ואל תצריכנו לידי הלוואתם | הרב אמנון יצחק
"ואל תצריכנו ה' אלוקינו לא לידי מתנת בשר ודם ולא לידי הלואתם כי אם לידך המלאה והרחבה".
אומר הרב יעקב גלינסקי, זכרונו לחיי העולם הבא: הלב כואב, הרגש זועק, השכל מתקומם. בחו"ל ידע כל אחד את מקומו, וחי כפי מעמדו. העני הלך רגלי, בין המעמד הבינוני נסע בעגלה, הגביר הזמין כרכרה, לפריץ הייתה מרכבה. היום, כולם צריכם מכונית ואפילו שתיים למשפחה. כולם הפכו פריצים. נו, שיהיה. אין עיני צרה.
אבל אם אין כסף, לוים. והלא עבד לוה לאיש מלוה. תואר נאה. עבד לוה לאיש מלוה, אז הפריץ הוא העבד. מהיכן יחזיר? מגלגלים. גלגלוש חוזר בעולם. נוטל הלאה משמעון ומחזיר לראובן, נוטל מלוי ומחזיר לשמעון. וחוזר חלילה.
ודאי שמעתם על האברך שחלה ועמד להפטר מן העולם. ביקש לזמן את חברי המועדון הגלגל הענק. ובאו ועמדו לידו, ליד מיטתו, ואמר להם: "הנה אנכי הולך בדרך כל הארץ. עד עכשיו הייתי מתרוצץ ביניכם, נוטל מזה ומחזיר לזה, מהיום רבותיי, תסתדרו לבד". הוא פרש מהמועדון.
כואב הלב ועבור מה? עבור מותרות שאינם הכרחיים. עבור זה חייו אינם חיים.
מעשה אחר:
אשת אברך ראתה שבעלה אינו נרדם, "מה לך?", שאלה. כבר אמצע הלילה. סיפר לה שעליו להחזיר חוב של 20 אלף שקל לפלוני ואין לו מאיפה. אברך בעל מצפון, שנתו נודד. הלכה האשה והתקשרה למלווה, באמצע הלילה. ,שלום, מדברת אשתו של פלוני, בעלי צריך להביא 20 אלף. אה, אתה מחכה לזה? תשכח מזה! אין לך מה לחכות!". סגרה לו את הטלפון. פנתה לבעלה ואמרה: "זה בסדר, אתה יכול לישון. כעת הוא לא יכול להירדם".
שואל הרב גלינסקי: איך הפכנו להיות כאלה? אז בברכת המזון תיקנו לנו לומר: "ואל תצריכנו לידי הלוואתם כי אם לידך הפתוחה והרחבה".
הגמרא אומרת בפסחים קי"ח ויש להבין אותה. בשעה שאמר הקב"ה לאדם: "וקוץ ודרדר תצמיח לך אדמה", זלגו עיניו דמעות. אדם הראשון בכה. אמר לפניו ריבונו של עולם, אני וחמורי נאכל באבוס אחד? לאבד את הגן עדן, ניחא, על חטא יש לשלם. לעמול בפרך, ניחא, אבל שאני אעמוד בצד של האבוס והחמור בצד השני ונסתכל זה לזה בעיניים, ונבלוס תבן ונגרוס דרדרים, בבקשה, זה לא. והוא בוכה. בוכה.
והבורא יתברך, אב רחמן, אל רחום וחנון, רק בוכים לפניו, כבר מבטל את הגזרה. שערי דמעה עוד לא ננעלו. אמר לו :"אתה יודע מה? בזעת אפף תאכל לחם". זה אני מסכים והתקרה דעתו.
אמר רבי שמעון בן לכיש,: "אשרינו אם עמדנו בראשונה". זאת אומרת, אם היינו עדיין בקללה של קוץ ודרדר תצמיח לך והיינו אוכלים עם החמור ביחד, עם אבוס אחד, היה עדיף. אשרינו אם עמדנו בראשונה.
מדוע? מה הלחם ושאר המעדנים טעימים יותר? ערבים יותר, לא? יש בורקס אנג'ל, יש עוגיות חני, יש כל מיני שמות, מה לא טוב? מה יותר לא יותר טוב מקוצים, מדרדרים, לא?
אלא התשובה: בלחם האדם עוד עלול לחשוב שכוחו ועוצם ידו עשו לו את החיל. הוא חרש, הוא זרע, השקע, דישן, קצר, זרע, ניפה, לש ואפה. הכל הוא עשה. אבל עשב השדה, קוץ ודרדר אכן טפל ומר. אבל כולו מהבורא יתברך בלי שום חשש של גאוה.
לא קוראים לזה "עוגיות עיני" ולא "בורקס אנג'ל". זה קוץ ודרדר של הקב"ה. אתה לא כיול להגיד זה שלך. אין פה כוחי ועוצם ידי. למרות שגם בתבואה ובלחם הלא הכל מהבורא. מי מזריח חמה? מי מוריד גשמים? מן מצמיח מן האדמה ונותן כח לעובדו? מי נתן לך כח לקצור ולאפות? זה רק עיוורון, שאתה תולה את ההצלחה בעצמך. אבל מה נעשה שאנחנו עיוורים? מה נעשה? מרצון כמובן.
אז נסיים במעשה:
מסופר שהייתה משרה פנויה, משרת זבן בכל בו ענק. עלו ובאו הרי צעד וזרזי דיבור ושוחחו בחדר ההמתנה. נכנס בחור מקרטע, צולע, פנה אליהם: "ב...ב..ב...בקשה, ת...ת..ת..נו לי להכנס ר..ר..ר.. ראשון". ריחמו. הסכימו.מה הבעיה הוא רק יפתח את הפה, ידחו אותו. מה הבעיה? למה להחזיק אותו? מסכן, מקרטע, ככה, שילך הבית שינוח. מי יקבל אותו לעבודה כזאת. זבן, צריך לדעת לדבר, לשכנע. צלל פנימה ונכנס. כצפוי, כעבור רגע הוא יצא. והמנהל יצא אחריו והודיע: "אתם יכולים ללכת, הוא קיבל את המשרה". הלם. הוא? המגמגם? הצולע? יגש ויסביר וימכור? שאלו אותו: "מה קרה כאן?". לא ידעו שהוא אחיין של המנהל. אה, גם הוא לא חשב שזו הסיבה, בגלל שהוא אחיין של המנהל. פניו נהרו. "צ..צ..צ.. צריך לדעת איך ל...ל.. לדבר". הוא ענה. "וזה.. זה.. כוחי וע..עו..עו.. עוצם י.. י.. ידי".
ככה זה עובד. בן אדם אין סיכוי שמגיע לך, שאתה ראוי, מן השמים נותנים לו איזה משהו, אתה מקורב לאחיין של המנהל, ככה הקב"ה אוהב אותך, מסדר לך. ואני, אני עשיתי את הכל, ראית איך עשיתי וזה וזה וזה... ככה זה עובד.
אז אל תצריכנו לידי הלואתם אלא מידך הפתוחה והרחבה. שנדע שזה מידך. מידך. קשה קצת לאנשים, אבל אפשר להתרגל.