למי יש נפש רעה? | הרב אמנון יצחק

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

והיה לאות על ידיך ולטוטפות בין עיניך כי בחוזק יד הוציאנו אדוני ממצרים.

אחת המטרות העיקריות של יציאת מצרים היא חיזוק האמונה.

כמו שאמר הרמב״ן,

מימי אנוש החלו הדעות להשתבש באמונה.

מהם כופרים בעיקר ואומרים כי העולם קדמון.

פירושו של דבר שהקדוש ברוך הוא כביכול לא חידש את עולמו מן העין הגמור.

וכאשר ירצה האלוהים בעדה או ביחיד

ויעשה עמהם מופת בשינוי מנהגו של עולם וטבעו,

יתברר לכל ביטול הדעות האלה.

מה עשה הקדוש ברוך הוא כדי לבטל את השטות הזאת?

לומר שהעולם הוא קדמון?

כשהקדוש ברוך הוא רוצה בעדה או בעם או בפרט

ויעשה עמהם מופת בשינוי מנהגו של עולם וטבעו,

זה מראה שכל הטבע בידו לעשות בו כרצונו.

וזה מעיד שהוא ברעו.

אז מתברר מזה ביטול הדעות האלה לומר שהעולם קדמון

ואין לו מנהיג חס ושלום.

אם כן האותות והמופתים הגדולים

הם עדים נאמנים באמונת הבורא ובתורה כולה.

בד בבד עם חיזוק האמונה

נתחדשו באותה שעה לעם ישראל מצוות שנועדו להיות לזיכרון

ולשמש תזכורת תמידית לאותו חיזוק אמונה שהיה ביציאת מצרים.

וכגון פסח,

מצה,

מרור,

מצוות תפילין,

מצוות פדיון בכורות,

פטר חמור.

אמר רבי חנינא, שאלתי את רבי אליעזר בבית מותיבר הבא,

מה נשתנו פטרי חמורים מפטרי סוסים?

מה נשתנו פטרי חמורים מפטרי סוסים וגמלים?

למה בכור של חמור, פטר חמור,

הוא קדוש,

קדש לי כל בכור,

ולמה פטרי סוסים וגמלים לא?

אמר לו גזירת הכתוב.

אין לנו טעם בזה, הקדוש ברוך הוא ככה גזר,

והבדיל את החמורים משאל בעלי חיים.

ועוד,

עכשיו הוא מביא לו טעם,

שסייעו ישראל בעת יציאתה ממצרים,

שאין לך כל אחד ואחד מישראל שלא היו עימו 90 חמורים לובים טעונים מכספה וזהבה של מצרים.

אז זאת אומרת, החמורים התגייסו, גויסו לשאת

את האבטחה, ואחרי כן יצאו ברכוש גדול.

היות והם היו המסייעים

לאבטחה האלוקית,

אפילו אם לא עשו זאת מרצון.

הרי שזו סיבה בשביל שהם יתקדשו.

נמצא שבתעם המצווה

מונח היסוד של הכרת הטוב,

זאת אומרת,

אנחנו חייבים טובה לחמורים.

חייבים להכיר להם טובה.

משום הטובה שעשו החמורים עם ישראל בצאתה ממצרים נעשה חמור

לחפץ של מצווה עד עולם במצוות פדיון פטר חמור.

מציווי זה למדים אנו

כמה פרטים

בגדר מידת הכרת הטוב

מהציווי הזה אנחנו לומדים כמה פרטים בגדר

של מידת הכרת הטוב.

הכרת הטוב אינה עניין דווקא כלפי אדם שהתכוון לעשות טובה.

אנחנו לא מחויבים להכיר טובה רק לאדם שהתכוון לעשות לנו טובה,

אלא אפילו כלפי בהמה שאין לה שום כוונה ומחשבה.

והוא הדין כלפי אדם שעשה טובה שלא במתכוון.

נגיד אחד עצר טרמפ

למישהו

וכשמישהו פתח את הדלת

אז בא עוד אחד ואמר, אפשר להיכנס.

כבר לא נעים לו, אמר לו להיכנס.

לא התכוון.

חייבים לו הכרת הטוב.

גם אין עניינה דווקא מי שבא מרצונו ועשה טובה,

אלא אפילו מי שהוכרח לעשות טובה

ועשה אותה.

אחד אמרו לו, תעשה טובה, קח את הדברים האלה, תעזור לו, שיהיה לו באוטו.

זאת אומרת, אתה רואה אותו ברטם ככה עושה, כאילו, לא רוצה,

אבל בסוף הוא הסכים.

זה שהוא לקח, לא צריך להכיר לו טובה שהוא בא, אפילו שהוא עשה את זה באונס ובהכרח.

הוא לא יגיד לו, תשמע, אתה לא עשית מרצון.

לא חייב להכיר לך טובה.

חייב להכיר לו טובה.

אפילו בהכרח ובאונס עשה,

צריך להכיר לו טובה.

בעיקר לימדה כאן התורה שלא רק כלפי עושה הטובה עצמו,

פוווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווו

כל הגוף התחיל ככה להתרכך, ככה, מהיובש של החול שהם היו בו.

אחרי שהם יצאו מהחמם, אז הם אמרו, מה נעשה טובה לבני העיר טבריה?

מה?

הם לא בנו את החמם, זה חמם טבעי.

מששת ימי בראשית

הם נכנסו לשם.

החמם לא עושה טובה לאף אחד.

מה זה קשור לבני העיר?

שמעתם?

הכרת הטוב לכל בני העיר.

ועמדו לציין את הקברות שלא ייכשלו בהם כהנים.

בכל העיר טבריה.

הכרת הטוב זה דבר שאנשים לא קולטים בכלל.

מה זה החיוב הזה?

אז לא רק שאתה חייב להכיר טובה כלפי עושה הטובה עצמו,

אלא כלפי כל בני מינו.

וגם אין שיעור בזמן

בהכרת הטוב.

וזה חיוב נצחי לדורי דורות.

חיוב נצחי לדורי דורות,

וכל פטר חמור תפדה.

אלפי שנים קדימה, כל החמורים מתפרנסים מהחמורים הראשונים,

מסבא חמור,

שנשא את המסע של בני ישראל.

מה הרוויחו כל בני המין מזה?

הכרת הטוב לבהמה שהיא עשתה בלי כוונה ובלי מחשבה.

וגויסו החמורים למטרה הזאת.

וזה מספיק,

שכל בני המין הזה עד סוף הדורות

נהיה חייבים להם

הכרת הטוב, והם מתקדשים,

וצריך לפדות אותם, כי הוא קדוש.

חמור.

וכמו שמצינו בעניין החמור,

כן מצינו בעניין הכלב.

ובשר בשדה טרפה לא תאכלו, לכלב תשליכון אותו.

כתב רשי, מה תלמוד לומר לכלב?

למדך הכתוב שאין הקדוש ברוך הוא מקפח שכר

כל ברייה.

כל ברייה ממש.

הקדוש ברוך הוא לא מקפח שכרה, שנאמר

ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו.

שום כלב לא נבח

בשעה שעם ישראל יוצאים ממצרים.

מאמר הקדוש ברוך הוא,

תנו לו שכרו!

תנו לו שכרו

על מה מקבל הכלב שכר,

הרי הוא לא סייע במאומה בעת יציאת מצרים,

הוא רק לא חרץ את לשונו,

אבל למדים אנחנו מכאן שהכרות הטוב אינה דווקא למי שסייע בפועל,

אלא אפילו לכלב זה שלא נבח על ישראל,

שלא מנע מהם יציאה בנחת ובכבוד.

עם ישראל יוצאים,

אז אם הכלבים יפריעו להם, יבהילו אותם,

יבהילו לזה,

אז זה לא יהיה להם נוח, זה לא יהיה בנחת, זה לא יהיה בכבוד לצאת.

ומשום שהוא לא הפריע לקידוש השם הגדול של יציאת מצרים,

מגיע לו לאכול את הטרפות של ישראל.

כל הכלבים.

זוכים בזכות הכלבים

של מצרים.

שמעתם דבר כזה פעם, הכרת הטוב?

יש עוד דרגה למעלה מזה,

והיא הכרת הטוב לדומם.

לדומם.

כך למדנו מדברי החכמים, זיכרונם וברוכה, לפסוק, ויאמר אדוני אל משה אמור אל אהרן,

כך מתתך ונתה ידך על מימי מצרים ויהיו דם.

פירש רש״י,

לפי שהגן היהור על משה כשנשלח לתוכו,

לפי כך לא לקה על ידו,

לא בדם ולא בצפרדעים,

ולקה הנילוס על ידי אהרן.

למה אינו בדין?

אינו בדין.

איפה דרך ארץ? איפה הכרת הטוב?

הוא הציל אותך.

אז איך אתה רוצה להכות אותו?

דומם אבל, הוא לא יודע, הוא לא מרגיש.

בור ששתית ממנו מים,

אל תשליך בו אבן.

מה, הוא מרגיש?

הוא יצעק?

כואב לו?

לא.

אתה חייב בהכרת הטוב גם לדומם.

זה צריך לפעול עליך.

הכרת הטוב צריכה לפעול עליך.

וכן, ויאמר אדוני אל משה, אמר אל אהרן, נטע את מתחה ואך, את עפר הארץ, והיה לקינים.

גם פה הוא לא מכה.

הוא פירש רש״י, לא היה עפר כדי ללקוט על ידי משה, לפי שהגן עליו כשהרג את המצרי, והתמנהו בחול,

ולקה על ידי אהרן.

אז המים של מצרים והעפר הם דוממים.

ואף על פי כן,

כיוון שהופקה מהם תועלת,

מחויבים כלפיהם בהכרת הטוב.

שמעתם דבר כזה?

תלמידי רבי אליעזר, כשהיו רואים את האבן שהיה יושב עליה

רבי אליעזר מלמד אותם תורה, היו עוברים שם ומנשקים אותה.

והיו קוראים לה הר סיני.

אבן.

האבן הזאת עזרה לו ללמד אותנו תורה, היו מנשקים אותה.

הכרת הטוב אינה רק מעלה בעלמא. זה לא מי שמכיר טובה, יש לו מעלה.

האדם הזה במדרגה גבוהה.

ואם היא נעדרת אצל האדם, אז זה לא פגם בעצם מהות האדם.

אלא מידה יסודית הנדרשת אפילו מהגויים.

כתוב, לא יבוא עמוני ומואבים בקהל אדוניי

על דבר אשר לא קידמו אתכם בלחם ובמים בדרך

בצאתכם ממצרים,

באשר שכר עליך את בלעם לקללך.

מי יותר חמור?

עמון או מואב?

מואב שכרו את בלעם לקלל את עם ישראל, להרוג בהם.

ועמון רק לא קידמו אותם בלחם ובמים. מי יותר חמור?

הרוצחים

או אלה שעברו על הכרת הטוב.

התורה אומרת

אלה שלא הכירו טובה.

נשבתה תורת עמון שלא הסבירו פנים לישראל,

למואב ששכרו את בלעם לכלל את ישראל.

והלא קללת בלעם חמורה היא פי כמה מחוסר נימוס.

אז איך להעניש את בני עמון בעונש שווה למואב?

שהם לא יכולים להתגייר מהם בכלל.

לא יבוא עמונים ומואבים בקרל השם עד עולם.

לא מקבלים מהם גרים.

כתב הרמב״ן שם,

והנראה אליי,

מעניין שהוא אומר והנראה אליי ולא הנראה לי.

יש הבדל.

כי הכתוב הרחיק שני האחים האלה, עמון ומואב היו אחי,

שהיו גמולי חסד מאברהם.

אברהם גמל חסד עם אביהם ואימם,

עם לוט ואשתו,

מן החרב והשבי שהוציל אותם.

ובזכותו שלחם השם מתוך האף אחד, ובזכותו שלחם השם מתוך האף אחד.

והיו חייבים לעשות טובה לעם ישראל,

והם עשו עימהם רעה.

וכמה זמן עבר מאז?

ארבע מאות שנה.

וחייבים להכיר טובה.

האחד שכר עליו בלעם בן מעור,

והם המואבים,

והאחד לא קידם אותם בלחם ובמים.

והנה עמון הרשיע בזה יותר מכולם.

כי בני עשו והמואבים,

כאשר ידעו שהוזרו ישראל,

שלא התגרו בהם, הוציאו לחם ומים חוץ לגבולם.

והמון לא אהבו לעשות כן.

ולכך הקדים הכתוב עמוני,

והקדים להזכיר את פשעו,

על דבר אשר לא קידמו אתכם בלחם ובמים בדרך בצדכם ממצרים,

ואחר כך, באשר שכר עליך את בלעם לקלליך זה מואב.

מלמדנו הרמב״ן,

שחסרון הכרת הטוב הינו חטא גרוע אפילו מעוון

שכירת בלעם לקלל את ישראל.

ובלשונו הוא אמר,

הרשיע בזה יותר מכולם. עמון הרשיע בזה יותר מכולם.

כי הכרת הטובה אינה טובה או יתרון,

אלא זו תכונה הכרחית שבהיעדרה גדול הוא עוונו של אדם.

בפרשה הזו אפשר להעמיק עוד ולראות

כי חיוב זה מוטל אפילו על גויים,

ואף על מי שהוא עצמו כלל לא חש בטובה שנעשתה עמו.

כמו העניין של עמון ומואב, שחיו דורות רבים אחרי המעשה של ההטבה שעשה אברהם אם לא תביאיהם. מי זוכר?

לפני ארבע מאות שנה מה היה?

אם נוסיף ונתבונן,

נמצא

שאותם הלחם והמים שהיו צריכים לקדם אותם בכלל לא היו נחוצים לישראל כלל.

שהרי כל שנות המדבר היו ישראל ניזונים מהמן ומהבאר שהייתה מהלכת עמהם.

אם כן, במה הם חטאו?

הם לא הרעיבו והצמיאו את ישראל.

לא גרמו למותם או משהו? כלום.

ישראל לא צריכים.

והם בכלל לא זוכרים והם לא קידמו וזה מספיק שאנשים כאלה לא יוכלו להצטרף לעם ישראל.

אלא מכאן שחיוב הכרת הטוב הוא אף כלפי מי שלא נזקק לאותה טובה.

ישראל אומנם לא נזקקו לעמון,

אבל עמון היו מחויבים מצד הכרת הטובה לנהוג במנהג דרך ארץ.

לקדם את ישראל בלחם ובמים.

ומאחר ולא נהגו כן,

הרי שיש בתכונת טבעם פגם עמוק ונצחי,

עד שגם דור עשירי לא יבוא להם בקהל אדוני עד עולם.

אני רוצה לציין לטובה

כשבאתי לגור בבני ברק

והתחלנו לפרוק

מהמשאיות

את הציוד שהבאנו מתל אביב.

היינו שלוש משפחות שעברנו לבניין אחד.

השכנים ממול התחילו לצעוק שנסתלק מהשכונה.

הם ראו פעם ראשונה בחיים שלהם חוזרים בתשובה.

אז קבלת הפנים הייתה, תסתלקו מכאן.

אבל היה שכן אחר,

ספרדי,

קראו לו וקוראים לו הרב שמואל.

מזוז,

היה שכן בבניין השני.

איך שהתיישבנו,

הגיע עם בקבוק יין ועוגה,

ולקבל את בני האורחים החדשים שבאו להתיישב בבני ברק, בשכנות.

לקדם אותנו בלחם ויין, לא במים.

איזה הבדל.

ובכן,

דברים אלו מפורשים במדרש

על דבר אשר לא קידמו אתכם בלחם ובמים,

וכי צריכים היו להם ישראל.

והלא כל אותן ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר הים, מן יורד להם, והבאר עולה,

והסלב מצוי להם, ועמוד ענן נוסע לפניהם,

אלא דרך ארץ הוא. הבא מן הדרך מקדימין להם במאכל ובמשתה.

זה הבן אדם היחידי שראיתי שיודע את הדין הזה.

הרב שמואל מזוז.

וממנו למדתי.

כשבאו אחרים,

כך עשיתי.

אני נכנסתי דייר ראשון בבניין,

כל הדיירים שבאו אחריי קיבלו ממני עציצים גדולים,

קיבלו ממני זה.

היה לי ממי ללמוד.

מה הדרך?

מה פרה להם הקדוש ברוך הוא מתוך כך? לא יבוא עמוני ומואבי,

וערי דברים קל וחומר.

ומה עם מי שלא עשו חסד?

עם מי שאינו צריך חסד,

ראה מה פרה להם שכרם.

מי שאינו עושה חסד, עם מי שצריך חסד, על אחת כמה וכמה.

עוד פעם.

ומה מי שלא עשו חסד? זה המון.

עם מי שאינו צריך חסד? זה ישראל.

שלא היו צריכים את החסד שלהם.

ראה מה פרה להם שכרם, הכוונה עונשם,

שלא יבוא בקל השם עד עולם.

מי שאינו עושה חסד, עם מי שצריך חסד,

אז מה העונש שלו?

על אחת כמה וכמה.

וזו דרישה מגוי.

כל שכן מיהודי מה הדרישה.

ועוד אם זה למי שכן עשה לו חסד,

והוא חייב לו הכרתתו,

מה יהיה דינו?

ואם הוא חזר בתשובה דרכך עוד,

יא בביי, שאתה חייב לו את חייך?

מה דינו?

איי, איי, איי, איי, ומאידך עד כמה חייבים בהכרת הטוב,

תשמעו,

אפילו למי שעשה לנו רע.

יא בביי, גם מי שעשה רע, אנחנו חייבים לו טובות.

איזה מין דבר זה.

אז למי אנחנו לא חייבים?

ומאידך

עד כמה אנחנו חייבים בהכרת הטוב אפילו למי שהרע לנו.

כתוב, לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו.

פירש רשי, לא תתעב מצרי מכל וכול,

אף על פי שזרקו זכוריכם ליאור,

רוצחים, פושעים.

מה הטעם?

שהיו לכם אכסניה בשעת הדחק.

מה, שכחתם?

גר היית בארצו, לא הוא נתן לך לגור בארצו? לא.

כן, אבל הוא רצח אותנו אחר כך.

הוא שחט את התינוקות.

הוא שיקע אותם בטיט.

הוא נגס בנו, הוא עינה אותנו, הוא שעיבד.

שמעת?

אתה חייב להכיר לו טובה.

איי, איי, הם היו לך אכסניה בשעת הדחק.

ואתם שכחתם שהייתם רעבים ולא היה אוכל וירדתם למצרים לשבור בר?

ומי נתן לכם לגור במצרים?

והייתם שם מספיק שנים?

אכלתם, נהניתם?

על זה אתם חייבים.

על זה אתם חייבים.

לכן, לא תתעב מצרי. איך אפשר?

שמעת?

לא תתעב מצרי.

מכל וכול.

אותה מצרים ששעבדה את ישראל בשעבוד קשה,

שהאכסניה אצלה הייתה כרוכה בעינויים מכל מקום מאחר,

ושם היו ישראל שנים רבות,

מחויבים ישראל כלפיהם בהכרת הטוב על האכסניה.

ההסבר לכך מצאנו במשנת רבי אליעזר.

מפני מה ענש הכתוב ביותר לכפויי טובה?

למה הכתוב מעניש ביותר כפויי טובה?

תקשיבו טוב למה.

מפני שזה כעין כפירה בקדוש ברוך הוא.

האדם הזה הוא כופה טובה של חברו?

למחר הוא כופה טובתו של קונו.

מאיפה לומדים?

וכן הוא אומר בפרעה,

אשר לא ידע את יוסף,

והלא עד היום הזה מצרים יודעין חסדו של יוסף.

מי הציל את מצרים ברעב והפך אותה למעצמה הכלכלית העולמית,

שכל הכסף מהעולם נקבץ ונצבר במצרים?

מי עשה את זה? יוסף.

מי שלט במצרים שמונים שנה

והביא את הכלכלה להיות הפורעת והמשגשגת מימות עולם?

אברך.

אברך.

אברך.

אלא שהיה יודע,

ידע פרעה,

ולא השגיח עליו וכפה טובתו.

ולבסוף,

כפה טובתו של הקדוש ברוך הוא,

שאמר לא ידעתי את אדוניי.

מה לא ידעת?

הרי כל מילה ומילה שהיה אומר לך יוסף, מה היה אומר?

בלעדיי האלוהים יענה וכולי וכולי, כל הזמן מזכיר לו שם השם,

והכול.

והוא מודה שרק אלוקים יכול לעשות דבר כזה,

ופתאום לא ידעתי.

כל הכופר בטובתו של חברו,

סופו שכופר בטובתו של מקום.

אה למדת שכפיית הטובה הוגשה לכפירה בעיקר.

מידת הכרת הטוב אחת היא בין אדם לחברו ובין אדם לקונו.

לכן כאשר פרעה כפר בטובה של יוסף,

הוא הגיע בסופו של דבר ללא ידעתי את אדוניי.

הסיבה לכך, טוב, מה הסיבה?

למה אדם כופר בטובה? מה כל כך פשוט מלהכיר טובה למי שעשה לך טובה?

הרי הם מלמדים אותנו מאז שאנחנו קטנים,

תגיד תודה,

תגיד תודה.

אתה רוצה סוגייה?

תגיד תודה.

קודם כל תגיד תודה.

למה מלמדים אותנו?

לא לכפור בטובה.

זה אלף-בית של דרך ארץ וחינוך מינימלי לבני אדם מכל עם.

מה הסיבה, אם כן, שהאדם אינו רוצה להכיר בטובה וכופר בה?

מפני שהכרת הטוב משעבדת את המקבל

לנותן.

להחזיר לו טובה.

עכשיו יש לו שעבוד. ברגע שהוא קיבל טובה,

אז אתה מקבל טובה, נהיה משועבד לנותן הטובה, להחזיר לו טובה.

ולפחות להיות אסיר תודה.

אסיר תודה. מה זה אסיר תודה? אתה אסיר

עם התודה.

מרגע שקיבלת טובה,

אתה נהיה אסיר.

אתה חייב.

חייב להחזיר תודה.

ולהודות למיטיב,

ולו במילים בעלמא.

שכיח.

יישר כוחך.

תהיה בריא.

תודה רבה. תבורך.

השם ישפיע עליך.

תגיד משהו. תגיד. תעשה משהו.

וכל עוד לא השיב טובה,

הוא במאסר.

היות ונפש רעה אינה רוצה בכך,

אתה בעל נפש רעה.

אתה יודע לקבל טובות ולא להחזיר.

אתה בעל נפש רעה.

אתה מושחת.

הדרך הפשוטה להשתחרר מהכבלים האלו

היא למעט בערך הטובה שקיבל עד לכפייה.

גמורה בטובה.

לכן מי שכופר בטובה כדי להשתחרר מהשעבוד למתים לא יכיר טובה לקדוש ברוך הוא על חסדיו

כדי לא להיות משועבד להשם יתברך.

נמצא שהכרת הטוב היא תנאי הכרחי

לקבלת עול מלכות שמיים.

וכל יציאת מצרים והניסים שנתלוו אליה היו כדי להגיע לקבל עול מלכות שמיים מתוך הכרת הטוב.

לכן בעל ההגדה כורך את כל ההגדה ומכניס ארמי עובד אבי, שזו הפרשה שמביאי הביקורים

היו אומרים בשעה שמביאים ביקורים לירושלים.

מראשית הבכורות שיש להם בפירות

עולים לירושלים להכיר טובה לקדוש ברוך הוא.

כל ראשית לשם,

ראשית עריסותיכם, ראשית דגנך,

ראשית ביקורי אדמתך, תביא בית השם אלוקיך.

כל ראשית לשם, קודם כל להכיר טובה.

הפרי הראשון שאתה מתאבה לאכול אותו,

שחיכית וציפית לו שנים,

עד שעברו שלוש שנים, ערלים לכם.

עכשיו אתה צריך קודם כל לרוץ לירושלים,

להכיר טובה למי שנתן לך את זה.

אז מכניסים את זה פה, את הפרשה הזאת,

בתוך ההגדה,

כי כל עניינה של ההגדה

זה הכרת הטוב על יציאת מצרים.

אבל מה עושה בעל הנפש הרעה? הוא רוצה למעט

בקבלת הטובה.

איך אומרים? אורח רע, אומרת ההלכה,

אורח רע בא לבית, אוכל, שותה,

בסוף הוא אומר, מה?

מה נתנו, מה הגישו, מה היה שם?

הם הגישו לעצמם ככה, לא נעים, נתנו לי גם כן לאכול בזה.

אורח טובה, מה אומר?

פתחו לי שולחן, הוציאו זה, והוציאו זה,

ושמו, ונתנו, והגישו לי,

והלכו למטבח, וחזרו, וזה, וואו, כמה עשו, כמה טרחו לכבודי, וכו' וכו'. כולה הביאו לה עוגיות וכוס קפה.

כולה, אני אומר לה, פי השיטה של ההוא, כולה כוס קפה ועוגיות.

כמה זה? שבע שקל? מה זה?

אתה חייב לו הכרת הטוב, להיות אסיר, ואסיר תודה?

מה זה המאסר הזה? מה קרה? כולה שבע שקל.

זה נפש רעה.

נפש רעה.

ולכן הוא רוצה למעט בערך הטובה שקיבל, עד לכפירה גמורה בטובה.

לפני כמה ימים הגיע לפה איזה בחורצ'י, כזה אברך,

ואומר לי,

זה וזה וזה וזה וזה וזה,

והוא אומר לי,

אתה יודע,

בתחילת הדרך שלי אני קצת שמעתי אותך, וזה...

ואחר כך הוא אומר, בעצם עיקר התשובה שלי הייתה מזה ששמעתי אותך,

וזה וזה. לאט לאט השתחרר ככה. כנראה הוא פחד, אני לא יודע מה, אני אבקש ממנו, אולי משהו, אני לא יודע מה.

וככה לאט לאט, זה, זה, זה. אבל הוא לא אמר שהוא חזר בתשובה ממני, חס ושלום.

רק היה משהו, ככה, נגיעות, שמעתי פה ושם, ואחר כך בעצם בעיקר התשובה הייתה,

יש בעלי תשובה שאני יודע,

שחזרתי אותם בתשובה, גם הם יודעים,

אבל הם מתעלמים.

אפילו שלום לא אומרים.

שלום לא אומרים.

אתה לא קיים.

כי מה, אני אהיה אסיר?

מה קרה?

אבל יש אנשים שבאים ואומרים לך, תשמע, אני פעם נסעתי פה ושם, וזה וזה וזה,

ומצאתי קלטת שלך,

או זרקו לי אותה בזה, ופה ושם, וזה,

החזיר אותי, את המשפחה, את הזה, את הפה,

הפה, הפה, הפה.

לכאורה הוא היה יכול להתחמק יותר טוב מזה שבא לו.

מה היה צריך להגיד?

היה צריך להגיד, שמע, מה, זה לא עשית כלום, זה מישהו,

זרק קלטת, או מצאתי קלטת, מה זה קשור אליך?

אתם שומעים?

נפש רעה זה נקרא.

בבחירות האחרונות התברר כמה בעלי נפש רעה יש מבעלי תשובה.

כי הם לא לימדו אפילו זכות

על מה שהם חזרו בתשובה.

אפילו לא לימדו זכות על זה.

משה לא הכה את האדמה,

את הנילוס.

למה?

בגלל שהוא הציל אותו.

אז הוא לא יכול להכות.

אבל האדמה לא מרגישה.

הם לא למדו את זה.

בעלי תשובה מדלגים על דברים כאלה, הם לא לומדים דברים כאלה.

הם ישר בהאי, הם לומדים בילקוט.

זהו, הם כבר לא צריכים לא מוסר ולא כלום.

הם יודעים הכל, הם תלמידי חכמים, כבר קנו מגבעת.

זהו.

אבל,

נו, מה כתוב פה?

שאפילו לחמורים,

אפילו לכלמים,

שהם לא התכוונו ולא פעלו ולא בזבזו ימים ולילות מרצון ובכוונה בשביל להציל אותם, להחזיר אותם בתשובה.

נתקדשו.

ואנחנו חייבים כל ישראל.

מה לי ולחמור של פעם?

מה אכפת לי מהחמור של פעם?

התורה מצווה אותי הלאו.

כל חמור שתראה,

אתה צריך לדעת להעריך אותו. כל כלב, יש לך טרפה, תן לו.

מה, לא למדתם את זה אף פעם? לא ראיתם דבר כזה?

אה, לא שמעתם מספיק קלטות?

כבר עברתם ישר לילקוטים?

איי, איי, איי, איי, איי, אין דרך ארץ,

אין מידות, אין שום דבר, יש גאווה שרוחה.

ואפשר לפתח את זה לפי הדרשה הזאת עוד ועוד ועוד, ותראו מה יהיה שכרם.

המתבאר ממה שאנחנו לומדים,

הדברים מבוארים בהמשך משנת רבי אלעזר.

וכן הקדוש ברוך הוא אומר לה, הנה ישראל,

איי, אני נזכר במשהו מצחיק מהבחירות.

כשאני אמרתי שבעלי תשובה חייבים בהכרת הטוב

ולהצביע כוח להשפיע,

לא בשבילי, אלא בשביל שאני אוכל באמת לעזור לכלל הציבור היהודי,

לתת להם לחם בשקל, לתת להם ביטוח, לתת להם זה, לתת להם כל זה,

נו,

נו,

אז אמרתי שזה חייבים,

לומדים את זה מיתרו.

לומדים את זה מיתרו.

שיתרו אמר לקדוש ברוך הוא, הרי שהוא הסכים והתרצה ללכת בשליחותו,

לגאול את עם ישראל,

אמר לו, אבל אני לא יכול ללכת בלי רשות מיתרו,

כי יתרו פתח לי פתח וכל הפותח פתח לחברו,

נפשו חייב לו.

הוא הכניס אותי הכנסת אורחים.

אם הוא הכניס אותי, אני לא יכול ללכת בלי רשות, צריך לבקש רשות.

והקדוש ברוך הוא הסכים איתו, אז אמרתי מכאן,

מכאן,

שהכרת הטוב אפילו אם אומר לך הקדוש ברוך הוא

לך ותגאל את ישראל אתה לא שומע לו

קודם כל הכרת הטוב

והשם הסכים איתו

זה מה שאני טענתי

אז אם יגיד לך אפילו גדול הדור תעשה ככה ואתה חייב הכרת הטוב למי אתה שומע?

להכרת הטוב ולא לגדול הדור

ברור או לא ברור? אמרתי את זה

מה עשו השסניקים?

כאילו הסתלבטו ודחו את זה

מה קרה אחרי כמה ימים?

הרב עובדיה בעצמו אמר בשידור

אמר

שגם אשכנזים צריכים להצביע שס

למה הם חייבים הכרת הטוב לאטיאס שעשה שיכונים?

מה הוא עשה שיכונים לאשכנזים?

מה הוא עשה?

לא, אבל עצם זה שאטיאס עשה שיכונים

שעלו כמובן יותר ב-45%

אז צריך להכיר לו טובה ולכן אשכנזים צריכים להצביע שס

אבל גדולי הדור של האשכנזים אומרים להצביע ג'

לא, הכרת הטוב קודם

כמו שאני אמרתי

אז מה הדין של הבעלי תשובה?

שהם עברו על הדין של הכרת הטוב כמו עמון

יא בוא ביי

ולא יעזור להם כלום כי גם הרב עובדיה אומר שאני צודק

והרב קניאבסקי אמר שהשסניקים גם צריכים להצביע אגודה

ולא מטעם זה

ולא צריכים לשמוע לגדול הדור שלהם.

למה?

כי בכלל אין הלכה להצביע, אין חובה כזאת.

זה מחלוקת שהייתה פעם, ולפי החזון איש,

אז נוהגים להצביע.

אבל אין בזה את הכלל שאומרים,

על פי התורה אשר יורוך, שדיברנו בזה הרבה, כמה זה קשקשת,

זה רק היה בזמן שהיה סנהדרין, וכו' וכו'.

אבל מכל מקום ראינו שהכרת הטוב מפקיעה אפילו את דברו של הקדוש ברוך הוא, בכבודו ובעצמו,

בשולחו את משה,

להציל את עם ישראל מן השעבוד.

וכל יום שאתה מתעכב,

עוד יהודים לוקים בגופם.

כן, אבל הכרת הטוב, אי אפשר.

פתח לי פתח, חייב לו נפשו.

מה עשה? הכיל אותו פיתות.

על פיתות משה רבנו בכל גדלותו, גואל ישראל,

חייב טובה ליתרו העובד עבודה זרה,

שהחזיר אותו גם בתשובה.

חייב לו את נפשו.

אז מי שהחזיר אותך בתשובה,

נתן לך את העולם הבא ולמשפחתך ולצאצאיך עד עולמא, אתה חייב לו כפוי טובה עם נפש רעה.

עמוני.

לא אבן עמי, עמוני.

יוצא מכאן

שהדברים מבוארים בהמשך משנת רבי אליעזר,

וכן הקדוש ברוך הוא אומר להם, ישראל, אנוכי אדוני אלוהיך,

מה תלמוד לומר אשר הוצאתיך?

אמר להם, היזהרו, שלא תכפו טובה,

שכפוי טובה אינו יכול לקבל מלכות שמיים.

וכן יהושע אומר לישראל,

אם כפיתם הטובה הזאת, לא תוכלו לעבוד את אדוני.

והם משיבים אותו,

כי אדוני אלוהינו הוא המעלה אותנו ואת אבותינו מארץ מצרים ומבית עבדים,

ואשר עשה לעינינו את האותות הגדולות האלה וישמרנו בכל הדרך אשר הלכנו בה.

גם אנחנו נעבוד את אדוני, כי הוא אלוהינו,

אין אנו כופים טובתו.

שמעתם?

לא רק לא כופים,

זוכרים ומזכירים ואומרים בקורם את כל מה שעשה הקדוש ברוך הוא.

המתבהר בזה שכפיית טובה אינה יכולה לדור יחד עם אמונת יציאת מצרים.

תכלית יציאת מצרים היא קבלת עול מלכות שמיים.

ומי שהוא כפוי טובה ואינו מכיר ומודה על הניסים והנפלאות שנעשו ביציאת מצרים,

ממילא אינו מסוגל לקבל עליו עול מלכות שמיים.

לעומת זאת,

כפי שלמות מידת הכרת הטוב,

באותה מידה מקבל עליו

עול מלכות שמיים.

כמה שאתה יותר שלם במידת הכרת הטוב,

באותה מידה אתה מסוגל לקבל עליך עול מלכות שמיים.

ודרגות רבות יש בדבר.

ככל שאדם מתעלה ומוסיף בהכרת הטוב למתיו,

כך הוא מתעלה בדרגת קבלת עול מלכות שמיים.

שכן קבלת עול מלכות שמיים קשורה בדרגת ההכרה בטובתו של מקום.

עלינו לדעת כי כאשר אנו מכירים טובה לשני,

כשאתה מכיר טובה לשני, בשעה שאתה מכיר טובה לשני, זה כאילו אתה אומר,

שמע ישראל,

עמוני אלוקינו, עמוני אחד.

שמעתם?

בשעה שאתה מכיר טובה, זה כמו אמירת שמע ישראל, קבלת עול מלכות שמיים.

שכן המכיר בטובתו של חברו,

ודאי שהוא גם מכיר בטובתו של מקום.

אם כן, הכרת הטוב לחברו מהווה את היסוד לקבלת עול מלכות שמיים.

בזה יובן מאוד מה שצוותה התורה על פדיון פטר חמור,

ועל מצוות לכלב תשליכון אותו,

ומה הקשר שלהם עם יציאת מצרים.

אמרנו, כל יסוד יציאת מצרים זה קבלת עול מלכותו, ומי יכול לקבל עול מלכות שמיים? מי שיש לו הכרת הטוב.

לכן נקשרו מצוות אלה גם ביציאת מצרים, להכיר טובה לחמור ולהכיר טובה לכלב.

וזאת, משום שתכלית יציאת מצרים וחיזוק האמונה וקבלת עול מלכותו, ומצוות אלה יסודן הוא הכרת הטוב אפילו לחמורים ואפילו לכלבים.

ויש בהם כדי לעורר את האדם להגברת הכרת הטוב, ודרגה גבוהה בהכרת הטוב

היא בהכרח דרגה גבוהה בקבלת עול מלכות שמיים.

מעתה יובן,

מדוע מצווה זו של כיבוד אב ואם

מנויה בחמשת הדיברות שבימין לוחות הברית?

הרי לכאורה יש חמש בינינו לבין המקום,

וחמש בינינו לבין חברו.

אז איך נמנית מצווה

כבד את אביך ואת אמך בלוח הימני?

זה לכאורה בינינו לבין חברו.

זה לא בינינו לבין המקום.

אומנם הקב' ברוך הוא שותף גם עם האדם,

כן? בבריאתו של האדם שלושה שותפים.

אבל יחד עם ארבעה דיברות שעניינם בין אדם למקום,

מנויה גם הדיברה של בין אדם למקום בינו לבין הוריו,

כבד את אביך. והדבר פשוט,

שהכרת הטוב לאב והאם זה בעצם יסוד להכרת הטוב לקדוש ברוך הוא ולקבל עול מלכותו.

כשאדם מכיר טובה לאביו ולאמו,

ממילא הוא בא לידי הכרת טובתו של הקדוש ברוך הוא וכיבודו.

ומי שלוקח כל דבר מהוריו כדבר מובן ורגיל,

כך הוא רואה כל הטבה שהקדוש ברוך הוא מעניק לו,

גם כן כדבר מובן ורגיל,

והוא לא מכיר טובה.

צריך להכיר טובה על כל דבר ודבר, על כל דבר ודבר,

על כל דבר ודבר.

תארו לכם שבן אדם

שהיה לו פה נוצה,

ובא מישהו ועשה לו,

זהו,

והסיר אותה. זה מאמץ גדול?

אפילו אם הוא עשה את זה שלא יראה, מאחוריו.

והוא רק שמע את זה, הסתובב, ראה אותו, זהו.

אחרי זה הוא בא לבית הדין,

ואומר לו, יש לי דין.

אז הוא אומר לו, זה אתה שעשית לי, נכון?

אומר לו, כן. אומר לו, אני פסול לדון אותך.

למה אתה פסול לדון אותי?

הוא אומר, אני חייב לך הכרת הטוב.

ששש. עשית לי ככה?

עכשיו אני אלמד עליך זכות.

אני לא יכול,

אני תמיד אראה אותך באור חיובי.

אני לא יכול.

שמעתם?

טובה של...

חייב לו, אסיר תודה, אסיר.

אזיקים,

אסיר תודה.

במבט שטחי נדמה כאילו אדם מפסיד על ידי הכרת הטוב.

למה? לך תחזיר עכשיו. באו אליך עכשיו

600 איש לחתונה, היית מבסוט, נכון? עכשיו אתה צריך להחזיר ל-600.

אז מה עכשיו?

מה עכשיו?

אם לא בא מישהו לחתונה שלו, כועס. ראית? לא רצה לבוא? רוצה להביא צ'ק? לא יודעת, זה, זה, זה, זה, זה. כועס, אה?

אבל נראה אותך מחזיר עכשיו לכולם בתוספת?

נו, נראה אותך. הרי אתה אמרת, הוא לא רצה צ'ק, צ'ק. ואתה מה?

ואתה מה?

במבט שטחי נדמה כאילו אדם מפסיד על ידי הכרת הטוב.

כי בכך שמכיר שקיבל טובה,

ומודה למטיב,

ומחזיק לו טובה,

נדמה לו שזה משפיל את עצמו בפניו.

שמעתם?

כי הוא מרגיש כל הזמן שהוא חייב לאיש הזה.

אז זה משפיל אותו, כאילו, הוא כל פעם רואה אותו מעליו,

כאילו הוא עזר לו, הוא נתן לו,

הוא סייע לו, אז הוא רואה אותו מעליו, כאילו, וזה מפריע לו,

זה משפיל אותו.

ונותן למטיב הרגשת עליונות על המקבל,

ואז אם הוא יחזיר לו, אז כאילו הוא עליון עליו,

הוא מחויב לו.

ויש למקבל לחשוש שמא בגין כך יתגאה עליו ויטבע ממנו גמול על מה שהטיב לו.

עכשיו, זה שקיבל טובה גם מפחד, בוא'נה, הוא יתגאה עליי עכשיו,

שהוא נתן לי,

ואני עכשיו אהיה חייב לו תקבול על מה שהטיב לי.

אז זה החששות שיש לזה שקיבל טובה, לכן הוא משתדל למעלה.

לנעט אותה ולהתעלם ממנה.

אתם מכירים את אלה שואלים אותך לפעמים,

סליחה אדוני, איפה זה רחוב כך וכך?

אז הוא אומר לך, תלך ככה, תלך ככה, תלך ככה, תלך ככה, אחרי שהוא גמר להסבין לו ככה,

נותן גז ונוסע.

לא אומר לו אפילו תודה, תודה לא אומר לו.

תגיד לו תודה. הבן אדם עמד פה עוד דקה, הסביר לך, שתי דקות,

לא הבנת גם את הסתום.

אמר לך עוד פעם, הבנת?

הנה, שמאלה, שמאלה, תלך שמה, תעשה ככה, עייבת אותו.

אתה לא יכול להגיד תודה, לא אומר תודה.

אתם מכירים את אלה שאתה עושה לו איזה רבע שעה עבודה בסוף, הוא אומר תסלאם.

טח, והולך.

שחרר אותו בתסלאם, יאללה.

אין הכרת הטוב, אין כלום. לא רוצה להשתעבן.

אך המציאות היא שבדרך כלל ההפך הוא הנכון.

המכיר טובה

מרוויח יותר ממקבל התודה.

כי הוא הודה במילים

ובהסברת פנים.

המקבל הודה במילים ובהסברת פנים.

התוצאה שהמיטיב עכשיו חפץ להוסיף ולהיטיב לו במעשים. למה הוא אומר זה?

כל הכבוד.

זה מעריך.

אדם כזה שמעריך,

צריך לתת לו עוד פעם.

אין שום בעיה. מתי שתרצה מותק, תבוא אליי. אין בעיה.

לא מבינים אנשים.

כי הנותן מכיר במעלת המקבל שמודה בטובה.

אבל זה מהלך של רווח והפסד.

והכרת הטוב זה בחיצוניות של הדברים.

אבל הכרת הטוב הפנימית והרצויה היא מתוך הרצון לתת למיטיב,

לא על מנת לקבל.

כשאתה מחזיר לו טובה על מה שהוא עשה לך, לא על מנת לקבל זה צריך להיות.

אלא כמו שמבואר במסילת ישרים, שבחלקים רבים מעבודת השם החיצוניות מביאה לפנימיות.

אז לפעמים צריך להסתייע בחיצוניות כדי שהיא תפעל עליך בפנימיות.

כן הוא גם במידה זו של הכרת הטוב.

עלינו להשתמש לפעמים בחישובים שלא לשמה ולהכיר טובה,

ועל ידי כך נגיע למידת הכרת הטוב השלמה ולשמה,

שזה הרצון לתת ולהיטיב למטיבים לנו.

כי הכרת הטוב

היא היסוד לקבלת עול מלכות שמיים.

ובהזדמנות זו שוב, שוב,

אני רוצה להכיר טובה

לכל המתנדבים שעזרו ועוזרים ויעזרו בבניין בית מקדש מעט קהילות פז,

שאנחנו זוכים לשבת בו היום.

שהרי אם לא הייתה להם הכרת טובה

על מה שהם קיבלו משופר,

הם לא היו מתנדבים פה, כי היו הרבה כאלה שפנינו ולא באו,

למרות שהיו חייבים הרבה טובה,

ולא באו, ולא ענו, ולא חזרו, והתעלמו.

אז אלה שכן זכו, אין להם, ברוך השם, נפש רעה.

כמה חשוב שיש יהודים שאין להם נפש רעה.

עם חבורה כזאת אפשר לבנות בית מקדש מעט כזה.

תראו לי עוד מקום שבנו כזה דבר,

עם כמה יהודים שלא היה להם נפש רעה.

להודות ולהלל ולשבח לקדוש ברוך הוא,

שאלה בניו, בני סגולה,

שיודעים להכיר טובה, ובוודאי,

ובוודאי שהם יודעים להכיר טובה לקדוש ברוך הוא,

והרעיה שחלקם כבר לומדים שבוע,

עובדים רק שבוע,

ומודים להם על ההזדמנות והאפשרות שנתן להם להסתופף תחת כנפי השכינה ולהתקרב אליו יותר ויותר.

ואין הכרת יותר טוב, אין הכרת הטוב יותר טובה מזו.

להעניק להם גן עדן בשלמות ובמעלות הגדולות ביותר,

כמי שזונחים את עבודת הכפיים ובוטחים בשם ובאים ללמוד את תורתו הקדושה ולהשתפר גם במידת הכרת הטוב לאבינו שבשמיים.

אמן.

אמן.

רבי חנניהו ברגשוו אומר עושה גדוש בראשו כל ישראל דפי ככה הרבו לעם תלום עשרות שנה אמרו לאדון אמרו.