הלימודים מיציאת מצרים | הרב אמנון יצחק

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

מועדים לשמחה,

חגים וזמנים לששון.

ההרצאה הערב תהיה לכמה גורמים,

בריאות הנפש והגוף,

ברכה והצלחה מרובה,

גשמית ורוחנית,

בכל הישועות,

לתורמי ומארגני ההרצאה ובני ביתם,

רפואה שלמה מהרה לרונן בן לבנה,

רפואה שלמה מהרה לאביבה בת רחל,

אמן לעילוי נשמת שמעון בן שושנה, מנוחתו עדן,

אמן, אמן, רפואה שלמה מהרה בכל איברי הגוף ובפרט בראש לישארג בת

אשילה

חזרה בתשובה מהרה ושלום בית לכל בני משפחת

טנטאיה ומשפחת מנלה, אמן, אמן,

ושכל עם ישראל יזכול ביעד משה צדקנו בלע גולה שלמה

במהרה בימינו אמן, אמן,

הדברים יהיו גם לעילוי נשמת הורי וחמים מנוחתם עדן,

כשם שחודש אלול מיועד להכנה לקראת הימים הנוראים,

והוא חודש של שיפור המעשים והמידות

כך הימים

שהם קודם הפסח,

צריכים להיות מוקדשים להתבוננות

וללימוד עניין הזהירות והזריזות,

עד שאדם רוחש בימים אלו יראת שמים לא פחות מאשר חודש אלול.

אומנם ימי טרדה הם הימים שלפני פסח,

וכל ישראל טרודים ועסוקים בביעור החמץ,

באפיית המצה,

אך חלילה להילחד ברשתו של היצר,

שעיקר מגמתו להסיח את הדעת

מהתוכן הפנימי של ההכנות

ולהפוך את הפעולות והמעשים

לעניין טכני חסר תוכן ופנימיות.

אנחנו באיחור קצת,

אבל יש מה ללמוד גם להמשך.

ההכנות לפסח

הן זכר לאותם המעשים

אשר הכשירו את יציאת מצרים אל החירות.

עוד פעם אני חוזר.

ההכנות לפסח

הן זכר

לאותם מעשים שהכשירו את עם ישראל ביציאתם מארץ מצרים לחירות.

אם כן, חובה היא שאותן ההכנות

של פסח

ישמשו לנו מקור

בכלי להתעמק

ולהתעורר במידות

שמביאות את האדם לחירות נפשו.

המעשה הראשון שהוא קודם לפסח

זה מעשה ביעור חמץ.

והכנה היא

עד שלא ייראה

ולא יימצא בבית

אפילו כלשהו חמץ.

זאת אומרת, ההכנות

בעניין החמץ הן כאלה

שלא יישאר אפילו כלשהו חמץ, בל ייראה

ובל יימצא.

החמץ רומז על יצר הרע.

כמאמר הגמרא בברכות יוזן,

ריבון העולמים,

גלוי וידוע לפניך,

שרצוננו לעשות רצונך.

וממעקב,

שאור שבעיסה,

רשי מפרש, יצר הרע שבלבבינו,

המחמיצנו.

זה המעקב,

זה השאור שבעיסה.

לכך הגדירו גם בזוהר, ככה הגדירו אותו בזוהר הקדוש,

בשמות חלק ב' מ'.

היצר הרע הוגדר כחמץ.

וכך כתוב, ורזה או קימנה

בין חמץ ומצה בחמא דוכתה,

דא יצר רע

ודא יצר טוב.

אז הזוהר הקדוש אומר שהוא מזכיר בכמה מקומות עניין חמץ

ועניין מצה,

שאיזה אחד מהם זה יצר הרע,

זה החמץ,

והמצה זה יצר הטוב.

רבי ירוחם הלוי, זכר צדיק וברכה, ממיר ובאר,

למה החמיר התורה בחמץ

בבל ייראה ובל יימצא יותר משאר איסורים?

וכמו כן,

מה העניין של חיפוש גדול ובדיקה בכל חור וסדק,

שלא יימצא שם אפילו שמץ,

ומשהו מהשאור שבעיסה.

אז אם נעיין בתשובות הרדב״ז בחלק ג' תקמ״ו,

הוא נשאל שם למה החמירה התורה בחמץ מכל האיסורים

להצריך אותו בדיקה ושרפה,

ועובר עליו בכלשהו.

גם צריך

לחפש,

גם צריך לבער, גם צריך לשרוף,

וכמה אסור שיישאר אפילו כלשהו.

כתב על זה תשובה,

ועל כן אני סומך על מה שאמרו ריבותינו זיכרונם לברכה במדרשות,

כי חמץ בפסח רמז ליצר הרע,

והוא השאור שבעיסה.

ולכן כלה גרש יגרש אותו האדם מעליו.

ויחפש

עליו

בכל המחוואות,

במחשבותיו,

ואפילו כלשהו לא בטיל.

והרי זה אמת ונכון, אומר הרדב״ז.

אמת ונכון.

אם תשאיר מיצר רע אפילו משהו,

הוא כבר יעורר אותך עד עבודה זרה.

את גודל חומרת היצר הרע,

השאור שבעיסה,

ביאר החינוך.

ספר החינוך צוריאל אומר שמצווה כ, יז.

מה טעם איסור הכתרת שאור במזבח?

שאור לא מקטירים במזבח,

וזה לשונו.

בהרחיק החמץ,

שהוא נעשה בשהייה גדולה מקרבנו,

זאת אומרת, יש עניין להרחיק את החמץ

מקרבנו,

כיוון שהוא נעשה בשהייה גדולה.

כשאנחנו מרחיקים אותו, אז מה קורה? ייקח דמיון

לקנות מידת הזריזות

והקלות

והמהירות

במעשה השם יתברך.

זאת אומרת, אומר לנו החינוך

שהעניין הזה

שאנחנו מרחיקים מן המזבח להקטיר לפני השם

את השאור,

שזה השמרים שמטפיחים את העיסה,

שזה כנגד היצר הרע,

אז ייקח דמיון מזה לקנות

את מידת הזריזות,

הקלות

והמהירות

להיות זריז

זה להיחפז מהר, זריז,

קלות לעשות כל הדברים כאילו זה הדבר הכי קל בעולם,

קל כנשר,

משניות,

ומהירות

צריך גם לעשות מלאכת שמים במהירות.

כל זה במעשה השם יתברך

כדי שבצק יחמיץ

אין צורך בתוספת של איזשהו חומר,

אלא בעצם משהייה,

מחמץ את העיסה,

משהים את העיסה עם השאור בפנים,

והשמרים מטפיחים אותה לבד.

אז לא עושים שום פעולה בעצם

בשביל שזה יחמיץ.

מה כן עושים?

מסלקים את הידיים מן העניין

ונותנים לזה לשהות,

וזה לבד מחמיץ.

כך היא עצלות, אומר בעל החינוך,

מבלי לעשות מאומה.

נכנס היצר הרע אל תוך הלב של האדם.

אם אתה מתרגל לעצלות

ואתה לא זריז במלאכת השם,

אתה לא קל במלאכת השם,

אתה לא מהיר במלאכת השם,

אתה עצל. עוד קצת.

עוד קצת. עוד קצת. כל דבר דוחה. עוד קצת. עוד קצת.

זה מחמיץ.

למה? זה נותן שהות

ליצר הרע להיכנס,

ומשם אחרי שהוא נכנס הוא יודע כבר מה לעשות.

הוא כבר יצפיח אותך.

הוא יעשה אותך חמץ.

לפי זה יובן הטעם הפנימי

לגזירה של חכמים זיכרונם רכה.

עכשיו אנחנו אומרים טעם לא חיצוני, טעם פנימי.

שחמץ,

אמרו חכמים, אפילו במשהו הוא לא בטיל.

חמץ

הוא יצר הרע של עצלות.

ועל ידי שמתרחקים ממנו,

קונים את מידת הזריזות,

כדברי החינוך.

אם אתה לא עצלן, אז מה אתה זריז?

אם אתה זריז, אתה לא עצלן.

אז אם אתה מתרחק ממידת העצלות, אתה תהיה זריז.

וכל זמן שאתה זריז במלאכת השם, איפה הוא יכול להיכנס?

אתה עסוק, כל הזמן עסוק, עסוק במלאכת שמים.

איפה יש לו זמן?

אם כן, המלחמה ביצר הרע

זה רק על ידי שנבער אותו לגמרי,

כי הסכנה ביצר הרע של עצלות

גדולה מאוד.

אתם שומעים?

לא צריך לעשות עבירות,

לא צריך להרהר בעבירות,

לא צריך לעשות שום דבר.

קצת קצת ככה עצלות, קצת די, תן לי להתרייח,

קצת קצת, תן לנוח, תן רגע, תן.

זהו.

הוא יודע. בוא בוא בוא נצא רגע לסיגריה,

תן לנשום, תן לנשום.

מה לנשום עשן?

רוצים לנשום.

ובינתיים מדברים? בטח מדברים. מה מדברים?

לא על מה שלמדנו,

על דברים אחרים. נייס!

ומשם היצר הרע ידע להיכנס.

שאפילו על ידי משהו

יוכל להיות חוזר ונעור,

לחזור אל טבע העצלות.

זאת אומרת, הסכנה בעצלות היא כזאת גדולה,

שאפילו אם יש לך משהו,

משהו,

הוא יכול כבר לחזור ולהיות נעור ולהחזיר לך את טבע העצלות מחדש.

במחילתא כתוב,

אמר רבי יאשייה, אל תקרא ושמרתם את המצות

אלא ושמרתם את המצוות.

כדרך שאין מחמיצין את המצה,

כך אין מחמיצין את המצווה.

אלא אם באה המצווה לידך,

עשה אותה מיד.

מה זה חמץ אמרנו? שעות.

אז כמו במצות, ככה במצוות.

כמו שלא מחמיצין את המצה,

ככה לא מחמיצין את המצווה. מה זה להחמיץ את המצווה?

להשתות איתה קצת, קצת.

רגע, רגע, דחילק, מה אתה דוחף?

רגע, רגע.

אלא הוא אומר, אם באה המצווה לידך, עשה אותה מיד.

אומר הרב חיים פרידלנדר,

זיכרונו לחיה, עולם הבא, אין לומר שחכמים זיכרונם לברכה הוציאו את הפסוק מהמשמעות

ונקטו מצוות במקום מצות.

בפסוק כתוב, שמרתם

את המצות.

צריך מצה שמורה?

אז אמרו, ושמרתם את המצוות.

מה, הוציאו את המילה מצות מהקשרה וקראו לזה מצוות?

הוא אומר, לא.

הם לא הוציאו את הפסוק מהמשמעות,

אלא פשר מאמרם של חכמים.

הם ירדו לעומק תוכנה של מצוות מצה,

וגילו לנו שביסוד של המצווה הזאת של המצה

טמון הלימוד שצריכים ללמוד

מחיפזון יציאת מצרים

היינו מידת הזריזות.

וכשם שלא באו אל החירות,

אלא בכוח הזריזות,

בבהילו יוצאנו ממצרים,

במהירות, בחיפזון.

כך אי אפשר לבוא אל קיום התורה והמצוות כולן,

אלא בכוח הזריזות.

אם אתה רוצה להגיע לכלל התורה ולכלל המצוות,

אתה חייב לקנות את מידת וכוח הזריזות.

חייב.

אם לא יהיה לך את הדבר הזה,

אתה לא תוכל להגיע.

ואם כן,

פשוט שהושמרתם את המצוות,

זה בעצם חיוב בזריזות,

בכל המצוות כולן.

מאיפה לומדים?

משמרתם את המצות.

מתוך המילה מצות,

אותו טעם בסוד הכמוס שבזה,

זה הביאור שצריך לעשות בכל המצוות, בדיוק באותו כוח של זריזות.

ועל כן לא נצטוו במצווה זו, אלא בשעת יציאת מצרים,

משום שהשעה הזאת, מה היא הייתה?

שעת קבלת עול מלכות שמיים

ובניין אב לקבלת עול מלכות שמיים

ולקיום כל המצוות,

זו מידת הזריזות.

בלי זריזות

אי אפשר לקיים תורה ומצוות.

אי אפשר גם לקבל עול מלכות שמיים. אי אפשר.

ומאחר שהזריזות

היא הקדמה לאורחות חייו של אדם.

על כן פותח הטור בחלק אורח חיים,

וזה לשונו.

יהודה בן תימה אומר

הביא עז כנמר וקל כנשר ורץ כצבי

וגיבור כארי לעשות רצון אביך שבשמיים. בלי זה אתה לא יכול שום דבר לעשות.

יהיו לך תירוצים מפה עד להודעה חדשה של יצר הרעש, של החמץ,

של השעור.

שהוא יגיד לך, אל תהיה בהול,

החיפזון זה מן השטן,

צריך מתינות,

צריך כובד ראש,

והוא יתחיל ככה

להרגיל אותך לעצלות,

תן לי לישון על זה,

צריך לחשוב בעניין וכן הלאה.

הוא אלוף העולם,

והוא יודע את כל המימרות של חכמים, זיכרונם לברכה.

גם מה שאתה לא יודע, הוא יודע.

ונראה שזה מה שהדגישו לנו חכמים, זיכרונם לברכה.

מצווה בא לידך, אל תחמיצנה,

שאף לאחר שכבר הינך עוסק במצווה,

מכל מקום השתאות קלה יש בה כדי להחמיץ את המצווה.

וזה כמו עיסה מתחמצת

בשהייה כלשהי.

לכן צריך להתעסק בבצק כל הזמן.

אז אתה מתעסק, אתה לא נותן לו מצב שהוא יחמיץ.

ככה צריך להתעסק כל הזמן במצוות,

כי שהות, אפילו בתוך המצווה שאתה נמצא,

היא תגרום להחמצה.

גם באפיית המצות דקדקו חכמים, זיכרונם לברכה,

שאפילו השתאות לפרק זמן כלשהו,

גם היא מסוגלת להחמצת העיסה,

התגברות של היצר הרע.

החימוץ

נעשה מאליו.

איך הוא נעשה?

על ידי אי-עשייה.

כמו טבע העצלות, לא עושים כלום.

זה נהיה חמץ.

מתנפח, מתנפח, מתנפח.

ממה?

משלא עושים כלום.

וכדברה המסילת ישרים,

כי העצל, אף על פי שאינו עושה רע

בקום עשה, הוא לא קם עושה עבירות.

הנה הוא מביא את הרעה עליו בשם אל תעשה.

כמו שכתוב, זבובי מוות יבאיש,

יביע שמן רוקח.

שמן רוקח, שאפילו זבוב קטן

מסוגל להביא להבעשת

כלי מלא שמן.

כך כל פרט קטן,

בחוסר זריזות

וזהירות

מסוכן

לכלל המצוות והמידות.

מטעם זה מובא בספרים שראוי שאדם ישתתף

ויטרח בגופו באפיית המצות.

אפילו שעיקר מצוות המצה באכילתה,

אך כיוון שהחמץ

מורה על הזהירות

והמצה

מורה על הזריזות,

חמץ מורה על הזהירות להיזהר שלא יהיה משהו חמץ.

צריך לחפש בחורים ובסדקים,

לא להשאיר מייצר הרעש שום דבר.

זה החמץ רומז.

ומה המצה רומזת?

היא רומזת על הזריזות שצריך לעשות, שלא יחמיץ.

אם כן, דווקא על-ידי שאדם טורח

באפיית המצות,

יבוא ללמוד מכך את דרכי הזהירות והזריזות.

מלבד

הלימוד לעניין הזריזות שלומדים מתוך מעשי המצוות בחמץ ומצה,

לימד אותנו עוד החינוך

רבנו הרעה.

מזה לשונו.

ועוד שמעתי

באיסור שאור,

לפי שהשאור מגביה עצמו ולכן התרחק.

השם לא רוצה אותו על המזבח.

מואס בו הקדוש ברוך הוא.

לרמוז כי תועבת השם יתברך

כל גבע הלב.

זאת אומרת,

נמצא בדבריו

שהחמץ מורה על שני היצרים העיקריים שבאדם.

התאווה,

כפי שהיא באה לידי ביטוי בעצלות

ובאהבת הנוחיות,

זה יצר הרע אחד שנמצא בחמץ.

והגאווה,

על ידי שהשאור מגביה את עצמו,

וכפי שהוסבר לעיל, גנות העצלות אפילו במשהו.

והגאווה גם כן נחשבת למידה בזויה אפילו במשהו.

שהרי תועבת השם

קול גבה הלב.

קול אפילו במשהו.

לא קול אדם שהוא גבה הלב,

אלא קול, קול שהוא,

שוגבה עליהם,

תועבת השם.

ועל כן הקפדה המיוחדת בחמץ

זה אפילו משהו אסור.

כל זה לימודים בפנימיות העניין, כן?

ובאמת,

יש דמיון לחמץ ולגאווה בתכונות שלהם.

כשם שהעיסה תופחת,

שימו לב,

ומוסיפה,

שימו לב,

אפילו שלא נוסף למאומה בתוכנה,

לקחת עיסה,

קמח ומים,

שמת בפנים שיעור, שמרים,

ובזהו הנחת את זה.

מאותו רגע לא הוספת שום דבר.

ומה קורה הרגע?

מתחיל לטפוח, לטפוח, לטפוח, לטפוח, לטפוח, ניאחלה!

היייה.

מה קרה פה?

כשם שהעיסה תופחת ומוסיפה,

אפילו שלא נוסף לה מאומה בתוכנה,

כך אדם

בעל גאווה מגביה ומחשיב את עצמו בלי שיש להגבהה הזו בסיס בתוכנו ובמהותו.

בדיוק אותו דבר.

לעומת החמץ,

שמראה על יותר ממה שיש בו,

ובנוי על כזב,

ועל חוסר ממשות.

זאת אומרת, הבעל גאווה יותר גרוע מהחמץ.

כי שם יש לפחות את כל הדברים שאמרנו ומנינו.

אבל הוא סתם מתנפח.

סתם מתנפח ורוצה כבוד, ומגיע לו, וכועס, ונעלה,

ונפגע

ולא בא, ואני לא רואה אותם, לא מדבר, פה פה פה פה פה, זה נגמר.

זהו.

המן הרשע.

המצה

היא העיסה כמות שהיא

בלי מראית עין וזיוף.

מצה זה כנגד היצר הטוב.

המצה

היא העיסה

כמות שהיא.

כמה קמח ששמת,

כמה מים ששמת,

כמות שהיא, אין פה מראית עין

ואין פה זיוף.

וכעניין הזה אנחנו אומרים בתפילת ראש השנה,

לכל הרשעה כולה כי העשן תכלה,

כי תעביר ממשלת זדון מן הארץ,

כשם שהעשן כלה.

למה הוא כלה, העשן?

מאחר שאין בו ממש.

כך ממשלת הזדון,

אין בה ממש.

כל מה,

כל מה,

כל מה שאתם חושבים שיצר הרע זה פה, פה, פה, פה, פה, פה.

זה הכל דמיון, שקר,

זה ממשלת זדון, זה כמו עשן,

עשן סמיך וזה, אבל זה אין בו ממשות,

אין בו.

וזה רק נראה כלפי חוץ

כבעלת ממשלה ויכולת.

וזוהי ממשלת היצר

אשר אין בה סיפוק,

שהרי יש לו מלא,

רוצה 200,

יש לו 200,

רוצה 400,

ולעולם יצר רע מטעה אותו עוד ועוד בדמיון.

עוד, תעשה עוד, תעשה עוד, יהיה לך עוד,

עוד, עוד, בדמיון, הכל עשן.

הוא בונה אצלך ומטריד אותך כל ימי חייך.

לכל זה אין בו ממש.

אחרי שעמדנו עכשיו על ידיעת המכשולים הטמונים ביצר הרע,

כשהוא מתגלם בחמץ,

עלינו לדעת שבלי חיפוש מתמיד

אחרי היצר הרע, זה לא רק בליל 14,

אחרי שאנחנו נותנים את כל זה, אי אפשר למצוא אותו בלי חיפוש מתמיד, אי אפשר למצוא אותו, את יצר הרע.

והחיפוש

צריך להיות בחורים ובסדקים,

כמו בבדיקת חמץ.

אמר רבי אבא,

היצר הזה דומה לליסטים שפוף.

יש אחד בפרשת דרכים יושב,

M16,

טרוריסט,

יושב בפרשת דרכים, שפוף אבל,

מכופף,

וכל מי שעובר ומאיים עליו,

כל מי שעובר אומר לו, הו מה דע לך?

תביא את מה שיש עליך, מהר.

אם לא, טרררררר!

וכולם ניגשים אליו, כן, כן, כן, כן, כן, כך, כך, כך,

נותנים לו את הכול.

עבר פיקח,

ראה שאין בו תוחלת לגזול,

והתחיל מחטטו.

נתן לו חבית-חבית

וראה שאין בו ממש.

מה זה המשל הזה?

יצר הרע

זה הטרוריסט

שמאיים

עם M16,

צעצוע אבל,

עושה רעש, טררר, עושה רעש,

והוא הצליח לאבד

כמה דורות.

את דור אנוש,

שליש אוקיינוס, שטף אותם.

דור הפלגה, אותו דבר.

דור המבול, לגמרי.

כל הדורות האלה, איבד אותם.

כיוון שעמד אברהם, עבר שם פיקח אחד,

אברהם אבינו,

ראה שאבינו, אין בו תוחלת.

התחיל מחטטו, שבר אותו,

ריסק אותו,

עד שהפך אותו לחבר שלו.

נהיה חבר שלו.

מלמד עליו זכות אצל הקדוש ברוך הוא.

השם אומר, אין כעבדי כי איוב,

והשטן אומר, אין כמו אברהם אבינו.

ברצות השם דרכי איש, גם אויביו ישלים איתו.

אברהם אבינו היה הראשון ללמוד שבעצם ליצר הרע אין רגליים.

למה הוא יושב שפוט?

אין לו רגליים.

הוא לא יכול לזוז במקומו, הוא רק מאיים.

יהיה לך ככה, תעזוב את זה ככה.

אם אתה לא תישן כמה שצריך, אתה תתמוטט. אתה תעבור בכביש, תמוטט.

אוטובוסים יפלו עליך, אתה לא יודע מה יהיה לך.

מה זה מפחיד את הבן אדם?

איפה הוא?

איך הוא מאיים?

באיזה כלים? שום דבר, אתה לא רואה אותו בכלל. רק בדמיון, בדמיון.

אתה כבר רואה את האוטובוסים, רואה את הזה.

איפה הוא? אבל איפה הוא? עם מי אתה מדבר? מי מכר לך את הסחורה הזאת? מאיפה אתה מביא אותה?

וכולם קונים אצלו וכולם משועבדים לו וכולם שומעים לו

לא יאומן כי יסופר.

פיקח אחד הגיע, אברהם אבינו,

והראה לו את נחת זרועו ולימד אותו פרק בילקוט

אברהם אבינו.

איי איי איי.

וככה היה יושב יצר הרע וקורא לעוברי אורח וגוזל אותם.

אבל אם הוא יצטרך באמת לקום ולממש את איומיו

ולגזול אנשים בדרך באמת, אין לו רגליים.

הוא לא יכול לקום, הוא לא יכול לעשות כלום.

הוא רק מפחיד.

שום דבר לא קורה.

כמה פעמים אנשים נבהלו ואמרו לי, יו, מה יהיה?

לא יהיה שום דבר.

מה, לא יהיה? לא יהיה? לא, לא יהיה. אל תדאגו, לא יהיה. הלכו ולא היה.

איפה כל האיומים שלו?

איפה כל ההפחדות? למה הוא לא הפחיל אותם?

כי הכול זה בדמיון.

אין במציאות כלום. גם אנשים עם חרדות. זה הכול דמיון.

מכניס לך זה יו, יו, אני מרגיש, אה, אה,

היה זה.

כן, והוא מביא אותך להרגשות.

הוא מביא אותך להרגשות.

משגע אנשים.

בתי משוגעים מלאים ממנו.

ולכן משול כאן אברהם אבינו לפיקח אחד,

משום שצריכים פיקחות,

אבל צריך גם חיפוש יסודי. איפה הוא מתחבא?

איפה?

באיזה מחשבה הוא נכנס?

באיזה עניין הוא מייעץ?

זה הוא או שזה אני?

או שזה אנחנו?

מי פה מדבר?

כל דבר אדם חושב שהוא החליט. אני, עלה בדעתי.

מה, מאיפה עלה לך? הלו, תבדוק.

תחפש, מאיפה זה?

זה מן התורה? זה כתוב בתורה?

זה התורה אומרת?

או שאתה החלטה למטב אותה, לשפר אותה?

מאיפה זה בא?

ואז מגלים,

אם מחפשים את החולשות של היצר הרע, וקל מאוד לנצח אותו.

קל מאוד לנצח אותו.

אמרנו פעם דוגמה אחרת שהביאו חכמים.

כשהיה חאן,

ראה מישהו גונב.

ואמר לו, הופ!

אני שוטר,

אל תזוז,

קח את החבל.

תחזיק את החבל!

תחזיק את החבל.

אומר לו, אני קושר את זה לגדר עכשיו,

אל תזוז מפה עד שאני מזמין ניידת.

קשר את החבל

בגדר ואמר לו, אל תזוז. אני הולך להזמין ניידת, לא לזוז.

זהו, הוא הלך והוא מחובר ככה.

טמבל,

אתה מחזיק את החבל. עזוב את החבל, תלך.

לא!

הוא אמר לי שאני צריך להחזיק את זה עד שאתה מונע ידת.

ככה יצר הרע, קושר את האנשים בחרטא. אין!

אתה לא קשור, אין לך שום בעיה, אין לך כלום.

הוא אמר שאתה קשור.

הוא אמר. אז מה אם הוא אמר?

אבל השם אמר אחרת.

על הדרכים של החיפוש,

איך מחפשים את יצר הרע,

ניתן ללמוד מבדיקת חמץ.

כמו שאומרת הגמרא בפסחים זן,

בודקין את החמץ לאור הנר.

מנא הנמילא,

אמר הרחיסדא, למדנו מציאה ממציאה,

ומציאה מחיפוש,

וחיפוש מנרות,

ונרות מנר.

מציאה ממציאה,

איך אנחנו לומדים?

כתוב, שבעת ימים שאור לא יימצא בבתיכם.

וכתוב שם,

ויחפש בגדול,

ויחפש בגדול החל,

ובקטון כלה,

וימצא הגביע באמתחת בנימין.

אז רואים

את החיפוש והמציאה.

בעקבות החיפוש, מוצאים.

ומציאה מחיפוש דידה.

וחיפוש מנרות,

ככתוב, בעת ההיא אחפש את ירושלים בנרות.

ונרות מנר,

שכתוב נר אדוני נשמת אדם, חופש

כל חדרי בטן.

נשאלת השאלה, למה מעריכה הגמרא כל כך בלימודים לעניין זה?

למה לא הסתפקה בסברה פשוטה,

שהנר יפה לבדיקה?

למה צריך לבדוק אם נר? כי הוא נכנס בכל החורין והסדקין, והוא מאיר טוב במקומות אלה, והוא יפה לבדיקה, מספיק. למה צריך לומדים מזה,

ולומדים מזה, וזה מזה, וזה מזה? למה?

בשביל מה להעריך?

אלא ודאי שכל שלב בלימודים האלה של הגמרא בא ללמד אותנו צורה אחרת של יצר הרע,

שהוא נמשל החמץ.

ואת הדרך לבדוק

אחריו ולבערו מהאדם,

הלימוד הראשון

זה מציאה ממציאה.

ויחפש

בגדול החל ובקטון כלה.

נמצא שהפסוק הזה מלמד אותנו על הצורך

לחפש את יצר הרע,

החל מהדברים הגדולים,

וכלה בפרטים הקטנים ביותר בחיים.

בגדול החל

ובקטון כלה.

גם שם

יכול להתחווה יצר הרע.

גם בדברים הגדולים שאתה לא מאמין

שפה יצר רע יכול להיות, שהרי הוא יצא מקודש הקודשים.

וגם בפרטים הקטנים שאתה אומר, לא, זה, מה, זה, קטנות, זה לא שום דבר, מה, מה?

איזה רווח יש לו מדבר כזה קטן, קטן.

בכל מקום הוא יכול להתחבא.

ויצר הרע יכול להיחבא גם במעשים הטובים

על ידי זה שאדם עושה מעשה טוב

ויש לו פנייה,

יש לו נגיעה.

או שיש לו בתוך המעשה טוב איזה חלק רע.

הוא עושה את המעשה טוב,

אבל בשביל להרגיז את ההוא,

או בשביל שהוא יקנא,

או בשביל משהו.

לכן גם במעשים טובים צריך למשמש ולבער בהם את היצר הרע.

ואסר השטן מלפנינו ומאחרינו.

אז זאת אומרת, לא רק בעצם המצווה עצמה,

אלא גם לפנינו, לפני המצווה.

בהכנה למצווה גם הוא נמצא.

וגם אם זכית ועשית את המצווה ולשמה,

הוא בא אחרי המצווה גם.

הוא אומר לך, אשריך,

איך אתה זכית לעולם, מה עשית מצווה לשמה,

ונותן לך להתגאות

בשביל שתפסיד הכול.

הוא לא עוזב, לא עוזב, זה צריך לבער אותו, לכן הוא אמר לשרוף אותו.

לשרוף אותו.

זהו.

הלימוד השני שלומדים, מחיפוש ונרות,

כתוב בעת ההיא,

אחפש את ירושלים בנרות,

ופקדתי על האנשים הקופאים על שמריהם.

בא ללמד אותנו על הצורך לבדוק אחרי אותו יצר רע.

שום שכנע את האדם להסתפק במצוות אנשים מלומדה.

אה, אי אפשר להגזים כל דבר, וזה, ולדקדק,

ולהחמיר, וזה גם לא.

אז מה, בפסח לא נשתה משקאות,

לא נשתה מיצים, לא נשתה זה, מה?

די, חלאס, כל השנה שותים מים, עכשיו גם מיצים,

לא נשתה ולא זה.

אומר לך, תישאר עם הרגלים רעים, טובים,

מפעם.

אף פעם אל תשתפר.

תישאר איפה שאתה, אתה מספיק, תאמין לי שאתה, הלוואי שכולם יהיו כמוך.

אתה הגעת למעלות נפלאות.

תשאל בסביבה שלך אם יש עוד כמוך, אין כמוך.

לכן, אין לך מה להשתפר.

למה אם תשתפר, תשתבש בסוף.

לא כדאי לך.

אתה תתגרש מאשתך, וזה, יהיו לך בעיות. לא כדאי לך.

תכפה על שמריך.

וזה האנשים שהם קופאים על שמריהם,

כל כך אדישים,

שלא מבקשים לא מהטוב ולא מהרע,

לא מדובשיך ולא מרקציך. עזוב,

אני לא עושה דברים רעים,

אני גם לא מחפש לעשות טובים יותר מדי. תן לי, אני בינוני. מה אני?

מה אני, תלמיד חכם? מה אני גאון?

מה אני עילוי?

אני יהודי פשוט, ירא שמיים זה הכל.

את השם אני יראה?

זה הכל.

מה אתה רוצה עוד?

אבל כדי למצוא את האדישות הזאת שנמצאת בליבו של אדם,

יש צורך בחיפוש יסודי ומעמיק עם נרות.

צריך נרות.

ונרות לומדים מנר,

ככתוב נר, אדוני נשמת אדם חופש כל חדרי בטן.

הנשמה שלנו

זה נר,

שאיתו מחפשים בכל חדרי בטן. מעניין למה בחדרי בטן?

כי שם, בתוך המעיים, יש שם נבלות וטרפות ותבלינים לא בדוקים ופטרוזיליה וכוזברה והכל,

כל התינופת, כל הפרש, הכול נמצא שם.

שם צריך להיכנס עם נר ולחפש בתוך החדרי בטן. יש הרבה חדרים שם.

אז כדי לחפש את משתרי יצר הרע במעמקי ליבו של האדם,

ניתנה לאדם מאת השם נשמה מתנה

בעיר רבנו ירוחם,

שמתוך כך שנשמתו של אדם

היא רק בבחינת נר

בגוף האדם,

אז לומדים מפה שהחושך בקרבו גדול כל כך,

עד שגם האור של הנשמה נחשב רק נר.

כל האור הגדול של הנשמה האלוקית,

לעומת החושך של הגוף,

נחשב רק נר.

נר.

תראו כמה הנשמה נתקטנה כשנכנסה לגוף,

וכל כוחה זה כוח של נר.

אומנם האפשרות לחפש

בכל מעמקי חדרי בטן

יכולים רק על ידי נר, נר השם נשמת אדם.

הנר הזה נמצא ברשותו של כל אדם,

שהרי כל אחד ואחד

נר השם נשמת אדם בקרבו,

אבל הנר הזה מוסתר

תחת החומריות של הגוף שמאפיל עליו צוריין,

ועל כן

יש צורך קודם כול לצחצח את הנשמה,

לרומם אותה מעל העפרוריות של החומר,

ואז יוכל הנר להאיר לאדם בתוכו.

חיפוש החמץ

והביעור שלו

מלמד אותנו על ביעור רוח הטומאה והיצר הרע,

וכך קונה אדם את חירותו

רק על ידי ביעור היצר הרע מקרבו.

וכבר אמרו חכמים, זיכרונם לברכה, אל תקרא חרות

אלא חירות,

שאין לך בין חורין

אלא מי שעוסק בתורה,

ומאחר שיסוד לימוד התורה זה לימוד היראה,

אם אין יראה אין תורה,

אם כן אין בין חורין אלא מי שיצא לחירות

מהשעבוד של היצר הרע,

עד שהוא חורט

בעמל

את יגיעת התלמוד שהוא לומד

בלבו,

ואז זה נקרא חרות על הלוחות.

פסח

זה זמן חירותנו,

חירות מהכבלים של יצר הרע,

על ידי חיפוש,

על ידי בדיקה,

על ידי שימור מחמץ כלשהו.

על כן חייב אדם לראות את עצמו בכל שנה

כאילו הוא יצא ממצרים.

למה?

משום שבכל שנה ושנה

מתחייב צוריאל החידוש

להילחם

בשעבוד של יצר הרע.

הרי אמר הרמב״ם לבנו אברהם,

אמר לו יצר הרע זה פרעה,

פרעה זה יצר הרע.

אנחנו היינו בשליטת

יצר הרע במצרים, פרעה זה יצר הרע.

יצאנו משם משעבוד החומר והגוף לחירות

על ידי קבלת עול תורה ומצוות ויראת שמיים,

יצאנו לחירות.

ותעבדונת האלוהים על ההר הזה.

מקבלים שם את הלוחות

ויש בהם חירות.

חירות ממי?

חירות מייצר הרע.

לא משעבוד הגוף,

אלא מהשעבוד הרוחני אליו, מהדמיונות שלו.

לכן אמרנו שהמלאך

שמקבל את כל האנשים שהאמינו לו, קוראים לו דומה.

דומה.

על שם מה שהוא עשה,

הוא ממלא את האנשים בדמיונות.

וכשאתה מגיע, הוא אומר לך, בוא, מדומיין שלי, בוא, בוא, בוא.

אני דומה, אני דמיינתי אותך, אני זה שדמיינתי.

כל מה שדמיינתי לך אין, לא היה ולא נברא.

עכשיו אתה נמצא אצלי,

אני מטפל בך.

אני עבדתי קשה בשביל להביא אותך לפה. אתה יודע כמה דמיונות הכנסתי לך, אתה זוכר?

כל יום היית קם עם דמיונות חדשים. היום אני אעשה ככה, אני אעשה ככה, אני אעשה ככה.

ניסע לפה, אני אחזיר לפה, אני אשלם להוא, אגיד להוא, עשה ככה.

כמה דמיונות היה לך, כמה דמיונות.

רק דבר אחד לא הזכרתי לך, שיש לך חוב גמור ללמוד תורה בלי הפסקה.

כל הזמן הטרדתי אותך.

כל הזמן דמיינתי לך דמיונות,

שעכשיו אתה תגמור עם הפיצה ואתה תעבור ותלך לפה ותעשה ככה ותגמור עם זה ועם המסעות.

הכל, אני אגמור לך את הכל, רק עוד שנה, עוד זה, רק אני אסתדר, זה פה, שם.

אל תדאג, עם כל הדמיונות אני אקבור אותך.

ואני אחכה לך, אני ממתין לך.

זו העבודה שלי.

אני כבר 5,700 פלוס,

קברתי את כולם,

וכולם עברו דרכי.

ואני הסברתי להם.

אז אני עושה לכם טובה, מסביר לכם, לפני שהוא יסביר לכם שאתם בעצם מדומיינים,

אז לכן כדאי לכם להתעורר מהדמיון,

לקחת את הנר שלכם, נר נשמת אדם,

לחפש בתוך המעיים שם בפנים

ולבדוק מה קורה.

ואם לא תהיו מחוברים לתאווה ולגאווה ולעצלות ולדמיונות

ותבערו את החמץ,

אז בעזרת השם אתם תעברו את יציאת מצרים,

שבכל דור ודור

אנחנו צריכים לראות את עצמנו כאילו יצאנו השנה עוד פעם ממצרים.

הימים המסוגלים ליציאה לחירות משעבוד היצר

זה הימים של פסח.

חלילה להתאפס בימים האלה רק למעשים חיצוניים,

אלא אדרבה, להקפיד

הקפדה גדולה,

כמו שנוהגים

העם והנשים בחמץ ובמצע.

כל זה בא לעורר אותנו

כדי שנגיע לביעור החמץ האמיתי,

זה יצר הרע מקרבנו.

ואז נזכה שנצא משעבוד לחירות.

וכל פעולה חיצונית

שאנחנו עושים בזהירות מחמץ,

וכל פעולה שאנחנו עושים בזריזות של המצע,

היא משפיעה על הפנימיות שלנו

להיות זהירים וזריזים מכאן ולהבא.

אז לכן הבא לידו מצווה, אל יחמיץ אל לה.

מה זה הבא לידו מצווה?

צריך שיבוא לידו מצווה?

למה צריך?

ויש מצווה של תלמוד תורה כל הזמן.

בשבטך בביתך ובלכתך בדרך, בשוכבך וקומך.

כל הזמן.

אתה יכול ללכת עם ספר בפורמט קטן בכיס,

ואתה יכול ללמוד כל הזמן בדרך.

אפשר לגמור את השס בחמש דקות.

סיפרתי לכם פעם שהרב בנגיס,

אב בית דין של העדה החרדית בירושלים בזמן החזון איש,

גמר את השס 101 פעם.

לא בגרסה,

בלימוד.

וכל שנה הוא עשה סיום.

ו...

פעם אחת הוא עשה סיום ברוב עם, והזמין מכל וכול.

שאלו אותו, מה נשתנה סיום זה מאחרים?

אמר לי על זה סיום השס בחמש דקות.

אמרו לו, איך אפשר לסיים שס בחמש דקות?

אמר להם, כן, כל חמש דקות פנויות שהיו לי,

למדתי עוד קצת,

עוד קצת, עוד קצת, עוד קצת, עוד קצת,

עוד קצת, סיימתי את השס. בחמש דקות.

כל חמש דקות שלא ילכו לבטלה,

אתה יכול לגמור שס.

אבל יצר הרע, אלוף, אלוף העולם, לקחת לנו את הזמן, לקחת את החיים,

שכנע אותנו פה ושם ושם ופה,

ו...

הוא מצליח.

כי אנחנו אוהבים דמיונות.

המציאות נוקשה מדי בשבילנו.

אנחנו מחפשים את הדמיון.

את ההבטחות,

את החלומות.

איזה כיף.

להתערג על חלומות.

יום אחד אני אהיה זה, ויום אחד יהיה כך, ויום אחד יהיה כך.

זה לא עולה כסף.

מה אכפת לך לחלום חלומות?

אבל זהו.

כשמתעוררים מהחלום,

רואים שאתה בעל חובות.

וצריך שלם.

כל החובות שאדם צובר בעולם הזה,

הוא יגיע למלאך דומא, הוא יגיד לך, בוא,

אין זמן, אני מאוד זריז.

כי אני הספקתי ביום

לחטיא שמונה מיליארד בני אדם.

אתה מבין כמה אני זריז?

שמונה מיליארד.

כל יום הייתי צריך לחטיא אותם, לא פעם אחת.

ואני דאגתי לתת לכולם דמיונות, לכולם.

אתם יודעים מה זה זריז?

מי למד ממנו?

חפץ חיים.

בגיל 80 הוא בא אליו בבוקר, אמר לו,

היום אל תקום להתפלל בנץ.

מספיק.

80 שנה אתה קם,

מספיק.

יום אחד מגיע לך לנוח שתטעם

טעם שינה.

אמר לו, לא, אני חייב לקום.

למה אתה חייב לקום? הוא אומר, אני למדתי ממך.

אני רק בן 80, אתה בן 5,000 פלוס,

ואתה כל פעם קם לפני המשכימים בשביל שלא יקומו.

אז אני לומד ממך להיות זריז ולקום מוקדם.

אל תאמינו לו.

אל תאמינו לו.

הוא שקרן, הוא שקרן, הוא שקרן.

עובד על כולם הוא עובד על כולם הוא עובד על כולם

זריז

זעיר

מהיר

קל

הביא עז כנמר

קל כנשר

רץ כצבעי

וגיבור כארי לעשות רצון אביך שבשמיים אמן

רבי חנניו בן עדשיו אומר