שאין בא תיבות יתרות שלא בדקדוק. כלומר: אין דבר שהוא לא מדוקדק בתכלית, אין ייתור סתם ואין חיסור סתם, מצוות עשה על כל מילה, ופרק שתיבותיו מדודות ומכוונות". הגאון ב"שנות אליהו" בריש פאה כתב: "שתלמוד תורה אין לו שיעור בעולם הזה".
לפי זה מסיק רבי יעקב קמינצקי: "הרי שכול מילה ומילה היא מצוות עשה בפני עצמה. בכול מילה ומילה שאנו לומדים אנחנו מקיימים מצוות עשה דאורייתא של תלמוד תורה. אבל אם כך יוצא שאם אחד ילמד אחד פרק משניות "שניים אוחזין" והשני ילמד איזה תשובה מאחרוני האחרונים, ובשניהם אותו מספר מילין, שתיהם קיימו מספר מצוות זהה, ושניהם ממלא יקבלו את אותו שכר. מצד ההרגשה קשה הדבר להבנה: איך יכול להיות שמילות הגמרא יהיו שוות למילות אחרוני אחרונים? מכיוון שאנו סופרים רק מילין ואומרים שמקבלים אותו דבר, אז מצד ההרגשה קשה הדבר להבנה. אף אם נרצה לחלק בין משנה לגמרא ובין ראשונים לאחרונים הרי צריך שיהיה הדבר מוגדר באיזה שהיא צורה, ולא מצאנו גדרים כאלה, כמו כן אם נאמר שדין המשנה אמור דווקא בראשונים, ולעומת זאת אין זה מחובתו של חברו לנהוג בו בכבוד אם למד ממנו דבר תורה של האחרונים, אף דבר כזה קשה לקבוע, הרי לא יתכן לומר שעל ידי לימוד אחרונים לא יקיים האדם מצוות תלמוד תורה. אז למה איפה התכוונה המשנה?"
"נראה לי השם לתרץ" אומר רבי יעקב קמינצקי: "שהכלל הזה של כל מילה ומילה היא מצוות עשה המדובר הוא כשהמחבר מנה את תיבות סיפרו, וזה הוא הגדר המצוי במשניות כפי שרואים אנו בגמרא דוגמא: אותה משנה של "שניים אוחזין" בירושלמי יש שקלא וטריא; מה יהיה הדין בשלושה שאחזו? "אוחזין" פירש רש"י: "דווקא אוחזין", "בטלית" לפי הרמב"ם דווקא בטלית, ואילו בכלי השתנה הדין, ובשטר גם כן משתנה הדין, וכו' וכו' וכו', וזוהי דוגמה לפרק בתורה שתיבותיו ספורות מדודות ומכוונות, וזה לא מילין בעלמא בכגון הא, אלא כל מילה ומילה אכן היא מצוות עשה, וזהו המודד לחובת כבוד חבר שממנו למד אדם. מתי זה יחשב מצוות עשה? כשהכול מדוד שקול ואין איתור, המשניות שהן המצומצמות ביותר: כל מילה זה מצוות עשה דאורייתא, וזוהי דוגמה איפה לפרק בתורה שתיבותיו ספורות מדודות ומכוונות ולא מילין בעלמא "בכוון הא" כל מילה ומילה היא מצוות עשה, וזהו המודד לחובת כבוד חבר שממנו למד אדם.
"אמרתי פעם" מספר רבי יעקב קמינצקי לרבי דוד ליבוביץ נכד אחיו של ה"חפץ חיים": "שבשכר שמירת לשונו זכה החפץ חיים לחיבור כמו ה"משנה הברורה", שהוא מדוקדק בלשון כמו חיבור של ראשונים, שכול מילה ומילה מדודה ושקולה ומנויה".
אף הוא השיב לי ואמר: "למדתי עם החפץ חיים בצוותא "מסכת סוכה", עת חיבר את המשנה הברורה על הלכות סוכה, דרכו היתה לברר איזו הלכה ומשנתבררה, כתבה, פעם הערתי לו על משפט מסוים שכתב שניתן להבינו בשתי פנים,
מיד תיקן הוא את הכתוב ואמר: "מהשם מענה לשון", ולזה צריך כל מחבר רחמי שמים שלא יכתוב דבר מה ואחרים יבינו מן הכתוב דבר שלא עלה בדעתו, שיהיה מסוגל לכוון שיהיה המשמעות ברורה וחד משמעית לכיוון אחד ולא לשני כיוונים".
הקיצור בדברים: זה אות לבהירות וברירות. רבי אריה לייב שפירא קראו לו רבי לייבל'ה מקובנה: מיוחד היה בדרך לימודו כתלמידו המובהק של רבי מנשה מאיליה היתה תורתו העמוקה והישרה באה תמיד בקצרה בלא פלפולים ארוכים, אף תשובותיו אשר כתב לשואליו קצרות היו ומתומצתות ביותר, עדות לכך היא תשובתו הנדירה בשם רבי חיים מבריסק, אשר נדפסה בסוף הספר "בית הלוי", לבנו של רבי הלוי הבית דין טרישי,
שאלו פעם: "מדוע תשובותיו כה קצרות?"
השיב בדרך משל: "אדם המבקש לצאת מבית חשוך, אם בעל הבית הוא מכיר את ביתו ימצא דרכו על נקלה, אבל אם הוא אורח, עליו למשש בקירות כסומא עד שימצא את הפתח, הוא הדין בתשובות שבהלכה: אימתי יש צורך בפלפול, לדמות לבנות לסתור לברור מילתא דמילתא? זו כשאין הדרך ברורה, אבל אם בעל הבית נהירין לו כל חדרי התורה כחדרי ביתך, הרי שעל האתר מוצא אתה את ההוראה ברורה. לכן הוא יכול לענות תשובה בקצרה, בלי פלפולים בלי אריכות, אדם שפלפל יותר מידי זה כמו שמגשש באפלה ומנסה ליצר את התשובה".
מספר רבי מיכל ברינקר: "פעם ישבתי עם חותני רבי ישראל זאב גוסטמן בעל "הקונטרסי שיעורים" והעיר רבי מנשה גוטליב אחד מראשי הישיבת בית התלמוד בברוקלין, ונכנס כאדם הידוע כתלמיד חכם והרצה לפני מורי וחותני פלפול ארוך, כשסיים
אמר לו מורי וחותני קושיה ותירוץ יפים וקצרים,
התלמיד חכם חיכה להמשך שיאמר לו כמותו גם הוא פלפול, אך בן שיחו נשאר בדבריו הקצרים, "זוהי הקושיה וזהו התירוץ", הוסיף האיש עוד פלפול ארוך, גם הפעם שכילה דבריו אמר לו מורי וחותני עוד קושיה תירוץ קצרים, שמע אותו תלמיד חכם את הדברים ופנה לדרכו.
פנה רבי ישראל זאב לרבי מנשה גוטליב ושאל אותו: "ראית מה שקרה כאן? האיש היה כאן המוכר תלמיד חכם בא ואמר דבר תורה שאינו בישרות, ובדרך זו הוא יכול לפסוק שאלות, וחשבתי שאם אומר לו דברי תורה הוא יתבייש ולא תצמח מכך שום תועלת, אמרתי לו קושיה ותירוץ קצרים במטרה לרמוז לו שאינו צריך לומר פלפול, אלא עליו להסתפק באמירת קושיה ותירוץ אליבא דאמת, הלה לא הבין את הרמז והמשיך בדרכו, ואני שוב רמזתי בקושיה ותירוץ קצרים, אך אמיתיים, שיכוון אף הוא דרך האמת, אך גם הרמז הזה לא הועיל, אך הסתפקתי בזאת כי לא רציתי לביישו, וגם ידעתי שלא תצא מכך שום תועלת".
צריך מיעוט שיחה לקצר בדברים. בדרך לימודו אהב רבי שמעון דיסקין מאוד את הקיצור: ולא רק את הקיצור בכמות שלא להרבות במילים במקום שאינו צריך כי אם גם את הקיצור באיכות, היינו: שלא להוסיף דברים שאינם נצרכים לצורך העניין.
"פעם" כך מסופר: "ניגש אליו תלמיד בסוף השיעור והעיר לו כי נקודה מסוימת שהוא אמר בשיעור אינה זקוקה להעמדת היסוד שאמר, רבי משה שמעון הורה לתלמיד על ההערה והיה מאוד משבח את אותו התלמיד על כך, שחסך לו ואמר לו שהיה צריך לקצר בעוד משהו כי זה לא היה קשור כל כך ליסוד שהוא העמיד".
על מעלת "מיעוט שיחה" של רבי אלחנן ווסרמן השם יקום דמו מסופר: "אבינו סלל לעצמו דרך מיוחדת ללמד את תלמידיו בבהירות ובקיצור", כך אומר בנו רבי אלעזר שמחה: "ניתן להסביר את דרך הסברתו והגדרתו לתלמידים הגדרה מדויקת מדברי הרמב"ם: "וכן מדברי תורה וחכמה יהיו דברי האדם מעטים וענייניהם מרובים, לא ימהר להשיב ולא ירבה לדבר, וילמד התלמידים בשובה ונחת, בלא צעקה ובלא אריכות לשון", הוא שאמר שלמה: "דברי חכמים בנחת נשמעים", כך אומר הרמב"ם. ושוב נחזור על דברי הרמב"ם: "וכן מדברי תורה וחכמה יהיו דברי האדם מעטים וענייניהם מרובים", דהיינו מקופלים במיעוט הרבה דברים: "לא ימהר להשיב" לא יהיה נבהל להשיב כך כתוב בחכם, לא ימהר להשיב ולא ירבה לדבר, וילמד התלמידים בשובה ונחת, בלא צעקה ובלא אריכות לשון, הוא שאמר שלמה: "ודברי חכמים בנחת נשמעים", זה תמצית קיום ההלכה הזאת אצל רבי אלחנן ווסרמן".
רבי אלחנן בימיו כשדיבר בהלכה לא קימץ במילים, אבל הרגישו בדיבוריו דייקנות נמרצת, כל מילה בעלת משקל ומשמעות,
מורגל בפיו: "איזה הוא מסביר הגיוני? מה זה מסביר הגיוני: כל שבהסברתו לא תחסר אפילו מילה להארת הנושא, כמו כן אינו מוסיף מילה יתרה, אשר גם בלעדיה היה העניין מואר כדי צורכו. לא מחסיר מילה שתוסיף הארה, דמחסיר מילה שלא תוסיף הארה",
כשהאריך אי פעם, לא באה עטרת המילים למלא את מקומו של התוכן אלא שימשה לו יד והתחתכה עמו משקה אחת, כשהוא העתיר המילים אז זה לא בא למלא מקום של תוכן שחסר אלא זה כמו תוספת תיאור ביאור והסבר של מצרך כהיתוך עד שזה נעשה מקשה אחת.
מעשה שנזדמן לעיר טלז להשמיע שיעור באכסניותו לפני קבוצה מתלמידי הישיבה טלז האיד בעניין "מיגו" אחרי השיעור הוסיף לשוחח איתם העניינים רוחניים שעומדים ברום עולמו של בן תורה,
בתוך דבריו אמר: "נמצא מי שסבור כי יש אנשים בעולם מחוננים בכוח הסברה ויש שאינם, אבל אני אמרתי לפני מורי זכרונו לברכה רבי חיים מבריסק: "כי האדם שמבין כראוי יודע גם להסביר כהוגן, ומי שאיננו מסביר יפה אות שאיננו מסביר היטב",
והשיבני ריב חיים מבריסק: "כן האמת וגם אבא היה אומר כך: "חוסר בהסברה חוסר בהבנה".
אמרו: "כשלימד רבי אלחנן דף גמרא בשיעורו היומי, גילה אומנות מפליאה, שהביאה אפילו גדולים וטובים לידי השתוממות, השיעור היה מחוטב כולו מלאכת מחשבת, רבי אלחנן לא ציטט ממה שהובא במפרשים בספרים גם לא הקשה קושיות ולא תירץ תירוצים, אלא מתחילת השיעור ועד סופו היה מקריא בשטף את נוסח הגמרא מילה במילה, ומסבירו ביידיש המדובר בניב ליטאי כמובן, והסבריו הכילו את הכול, רק מי שהתכונן לשיעור היטב והגה בראשונים ובאחרונים, מסוגל היה להבחין איך רבי אלחנן בהבלעה מדגיש ומטעים פה ושם, בכול מקום הטעון יישוב והסבר, וכיצד למעשה התייחס לכול קושיה וחקירה, ובהערתו ובהטעמתו תירץ בלי משים והקדים רפואה למכה לקושיה ופשט ספיקות עד שהדברים נעשים מחוורים כשמלה".
בשלהי שנת תרח"צ נסע רבי אלחנן ווסרמן השם יקום דמו לניו-יורק כדי לאסוף כספים עבור ישיבת ברנוביץ שחובות כספיים גדולים העיקו עליהן: התארח במעונו של רבי יוסף יהושע צימרמן, ששני בניו למדו באותה עת בברנוביץ,
סיפר רבי יוסף יהושע צימרמן: "יום אחד נלוויתי לגאון שהלך לבקר את רבי דוד ליבוביץ מתלמידיו הקרובים במזרח ניו-יורק, הוא היה נכד אחיו של החפץ חיים, וישבו אותה שעה במעונו שניים מגדולי ראשי הישיבות, שהתחבטו להבין פשר סוגיה קשה מהסוגיות,
בראותם את האורח אמרו איש לרעהו: "הבה נשאל פשט מרבי אלחנן",
והוא ביאר כדרכו בקיצור בשתי מילים, אך כאשר יצא מעל פניהם ואני נשארתי עומד לידם בחדר
הגיבו בהתפעלות יתרה: "אור חדש האיר לנו בסוגיה, בשתי מילים!".
רבי יום טוב ליפמן בעל התוספות "יום טוב" קודם שניגש לחבר את חיבורו "מעדני יום טוב" בדברי חמודות על פירוש הרא"ש: התלבט בדבר האופי שיישא חיבורו, מחד עמדו לעניו רבי יעקב "בעל הטורים" והרמב"ם שהלכו בדרכו של רבי יהודה הנשיא מחבר ה"משנה", וחיברו חיבורים בלשון צחה וקצרה המכילים פסיקה בלבד ללא פלפולים וטעמים, כנגד אלו ניצבו הרי"ף והרא"ש שהלכו בדרכה של הגמרא ובחיבוריהם אנו מוצאים אריכות יתר ובנוסף לזה גם פלפולים.
תשובה להתלבטותו מצא בעל התוספות יום טוב בדברי הגמרא: "אמר רב הונא אמר רב ואמרי להו משום רבי מאיר: "לעולם ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה", חולין סג', בפשטות כוונת הגמרא לומר לנו בזה שעל האדם ללמד לתלמידו בלשון קצרה, סייעתא להנחה זו אנו מוצאים שם בגמרא עצמה שהיא מביאה ראייה לדבריה בעניין הדרך הקצרה וכדלקמן: "תניא, רבי אומר: "גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שבהמה טמאה מרובה מן הטהורות, לפיכך מנה הכתוב בטהורה". אז מה למדנו: אם בהמה טמאה מרובה מהטהורות לפיכך מנה כתוב בטהורה למה? כי הטהורה זה לשון קיצור, יש פחות. "גלוי וידוע בפני מי שאמר והיה העולם שעופות טהורים מרובין על הטמאים, לפיכך מנה הכתוב בטמאים", מחפש קצרה לכן קצרה. ואם כן, אם אכן כוונת הגמרא ללמד אותנו שיש לנקוט בקיצור לשון, מדוע לא כתבה במפורש ש"לעולם ישנה אדם לתלמידו בלשון קצרה" הרי מה כתוב: "אמר רב הונא אמר רב ואמרי משום רבי מאיר: "לעולם ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה".
אז הוא שואל: אם הכוונה של הגמרא מה שלמדנו עכשיו ללמד לנקוט בקיצור לשון, מדוע לא כתבה במפורש? "לעולם ישנה אדם לתלמידו בלשון קצרה", למה לא כתוב בדרך קצרה, מה זה דרך קצרה? אלא מסיק בעל התוספות יום מטוב: שבכוונת הגמרא ללמדנו דבר נוסף מעבר לקיצור הלשון, שבתוך קיצור הלשון עצמו, על האדם לפלס דרך קצרה. וכמו שהוא במה שאני בו שיש לפני שני דרכים; האחד: שיהיה בו חיבור אחד שיהיה בו פירוש הדברים לפי הבנתן וגם הקושיות והפירוקין ותיקוני הגרסאות עם פסקי הלכה על כל דבר ודבר. והדרך השני הוא: שלא יכלול הכול בחיבור אחד אבל אחלקיהם ואשים עניין עניין לבדו מה שהוא רק לפרש הבנת כל עניין ועניין אכתוב לבד, וכול משהו נוגע להקשות מנה או ווה, וסתירות ממקומות אחרים וכיוצא בזה, וחילופי הגרסאות ותיקונן, אכתוב גם כן לבדן, והיה אם כן נשאר גם לבדו מה שנוגע לפסקי הלכות. וכאן עומד בעל תוספות על היתרון והחסרון של כל דרך ודרך: הדרך הראשונה כוללת ברצף את הפירוש הקושיות והתירוצים ופסקי הלכה קלה יותר לביצוע, אך מאידך היא איננה הדרך הטובה והנוחה למעיין כי יכבד עליו כפעם לפעם לפעול איזה שירצה לפי שיצטרך לו בפעם ההיא, שאם לפעמים לא ירצה רק מה שצריך לו להבנת הפשט, יוכל להיות שילאה עליו ויכבד עליו לבקש ולחפש הפירוש מתוך הקושיות ומתוך פסקי הלכות שהכול בספר אחד מחובר יחד, מסיבה זו הדרך השניה קצרה יותר וקלה יותר למעיין, שהרי שיבקש פירוש הדברים ימצא את מבוקשו מיד באותו החלק, וכן כשיוקשה לו איזה דבר יידע איה מקומו לחפש עליו בלי שיהיה כלל וחיפושי ההלכה. ומעתה נבין בגלל שבעל המאמר מורה לאדם שילמד את תלמידיו דרך קצרה, רוצה הוא גם לומר מהדברים אמורים גם במקרה שעל המלמד תכבד העבודה כמו שנתבארו הדברים לעיל וזאת משום את עיקר תשומת הלב והמשאבים יש להפנות לתלמידים כדי שהם בצורה הטובה ביותר ידעו ידיעות ברורות ושלמות, על כן לעולם ישנה אדם לתלמידו הדאגה היא לתלמידו: לעולם ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה, כי הדברים מכוונים לתלמידים, אילו היתה כוונת בעל המאמר לדרך הקצרה למלמד היה לו לומר: לעולם ישנה אדם דרך קצרה, אבל לא לומר לתלמידו, אם היה אומר חובה על אדם בדרך קצרה חובה על זה ששונה, ובזה היה כולל את דרך הלימוד הן העצמי של האדם והן את הלימוד שמלמד את זולתו, אבל אם בעל המאמר אינו יכול להדגיש לתלמידו: לעולם ישנה אדם לתלמידו כל כורחך להודיע כוונתו דרך הלימוד לתלמיד שהדרך הקצרה לתלמיד ואף שלא למלמד דרך זו הינה קשה וארוכה. זאת אומרת: את הדרך הקצרה צריך לתלמיד, ואפילו שלא על המלמד תהיה הדרך הקשה והארוכה. "ומפני כן" מסיים בעל התוספות יום טוב: "גם אנוכי תאחז במשפט הזה ידי לאחוז בדרך השני שהוא יותר קצר על התלמידים אף על פי שתכבד עלי העבודה ביותר". אתם שומעים? לפני שהוא התחיל לכתוב כמה פלפול הוא עשה ובדיקה ובירור בכדי להגיע למסקנה איך לכתוב את החיבור שלו? האם כדרך הרמב"ם ובעל הטורים שהלכו בדרכו של רבי יהודה הנשיא מחבר המשנה וקצרו בלשון צחה וקצרה ופסקו פסיקה בלי בלבול וטעמים, או כמו הרי"ף והרא"ש שהלכו בדרך הגמרא שהגמרא פותחת את המשנה, ובחיבורים שלהם מוצאים יתר אריכות ובנוסף לזה גם פלפולים.
במכתב לחידושי תורה לצעיר אחד כותב מרן בעל החזון אי"ש: "מה שהאריכו חכמים זכרונם לברכה לפעמים: אין זה אריכות דברים בניגוד למה שלמדנו עכשיו, אלא יש בהם עניינים נסתרים, כל מילה שאתה חושב שהיא תוספת או מאריכה את הנושא היא לא סתם, יש בזה עניינים נסתרים. ועל דרך הפשט: מדרך השמח להרבות בדברים, וכאשר נפלאו בשמחת התורה בטבע להאריך ואמרו לעולם ישנה לתלמידו בדרך קצרה, וקצרה מיקרי: שאינו מכביד על האדם נגד טבעו, ואם הטבע רוצה להעריך אין לעצור בעדה, כמו מי שהילוכו מהיר קשה לו ללכת לאט לאט, והילכך מדרך לומר לא זו אף זו, ואין צריך לומר זו שמשמחות את הלב אריכות בדברים קלים חליפת גווניו ונאמר: "זמירות היו לי חוקיך", וגם המועיל לזכור את הדברים". אז החזון אי"ש אומר בעצם: שצריך לשנות בדרך קצרה מכיוון כשהאדם שמח הוא מאריך בדברים, השמחה גורמת לו להאריך בדברים, כי השמחה מבקשת הבעה וההבעה באה בדברים. כשאדם מספר איזה אירוע שמח שהיה לו הוא חוזר ושונה ומנתח ומרחיב ככה טבעו של אדם. חכמים אמרו לנו שישנה לתלמיד בדרך קצרה, אז אומר החזון אי"ש, מה זה דרך קצרה? זה שלא מכביד לאדם על טבעו, אם אתה מכביד זה נקרא דרך ארוכה כבר, דרך קצרה זה שלא מכביד, "ברכת השם לקוצרים" כך אומרים לדרשנים, לקצר ולא להאריך, {בדרך כלל שיש סעודה רוצים לאכול ולא רוצים לשמוע כל כך}, ואם הטבע רוצה להאריך אז אין לעצור בעדו אומר החזון אי"ש, כמו יש שההילוך שלו מהיר הוא לא יכול ללכת לאט לאט, אז אם הוא רוצה להאריך אזי עדיין נקרא דרך קצרה, אז אין צריך לומר זו שמשמחות את הלב אריכות בדברים קלים חליפת גווניו, אם אדם שמח בדברים ומאריך קצת אין זו בעיה, ונאמר: "זמירות היו לי חוקיך" גם זה מועיל לזכור את הדברים: שאם אדם מזמר קצת תוך כדי שהוא לומד זה עוזר לו לזכור את הדברים גם כן.
הרמב"ם פוסק בהלכות דעות ב' ד': "ציוו חכמים ואמרו "כל המרבה דברים מביא חטא" שמעתם פסק? "ואמרו: "לא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה" וכן בדברי תורה ובדברי חוכמה, יהיו דברי האדם מעטים וענייניהם מרובים, והוא שציוו חכמים ואמרו: "לעולם אדם ישנה לתלמידו דרך קצרה, אבל אם היו הדברים מרובים והעניין מועט, הרי זו סכלות". אדם מדבר הרבה והעניין מועט זו סכלות. נו, מי הוא זה שרוצה להיות סכל?
בעקבות דברי הרמב"ם הללו שואל רבי חיים שמולביץ: "מי רוצה להיות סכל להגיד הרבה בלה בלה בלה בלה, דיבורים ועניין מועט. בכול הדורות ראינו את החכמים הקדושים שהיו מלאים בחוכמה ובמדע והיו להם כישרונות נפלאים, ותפסו בצלילות הדעת כל "שמעתא", אצל רבים היה ניכר כבר משחר נעוריהם שנועדו לגדלות, כמאמר הכתוב במשלי כ' יא': "גם במעלליו יתנכר נער". הקדושה והפרישות נטועות היו בהם עוד בהיותם ברחם אמם", את כל זה אומר האדמו"ר מצאנז קלויזנבורג. "עם זאת אל לא לאדם לחשוב שרק לקדושים מרחם ניתנה התורה, התורה נתנה לכול ישראל, וכתר התורה מונח וכול הרוצה ייטול יבוא וייטול, ואדרבא: על ידי התמדה בלימוד התורה יוכל אף הטיפש והכסיל להחכים בתורה, הרבה זכו להיות למדנים מופלגים בכוח ההתמדה והחזרה על הלימוד. אחד מגדולי ישראל האחרונים העיד על עצמו שבתחילה היה קשיי תפיסה, אך על ידי ההתמדה בתורה התחדד מוחו עד שנעשה כלי מחזיק ברכה, הכול איפה תלוי אך ורק ביד האדם". המדובר הוא כנראה על הרב חיים קנייבסקי.
"והנה מעיד רבן שמעון בן גמליאל ואומר: "כל ימיי גודלתי בין החכמים" הושב בין החכמים אמר רבי שמעון בן גמליאל: ראיתי כי חוכמת הצדיקים אינה נובעת מטבע מוחם החריף אלא לא מצאתי לגוף טוב משתיקה, שעל ידי השתיקה והשמירה על הלשון שלא לדבר אלא דברי תורה, מתעלה אפילו גופו של האדם ונעשה כמעיין המתגבר, ומוחו נעשה מחודד וחריף, ויכול לפלפל ולחדש בתורה, אפילו שבטבעו מוחו אינו כזה מכוח השתיקה, השתיקה היא הרפואה הטובה ביותר לגוף, לזכך את המח ולחדד אותו.
תקופה ממושכת היתה הכירות הראשונה של בחור בישיבת "גרודנה" עם רבי הילל כגן המשגיח: בלימוד בצוותא בחברותא את "איגרת הגר"א" כשהדגש הוא אותו משפט ידוע. הגר"א אומר: "כל רגע ורגע שהאדם חוסם את פיו הוא זוכה לאור הגנוז שאין כל מלאך וברייה יכולים לשער!". היתה זו אחת המידות הבולטות ביותר בהנהגתו, "כל עמל האדם לפיהו", כל מצוות ומעשים שאדם מסגל בעולם הזה, עולים לו בעוון הפה, הכול הולך בעוון הפה. אמרו חכמים זכרונם לברכה: ודאי יש כאן את המימד עבירות הלשון של בין אדם לחברו, מהם הרי אין צורך לומר שהיה רחוק מהם כמטחווי קשת. יש גם את המימד של ביטול תורה, שבשיחת חולין שעליו אומר הספריי: "שכשם שמצוות לימוד תורה עולה כנגד כל המצוות, כך עוון ביטולה חמור מכול העבירות". בל מעבר לכך היתה כאן שמירת הדיבור כפישוטה: הפה קודש קודשים. כל זה הוא למד הבחור שהגיע לגרודנה עם רבי הילל כגן. שהוא היה המשגיח והוא למד איתו את איגרת הגר"א, אבל דגש שהוא השמיע לו כל הזמן ש"בכל רגע ורגע שאדם חוסם את פיו הוא זוכה לאור הגנוז שאין כל מלאך וברייה יכולים לשער!". ורבי הילל כגן אחת המידות הבולטות יותר בהנהגתו היתה: "שכול עמל האדם לפיהו", שכל מצוות ומעשים טובים שאדם מסגל בעולם, השם ירחם! יכולים לעלות לו בעוון הפה. אז על עבירות הלשון שבין אדם לחברו: ודאי שזה צריך להתרחק כמטחווי קשת, אבל יש גם מימד של ביטול תורה שבשיחת חולין, שמדבר שיחת חולין זה ביטול תורה שכתוב: "ודיברת בם", ולא בשיחת חולין. על זה אומר הספרי: "כמו שיש מצוות תלמוד תורה כנגד כל המצוות כולן, בעוון ביטול תורה הוא חמור כנגד כל העבירות כולן!". יותר מכול העבירות כולן. אבל הדבר החשוב אצלו היה: שהפה הוא קודש קודשים, לא משתמשים אתו סתם, רק לדברים חיוניים ונצרכים בקיצור, שאר הזמן זה רק דברי תורה.
"בסמוך לפטירתו" מעיד הבן: "נסעתי עמו במונית והחלפתי עם הנהג משפטים סתמיים,
באמצע הדברים רמז לי בתחנונים: "חבל על כל מילה, חבל על כל מילה, "כל רגע שהאדם חוסם את פיו הוא זוכה לאור הגנוז שאין כל מלאך וברייה יכולים לשער!".
"עשר שנים שמשתי את רבי שמעון שקופ", כך אמר האבא לבן, רבי הילל קגן ואמר לבנו: "ומעולם בעשר השנים ששמשתי את רבי שמעון שקופ לא שמעתי מפיו מילה לבטלה!".
"וכך גם אנו יכולים לומר על אבינו" אומר הבן: "מעולם לא שמענו מפיו דיבור שלא לצורך בלא גוזמה כלל, אם כך בכול יום קל וחומר בשבת, שהרי בשבת "בקושי התירו שאלת שלום בשבת", בקושי התירו להגיד שבת שלום, רק מכיוון ששבת שלום זה מצוות "זכור את יום השבת לקדשו", יש בזה זכירת השבת אז התירו אבל בקושי התירו, בקושי להגיד שבת שלום.
וכתוב: שרבי שמעון בר יוחאי שמע את אמו מדברת קצת בשבת,
אמר לה: "שתוקי שבת היום". לא בדברים שהפכו את הכסף לתפוזים ללחמניות סתם דיבור שהוא מותר, שתוקי שבת היום, אתם שומעים?
כתוב שהקב"ה ברא את העולם ב"עשרה מאמרות", מה זה בעשרה מאמרות? "ויאמר ויאמר ויאמר ויהי אור ויאמר יהי רקיע ויאמר תדשא הארץ, עשרה מאמרות, וביום השביעי שבת", ממה השם שבת? מאמירה, שמעתם? אז בשבת צריך לשבות מאמירה, לכן מי שמקבל עליו תענית דיבור בשבת פשששש. איזה מעלה גדולה זו, רק דברי תורה.
הרב: השם זיכני שכמה שנים רצופות לא דיברתי בשבת רק דברי תורה, מזמן שהילדים שלי היו קטנים עד שגדלו, מדבר איתם רק עם תנועות, היו מבינים צ'יק צ'אק הבינו הכול, אין שום בעיה הסתדרנו עם הכול. ובכן רבותי, לשמור על הפה, לא להשתמש בו סתם.
כשהיה רואה חבורה שמשוחחין בשבת די היה לו לומר להם: "בקושי" והם כבר הבינו את הכוונה.
פעם ראה שני בחורים שקבלו שבת מבעוד יום וישבו ללמוד בחברותא, באמצע הלימוד שוחחו מעט,
ניגש ואמר להם: "שמלבד העוון של דברים בטלים באמצע הלימוד וגם בבית הכנסת, הרי גמלו בנפשם רעה בכך שקבלו שבת במעוד יום ועל ידי כך גרמו שיהיו אלו דברים בטלים בשבת". אז גם עוון של דברים בטלים בלימוד, גם דברים בטלים בבית הכנסת, וגם עוון של דברים בטלים בשבת, כיוון שקבלו את השבת מקודם, הם חשבו שעשו טובה כן? יוצא שבדברי דברים בטלים שדיברו נגרם להם שלושה נזקים.
בנידון זה של שמירת הדיבור נוהג היה רבי הילל כגן המשגיח לישיבת גרודנה לספר עובדה מעלפת: "דודו זקנו היה רבי יהודה זונדל הוטנר מאיישישוק, לפתע החילו לפקוד את מעונו אנשים שבאו להתברך מפיו, כשניסה לחמוק
אמרו לו: "שהחפץ חיים שלח אותם אליו",
תמה רבי זונדל מילא את רצון הצדיק ובירך אותם,
אבל פנה אל החפץ חיים בקובלנה: "מה ראה רבנו לשלוח אליי לברכה? איני יודע כיצד לברך ואיני ראוי לאותה אצטלה!",
השיב לו החפץ חיים: "אין כאן צורך בידיעות ואין זו אומנות מיוחדת, העניין הוא פשוט בתכלית. מצינו לרבותינו שאמרו: "פה קדוש! איך יאמר דבר זה?", כך אומרת הגמרא בסנהדרין כג', למרות שלא מדובר שם בדברי בטלה חלילה. אבל חזקה על פה קדוש שלא יאמר דבר שאינו נכון, רואים אנו שאם האדם שומר את פיו בקדושה, ונמנע מכול דיבור בטל, אף הקב"ה שומרו שלא יצא מפיו דבר לבטלה וממלא כל ברכותיו מתקיימות, שאם לא כן יתברר שיצאו מפיו דברים בטלים חלילה. אם אדם שומר את פיו בקדושה, ונמנע מכול דיבור בטל, אף הקב"ה שומרו, שלא יצא מפיו דבר לבטלה, וממילא כל ברכותיו מתקיימות, שאם לא כן, יתברר שיצאו מפיו דברים בטלים חלילה. אז אם כן החפץ חיים שלח אליו לתת ברכות כיוון מפני שידע שהפה שלו קדוש, הוא לא מוציא דברים בטלים מפיו, הוא שומר את פיו בקדושה".
ואף הוא רבי הילל כגן שמר את פיו בתכלית בין ב"סור מרע" והן בחלק ה"עשה טוב", בלכתו בדרך פיו רוכש פסוקי תהילים, בהשתתפו בחתונות תלמידים שהיה רוקד במעגל ראו את שפתיו נעות, תלמידים היה חוזר על פסוקי אמונה וביטחון בתוך החתונה, היה חוזר על פסוקי אמונה וביטחון בתוך החתונה כשהיה רוקד במעגל ראו את שפתיו נעות, היטו אוזן ושמעו אותו משנן פרקי תהילים ששגורים בפי תוך כדי ריקוד, הוא לא שר מה ששרים, הוא שר את הזמירות של דוד המלך בשעת הריקוד, כולו רוקד ומשנן דברי ביטחון ופסוקים באמונה.
פעם חיכה בלוויית אחת הבחורים לאוטובוס שבושש לבוא, בינתיים שוחח עם הבחור בדברי חיזוק ועידוד בהכוונה והדרכה. כשהאוטובוס הגיע לבסוף
אמר: "מן השמים עיכבוהו כדי שנוכל לשוחח ולהתחזק".
אגב במקרה זה כמו בהרבה מקרים אחרים רואים אנו את אמונתו בהשגחה הפרטית בכול פרט ומאורע. ויהיה זה אף דבר בקל שבקלים כיוון שהאוטובוס איחר הרי שהיתה לכך סיבה. לעומת זאת: כאשר שוחח עם בחור וביקר את הנהגתו והלה הצטדק ולא קיבל תוכחה, הוא נחרד לפתע חרדה גדולה
וקרא: "אבוי לנפשי! אם משחית אני את דבריי לבטלה! אחרי שדברתי חמש דקות דברים בטלים!!",
מובן שהבחור נחרד בכפליים ושיפר את דרכו.
הרב: ביום שישי האחרון הגיעה בחורה שתילתה בפניי כמה בעיות שיש לה ולא נפרט כאן במה, וניסיתי להסבירה כך וכך וכך, והתעקשה שהמצב לא יכול להשתנות בגלל הא ודא ודא, ודיברתי אתה בערך שעה, יום שישי ליל שבת, בסוף איך היא השתכנעה?
אמרתי לה: "תראי, אני לא מקבל אנשים ולא בבית ולא ביום שישי ולא לפני שבת, ואני משקיע את הזמן בשביל לעזור לך לצאת מן הבעיה, וחבל שכול הדברים שאני אומר יהיו לבטלה, אז בסופו של דבר לך זה לא יועיל שום דבר",
באותו רגע השתנה הכול והיא הסכימה.
כשהייתי פעם בהרצאה היה בן אדם והיו מעט אנשים, והוא היה חיל והוא היחידי שהבין מה אני מדבר, והקשה קוש
![מיקס קליפים 4 שעות [2019]](/storage/thumb/videos/V010893_150.jpg)
![מיקס קליפים [2023]](/storage/thumb/videos/V017157_150.jpg)
![מיקס קליפים [2020] - עם כתוביות באנגלית](/storage/thumb/videos/V016615_150.jpg)
![חוזרים בעבר - מיקס - חלק 2 [3:30 שעות!]](/storage/thumb/videos/V015619_150.jpg)
![מיקס קליפים [2022] 3 שעות!](/storage/thumb/videos/V015525_150.jpg)
![מיקס קליפים [2021] - עם כתוביות באנגלית](/storage/thumb/videos/V014960_150.jpg)
![מיקס קליפים [2021]](/storage/thumb/videos/V014491_150.jpg)
![הכל יודוך | הרב אמנון יצחק [שיר]](/storage/thumb/videos/V015560_150.jpg)
![ושמחת בימיך | הרב אמנון יצחק [שיר]](/storage/thumb/videos/V015558_150.jpg)
![מחרוזת שירי קפ"ז | הרב אמנון יצחק [שיר]](/storage/thumb/videos/V014860_150.jpg)
![[שיר] נאד נפוח • ביצוע: הרב אמנון יצחק](/storage/thumb/videos/V014415_150.jpg)
