לשון נקיה מול לשון מדברת גדולות | הרב אמנון יצחק

- - - לא מוגה! - - - 

נציב יום,

כנרת בת בתיה בנאי, שהקדוש ברוך הוא יסיר מעליה כל חולי,

ושלא תזדקק לניתוחים וטיפולים כלל, אמן.

טהרת הלשון קודמת ל-והגדת.

כל השנה כולה אומרים לו לאדם

אמור מעט ועשה הרבה.

לעולם יהיו דבריו של אדם מועטין לפני הקדוש ברוך הוא.

אבל בפסח אומרים לו-והגדת.

וכל המרבל ספר ביציאת מצרים הרי זה משובח.

ועוד אמרו חכמים שכל גופו של חג זה,

פסח,

נקרא על שם מעלת הסיפור והשיחה פסח.

צריך להשיח ולספר ביציאת מצרים, בגדולת השם,

בניסים, בנפלאות, בהשגחה.

אז זאת אומרת, החג הזה צריך להרבות בשיחה

על

ההגדה וכל מה שהתרחש עם עם ישראל

בזמן היותם בארץ מצרים וביציאתם וכו'.

וזה מה שכתוב בתורה.

לא תאכל עליו חמץ.

שבעת ימים תאכל עליו מצות

לחם עוני.

וחכמים דרשו,

הפשט לחם עוני זה לחם של עניים, שלא מספיק להחמיץ, הם כל כך רעבים, מסכנים, לא אכלו, הם לא יכולים להמתין עד שזה יטפח כמו לחם רגיל.

אז תוך כדי, מיד, הם אוכלים, זה לחם עוני.

זה הפשט.

אבל חכמים דרשו

לחם עוני,

לחם שעונים עליו דברים הרבה,

שגומרים עליו את ההלל ואומרים עליו את ההגדה.

זאת אומרת, אנחנו, לפני שאנחנו אוכלים

את הלחם עוני, אנחנו עונים עליו הרבה.

דברי ההגדה, והגדה, והגדה,

ואומרים את ההלל וכו' וכו'.

עכשיו, כל זמן שחמץ בבית,

אי אתה רשאי לפסח.

באת לקיים מצוות פסח,

השבית מכל ביתך ורשותך את השאור תחילה,

את החמץ.

כל זמן שחמץ בבית אתה לא רשאי לפסח, לעשות את קורבן הפסח.

אתה בא לקיים את מצוות הפסח, אתה חייב להשבית מקודם.

אנחנו עושים ביעור חמץ

לפני הקורבן של פסח,

שהוא בא אחרי חצות, יום של 14. אז לפני כן אנחנו כבר משביתים את החמץ מאצלנו

על ידי ביעור חמץ בשרפה.

אז השבית לפני הפסח, לפני שאתה הולך להיות פסח,

עכשיו לענייננו.

כשאתה רוצה להיות פסח, קודם כל תשבית את החמץ, את השאור.

השאור זה השמרים שהם מנפחים את החמץ.

זה אדם נהיה בעל גאווה.

אז זאת אומרת, צריך קודם כל שליבו של האדם ופנימיותו

צריכים להיות נקיים.

גם הלב

של האדם והפנימיות שלו

הם בכלל הבית והרשות שלו שצריך לבחר משם את החמץ.

שכן, כל זמן שיש חמץ בתוך ליבו של אדם,

שהוא מתייפה,

שהוא מתנשא,

שהוא מתנפח,

שאין פיו וליבו שווין.

מראה עצמו יפה ואינו יפה כל כך.

מראה את עצמו גדול ואינו גדול כל כך.

גיבור הוא בלשונו,

אבל חלש הוא בליבו.

אותה שעה אומרים לו לאדם, אל תפסח!

אתה לא יכול לעשות קורבן פסח כל זמן שיש חמץ בך,

וגם אל תתחיל לדבר

כאילו אתה בא להגיד שבחו של הקדוש ברוך הוא, כשבעצם אתה כל כולך משבח את עצמך ומנסה את עצמך,

וכל החמץ והסוהר עדיין בתוכך.

אל תבעל את פיך,

יהיו דבריך מעטים.

ואם אתה תרבה

להגיד לבנך דברי כיבושין,

דברי תוכחה מכבשונו של עולם,

והבן מכיר את האבא,

אז שמא ישאל בליבו הילד,

ואבא,

מה איתך בכל הדברים האלה שאתה מדבר?

ולא יהיו דבריך מקובלים עליו.

הרי כתוב, הגעת לבנך.

אתה הולך להגיד לו דברים מהאגדה של פסח והבן בודק לפי הדברים האלה, איפה האבא מונח, הוא באמת כזה או לא כזה?

אז איך התקבלו הדברים? הרי המטרה, והגעת לבנך למען תספר באוזני בנך ובן בנך את כל הדברים אשר התעלמתי במצרים ולמה עשיתי וכו' וכו'.

ואם הוא לא מוצא את זה בך, אתה תשיג את ההפך.

ואם תרבה בהילולים לפני המקום שלא לפי מידת הלב,

שמא יקצוף האלוהים על קוליך,

כי כל כסיל

ברוב דברים,

ואין חפץ לקדוש ברוך הוא בכסילים.

שחקן אתה, אה?

כל חמץ וכל שאור לא תקטיר לפני ה' אלוקיך,

כי אתה מנופח

ומתנשא ומתייפה יותר מכמו שאתה,

ולכן לא יהיה רצה.

אבל אם באת לקיים בפיך מצוות הקדה לבנך כתיקונה,

ולהלל בשפתיך ולרנן בלשונך לאלוקים חיים, לאלוקי אמת,

על נישא ונפלאותיו וגבורותיו שעשה איתך

ואת אבותיך,

אז זאת תעשה ותחיה.

ואז הוא ירצה את קולך.

כל מחמצת

השבית מלבך,

וטהר את לשונך מכל תרמית

ומכל גנאי.

טהור

ואמת

יהיה לבך,

בלשונך נקייה.

אז אם והגעת לבנך ובנך שומע והללת את שם אדוני אלוהיך ומלאכי מעלה,

וכל דרי מטה יטו אוזן לשירתך,

כי יוצאת מלב אמת שירת אמת

ובלשון נקייה.

אז כל המרבה לספר באותה שעה, הרי זה משובח.

אמור מעתה, בדיקת חמץ,

אור ל-14,

היא הקדמה בתנאי לפסח,

שזה בליל 15. אז אור ל-14, בליל 14,

תקדים קודם כל לבדיקת חמץ,

אור ל-14 בודקין את החמץ, בחורין ובסדקין,

בחורין ובסדקין.

תבדוק טוב-טוב,

קודם כל את הפה שלך לפני שאתה תגיע לליל 15,

שהפה שלך יהיה סח.

אבל לא בליל תקדש החג בלבד,

אלא שבעת ימים תאכל עליו מצות

לחם עוני.

מה זה המצות שבעת ימים?

קוראים לזה לחם עוני.

לחם שעונים עליו דברים הרבה,

שגומרים עליו את ההלל ואומר עליו את ההגדה.

אז כל הפסח

אתה צריך להיות נקי עם הפה שלך,

מטוהר, בלי מחמצת, בלי התנשאות, בלי התנפחות, בלי שקר.

לשון נקייה והגונה.

ועכשיו באותו עניין.

תדע לך שהעניין בדיקת חמץ

רומז

לטהרת הלב

והלשון

שזה קודם למצוות הפסח בהלל והגדה,

שכן גמרא ארוכה וארוכה היא בראש מסכת פסחים.

המסכת הזאת פותחת בדברי התנא שבמשנה הראשונה,

אור לארבעה עשר בודקין את החמץ.

ובאים אחריו,

אחרי התנא שפותח במשנה,

באים חכמי האמת בתלמוד

ועושים שקלא וטריא ארוכה,

עושים משא ומתן ארוך

יותר מן הרגיל בכל השס,

לפרש

תיבה אחת,

מילה אחת,

הראשונה ממאמר התנא,

מה אמר התנא

כשאמר אור לארבעה עשר.

רוצים לברר

מה אמר,

מילה אחת,

אור לארבעה עשר, מה המשמעות?

שני החכמים מפרשים אותה, רב הונא ורבי יהודה,

רב הונא אמר נגה,

רב הונא אמר נגה,

ורבי יהודה אמר לילה.

אז אחד אומר שזה יום, נגה זה יום,

ואחד אומר שזה לילה.

ודברי שניהם נראים לכאורה כחלוקים זה מזה.

אז מה היה שם?

מתי בודקים?

בודקים בליל ארבע עשר?

או באור לארבע עשר? הכוונה ביום של ארבע עשר.

ועל ההבא האמנה הזו שסוברים רבנן,

כאילו יש מחלוקת בין החכמים המבערים את לשון התנא,

הם טורחים ומביאים על זה ארבע עשרה קושיות

וראיות

בשביל להגיד האם זה יום או אם זה לילה.

בסוף זו הכוונה לילה.

ובאמת אין מחלוקת.

אלא שבמקומו של רב הונא,

כשאומרים נגה,

מתכוונים ללילה, למרות שנגה זה בדרך כלל אור,

אבל במקומו הלשון נגה

היא פירושה לילה.

ומה אמר רבי יהודה?

לילה.

אז שניהם לא חולקים.

רק בגלל שלא ידעו שיש שינוי לשונות בין המקומות,

חשבו שזה מתכוון כמו הרגיל נגה, איזה יום,

והוא כך.

ו-14 קושיות

ו-14 ראיות

ובסוף מגיעים למסקנה שבאמת זה

לילה.

אז למה פתח התנא ואמר אור?

מה, הוא לא יודע להגיד, ליל?

ליל 14 בותקין את החמץ?

לפתוח בלשון נקייה,

בלשון של אור,

לילה חשיכה, זה פחתים, זה בורות, זה מזיקים.

לילה זה לא, לילה זה מסמל את הגלות,

יום זה את הגאולה.

אור.

להתחיל עם אור.

לשון נקייה, לשון מכובדת.

כמו שאומרים, שגיא נהור, אדם שהוא עיוור,

לא אומרים שהוא עיוור,

שהוא לא רואה.

אומרים יש לו הרבה אור.

שגיא נהור, אור הרבה.

בעל האור הרבה, הכוונה לעיוור.

זה נקרא לשון שגיא נהור.

אז גם פה,

בלשון כזאת,

אור.

ליל.

הכוונה ליל, אבל בלשון אור.

אז רואים שכל המסכת מתחילה בלשון נקייה.

ועל זה יש

14 קושיות

ו14 ראיות.

שבע הראשונות

מן התנ״ך.

אחריהן שבע אחרות, מלשון חכמי המשנה והברייתא.

לא הרי אלו כהרי אלו.

הללו שמן התנ״ך באות להוכיח לכאורה שהאור משמעו אור.

דהיינו, סליחה.

באות להוכיח לכאורה שהאור משמעו יום.

אבל באמת הכל נדחה שמה, וכל מה שכתוב שמה אור,

הבוקר אור זה הכוונה, הבוקר האיר.

לא אור הבוקר,

שהאור זה הבוקר. אם הייתי שומע אור זה הבוקר,

הייתי מבין שאור זה בוקר, זה יום.

אבל אם כתוב הבוקר אור,

הכוונה הבוקר האיר.

שם ככה מהפכים את הכול, ובסוף הכול זה האיר. האיר, הארה, אורה.

אבל לא במשמעות יום.

חוץ מאחת,

בתוך השבע הראשונות,

הרביעית במספר, ומעניין,

סימן לדבר, אם אתה רוצה לזכור,

אז שם הרביעית במספר באה להוכיח את ההפך שהאור משמעו לילה.

וסימן לדבר, כי ביום רביעי נבראו המאורות.

אז דווקא שם מתהפך

שבע ראיות, להוכיח,

ודווקא ברביעית

לא רוצים להוכיח שם שאור זה יום,

אלא לילה.

ואחר כך,

בעל אלו שמדברי המשנה והברייתא,

השבע האחרות באות להוכיח שאור זה לילה,

כמו שבאמת הכוונה במה שאמר התנא,

חוץ מאחת מהן, גם היא הרביעית במניין,

שהיא באה להפך,

להוכיח ההפך שאור זה יום דווקא.

עכשיו, ריבוי הקושיות והראיות האלה

לכאורה כאילו מיותרים,

שכן הרבה מהן באות לאחר שהקודמות כבר הוכיחו הוכחה מלאה.

אז למה מרבים בהוכחות יתרות שלא לצורך?

לא כמו בדרך שהשס רגיל.

אם יש לך ראיה אחת, מספיק.

מה אתה צריך להביא עוד שש?

מה אתה צריך להביא עוד חמש?

לבסוף

יוצאת מסקנה,

אחרי כל ה-14,

שאין מחלוקת כלל בדברי החכמים המבארים את לשון התנא.

הכול מודים שאור זה שאמר התנא הוא לשון לילה,

אלא שלשונות היו חלוקים בין מקומות החכמים האלה, כמו שהסברנו,

ולא הבינו התלמידים את הלשונות וחשבו

שהם כאילו חולקים זה בזה.

רק הנגיה של רב הונא זה גם כן לילה,

כי במקומו ככה היו קוראים לזה, לילה.

עתה שכבר נתבררו דבריהם

שאין ביניהם מחלוקת,

אז כל המשא ומתן הארוך הזה,

בשביל מה העתיקו אותו מסדרי השס?

למה צריך?

אם יודעים בסוף את המסקנה, תגיד שכל מה שאמרתי בקיצור, אור זה בשביל להגיד בלשון סגי נהור, לשון נקייה,

בשביל זה באור הכוונה לילה והראייה,

ראייה אחת, מספיק.

למה להטריח שכל מי שמתחיל ללמוד את המסכת הזאת,

אז הוא צריך לשמוע את כל השקלא וטרי הזאת?

וכמה קולמוסים

נשברו על זה?

כמה דיו נשפך?

כל זה על יסוד ההווה אמנה, שהייתי אומר שאור זה הכוונה יום, אחר כך אני אומר לא, זה לא.

הייתי אומר זה יאמר, ראייה אחרת, וגם זה לא.

הייתי אומר זה ככה. כל זה בהווה אמנה, בהייתי אומר.

ובסוף למסקנה זה לא.

אז למה אתה לא אומר שאת המסקנה? למה אתה מטריח אותנו כל כך?

אתם יודעים כמה דפים הדפיסו ככה בכל התלמודים מאז ומעולם?

כמה כסף השקיעו בזה אנשים, כמה פה ושם?

ואלה שמנקים את כל השס שהם לומדים לפני פסח, אז עוד אף אחד הם צריכים ככה לנקות גם כן.

בכל התינוקות,

בבתי התלמוד, בכל הדורות לומדים

את כל המשא ומתן של ביאור תיבה אחת מדברי התנאה, וזה לא כמו המסקנה.

בשביל מה? למה?

למה לעשות כזה דבר?

אלא לימדו אותנו חכמים

עיזוז תוקפה של לשון נקייה,

כל מי שלשונו נקייה כלשון התנאה

וביותר.

בשעה שעוסקים בעניין בדיקת חמץ שלפני הפסח והמצה,

שמדובבים את הפה לספר ולהלל פסח, פסח,

מצא לחם עוני, שעונים עליו דברים הרבה,

סימן הכר לו שלעולם מותר אחרי היפה שבלשונות,

עד כדי כך שהוא מניח לשון לילה ותופס במקומו לשון אור.

כמה טרחה

בתנאה שלשונו נקייה כל כך.

הנקל בעיני התלמידים שלו הולכים בעקבותיו

להושיב ישיבה

כדי לבאר תיבה אחת מלשונו,

מלשון של התנאה שאצלו כבר החמץ בדוק.

הוא בדק את החמץ לפני שאמר את מה שאמר,

הוא הסיר את כל הדברים שבחר את הלשון הנקייה,

אצלו אין חמץ בפה.

אור ל-14, לא לילה.

אור.

צריך לבדוק את החמץ, אור ל-14. בודקים את החמץ, אצלו זה היה כבר בדוק, הוא אמר אור-אור.

וחביב על כל התלמידים הרבים שבאים אחרי כל התנאים האלה והאמוראים.

כל הגה שיוצא מפיהם של הראשונים שהיו בעלי לשון נקייה,

שאפילו כל ספק שלהם

וספק של ספק

וכל הווה אמנה אפילו לא כמסקנה,

הייתה יקרה יותר מכל חוכמה יתרה היוצאת מן הפה שאינו נקי כמו שלהם.

ועל זה מוכנים לשבת ישיבות שלמות ולברר, לברר, לברר,

תיבה אחת למה הוא אמר אור, והכוונה לילה.

ומגיעים למסקנה שזה לדבר ביופי הלשון, בנקיות הלשון, וכך צריך,

וככה יושבים דורות על גבי דורות.

שכן רק אותו הפשע, חמץ שלו בדוק,

שהוא דומה למצע

שעונים עליה דברים הרבה,

שתוכו כבראש,

שהפנימיות שלו כמו החיצוניות שלו,

רק הוא זוכה לענות דברים הרבה ושיהיו דבריו נשמעים קודם כל לפני המקום

ואחר כך לפני הבריות,

ואפילו לא יודעים את טעמם,

יקבלו את דבריו

בגלל שהפה שלו נקי.

כל היוצא מפה נקי כזה,

תאורה הוא ויקר מכל חוכמה שבעולם,

וכשתמלא הארץ דעה את השם,

אז נבין ונשכיל את החוכמה העמוקה שבדברי החכמים אלה,

אשר הנותן מענה לשון לאדם,

הבורא יתברך שהוא נותן מענה לשון לבן אדם,

הוא שם בפיותיהם

את הדיבורים האלה, הנקיים,

ועשה אותם תורה למעלה מבינת אנוש.

כיוון שזהו מוסר ההשכל שיוצא מכל המשא ומתן הארוך הזה שנזכר למעלה,

עניין של בדיקת החמץ שבלב

ושבלשון

עובר לפתיחת הפה לשם מצוות ההגדה.

לכך מצאו מסדרי הש״ס מקום נאות

להעריך בסוגיה זו עוד.

ואחרי כל השקלא וטריא הזאת,

מרחיבים שם החכמים את הדיבור

על פני יריעה מאוד רחבה ומבארים באר היטב את כוחה של הלשון.

נעמוד על זה תכף קטעים מהגמרא לאחר מכן.

וכל העומק שבדיבור פיו של האדם

ומעלותיו השונות,

ומלמדים לדעת

איזוהי לשון מגונה ומה בינה לבין לשון גסה,

ללשון סתם,

ללשון נקייה,

ללשון קצרה,

ללשון יפה,

ללשון חכמים,

כל זה מתבאר בגמרא לאחר מכן.

וכן נמנות שם הסגולות של הלשון.

שהלשון של אדם, כשהוא מוציא מפיו משהו,

מגלה את מסתריו ורזיו הצפונים ביותר.

לשונו של אדם

מגלה מה הוא עתיד להיות.

מלשונו של אדם

אתה יכול לדעת את השורש והגזע שלו עד עשרות דורות לפניו.

לשון מגלה הכול.

או לשון נקייה,

או לשון מדברת גדולות.

כל אלה הם דברי הקדמה לעניין בדיקת חמץ לפסח.

לכן סידרו חכמים בראש מסכת פסחים.

לפני הדיון על דיני הבדיקה עצמם,

והנה כיוון שכך,

כיצד יכול אדם לשלח חופשי לשונו

ולא יבדוק כל מוצאיו בדיקה מדוקדקת

בחורין ובסדקין.

וביותר גדולה חובת הבדיקה אור ל-14 כדי שייכנס לליל מחרת בלשון בדוקה ונקייה,

ואז יקיים את מצוות פסח ומצה כתיקונן.

שלא יהיה סח,

והמצה שהוא אוכל זה לחם שעונים עליו דברים הרבה,

ואז יקיים בכל המרבה לספר,

הרי זה מישהו הוא זה עם פה כזה משובח,

שכן כל מה שיגיד באותה שעה יישמע גם במרומים

וגם למטה,

וגם המשפחה שלו תקבל את דבריו, כי יודעים שהוא בעל לשון נקייה,

ומה שהוא אומר הוא מתכוון והוא גם מקיים,

וכל מה שפיו ירון ויהלל יקובל ויירצה,

אמן כן יהי רצון.

זה פתיחה.

ועכשיו נבדוק

אנשים

לפי הדיבור שלהם.

אז יש לנו אחד מהמרצים החדשים.

יש עכשיו,

עונת המרצים נפתחה, ויש מרצים חדשים, צצים להם בכל מקום.

אחד המרצים החדשים

קוראים לו יגעל כהן.

שיוויתי השמן נגדי תמיד. אתם מבינים עכשיו, אחים יקרים שלי,

כמה דוד המלך היה פסיכולוג מטורף

שהוא בעצם לימד אותנו איך לשלוט בדבר הכי קרוע שיש לנו בחיים,

שזה רגע שוד שעושים לנו טעויות.

גבר עומד ואשתו מכה בו, מכה בו, יעני טה-טה-טה-טה-טה,

עקיצות, עקיצות, עקיצות, אתה ואתה, ואימא ודודה וסבתא.

הוא שם מסך קטן.

אתם מאמינים למה שאתם שומעים?

איך הוא קורא לדוד המלך? בואו נשמע עוד פעם.

ויקח את השכל, שיוויתי השמן נגדי תמיד. אתם מבינים עכשיו, אחים יקרים שלי,

כמה דוד המלך היה פסיכולוג מטורף

שבעצם לימד אותנו?

שמעתם?

רשע מרושע

קורא לדוד המלך

פסיכולוג מטורף.

פסיכולוג מטורף.

אז בואו אני אלמד אתכם משהו.

דואג האדומי אין לו חלק לעולם הבא.

למה אין לו חלק לעולם הבא?

עומדים על טיבו של דואג האדומי.

מאיפה?

הוא אמר

לשאול המלך,

הנה בן ישי,

ולא הזכיר דוד.

אמר בן ישי,

לא רוצה להגיד את השם שלו

מהגאווה שלו,

הוא לא מזכיר את שמו.

ובדרך כלל, מי ששונא, מישהו לא מזכיר אותו בשמו. ההוא, ההוא, האיש ההוא, ההוא, ההוא.

לא אמר דוד.

אמרו חכמים זיכרונם לברכה.

משל למה הדבר דומה?

לאדם שהכניס

לבית

תבן.

ולא ידעו בני אדם

מה יש בבית הזה.

הבית נראה יפה,

וילה ממש,

אבל לא ידעו שהוא מלא תבן.

לימים

נעשו סדקים

בקירות

ובצבצת תבן.

וכולם ידעו שזה בית התבן.

המסתכל חשב וילה,

אדם חשוב,

אבל בסוף זה בית התבן.

ככה דואג.

כולם

ראו

את הצורה של

דואג האדומי. מי הוא היה?

אביר הרועים, ראש הסנהדרין.

גדול דור!

כולם ראו את הווילה.

נעשה סדק

ובצבץ משם תבן.

הוא לא אמר דוד,

הוא אמר בן ישי.

אה, אם ככה תבטא תבן.

לא הבנתי.

מה עם כל התורה? הוא אביר הרועים,

הוא ראש הסנהדרין,

הוא גאון הגאונים.

הוא אביר הרועים.

גאון הגאונים!

אמיתי!

אבל מה יצא לו מהפה?

מה יצא לו מהפה?

קללה?

לא.

ביזוי?

לא.

הוא רק לא הזכיר את השם דוד, הוא אמר בן ישי.

קראו לו חכמים בית התבן,

ואין לו חלק לעולם הבא.

אז מי שלא מזכיר את דוד,

ובמקום זה ככה אומר בן ישי,

זה מספיק בשביל שלא יהיה לו חלק לעולם הבא.

מי שאומר על דוד המלך,

פסיכולוג מטורף!

מה דינו?

זה לא בית התבן,

זה מזבלה.

הראש מלא מזבלה.

זבל!

לא יאומן כי יסופר.

איך אתה מרשה לעצמך להגיד?

אבל זה יוצא לו בטבעיות.

מי זה דוד המלך בשבילו? פסיכולוג מטורף!

הוא לימד אותנו,

תקתם, תקתם, תקתם, תקתם, נותנת לו מכות, תקתק, תקתם.

כל זה בשביל למכור את התותים שלך לאנשים?

וואי, השם ירחם.

השם ירחם.

בואו נראה בגמרא איך מזהים אדם כזה.

בבקשה.

הגמרא אומרת,

בהמשך לאור לארבעה עשר,

הן הוטלתה כהנא?

חד אמר גיעני כאפול,

וחד אמר גיעני כזית,

וחד אמר גיעני כזנבה לטאה.

בדקו אחריו ומצאו בו שמץ פסול.

הגמרא מספרת

מעשה בשלושה כהנים

ששימשו בבית המקדש.

אחד אמר

לחבריו שהגיע לו חלק מלחם הפנים,

שיעור קטן

כגודל פול,

קטנית.

זה הכל מה שהוא זכה לאכול משתי הלחם.

אחד אמר שהגיע לו כזית,

ואחד אמר שהגיע לו שיעור כזנב הלטאה.

איך הגעת לזנב הלטאה?

שזה שיעור קטן מאוד.

מה?

למה בחרת בלשון טמאה כזאת להגיד כזנב הלטאה?

להגיד שם של שרץ ולתאר אותו ולהגיד על לחם,

שתי הלחם, אתה אומר, כזנב הלטאה.

בדקו אחריו

ומצאו בו שמץ פסול.

בדרך כלל אין בודקים מן המזבח ולמעלה.

כל מי שהוא כהן לא צריך לבדוק את היחוס שלו, כי ודאי שבדקו אותו, אחרת הוא לא היה מגיע לכהונה ונכנס לבית המקדש.

ופה החליטו לבדוק

בגלל הביטוי הזה.

לא יכול להיות שאדם

יוציא כזה דבר מפיו והוא מיוחס לכהנים.

לא יכול להיות.

בדקו ומצאו,

למאן דאמר שהוא היה חלל,

זאת אומרת שהכהן התחתן עם אישה פסולה לכונה,

או שהיא הייתה גרושה, או שהיא הייתה זונה,

או כל מיני,

והיוצא ממנה הוא חלל והוא לא יכול לשמש בבית המקדש.

אז התברר שבאמת יש בו שמץ פסול.

יש שאומרים שמץ מלשון לשמצה בקמהם

שהוא עבד עבודה זרה.

ויש שאומרים שחץ פסול.

שחץ פסול פירושו של דבר שהוא התנשא והתגאה.

בגאווה הסרוחה שלו הוא אמר את זה, וזלזל בקודשי שמיים.

אדם שיכול לבטא על קודשי שמיים תיאור של זנב לטאה,

בדקו אותו, והוא פסול!

פסול, פסול,

פסול, זהו, נגמר.

רואים מי גילה?

הלשון.

מה שיוצא מהפה

צריך בדיקה אחריו,

צריך לבדוק אחריו.

אבל הוא אמר בעצמו באחת ההרצאות,

שהיו תקופות שהוא היה הולך לסטימצקי לקנות ספרים חיצוניים, כי הוא סקרן לדעת כל מיני דברים.

אה, קורא בספרים חיצוניים, אין לו חלק לעולם הבא.

הוא מודה שהוא היה הולך לסטימצקי

וקונה ספרים חיצוניים.

אני אגיד לכם את האמת,

אני הייתי קורא בספרים חיצוניים כי אני סקרן לדעת כל מיני דברים.

טמא!

דוד המלך,

פסיכולוג מטורף,

עפר לפיו.

רגל, רביעית במרכבה,

משיח השם,

מרצה חדש,

אומר עליו פסיכולוג מטורף,

נצרות פרוטסטנטית בפיך, פסיכולוג, תיאורים מהעולם הזה,

פסיכולוג מטורף?

אומרת הגמרא

את הדוגמה הזאת,

וממנה אנחנו לומדים כמה צריך לבדוק

באנשים על פי הביטויים.

אם אחד אומר שהבן איש חי

בגלל הלכה בהדלקת נרות, הוא גרם לכולם שבאבניקים,

צריך בדיקה אחריו.

אם מישהו אומר

שמה יש אם זה רשע,

מה העיקר הוא בונה בתי כנסת,

ולמי שיש פאות אומר, תוריד את הפאות שלך, צריך בדיקה אחריו.

אם מישהו אומר שאסור לדבר על ברלנד,

מי שמדבר עליו יירש גהינום,

למה? כי מי שאומר שהוא עשה מעשה, יירש גהינום.

ואם הוא בעצמו אומר שהוא עשה את המעשה ומגיע לו שרפה,

הוא אמר את זה בטלוויזיה לעיני כולם,

אז הוא יירש גהינום.

אז צריך בדיקה.

איך אתה אומר כזה דבר?

אם הוא מודה, איך אתה מגן על מי שאומר ומדבר שטויות

בכל מיני מצבים?

יש קטע שהוא אומר

שהוא היה בסין

והוא אכל שמה,

עוברים.

שמה מוכרים עוברים.

איך לשלוט? לא יאומן כי יסופר.

אני אשמיע לכם קטע.

ולבונג'ון, הייתי בבונג'ון, ראיתי שם

שאנשים אוכלים, אוכלים בני אדם פשוט.

אוכלים בני אדם, אוכלים עוברים. בבונג'ון אוכלים עוברים.

כל אישה מוכרת בעוברים שלה בין 100,000 זונם,

לבצע הכי טעים, הוא נתאמתי מזה.

בסדר הכי טעים, אני טעמתי.

כל אישה מוכרת בעוברים שלה בין 100,000, 50,000. לפי מי הוא אחראי על המחירים,

הוא קבע את המכירים של העוברים,

בונג'ון. הוא קוראים לבוא לבונג'ון אחרי פסח.

עכשיו נעשה להם טיול,

אבל אל תאכלו את אותו עוברים.

אפילו אם הוא יתבדח, נגיד,

אם אתה מוציא דברים כאלה מפיך

ואתה מעיד על עצמך שאכלת עוברים ואתה אומר שזה טעים

ואתה טעמת את זה,

מה הולך פה?

מה הולך פה? תגידו, מה קורה בדור הזה?

צריך בדיקה.

הָנּוּתְרֵה תָלְמִידֶה דָּהֲבוּ יַתְּוּיְתְוּיְקָּמֵה דְּהַרָבּ אַחָד אָמַר שָׁבְתִינָן הַיְשָׁמַתָה כְּדָּר אַחֵר מְסַנְקָן.

וַחַד אַמַר שַׁבְתִינָּן הַיְשָׁמַתָה כְּדִיְ מִסָנְקָּן וְלָא הִשְׁתְּעִי רָב בְהָדֵיְדָהָיִךְ.

היה מעשה בשני תלמידים שישבו לפני רָב ולמדו מפיו.

אחד אמר שמועה זו עשתה אותי כְּחַזִיר עַיֵף

מְרֹב יְגִעָּתִי בָּהָ.

דבר אחר זה נקרא.

ואחד אמר

שהשמועה הזאת עשתה אותי כמו גדי עַיֵף.

ולא דיבר רב עם התלמיד הראשון שדיבר בלשון מגונה.

ההוא בחר להגיד שהוא עַיֵף כְּחַזִיר.

והשני

אמר שהוא עַיֵף כְּגְדִי.

גְדִי זה בהִימה טהורה.

והוא אמר בְהִמָה טְמֵיָה.

שלושים יום לא דיבר איתו רב בגלל שהוא הוציא מהפה שלו

את הדבר הזה.

כמה צריך לבדוק בלשון.

הַנּוֹתְרֵי תַלְמִדֵי דָּהֲוּ יַתְוּי כַּמֵדֵי הִלֵלֵל וְחַדְמִנֵי הוא רַבָן יֹחַנֶן בֶּנְזַכָּאֵי וְאַמְרֶה לָהְכְּמֵדֵי רֵבִי.

וְחַדְמִנֵי הוא רֵבִי יֹחָנָן.

חַד אמר מפנימה בֹצְרִין בְטָהָרָה וְאֶן מֹסְקִין בְטָהָרָה.

חַד אמר מפנימה בֹצְרִין בְטָהָרָה וְמֹסְקִין בְטּוּמָאָה.

אמר מֻבְתַחָּנִי בָּזֶה שְמֹרֵה הָרָאָה בְִישְרָאֵל.

לא היו ימים מועטים עד שְאֲרָה הָרָאָה בְּישְרָאֵל.

מעשה בשני תלמידים שישבו לפני ה־ליל ה־זַקֶן, ואחד מהם היה רַבָן יֹחָנָן בן זַכָּי.

ויש אומרים שהמעשה הזה היה בשני תלמידים שישבו לפני רֵבִי, רֵבִי יהודה הנשיא,

ואחד מהם היה רֵבִי יֹחָנָן.

אז אחד מהתלמידים אמר, מפני מה בוצרין את הענבים בטהרה בכלים טהורים,

ואין מוסקין, לא צריך לכתוב את הזיתים, בטהרה?

ואחד אמר בלשון אחרת, מפני מה בוצרין בטהרה ומוסקין בטומאה?

הקודם אמר לא בטהרה.

זה אמר בקיצור, בטומאה.

אמר הלל, או לפי הלשון השנייה, רֵבִי,

מובטח אני בזה,

או שזה רבן יוחנן בן זכאי, או שזה רבי יוחנן, לפי תלוי מה אמר,

מובטח אני בזה שאמר ואין מוסקין בטהרה,

ודיבר בלשון נקייה,

שהוא יהיה מורה הוראה בישראל.

הוא יהיה דיין גדול, והוא יהיה כך, ולא עברו ימים מועטים,

והוא נהיה מורה הוראה בישראל,

כי הוא דקדק בלשונו לדבר בלשון נקייה.

וגם זה שאמר בטומאה, לא רק שהוא אמר לשון לא נקייה, הוא אמר לא מדויקת.

כי הוא אמר בטומאה,

דווקא בטומאה כאילו, אבל זה אפשר גם בטהרה, ואפשר גם בטומאה,

על פי הדין.

אבל לא ניכנס לעניין, פה הנקודה המתאימה לנו להבין,

זה לשון נקייה קובעת מה יהיה סיכוייך,

מה יהיה עתידך,

מי היית בדורות הקודמים,

כי בודקים, בדקו את ההוא, הכהן,

ומצאו אותו בשמץ פסול.

זאת אומרת, הלשון מגלה בדיוק מי אתה.

אדם לא פולט דברים, הוא אומר, אני פלטתי, זה נפלט לי.

מה שאדם בולע זה משהו מקיא.

אדם בולע ופולט.

קראת בספרים חיצוניים,

אז אתה פסיכולוג מטורף.

אתה פסיכולוג מטורף.

איך אתה יכול להגיד על דוד המלך כזה דבר?

ריבונו של עולם,

אין גבול, אנשים לא שמים לב, לא יודעים.

אדם נבדק בלשונו, הלשון.

לשון היא לשון חיים.

הלשון מוות וחיים ביד הלשון.

רבי חנניהו בן אדם שאומר,

נושא הגדוש ברוך הוא זה קודם ישראל.

נפיק כוח ארבונו לטורו משרוד שנה אמור אדונו וסלמת סימגר דין טורו יא אדיר.