הגדה של פסח: מתחילתה היו עובדי עבודה זרה | הרב אמנון יצחק שליט"א

- - - לא מוגה! - - - 

מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו.

ראיתי לה ריטווה

שפירש שכוונת בעל ההגדה במה שאמר

היו אבותינו

שאינו חוזר על אברהם אבינו.

מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו,

וזה לא חוזר על אברהם אבינו.

כי אברהם אבינו מקטנותו כבר הכיר את בוראו ומאס בעבודה זרה,

אלא חוזר על תרח ונחור.

ונראה שזה שסיים הממרא,

תרח אבי אברהם ואבי נחור,

ויעבדו אלוהים אחרים.

אז הכוונה שזה חוזר על תרח.

ואיתא ברבותינו, זיכרונם לברכה, פסחים דף קטז.

מתחיל בגנות

ומסיים בשבח.

והיינו, מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו זה גנות, ועתה קרבנו השם.

זה נקרא שבח.

רב אמר, מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו.

ואפשר שזה רמוז בפסוק,

שהביא לאל.

והגדת לבנך ביום ההוא לאמור.

פרש אור החיים הקדוש. והגדת,

לשון דברים קשים כגידים.

הגדה זה לשון דברים קשים כגידים.

כמו שמובא בריבותינו, זכרונם לך, בגמרא בשבת דף פיזן.

אלו דברי גנות.

דברים הקשים כגידים, אלו דברי גנות.

וסיים הפסוק, והגדת לבנך ביום ההוא לאמור. לאמור, לשון אמירה, זה אמירה רכה

שמסיים בשבח.

אז והגדת זה דברים קשים,

לאמור זה דברים רכים.

אז קשים זה על הגנות,

ולאמור זה על השבח.

אז אם כן,

זה מסתדר גם עם הפסוק.

אלא שהאור החיים עצמו הקשה.

מדוע כפל הכתוב לומר מילת לאמור אחרי שכבר פתח באומרו והגדת?

אם אומרים והגדת, אז מגידים.

זו האמירה.

אמנם הגדה זה לשון קשה, אבל אומרים כבר, מדברים.

למה צריך להגיד גם לאמור?

הוא מתרץ שאם היה אומר והגדת לבנך,

הייתי אומר כי חיוב ההגדה הוא רק אם יש לו בן.

אם לא הייתי אומר לאמור והייתי אומר רק והגדת לבנך,

הייתי מבין מי שיש לו בן, הוא אומר לו,

מגיד לו.

לכן כפלה התורה לומר לאמור,

ללמדנו שחיוב סיפור יציאת מצרים הוא אפילו בינו לבין עצמו,

כמו שמובא בגמרא בפסחים דף קט זן,

ששם אם אין לו בן,

ואין לו אישה אפילו,

הוא מספר עם עצמו.

אז לכן מהייתור של המילה לאמור,

אנחנו לומדים שזה אפילו בינו לבין עצמו.

והנה יש להתבונן בזה.

בשעה שאנו חוגגים את חג הפסח, שנקרא חג החירות,

כשהשיא הוא ליל הסדר,

מזכירים במרכזות הפסקה

מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו.

מה העניין להשבית באמצע את השמחה ולהזכיר שהיו אבותינו עובדי עבודה זרה?

למה להזכיר מעשה ראשונים?

אבות אבותינו שלא נגע עליהם אור האמונה מבורא עולם.

מה העניין?

להתחיל בגנות.

ולשם מה הוזכר שמו של תרח,

אבי אברהם,

לאחר שהייחוס שלנו מתחיל מאברהם אבינו,

ולא לפני כן, אז מה העניין להזכיר את תרח?

וראיתי בספר מכתב מאליהו שעמד בשאלה זו וכתב

רוצים ללמדנו,

לתאר לעצמנו

את אמיצות הדעת של אברהם אבינו,

שקם ועמד כנגד אביו,

כנגד ביתו וכל משפחתו ונגד כל העולם כולו,

ונלחם

למען אמיתות ייחודו יתברך שמו,

ללמד את כל העולם של השם אחד, יחיד ומיוחד.

ובוודאי זה כשלעצמו דבר נפלא הוא

שאדם יחיד נלחם למען האמת,

כמו שאמרו ריבותינו זיכרונם לברכה,

מביא את זה הרמב״ן בראשית מ' טז״ו.

למה נקרא שמו אברהם העברי?

לומר לך שהוא מעבר אחד,

מכל העולם כולו, מהעבר השני.

ואברהם אבינו הנחיל לנו את המורשת שלו לעולמים.

שגם אנחנו נתנהג באופן זה.

כשנזדקק לכך,

נזדקק לכך,

גם אנחנו נתנהג באופן זה.

ודברי מעמנו מלאים מסיפורים הראויים

על מסירות נפש של יחידים

למען שמו יתברך.

והכל בא מכוח מסירות נפשו של אברהם אבינו עליו השלום.

אז למה צריך להזכיר את תרא?

להראות

שהוא יצא נגד משפחתו, כולם עובדי עבודה זרה.

אבא שלו היה סוחר גדול של עבודה זרה.

הסיפורים ידועים,

מה שהוא עשה ושיבר את כל העבודה הזרה.

הוא נלחם נגד עולם ומלואו.

זה השבח, לכן מזכירים את תרא.

וזה מדגיש הרב מחתם אליהו, שכל אחד מאיתנו יודע כמה קשה הדבר לסחוט נגד הזרם,

אפילו בסביבה שמתנגדת רק למיעוט דעותינו.

אם אנחנו נמצאים בסביבה שלא מסכימה עם כל הדעות שלנו,

כמה קשה לסחוט נגד הזרם,

אפילו אם הסביבה לא מסכימה עם מעט

מהדעות שלנו.

ועל אחת כמה וכמה כמה קשה למישהו יחיד ובודד בתוך סביבה שכולה מתנגדת בהחלט.

מכאן יש לנו ציור

למידת האמיצות שיצטרך לאברהם אבינו,

לעמוד נגד תרבות עולמית

של עבודה זרה,

מושרשת ויציבה מדורי דורות.

ובכוח זה קיבל אברהם אבינו הבטחה

בגדר ברית שלא תופר לעולמים,

היינו שלא יכלה זרעו.

זאת ההבטחה שהוא קיבל בזכות מה שהוא עשה.

כמו שנאמר, לא מאסתים ולא געלתים לכלותם.

הקדוש ברוך הוא אומר,

בכל מצב שלא יהיה

אני לא אמאס אתכם

ואני לא אגעל אתכם עד כדי שאני אכלה אתכם.

גם אם יהיה מצב שאני אמאס וגם אם יהיה מצב שאני אגעל בכם מהמעשים שלכם,

זה לא יגיע למצב שאני אכלה אתכם.

זה הבטחה, זה ברית.

לא מאסתים ולא געלתים לכלותם.

פירושו של דבר שהנקודה הקדושה טמונה בליבו של כל אחד מישראל לא תתבטל לעולם.

יש נקודת קדושה

בכל יהודי בעולם

הכי רחוק,

הכי שקוע בתומאות העולם הזה.

קוראים לנקודה הזאת

לא מאסתים ולא געלתים לכלותם.

וממנה יכול לצמוח כל החזרה בתשובה שלו.

פירוש,

שהנקודה הקדושה טמונה בליבו של כל אחד מישראל לא תתבטל לעולם.

כשאנחנו יודעים דבר כזה,

זה פותח פתח לכל יהודי ויהודי באשר הוא שם.

לפנות לחברו

ולהודיע לו מה הוא,

מי היא אומתו

ומה תפקידו עלי אדמות. זאת אומרת, כל אחד מאיתנו עכשיו

יכול להחזיר בתשובה גם את הבן אדם הכי רחוק מאיתנו.

להודיע לו מיהו, מי האומה שלו, מה התפקיד שלו בעולם.

כי יש לו נקודה קדושה לכל יהודי,

ובפרט בזמן של דור תהפוכות כמו בתקופתנו הקשה,

כשאין יודעים מה ילד יום,

זהו הזמן המתאים להביא את הידיעה החשובה הזאת לרחוקים מדרך התורה.

אז זה לא רק אדם יחיד או בודדים,

זה כל אחד ואחד מאיתנו יכול לעורר

את המשפחה, את הקרובים וכו'.

עצם ההגדה

אדם אומר, אני לא יכול לחזור בתשובה, אני לא יכול זה מטה, לא יכול. הנה קראת בהגדה, מתחילה היו אבותינו עובדי עבודה זרה.

ואחר כך קירבנו המקום לעבודתו.

מי ייתרח לצאת, אברהם?

אז כל אחד יכול לחזור בתשובה.

מי לא יכול?

וזה צריך לעורר את האנשים,

לא להתפלפל איתם אפילו. בואו נקרא את ההגדה.

בואו נראה.

יש סיכוי או אין סיכוי?

יש מפרשים שכתבו

מה שהצרכנו להתחיל לספר בגנות אבותינו

היינו כדי שלא נבוא להרהר

אחר מידותיו של הקדוש ברוך הוא במה שגזר עליהם שעיבוד בעבודת פרך

לכן מתחיל בגנות לומר כי עובדי עבודה זרה היו

וכמו שדרשו ריבותינו זיכרונם לברכה

על הפסוק מי ישיחו וקחו לכם צאן

תמשכו את ידיכם מלעבוד עבודה זרה

מי ישיחו ידיכם מלעבוד עבודה זרה

וקחו לכם צאן

וכן דרשו ריבותינו זיכרונם לברכה על הפסוק

או הניסה אלוהים לקחת לו גוי מקרב גוי

דהיינו שלא היה כמעט הבדל בינינו

בין המצרים שהיו עובדי עבודה זרה

לישראל שהיו עובדי עבודה זרה

אז מה הדיבור שהקדוש ברוך הוא הביא אותנו בכור ההיתוך

לעשות אותנו עבדים?

זאת אומרת שלא יהיה פתחון פה

במה שגזר

הקדוש ברוך הוא עליהם שעיבוד בעבודת פרך

לכן מתחיל לומר כי עובדי עבודה זרה היו

אולם ראיתי בספר עבודת ישראל שכתב

בעל האגדה בא ללמדנו

לא להתייאש

ולומר הואיל ורעותי במעשיי המקולקלים עד עכשיו

אם כן אין לי עוד תקנה להתקרב לבורא עולם

אדרבה

ישוב היום

להתקרב לאבינו שבשמיים אתה יכול לשוב בתשובה היום

להתקרב לאבינו שבשמיים

שהרי אבותינו בתחילה

היו עובדי עבודה זרה ואפילו אחי קירבנו המקום לעבודתו

עד שאמרו ריבותינו זיכרונו לברכה

שגם טרח עצמו חזר בתשובה בסוף ימיו

ואין לך דבר העומד בפני התשובה

ובזכותה ניגאל גם אנחנו במהרה בימינו

זאת אומרת

טרח בעצמו בסוף ימיו חזר בתשובה, הוא חי 210 שנה

אבל בסוף אברהם אבינו הצליחה לחזיר את אבא שלו בתשובה

ועל פי דרכנו ראינו

להגדת אם הבנים שמחה

שכתב לפרש

מה אמר ריבותינו זיכרונם לברכה על הפסוק

שחורה אני ונבא

דהיינו שחורה אני במעשיי ונבא אני במעשי אבותיי

הכוונה אפילו ששחורה אני במעשיי

אל לנו להתייאש

מלעשות תשובה ולהיות נבא

מה הראייה?

מעשי אבותיי שהם היו עובדי עבודה זרה

בכל זאת לבסוף קירבנו המקום

לעבודתו

אז שחורה אני במעשיי ונבא במעשי אבותיי

שבתחילה הם היו עובדי עבודה זרה ובסוף קירבנו השם אליו

אז גם אם אני במצב של שחורה

צריך לזכור שאני גם נבא

כי אני יכולה בקלות לחזור אז שחרות

זה כמו שיזוף

שזפתני השמש

אל תרעוני שאני שחרחורת

ששזפתני השמש

אולם ראיתי להגדת אם הבנים שמחה דכתב לי השם

על פי מה שכתב בהגדת פי המדבר

בני ישראל מתחילה

לא רצו לצאת ממצרים

מה הטענה?

מכיוון שהם היו הרבה שנים בגלות ובשעבוד

ואם יצאו עכשיו לחירות עולם

עלולים להיות חולים

מחמת שינוי וסת

כשמשנים את המצב ממצב למצב בצורה חריגה

זה נקרא שינוי וסת, הוויסות משתנה

אז זה גורם שיהיו חולים

מה השיב להם משה?

שהשם יתברך נותן להם

עבודת התורה

ועל ידי זה לא יהיו חולים

אם כן

זה יצא כראוי מה שאמר לעבודתו, קרבנו השם לעבודתו

דהיינו לעבודת התורה

בעתה קרבנו השם לעבודתו

ממילא הטענה נופלת

של מי שחושש שהוא כבר רגיל בעבודת כפיים, עבודת גוף וכו'

הוא יצא לחירות עולם

עלול להיות חולה

וחשבתי לומר על פי דרכו, שבא לרמוז לנו

שעבודת התורה צריכה להיות תחליף

לעבודתם במצרים

זאת אומרת, גוף היה רגיל לעמל וליגיעה

ואם פתאום הם יושבים ליד ספר וקוראים, כמו שאומרים

אז הוא יהיה חולה כי גוף שרגיל לעבודה אם הוא לא עובד

הוא נהיה חולה

אז הוא אומר כן, אבל קרבנו השם לעבודתו

אז תלמד תורה בעמל וביגיעה

וממילא

זה דומה לעבודה שעבדו במצרים

שאם לא כן,

אין את הסגולה שלא יבואו לידי חולי כביכול

בזה נראה לפרש

מה שאמרו ריבותינו זיכרונם לברכה במשנה באבות

ג. ה.

כל המקבל עליו עול תורה,

מעבירין ממנו עול מלכות

ועול דרך ארץ

לכאורה תמוה, מה הקשר?

מה הקשר בין זה לזה? למה אם הוא מקבל עליו עול תורה, מעבירין ממנו עול מלכות

ועול דרך ארץ?

צריך לומר,

כיוון

מה שזכו בני ישראל לצאת מהשעבוד

זה בזכות שקיבלו עליהם את עול התורה

וכך מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ

אם אתה מקבל עול תורה

אז מעבירים ממך את העול האחר

משום שזה מפריע ומטריד אותנו להשתעמת לתורה כמו שצריך.

ממילא

מי שאינו פורק מעליו עול תורה

זה מראה

דנאי חלה בהפקרה

כמו עבד,

מתאים לו, נוח לו להיות בהפקר מופקר כמו עבד

וכך נותנים עליו

עול מלכות ועול דרך ארץ,

להחזירו למה שהיה לפני שקיבלנו עלינו את עול התורה.

אם אתה לא מקבל עליך עול התורה

אז מחזירים אותך למה שהיינו קודם, כמו עבדים לפרעה במצרים.

זאת אומרת,

אם אתה מקבל עול תורה לא תצטרך לעבוד

או עול כזה או עול כזה.

מתחילה היו אבותינו עובדי עבודה זרה

עובדי עבדים, עובדים.

זאת אומרת.

אבל אם קרבנו הקדוש ברוך הוא לעבודתו, אז החלפנו עבודה בעבודה.

אז עכשיו עול תורה זה עול העבודה החדש.

לומדים תורה בעמל והגיעה.

אז משתחררים מהעול ההוא, כי אי אפשר את שני העולים ביחד.

או זה או זה.

ומילא הוא מקבל עול תורה, אז מעבירים ממנו.

אבל אם הוא לא מקבל ומסיר מעליו עול תורה,

מביאין עליו.

מחזירים אותו למה שהיו אבותינו במצרים.

מחזירים אותו להיות עבד עולם.

וכן מתבאר מה אמר ריבותינו, זיכרונו לברכה, אין לך בן חורין,

אלא מי שעוסק בתורה בלבד.

ראינו כיוון שהוא עוסק בתורה בתדירות,

על ידי זה פורקין ממנו שעבוד של מלכות ודרך ארץ.

הגאון רבי שלמה ברבדה פירש

מה שאנו מתחילים בגנות ומסיימים בדברי שבח והודאה,

על פי משל

לאותו יהודי ניצול שואה,

מוכה וחבול, שבור ורצוץ,

נותר ללא קרוב משפחה.

לאחר זמן נתבשר

שגם דודו ניצל

ונמצא באמריקה.

והנה הוא שולח אליו הדוד כרטיס טיסה

שיגיע אליו

וישקם אותו.

אכן, נסע אל הדוד

והוא טיפל בו במסירות עזה,

הן בחינוך, הן בפרנסה, הן בשידוך.

כשעמד תחת החופה ביום הגדול והמאושר מחייו,

אמר לדודו היקר

תודה רבה,

ולא יותר מזה.

אמר לו הדוד, וכי בזה אתה מבטא את הכרת הטוב?

עליך לפרט

מה היית בתחילה,

איך היה מצבך גרוע,

עד כמה היית חולה ושבור,

עד שהשתקמת ועלית בדרך המלך,

כך שזאת תהיה הודאה מושלמת.

אתה אומר תודה רבה וזהו.

תספר, תספר את הסיפור, מה עברת והכל, בשביל שההודאה תצא כמו שצריך.

הנמשל ברור.

מתחיל בגנות

ומסיים בשבח.

להורות לנו באיזה שפל מדרגה היינו,

ואיך זכינו להיות עם הנבחר של הקדוש ברוך הוא.

אתם רואים

כמה סיכוי יש לבן אדם, יכול להיות בתחתית של התחתית,

עובד עבודה זרה,

שזה הדבר הגרוע ביותר שעליו נאמר ייהרג ולא יעבור,

ובכל אופן יכול להגיע עד כדי מעמד הר סיני,

שהשם ייתן לו את התורה במתנה.

כל יהודי.

ואם רחבה זונה,

שהייתה 40 שנה במקצוע הטמא הזה,

יכלה לעלות ולהתעלות,

ולהתגייר,

להיות אשתו של יהושע,

ולהוליד שמונה נביאים,

אז מי לא יכול?

מי לא יכול?

שזה גם כן ייהרג ולא יעבור.

עריות

אצל ישראל.

אם כן,

מכל מקום רואים שאדם, אם רוצה, יכול להגיע, וזה העידוד שיש לנו.

מה שאנחנו מזכירים את הגנות בהתחלה,

זה בשביל שהשבח יהיה שבח.

מאיפה התחלנו? מאיפה? מאיפה יצאנו? מטרח אבי אברהם. משמה יצאנו.

ותראה איזה מסלול עבר העם היהודי

עוד שזכה לקבל את התורה.

אז אם כן,

עוד כתבו המפרשים,

מה שמתחיל את ההגדה בגנות,

היינו על פי מה שאמרו ריבותינו זיכרונו לברכה,

דאין האור ניכר אלא מתוך החושך,

כמו שאמר דוד המלך עליו השלום בתהילים עי״ה,

י״א,

בכל קרני רשעים אגדיה תרוממנה קרנות צדיק״.

דהיינו,

על ידי שהקדוש ברוך הוא מכלה את הרשעים כשהם לא חוזרים בתשובה,

אז ניכר האור של תרוממנה קרנות צדיק.

זאת אומרת, האור יוצא מתוך החושך.

מתי תרוממנה קרנות צדיק?

מתי שהשם מכלה רשעים שאינם חוזרים בתשובה.

אז רואים את החילוק וההבדל וההפרש

בין אלו לאלו.

וכן בתפילת העמידה.

אנחנו מסמיכים את הברכה על הצדיקים ועל החסידים

לברכה של למינים ולמלשינים אל תהי תקווה.

משום שרק לאחר ששובר אויבים

ומכניע זדים,

אז ניכר מה שאומרים מיד בברכה על הצדיקים ועל החסידים.

משום שאין ניכר האור

אלא מתוך הסתלקות החושך.

וזה רמז לנו בעל ההגדה.

מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו.

כמו שאמרו ריבותינו זיכרונם לברכה, מה אלו עובדי עבודה זרה? אף אלו ישראל עובדי עבודה זרה היו.

רק לאחר כך,

חמישים יום נזדקחו והיו ראויים לקבל עור התורה במעמד הר סיני.

אתם שומעים מטומאת עבודה זרה שהיו שקועים בה 210 שנים במצרים,

שזה כבר מוטבע בתוך גופם, נפשם ונשמתם,

יכולים תוך חמישים יום להגיע לקבלת התורה

מהקדוש ברוך הוא. אתם שומעים?

מה?

זה עניין מתן תורה, אבל להגיע למוכשרות לקבל את התורה,

זה כל יחיד ויחיד הגיע בזכות עצמו.

ונראה על פי דרכנו שיש ליישב את הסמיכות לפסקה שהביא לעיל.

כנגד ארבעה בנים דיברה תורה.

לכאורה, יש לתמוך, הרי אחד הבנים הוא רשע.

איך התורה מתייחסת

לדבר כנגד אדם רשע שהוא מכעיס את בורא עולם?

ועד כדי כך צריך להשיב לו תשובה על שאלתו?

הרי מן הדין היה ראוי שלא נחשיב אותו לכלום,

כמו שנאמר, ושם רשעים ירכב.

וממילא לא נצטרך כמוכן

להשיב לו על שאלתו?

לזה אמר בעל ההגדה.

מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו.

נמצא שאנחנו בעצמנו,

עיקר שורשנו,

היינו בתחילה עובדי עבודה זרה, ובכל זאת

קירבנו המקום לעבודתו, כמו כן הרשע.

אף על פי שהכעיס להביא שבשמיים אנחנו מחשיבים אותו,

ולכך משיבים לו על שאלתו.

שיכול להיות שהתעורר בו איזה ניצוץ,

נחזור בתשובה שלמה.

וזו הסיבה שהתייחסה התורה לרשע.

משום שחס ושלום,

אין הקדוש ברוך הוא חפץ במיתת הרשעים,

אלא מחכה ומצפה שהם יחזרו בתשובה.

כמו שאמרו ריבותינו זיכרונם לברכה, נשערי תשובה לא ננעלו.

וחס ושלום לאדם לחשוב,

הרי הכעסנו הרבה לבורא עולם.

איך אפשר לחזור בתשובה?

וכאשר עבדתי, עבדתי.

אלא צריך לדעת שזו עצת היצר להפיל את האדם ברשתו,

לייאש אותו שלא אחזור בתשובה,

להפילו לבאר שחר.

על זה בא בעל האגדה לרמוז לנו.

הרי מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו.

ואמרו ריבותינו זיכרונו לברכה בהוריות דף ח',

שכולה עבודה זרה, כאילו כופר בכל התורה כולה.

די עם כל זה.

עכשיו קרבנו המקום לעבודתו.

שמע מינה שקיבל לתשובתם.

ועוד יותר אמרו ריבותינו זיכרונו לברכה בברכות דף ל״ד.

במקום שבעלי תשובה עומדים,

אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד.

ומספרים על אחד מגדולי ישראל,

כשראה את השכן שלו מחנך את בנו,

את בניו,

בבית ספר ממלכתי,

לא יכול היה להבליד.

למה?

הרי כל ישראל ערבים זה לזה.

והוכיח אותו בדרכי נועם.

שאל אותו, למה אתה נוטש

את דרך אבותינו הקדושים ומחנך את בניך בחינוך חילוני?

האשים לו השכן,

בדורנו יש כבר הרבה דרישות

אשר לא שערום אבותיכם.

ואילו הרבי עודנו מחזיק בחינוך שנתיישן כבר,

אז השיב לו הרבי תשובה ניצחת.

דע לך,

החינוך שלנו הוא מהחדשים ביותר.

בניך הם אלה שמתחנכים בחינוך

שכבר עבר עליו הקלח.

בעל חינוך זה כבר רמז בעל ההגדה.

מתחילה היו,

מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו.

ואילו עכשיו, כשאנחנו מתחדשים,

הרי קירבנו המקום לעבודתו.

הפוך, החידוש

זה שקירבנו לעבודתו ואנחנו שומרי תורה ומצוות.

אתה הולך לפי החינוך הישן

של מתחילה היו עובדי עבודה זרה אבותינו.

אתה מחנך ישן,

אנחנו מחנכים חדש.

מה?

יש סיפור יפה שפעם ישב אחד הרבנים במטוס עם אחד אפיקורס.

הרב ישב עם הבן שלו, והבן שלו היה מכבד אותו כל הזמן, כל הטיסה.

היה מגיש לו, אומר לו, אתה צריך משהו, הוא מביא לו טישו.

כל הזמן.

הוא ראה שהאפיקוירס הזה ראה שהילד של הרב כל הזמן זה.

ואילו הוא, עם הבן שלו, כל הזמן הוא היה משרת את הבן שלו, דואג לבן שלו, והבן שלו עושה לו פוזות וזה, והוא כל הזמן מרגיע אותו, וככה וככה.

אז הוא ככה לא יכול היה להפסיק.

אז הוא שאל את הרב, תגיד, מה ההבדל בינינו, שאתה, הבן שלך, מכבד אותך כל כך וכך וכך, ואני בדיוק הפוך, הבן שלי מזלזל בי, ואני צריך לכבד אותו, ולפנק אותו, ולעשות לו, ולאכיל...

הוא אומר לו, זה דבר פשוט,

דבר פשוט.

אנחנו מאמינים שהמין האנושי בא מהאדם הראשון.

מהאדם הראשון.

ואתם מאמינים שהאדם בא מהקוף.

עכשיו, כיוון שהאדם הראשון, הוא היה יציר כפיו של הקדוש ברוך הוא, והוא היה המשובח ביותר והשלם ביותר,

והבן שלו כבר בא ממנו ולא מהקדוש ברוך הוא,

אז כיוון שהיצירה הגדולה ביותר זה האבא,

האדם הראשון,

צריך הבן לכבד את האבא כי הוא יותר מקורי, הוא יותר קרוב, הוא המקור בעצם,

הוא המקור.

אז מי שבא אחר כך הוא צריך לכבד את המקור שממנו יצאה כל האנושות.

וככה הלאה.

כל בן צריך לכבד את האבא שלו כי האבא שלו הוא יותר מקורי,

הוא שייך יותר למקור.

אז לכן אצלנו הבנים מכבדים את האבות,

כיוון שאנחנו יותר קרובים למקור

והם יותר רחוקים למקור.

אבל אצלכם, כיוון שאתם טוענים שבאתם מן הקופים,

הייתה אבולוציה,

ומהאבולוציה האדם מתהפך מקוף לאדם,

משמע שכל אבא הוא יותר קוף,

הבן הוא פחות קוף,

כי הוא מתרחק מהקוף, הוא הפך להיות בן אדם.

אז לכן הקוף צריך לכבד את הבן אדם.

‫איי, איי, איי.

‫אתה מבין אותך? ‫-כן.

‫אז לכן הוא הסביר לאבא שמחנך את הבן שלו

להיות חילוני,

‫והוא חושב שהוא מתחדש, הוא מתקדם.

‫אתה מתקדם אחורה למה שהיו אבותינו, ‫עובדי עבודה זרה, ‫אנחנו כבר התחדשנו מאז, ‫אם אתה לא יודע.

‫כעין זה מובא סיפור על הגאון ‫רבי יצחק אלחנן מקובנה,

‫שהוא היה חביב מאוד ומקובל על הבריות,

‫ואף הוא היה מקורב למלכות.

‫וכל היהודים שבתקופתו אהבו את

‫רבי יצחק אלחנן מקובנה,

‫והעריצו אותו,

‫ואפילו המשכילים שהיו בדורו ‫חשבו אותו לרב מתקדם.

‫אצלהם מישהו מתקדם,

‫הוא חשוב.

זאת אומרת, ‫אתה יודע להגיד כמה מילים עקומות, ‫עם איזם, איזם, סוציאליזם, ‫קומוניזם וטוויזיזם,

‫אז אתה חשוב בעיניהם.

‫ואפילו המשכילים שהיו בדורו ‫חשבו אותו לרב מתקדם,

‫היו מספרים תמיד בשבחיו,

‫ונשאו את שמו בערצה מופלאה.

‫פעם אחת הוא הצליח לנסוע ‫לעיר פטרבורג,

עיר הבירה,

‫ובחזרתו לקובנה

עברה רכבת

‫דרך העיר וילנה.

‫נעצרה שם למשך רבע שעה.

‫כמובן,

כשמגיע גאון גדול כזה לוילנה,

‫מייד מצטופפים יהודים רבים ‫ליד תחנת הרכבת,

‫חפצים לראות את פניו הקדושות של הרבי.

‫מי שראה אחד המשכילים ‫את ההתכנסות וההצטופפות הגדולה,

‫שאל מה פשר הדבר.

‫השיבו לו כי ברכבת הזו ‫נוסע הרבי יצחוק אל חונון.

‫מי ששמע כך,

‫החליט אותו משכיל ‫להכיר את הרבי פנים אל פנים.

‫עלה המשכיל לרכבת,

‫ניגש למחלקה הראשונה,

‫בהיותו משוכנע ששם נמצא הרבי.

‫ניגש המשכיל למבקר הכרטיסים ‫של אותה מחלקה,

‫שאל אותו, ‫איה מקומו של הרבי מקובנה?

‫עלה, משך בכתפיו,

‫שהוא לא יודע,

‫והוא לא נמצא באותה מחלקה.

‫ניגש לשנייה ולא מצא.

‫רק כשהגיע למחלקה השלישית,

‫שאל עליו, הראו לו יהודי שמתפלל ‫כשהוא מעוטב בטליד, מעוטר בתפילין.

‫והנה הוא רואה

‫שהרבי מגודל זקן עם פאות ארוכות.

‫המשכיל השתומם על כך ‫ולא האמין למראה עיניו?

‫בכל זאת המתין,

‫עד שסיים הרב את תפילתו, ‫ואז ניגש ושאל לשלמה.

‫אחרי כמה מילות נימוס, ‫פנה לרבי בשאלה.

‫רבי,

אני סופר

וחבר למשכילי יהודים,

‫ולא פעם דיברנו אודות כבודו,

‫וחשבנו כי מר הוא בן הדור החדש שלנו.

‫אבל עכשיו אני נוכל לראות ‫שכבודו מתנהג

כאחד היהודים מהדור הישן-נושן.

‫מה אומנם?

‫השיב לו רבי יצחק אלחנן ‫כשחיוך קרא על שפתיו,

‫אני באמת מהדור החדש?

‫כבודו וחבריו הם מן הדור הישן-נושן.

‫כמו שרגילים אנו לומר בהגדה,

‫מתחילה עובדי עבודה זרה ‫היו אבותינו.

‫חזר על אותו טעם ואמר לו, חביבי, ‫אני חדש, עם הפאות,

עם הזקן,

זה החדש.

‫אתם שייכים למגולחים,

‫לעובדי עבודה זרה שהיו פעם.

‫אלה היו הנאורים,

‫אלה היו המלומדים, המשכילים.

‫ועכשיו קירבנו המקום לעבודתו.

‫יש לדקדק בלשונו,

‫שאמר, ועכשיו,

‫והרי כבר קירב אותנו הקדוש ברוך הוא ‫לפני אלפי שנים במעמד הר סיני,

‫אז מה זה שאומר ועכשיו קירבנו?

‫שוב ראיתי לה חידה בספרו ‫זרוע ימין שקשה חן,

‫וחשבתי לומר,

‫מכיוון שחייב כל אדם להראות את עצמו ‫כאילו הוא יצא ממצרים,

‫לכך אנחנו אומרים בלשון זו?

‫לחזק את הדבר כאילו עכשיו יצאנו ‫וקירבנו המקום לעבודתו.

‫מאחר וחייב כל אדם לראות עצמו ‫כאילו הוא יצא ממצרים,

‫אז ממילא אם עכשיו יצאנו ממצרים, ‫אז מתי קיבלנו את התורה? ‫מתי קירבנו? עכשיו.

‫אם אני היום יוצא ממצרים, ‫ומרגיש שאני יוצא היום,

‫נכון להגיד ועכשיו.

‫ועוד יש לומר שבא לרמוז ‫על מה שאמרו ריבותינו, זיכרונם לברכה, על הפסוק.

‫הסכת ושמע ישראל,

‫היום הזה נהיית לעם.

‫וזה תמוה,

‫וכי אותו יום ניתנה לישראל התורה.

‫אותו יום הם נעשו עם.

‫הלא אותו יום,

‫היום היה סוף ארבעים שנה.

אלה ללמדך,

‫שחביבה תורה על לומדיה ‫בכל יום ביום,

‫כיום שניתנה מהר סיני.

‫לזה אמר ועכשיו קירבנו המקום לעבודתו,

‫משום כי היה חשוב בעינינו ‫כאילו היום קירבנו המקום לעבודתו.

‫זאת אומרת, נכון להגיד תמיד עכשיו,

‫כי בכל יום יהיו בעיניך כחדשים.

‫עצם התורה ומצוותיה צריכים להיות חדשים אצלנו, ‫כאילו עכשיו,

עכשיו,

‫מקבלים אותה מחדש ושמחים בה מחדש,

‫ולא ישנים בשעה שלומדים תורה,

‫כי זה סימן שזה ישן, לא חדש.

‫דבר חדש,

כולם שמחים לקבל. מה חדש?

‫תמיד שואלים אחד את השני, מה חדש?

מה צריך לחנות? מה חדש?

מה חדש?

מה צריך לענות?

מה?

התורה.

התורה חדש, ועכשיו קירבנו המקום לעבודתו, ועכשיו.

מה חדש?

התורה.

יש לי חידוש חדש,

הכול חדש, חידושים, הכול חדש.

התורה מתחדשת עלינו בכל יום ויום.

אשרנו, מה טוב חלקנו.

אשרנו, מה טוב חלקנו.

ובכן,

אולם ראיתי בספר בית אברהם, שכתב דלומדים מכאן, ‫שאדם בכל עת ובכל שעה,

כשהוא מבקש לנטוש את הדרך הרעה ‫ולהתקרב לעבודת הבורא,

יכול לקבל על עצמו בשעת התעוררות ‫שהוא רוצה להתחזק בתשובה.

כמאמר ריבותינו, זיכרונם לברכה,

‫פיתחו לי פתח כפתחו של מחט,

‫אפילו הרהור תשובה,

‫והקדוש ברוך הוא יפתח פתח כפתחו של אולם.

על זה מרמז בעל האגדה. ‫ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו.

מה הפירוש?

ועכשיו, אם אתה מחליט עכשיו,

‫אז כבר קרבנו המקום לעבודתו.

בכל רגע אתה יכול להתקרב לבורא יתברך.

‫וכל זמן מתאים להתקרב לבורא יתברך.

‫ובאגדת אם הבנים שמחה פירש,

‫היות ותמיד אומות העולם עומדים עלינו לכלותנו.

‫והמטרה היחידה היא לכלות לנו את הנפש הרוחנית,

‫ולהרחיק אותנו מהתורה ועבודת השם יתברך.

‫והקדוש ברוך הוא בחסדיו הגדולים,

‫ושמציל אותנו,

‫כמו שאנו אומרים בתפילת העמידה ‫בעל ניסיך שבכל יום חימנו,

‫וזה כולל גם מה שאנחנו מדובקים בו יתברך.

‫הניסיך זה גם שאנחנו דבוקים בשם יתברך.

‫זה כולל גם מה שאנחנו מדובקים בו יתברך.

‫וככה אנחנו אומרים, ועכשיו קרבנו ממש המקום לעבודתו.

‫ונראה...

מה שאמר לעבודתו ולא אמר קרבנו לתורתו

בא לרמוס שחייב אדם לשקול על התורה בכל יום ויום

וזה כמו העבודה,

שאלה שעובדים אי אפשר להם לא לעבוד

משום שהם לא יעבדו ואין להם ביטחון ימותו ברעב

כך התורה אם הוא לא ילמד בה בכל יום ויום

הנשמה שלו תמות ברעב ומזון הרוחני החסר

אז לכן

קרבנו לעבודתו לא לתורתו אם לתורתו אז הייתי אומר קרב לתורה ופעם ב' אני לומד

אבל כשהוא אומר לעבודתו זה כמו עבודת יום יום שאדם עובד

אתה לא יכול לא ללכת לעבודה

עבודתו

זה תורתו

אז עוד יש לומר

שבא לרמוס על יראת שמיים

שיהיה עבודת השם יתברך

כמו שאמרו ריבותינו זיכרונם לברכה, אדם

המקדים יראת חטאו לחוכמתו

חוכמתו מתקיימת

זאת אומרת

זה רומז גם על יראת שמיים

שיראת שמיים היא נקראת עבודת השם יתברך

וכמו שאמרו ריבותינו זיכרונם לברכה

אדם המקדים יראת חטאו לחוכמתו חוכמתו מתקיימת וזה מתאים על מה שכתוב

ועתה ישראל מה השם אלוהיך שואל מעמך כי אם לירא אז מה זה ועתה כמו שאמרנו ועכשיו

קרבנו המקום

לעבודתו זה יראתו

אז זה הולך אותו דבר ועכשיו לעבודתו זה יראתו ועתה ישראל מה השם שואל מעמך

זאת אומרת בכל עת

אדם צריך לשקוד על התורה

בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם

יש לדקדק מה המשמעות

של מילת לעולם בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם

ראיתי בספר אמת ליעקב שכתב שקודם מתן תורה מצינו שהתייחסו אפילו לרשעים בשם אבותינו

בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם

טרח אבי אברהם.

אז נקראו אבותינו גם לפני אברהם אבינו. מתי?

עד מתן תורה.

עד מתן תורה נקראו אבותינו גם אלה שהיו לפני אברהם אבינו.

כמו שאמר בעל ההגדה,

מתחילה עובדי העבודה זרה היו אבותינו.

אולם לאחר מתן תורה כבר לא נקראים אבותינו,

כי אין קוראים אבות

אלא לשלושה,

כמו שאמרו זיכרונם לברכה.

וזה מה שאמר,

בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם,

דהיינו אבותיכם אשר מימות עולם,

ומלפנים הם היו אבותיכם.

אבל אני לא בחרטים לאבות,

אלא ואקח את אביכם, את אברהם.

היינו לקחתי אותו להיות לכם לאב,

ואין לכם עוד יחס

למי שלמעלה מאברהם.

ויקח את אביכם,

את אברהם. ויקח את אביכם,

מהיום תדעו שאביכם זה רק אברהם, ממנו זה מתחיל.

ואין יותר משלושה אבות,

אברהם, יצחק ויעקב.

לכל אבותינו שאמרנו שבתחילה היו עובדי עבודה זרה,

זה עד מתן תורה אם נקראו כך.

ממתן תורה,

נפסק ורק שלושה אבות.

זאת אומרת, כל האחרים בטלים ואין לנו שום חיוב כלפיהם.

ויקח את אביכם, את אברהם.

יש לדקדק?

היה צריך לומר, ויקח את אביכם, אברהם.

למה הוא אומר פעמיים את?

ויקח את

אביכם,

את אברהם.

תגיד, ויקח את אביכם, אברהם.

למה צריך את שני?

מה?

מה לרבות?

לרבות את יצחק ויעקב. יפה.

אז אומר, ומילת עת השנייה לכאורה מיותרת. וראיתי למפרשים שכתבו לי השם בהקדים מה שאמרו ריבותינו, זכרונם לברכה, ברכות ל״ג שהכל בידי שמיים

חוץ מיראת שמיים.

אם הכל בידי שמיים חוץ מיראת שמיים, אם כן קשה,

איך נאמר ויקח את אביכם?

משמע שהקדוש ברוך הוא בעצמו, קרבו לעבודתו יתברך.

הרי צריך קודם כל האדם להתחיל להתקרב לבורא,

ואז הבא לתאר, מסייעים אותו.

וכמו שאמרו ריבותינו זיכרונם לברכה במדרש תלפיות בערך גלות,

פיתחו לי פתח כפתחו של מחט,

והקדוש ברוך הוא יפתע לכם פתח כפתחו של אולם.

לזה כיוון בעל הגדל תרץ כשאמר

ויקח את אביכם, נקודה.

מי גרם לזה שאני אקח אותו?

לכן אוסיף את אברהם.

את אברהם הידוע והמפורסם.

זה לא בחרתי אחד ואקח את אביכם, אברהם.

החלטתי מאברהם.

לא.

לקחתי את אביכם. מי זה אביכם?

את אברהם המפורסם, הידוע.

כמו שאמרו ריבותינו זיכרונו לברכה,

כשאברהם אבינו נולד,

ביום ההוא היה עובד את השמש.

ביום, סליחה, ביום היה עובד את השמש.

וכששקעה לו החמה ובא הירח,

חשב בלבו שהירח כנראה עיקר, כי הוא דוחה את השמש.

למחרת, כששב, שוב זרחה לו השמש,

אז התחיל להתבונן, איך יכול להיות?

אם גם השמש נדחתה מהירח, והירח נדחה מהשמש,

אז התחיל להתבונן.

אמר, לא יכול להיות ששני מלאכים משתמשים בכתר אחד.

אז השכיל להבין שיש אלוה המנהיג על כל העולם כולו.

וכבר שהיה בגיל שלוש שנים הכיר את בוראו,

עד שנגלה אליו השם התברך בגיל 75. וחשבתי עוד לומר,

אז לכן העבודה הייתה שלו,

של אברהם אבינו.

עכשיו, חשבתי עוד לומר על פי מה שכתבנו לעת.

קודם מתן תורה מצינו שהתייחסו אפילו לרשעים בשם אבותינו.

אבל לאחר מתן תורה הם כבר לא נקראים אבותינו.

זה מתיישב היטב.

למה נאמר העיטור את אברהם?

לרמוז לנו שרק ממנו מתחילים לכנות בשם אבותינו.

ולכן כתוב, ויקח את אביכם,

את אברהם,

דאביכם שייך לומר רק מאברהם אבינו ולא קודם לכן.

זאת אומרת, ויקח את אביכם, מי זה? את אברהם. ממנו זה מתחיל וזהו.

וארבה את זרעו

ויתן לו את יצחק.

יש לדקדק, כתוב וארבה את זרעו.

משמע שייתן לו ריבוי זרע.

והרי קודם שנתן לו את יצחק,

הוא לא הרבה את זרעו, היה לו רק את ישמעאל.

ורק אחרי שהוליד את יצחק,

הרבה את זרעו.

כמו שנאמר,

ויוסף אברהם, ויקח אישה ושמה כתורה,

ותלד לו את זמרן,

ואת יוקשן, ואת מדן,

ואת מדיין,

ואת ישבק,

ואת שוח.

אז זאת אומרת,

כתוב וארבה את זרעו ויתן לו את יצחק.

אז לפני יצחק לא היה ריבוי זרע.

אחרי יצחק

נהיה ריבוי.

וארבה את זרעו ויתן לו את יצחק.

היה צריך להגיד, ויתן לו את יצחק

וארבה את זרעו.

אבל פה כתוב וארבה את זרעו

ויתן לו את יצחק.

משמע שכל הריבוי

זה מיצחק.

עד פה ברור.

ובאמת עם ישראל התרבו מיצחק.

יצחק הביא את יעקב, 12 מעשר שבטים ירדו בשווים נפש, יצאו מיליונים וכו' וכו', כן?

אבל חשבתי לומר

מאברהם אבינו,

אבל כתוב וארבה את זרעו ואתן לו את יצחק.

לא כתוב וארבה את זרעו ואתן לו גרים.

יצחק והלאה זה חשוב וזה יצחק ואללה זה לא נכון.

כן, נכון.

אבל איפה זה ריבוי זרע חשוב?

מאיפה, אבל מאיפה?

יצחק ואללה זה לא בעניין חשוב.

אבל אמרת דבר בלי לשים לב.

אמרת.

אחר כך עזרת בך.

אמרת מנו ואללה.

קודם אמרת שהוא חשוב.

אחר כך אמרת מה?

אז תחליט.

בהרבה זרעות של אברהם וזרעה של אברהם הוא כאילו יצחק. נכון, נכון. אז מה?

איך מתיישב וארבה את זרעו ואתן לו את יצחק? הרי יצחק זה אחד.

איך וארבה את זרעו ואתן לו את יצחק?

איך הרבה את זרעו של אברהם ונתן לו רגע?

יצחק.

חשבתי לומר,

אז קודם למדנו, אבל זה לא מתדייק עם הסדר שאמרנו לפני יצחק היה לו רק בן אחד ישמעאל, ואחר כך התרבו לו ילדים.

אבל איך זה מתיישב הרבה

את זרעו ואתן לו את יצחק.

צריך להגיד ואתן לו את יצחק,

ואחר כך ארבה לו את זרעו.

נכון? לפי סדר העניינים.

אבל אפשר להקדים מה שמצאנו, מקרא דומה לזה.

כתוב, ובני פלו

אליאב

ובני פלו אליאב.

כן?

אומר ובני זה לשון רבים.

הוא אומר שם של בן אחד, זה מה שיש לו. רק אחד אליאב.

ובני פלו אליאב.

ובני אליאב.

נמואל ודתן ואבירם.

הוא דתן ואבירם.

הם היה צריך להגיד דתן ואבירם. אומר הוא.

אצל אליאב נאמר לשון ריבוי בנים.

והוא אחד.

דתן ואבירם הם רבים. אומרים לשון יחיד הוא.

מה זה?

אחרי זה נראה תרתי דה סתרי.

באליאב שהיה בנו יחידו של פלו נאמר ובני פלו אליאב בלשון רבים. ואילו גם בי דתן ואבירם שהם רבים נאמר עליהם הוא דתן ואבירם בלשון יחיד.

מה ההסבר?

יכול להיות שלאדם יהיה בן יחיד

שהולך ומתעלם בדרך התורה והיראה

ובכל זאת יכנו אותו בלשון רבים מרוב חשיבותו

כמו אליאב שהיה צדיק גדול.

כינתה אותה התורה בלשון רבים לרוב חשיבותו כמו שאמרת בתחילה.

ויש לפעמים להפך.

שאדם יהיו לו עשרה בנים

שאינם מהוגנים והם רחוקים מתורת השם ומצוותיו. מתקדמים כאלה חילונים.

ובכל זאת יכנו אותם בלשון יחיד

להראות פחיתותם

שאינם שווים.

לכך בדתן ואבירם שלא היו מהוגנים כינתה התורה אותם בלשון יחיד.

משום שעדיף שיהיה לאדם בן יחיד הגון מאשר עשרה בנים שאינם מהוגנים.

יש להסתכל על האיכות

ולא על הכמות.

בזה מתיישבים דברי בעל הגדה כשאמר

וארבה את זרעו

שזה לשון ריבוי

ומסמל על חשיבות מיוחדת

במה שאתן לו את יצחק

בהרבה את זרעו.

החשיבות הזאת של הריבוי זה דווקא ביצחק,

כי מעלתו חשובה כמו ריבוי של זרע.

אז למדנו יסוד גדול שאם יש בן הגון כמו שצריך,

זה טוב מהרבה בנים.

זה טוב מהרבה בנים. זה להגיד את שוויונם,

שהם שווים זה לזה.

ועוד נראה לפרש

דאה קיימה לן

בני בנים

הרי הם כבנים.

דהיינו שכל יוצאי חלציו של אדם חשובים כזרעו.

לפיכך אמר בעל הגדה,

בהרבה את זרעו ואתן לו את יצחק.

ואתן, הוא מוסיף אחר כך ליצחק את יעקב,

כדי להורות לנו על ריבוי זרעו מצד דין של בני בנים הרי הם כבנים.

אז זאת אומרת,

היות ואנחנו למדנו ביבמות דף סב שבני בנים

הרי הם כבנים,

אז לכן פירש

של אברהם אבינו הרבה את זרעו ונתן לו את יצחק.

ומיד אומר,

ויצחק

ויתן לי יצחק את יעקב. למה אתה צריך להגיד את זה?

אלא בוא נגיד שבני בנים גם נחשבים לסבא.

וזה ריבוי הזרע, שהכול מתייחס לראשון.

ועכשיו תשמעו דבר מדהים,

מדהים,

וידית נפשי רבי נבון יצחק

ישמרהו צורו וקונו.

פירש.

וארבה את זרעו,

תקשיבו,

וארבה את זרעו,

היינו,

עם המילוי של מילת זרעו,

אם אתה כותב זרעו במילוי, מה זה במילוי? במילוי האותיות.

אתה כותב זין,

מלא.

רש,

מלא.

עין, מלא.

וו, מלא.

פירוש.

זין, יוד, נון.

רש, יוד, שין.

עין, יוד, נון.

וו, יוד, וו. זה נקרא זרעו במילוי.

כל האותיות,

כן,

של זרעו, אם תעשה חשבון כמה הם עולים,

הם עולים בגימטריית תשכ״ט.

תשכ״ט.

729. ככה זה עולה.

ואם תעשה יצחק במילוי,

דהיינו, יוד, צדי, חט, קוף.

יוד זה יוד, וו, דלת.

צדי זה צדי,

דלת, יוד.

חט זה חט, יוד, תו.

קוף זה קו״פ, כן?

זה מילוי האותיות.

כמה יוצא?

תשכ״ט.

עם הכולל.

יוצא שזרעו שווה יצחק.

זרעו.

שווה, כן.

זרעו במילוי שווה יצחק במילוי.

מבהיל על הרעיון.

נו, תגידו לי, לא כתב בעל ההגדה את זה ברוח קודשו?

וארבה את זרעו.

ואתן לו את יצחק.

מי זה זרעו?

יצחק.

אין מחרערים.

זה במילוי.

זה במילוי שווה.

לא יכולים לבוא ולחרער ולהגיד אחר כך, לא,

זה לא יצחק.

זה מישהו אחר, זה ישמעאל, זה ככה.

זהו.

וכיוון שכבוד הרב הגיע,

אז אנחנו נפנה את המקום.

ברוכים תהיו.

רבי יחנניהו בן עגשיהו אומר,

ועשו הקודש מרוז הקודש ישראל לפי קרנות אל עצמאות שנעמור אדוני חופש למעשית גוי ירדין טרור ידיר. שתגיד את זה באגדה, אה?