"אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה' ויאמרו לאמר: אשירה לה ה' כי גאה גאה, סוס ורכבו רמה בים". אנחנו חוזרים על קטע קטן מה שאמרנו אתמול, אבל פנינו לדרך אחרת.

 אז ישיר משה, הדא הוא דכתיב נכון כסאך מאז, אמר רבי ברכיה בשם רבי אבהו: אף על-פי שמעולם אתה לא נתיישב כסאך ולא נודעת בעולמך, עד שאמרו שירה. משל למלך שעשה מלחמה וניצח. אמרו לו עד שלא עשית מלחמה היית מלך, עכשיו עשנוך אוגוסטוס. מה יש בין המלך לאוגוסטוס? המלך עומד על הלוח ואוגוסטוס יושב. כך אמרו ישראל: עד שלא בראת עולמך היית אתה, משבראת אותו אתה הוא. אלא כביכול עומד, עמד ויעמד את הארץ. אבל משעמדת בים ואמרנו שירה לפנייך, נתיישבת מלכותך וכסאך נכון. הוה, "נכון כסאך מאז", באז ישיר. הסברנו את זה אתמול, לא נחזור.

"ויאמר ה' אל משה: מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל, ויסעו". קשה להבין. מה התביעה שתובע ה' ממשה "מה תצעק אלי"? האם היה לו לעשות אחרת בעת צרה כזאת? בעת שהמצרים רודפים אחריהם והים לפניהם ואין מנוס? כל ישראל עומדים בסכנה. מה היה לו לעשות למשה רבנו אם לא להתפלל לה'? והרי הקב"ה מתווה לתפילתם של צדיקים ומצווה להתפלל בעת צרה. אז מה התביעה ממשה רבנו? בלתי מובן!

המדרש אומר: "מה תצעק אלי"? הדא הוא דכתיב, "ותגזור אומר ויקם לך". אמר רבי לוי: כשם שהקב"ה מצווה למשה ומדבר עמו, כך היה משה מצווה כביכול לפני הקב"ה. כשם הקב"ה קורא למשה ומדבר עמו, כך היה משה קורא להקב"ה מדבר עמו. שנאמר: "וידבר ה' אל משה". וכתיב: "וידבר משה אל ה' לאמר". ראה כמה היה שולט. וכשראה את פרעה אחרי ישראל, בא לצעוק. ויאמר ה' אל משה מה תצעק אלי?

אמר רבי יהושע: משל לאוהבו של מלך שהיה לו עסק, הלך לצעוק לפני המלך. אמר לו המלך: מה אתה צועק? גזור ואני אעשה! כך אמר הקב"ה למשה "מה תצעק אליי"? דבר ואני עושה. אז הטענה של הקב"ה למשה רבנו מה תצעק אליי? אתה צדיק, תגזור ואני אעשה. מפלאים דברי המדרש! משה יגזור והקב"ה יקיים, משה ידבר וה' יעשה. איך אפשר כי משה יצווה את ה'? ומה כוחו יועיל שתועיל גזרתו? הרי לא כמה שיגדל אדם ויתעלה לאיזה מעלה שתהיה, הלא הוא ילוד אישה. ועל זה שלא גזר יהיה נדרש ונתבע "מה תצעק אלי"? אתם שומעים?! תביעה. אם אתה כזה שיכול לגזור, אתה לא גוזר, יש תביעה עליו "מה תצעק אליי? נפלא הדבר!  זה אחד מן הדברים התמוהים והמופלאים שקשה להבין. וכשמוציאים מרגישים מעט את רגש הדבר, אז לא יהיה לנו קשה כלל. מתי? המאמין הגדול בה', המרגיש כי מלוא הארץ כבודו, ומשגיח הוא על הכל, אצלו מורגשת ביותר מציאות ה' יתברך קרבת אלוהים בעולם ותפילתו יוצאת מקרבו יותר בטוחה, כי יודע הוא שהיא מגעת אל ה'. הרגשנו את זה בתפילה עכשיו בשחרית או במוסף? פטפוטים, מילים.

האדם שאינה מבוררת אצלנו כל כך האמונה, אף שהוא מאמין במציאות ה', אבל מכיוון שאמונתו אינה בהירה, תפילתו אינה כל כך בטוחה. כי כל מה שמבוררת אצל האדם האמונה, קוננת ומושרשת יותר בנשמתו. מרגיש הוא ביותר הווית אלוהים בעולם, שתפילתו נשמעת אצלו. וישנן בימי חיי האדם רגעים כאלה, בשעת צרה גדולה שאין לו מוצא ממנה, אז הוא מתעורר כולו. אז הוא מתפלא בבהירות האמונה ואינו מפיל תחנונים ומבקש כעני בפתח בפסוקי דרחמא 'אנא ה' הושיעה אנא', אלא יוצאת ממנו שאלתו ובקשתו בבחינת דרישה כאין ציווי: 'אנא ה' הושיעה נא!' זאת אומרת זה ברור שה' יושיע. וזה נובע מבהירות האמונה והרגשה במציאותו והוויתו בעולם ושיד ההשגחה בכל, ובידו להושיע, וברצונו להטיב עם ברואיו. ועת צרה שאספו כל תקוות, תקוות אנוש, זורמים בו זרמי האמונה ממעל ומעירים את כל הוויתו, עד שהוא כולו מואר באורות העליונים כחלק המצווה על הכל.

למשל:  אם נראה אדם שבא אל אוהבו הטוב, מקיש בדלתו ומוסר לו מעבר לדלת אני נמצא במצב דחוק וקשה ואין לי מוצא ממנו. בבקשה תעזור לי! הוא מחכה מאחורי הדלת, עוד לא נדון מזה שברור לו שהאוהב נמצא בחדר. מאחר שהוא מסר לו את המצב וביקש ממנו שיעזור, כי יכול להיות כי הוא חושב ואומר: אבקש, אם הוא נמצא בחדר הוא שומע אותי, ישיב בתשובה. אם לא, אני אלך. לפחות ניסתי. מה שאין כן, שבא אותו איש לבית אוהבו, מקיש בדלת, מוסר את המצב הרע ואומר : אהובי, במצר הנני ואין לי מוצא, רק עלייך תקוותי. הושיעה! אני הולך לעשות כזאת וכזאת עם בטחוני החזק שתושיעני. והולך לו. אז נבין, כי האיש הזה יודע שהאוהב נמצא בחדר. לולא זאת, לא יצאה בקשה בהדגשה חדשה עם בטחון כזה גמור שהוא יוושע על ידו ולא היה לו הולך לו לבטח. כיוון שהוא  יודע שברור שאוהב נמצא בחדר והוא גם יודע ומכיר אותו שהוא אוהב שלו נאמן ושהוא בצרה גדולה, אז אפשר שמנפש המלאה לחץ עם רגשות האהבה , התקווה והביטחון לאוהב שהוא יחלץ אותו מן המצר, יוצאת דרישה חזקה במפגיע ולא תפילה בתחנונים. אתם שומעים?! ומי מאתנו ל איודע שהקב"ה מעבר לדלת והוא אוהב, הוא נאמן והוא רוצה לחלץ מצרה. מי לא יודע מזה? אם אתה לא ידע שיש כזה דבר, אז למי אתה מתפלל?

התפילה של ה' היא בבחינת עמידה מאחורי הדלת. באיזה מידה ומעלה שיגיע האדם ועד כמה שלא יהיה זך ומזוכך, אבל עדיין הוא עומד מאחורי הדלת, מאחורי המסך החומר, זה הדלת המפסיק והחוצץ בין המתפלל לקונו. אך המאמין הגדול שאצלו מבוררת מציאות ה' והשגחתו, יש איתות כאלה בימי חייו שהוא נמצא בצרה גדולה ואין לפניו מנוס ומפלס וכל תקוותו ותוחלתו יהיה לה', אז מתעוררים בקרבו רגשות אמונה מעל ומאירים ומזהירים את כל הוויתו  ומהותו. ובהרגישו ברור שה' הוא בפנים ושומע תפילתו, מתפתל בו רגש זה שנמצא בכוחות האדם. לא לפנות אליו בתפילה ובקשה, כי אם לדרוש ולצוות! וזוהי התביעה שתבע ה' את משה.

סיפרתי פעם כמדומני שהתפללתי, נדרשתי להגיע למילואים ולא רציתי להפסיק מן הלימוד. ועמדתי בתפילה ובשמע קולנו, כמו שכתוב פה התפללתי. ובא לי אפצ'י כזה שהעיף לי את הסידור מהיד. אתם יודעים שאדם מתעטש בשעת תפילה, סימן שתפילתו נענתה. זה עושה נחת רוח, כן! אפצ'י כזה! עף לי הסידור! הייתי בטוח שאני משתחרר. הגעתי לשמה עם כל הספרים ביד. היה שם איזה קצין, לא כל כך אוהב יהודים וראה אותי ושמע את טענותיי, שום דבר! תעלה לאוטובוס! ואנשים עומדים בתור כל אחד להגיד לו את הסיבות למה לא יכול להתגייס. ואני עומד מן הצד מסתכל על עליו, סומך על התפילה, מסתכל עליו, מסתכל עליו, מסתכל עליו. הוא רואה שאני מסתכל עליו, פתאום הכיסא שלו נשבר! אתם יודעים מה זה נשבר? זה כיסא עוד של הצבא מברזל! זה לא כיסא מקרש, מברזל! פדיחה כזו! הוא ישר קם, מסתכל עליי: "תעוף מפה! אתה משוחרר"! איך רצתי! ישתבח הבורא רצתי לטרמפיאדה זה היה בבית-אל. חביבי, הגיע טרמפ ישר לבית! מבהיל הרעיון! אפצ'י בתפילה, זה לא צחוק.

יש מעשה מזוג שהגיעו לאיזה רבי קדוש, אמרו לו שיתפלל עליהם לזרע חי וקיים. אז הוא אמר להם אם אתם רוצים שאני אתפלל, זה יעלה להם עשרת אלפים דולר. והם לא בלא אמצעים. מה זה?! הרבי רוצה כסף בשביל להתפלל עלינו ולברך?! עשרת אלפים דולר! מאיפה יש לנו??? יצאו החוצה, בכו להקב"ה, אמרו  לו אין לנו, אלא אתה! אין לנו כסף, אין לנו כלום והתחילו לבכות לפניו ופה ושם. והם נושעו. אחר כך הרבי אמר להם את הסיפור. אמר להם: כל זה שאמרתי להם עשרת אלפים דולר, זה בשביל שאתם לא תשלמו ותתפללו בעצמכם, מתוך שתבינו שאין לכם שום מפלט! רק ה'! אז התפילה יצאה מעומק הלב ונושעתם. זה היה התרגיל.

.....

שואל: אני רוצה להגיד בעבודה.... 14 שנה. שבע שנים לא היה לי ילדים. הלכתי לרופאים, למוחים, לפסיכולוגים, לא יודע לאן. אמרו לא יודעים מה, תפסיק טיפולים, תשלם כספים. הלכתי עם הדוד שלי לרבי אבוחצירא בהושענא רבה. הוא אמר אני כל שנה בא לפה  

הרב אמנון יצחק: ככה היה עושה הסטייפלר זצ"ל היה צועק על אנשים שבאים אליו: מה אתה בא אליי? י'עצלן! תתפלל אל ה'!

התפילה שלנו אל ה' היא בחינת עמידה מאחורי הדלת. באיזה מידה ומעלה שהגיע האדם. ועד כמה שלא יהיה זך ומזוכך, עדיין עומד הוא מאחורי הדלת, מאחורי המסך של החומר שמפסיק וחוצץ משם הוא מתפלל לקונו. אבל מי שמאמין גדול שמבוררת אצלו מציאות ה' והשגחתו, ישנן איתות כאלה בימי חייו בהימצאו בצרה גדולה שאין לפניו מנוס ומפלט וכל תקוותו ותוחלתו יהיה לה', שמתעוררים בקרבו רגשות אמונה ממעל, מאירים ומזהירים את כל הווייתו ומהותו. ובהרגישו ברור, כי ה' הוא בפנים ושומע את תפילתו, מתעורר בו רגש זה שנמצא בכוחות האדם. לא לפנות אליו בתפילה ובקשה, כי אם לדרוש ולצוות. וזוהי התביעה שתבע ה' משה, כי הוא משה במעלת רוחו ונפשו וזכות חומרו, ועל ידי בהירות אמונתו, היה צריך להיות במצב מרומם כזה שיוכל לצוות ולגזור, בעת שישראל נתונים בצרה כזאת, הצרים אחריהם והים לפניהם ואין שום מנוס ומפלט, לא עת להאריך בתפילה מה תצעק אלי? , גזור! ואני אקיים! דבר ואני עושה!

בזה יאירו לנו דברי הגמרא בברכות ל"א: חנה הטיחה דברים כלפי מעלה שנאמר: "ותתפלל על ה'". מלמד שהטיחה דברים לפי מעלה. ואמר רבי אליעזר: אליהו הטיח דברים כלפי מעלה שנאמר: "ואתה הסבות את ליבם אחורנית". משה הטיח דברים כלפי מעלה שנאמר: "ויתפלל אל ה' ". אל תקרא אל ה', אלא על ה'. שכן קוראים לאלפין עיינין. וכן אצל פינחס שעשה פלילות עם קונו. שנאמר: "ויעמוד פינחס ויפלל". מלמד שעשה פלילות עם קונו. הדברים מפלאים! איך יערב אנוש להטיח דברים כלפי הבורא? חנה התפללה על ה'- הטיחה דברים, משה הטיח דברים. כי התפלל על ה'. ופינחס שפט עם קונו כביכול, עם ריבונו של עולם. איך יעין ויערוב איש בליבו לשפוט שפוט עם הבורא?! הרי ה' הטוב והמטיב מתנהג עם ברואיו בתכלית הטוב, כאב נאמן ורחמן עם בניו. איך זה אפשר לילוד אישה לבוא בטרוניה עם הבורא כביכול?! ומה גם, קדושי עליון, ועוד שהם נענו מה' על דבריהם! ה' לא העניש אותם וענה להם. סתומים ומופלאים דברי חכמים זכרונם לברכה.

אבל על-פי דברנו, שמוציאים אנו אותו הרגש באדם, יש כבר פתח ומבוא לפנינו לפתור את העניין הזה. ומרגישים גם אנו איך זה ירע כדבר הזה- הטחת דברים כלפי מעלה. על ידי ההתבררות הגדולה באמונת ה',כשמרגישים את השגחת הבורא והכח והממשלה שרק בידו וכשמכירים את טובתו יתברך, אז כאשר רואים את הרע והקטרוג השורר בעולם, יש שמתעורר בקרבו תלונה והטחת דברים והוא בא לשפוט איתו, הלא לתת בידך והיכולת בכוחך, למה תחריש. מובן אבל כי בדרך זו לאחוז בה וללכת על פיה יש גם סכנה גדולה, כי אם לא יצא אותו הרגש מנפש האדם על פי אמונה נמצאת בקרבו במידה שלמה, ומוצא הדברים לא מהד אמונתו מה', הסכנה נוראה. החילוק הוא כחוט השערה. הנה רואים אצל משה רבנו שה' אומר לו: דבר! ויסעהו, צווה! תגזור! 

אבל היה מקרה שמשה רבנו בא בטרוניה להקב"ה ונענש בעונש חמור ביותר. "מאז באתי לפרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה והצל לא הצלת את עמך". "ויאמר ה' אל משה: עתה תראה אשר אעשה לפרעה". פירשו חכמים זכרונם לברכה: במלחמת פרעה אתה רואה, ואין אתה רואה במלחמת שלושים ואחד מלכים שיעשה בהם נקמה יהושע תלמידך. "עתה תראה" פירושו רק אתה תראה שאני מציל את ישראל. אבל העונש שלך שלא תכנס לארץ ולא תהיה שוטף בהכנעתם של 31 מלכים. זה יעשה התלמיד שלך יהושע עתה תראה ולא תראה במלחמת 31 מלכים. מכאן, שנטל משה את הדין לא להיכנס לארץ. וכל זה הוא אמר משום שהיה כואב לו על צערם שדל ישראל, הוא לא דרש משהו בשבילו פרטי. שהוא התחתן לפני ה' תקט"ו תפילות, הוא דיבר בתחנונים. תקט"ו תפילות, 515 תפילות. אבל פה הוא תבע את המצב, אבל מה הוא הוסיף? מילים שלא היה צריך להוסיף :"והצל לא הצלת את עמך". נורא הוא העונש שנענש משה בשביל זה, שאמר לה': "הצל לא הצלת את עמך", שלא ייכנס לארץ ישראל. אתם יודעים מה זה לא להיכנס לארץ ישראל? אחרי שהוא סובל נדודים של 40 שנה במדבר, בתקווה להביא את עם ישראל לארץ, שזהו הייתה משאת נפשו. הלא נוכל לתאר את גודל תשוקתו של משה להיכנס לארץ ישראל. סגולותיה העקירות של ארץ ישראל שיכולות לעלות את נפש האדם למרומים. המצוות העיקריות התלויות בה, מצוות התלויות בארץ, והתיקון שהיה משה יכול לעשות לכלל ישראל, שכל זה היה תלוי אם ייכנס ויכניס משה רבנו לארץ, כמו שאמרו חכמים זכרונם לברכה: "אלמלא משה היה מכניס את ישראל לארץ, לא גלו". לא היו עובדים יותר עבודה זרה ולא היו גולים, והיה מביא את העם ואת העולם לתיקונו. אז הוא נתאווה מאוד להיכנס לארץ. מה לקבל עונש כזה? על והצל לא הצלת את עמך". מה שאתה רואה כרגע, זה לא אומר מה שאני מציל. אדם לפעמים שופט נמהר ונחפז, דברים שהוא רואה כרגע. זה לא הולך על כרגע. בשעה שאתה חושב על כרגע, הקב"ה יש לו כבר תוכניות, יש לו פעולות, הכל זז. אל תשפוט על פי רגע.

כל זה בא למשה, מפני שלא הייתה תביעתו נכונה כפי מידת התבררותו באמונת ה'. ונפלטו לו דברים "והצל לא הצלת את עמך". ואם כן, כיוון שהתביעה יצאה לא מהד הנכון של ברור האמונה, חוצפה היא כלפי שמימה. יש גם אנשים שממהרים להגיד ככה כלפי אנשים אחרים. בדרך של חוצפה דברים, לא מבוררים על פי האמת.  אבל בגלל שהם רוצים להמחיש את מה שהם חווים, עוברים, חושבים, חוששים וכו', לפעמים מגזימים בגוזמת יתר, וזה כבר גולש לחוצפה , ולכן לא יקבלו גם תשובה.

ויש ללמוד מכל זה, עד כמה צריך כל אחד לברר אצלו, את בהירות האמונה. שעל ידי האמונה אפשר לפעול נפלאות. לצוות כביכול, לבקוע הים ויבקע. בי פינחס בן יאיר בא לנהר ואמר לו "חלוק ממך". לא אמר לו מה דעתך. ישר גזר עליו גזרה. נכנס איתו לעימות ישיר. לא עם הנהר, עם השר לו. אבל "חלוק ממך". בל יש לדעת כי לאחוז בדרך כזאת שכנה נוראה, כי אם לא יעשה כה נכון בדיוק, על פי אמונתו המבוררת, סכנה היא להיענש חס ושלום בעונש מר.

ובזה יש לברר את הגמרא בתענית י"ט: חוני המעגל עג עוגה ועמד בתוכה. ואמר לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, אניני זז מכאן עד שתרחם על בנייך ותוריד גשמים. זהו! חג עוגה, אומר אני לא יוצא מכאן עד שאתה תוריד גשמים. התחילו גשמים מנטפים. אמר " לא כך שאלתי. התחילו לרדת בזעם. אמר" לא כך שאלתי, אלא גשמי רצון, ברכה ונדבה. ירדו כתיקונם. נס, מופת, צדיק גוזר הקב"ה מקיים. שלח לו שמעון בן שטח: "אלמלא חוני אתה, גוזרני עלייך נידוי". אבל מה אעשה? שאתה מתחטא לפני המקום ועושה לך רצונך, כבן המתחטא לפני אביו ועושה לו רצונו. אלמלא חוני הוא, היה מנדה אותו שמעון בן שטח. למה? הלא טוב שאל? ולמה ינודה? אבל לפי מה שביארנו ניחא. הרי סכנה גדולה היא בתהלוכת האדם באופן זה, כי אם לא ישמע הקב"ה בדרישת האדם את ההד הנכון של בהירות באמונת ה', אין זאת לא חוצפה כלפי השמימה. ולכן, אמר שמעון בן שטח: "אלמלא חוני אתה, גוזרני עלייך נידוי". שאין לאדם לסכן את עצמו בדרך נוראה כזאת. שאם יטה בה מעט הצידה, סכנה היא לפני. אבל מה אעשה?שאתה מתחטא לפני המקום עושה רצונך כבן המתחטא לפני אביו ועושה רצונו. בחינה היא שמהד האמונה יוצאים אצלך הדברים כלפי מעלה. אז לכן אתה לא תקבל נידוי. ועל כן יש לאדם להשתדל הרבה לברר אצלו את האמונה ביתר בהירות. כי שונה האדם שמבוררת אצלנו האמונה מזה שאינה מבוררת כל כך.

מעשיו הם אחרים, פעולותיו הן אחרות. וכן בנוגע לעבודת ה'. כל מה שמבוררת ובהירה יותר האמונה, הרי עבודתו אחרת לגמרי. והדרך הישרה מובילה לזה, היא לא להסיח דעת מה' יתברך. אם אדם לא מסיח את דעתו מה' יתברך וזוכר אותו תמיד ויודע ומרגיש שהוא משגיח על הכל תמיד, ככתוב :"הישמר לך פן תשכח את ה' אלוקיך". ולא רק לזכור אותו, אלא גם לכת תמיד איתו. ולחיות איתו ועימו בכל העניינים ובכל העסקים הסובבים את האדם. זאת אומרת, בכל דבר אתה צריך את ה' איתך. גם בדברים שנראה לך שבידך לעשות, תמיד תבקש את חפץ ה' שיעלה בידך, שיהיה לימינך, "כי מימיני בל אמוט".

ישנם אנשים שגם הם מאמנים בה' ויודעים שהשגחתו היא בעולם וגם שומרי מצוות הם, אבל להכניס את ה' בחייהם סבורים לאו דווקא. לאו דווקא. הם גם יראים מזה, מפחדים שכל החיים שלהם יסתובבו על אופני השגחה. שכל דבר הם ידעו שמושגחים מבחינת "שויתי ה' לנגדי תמיד", שה' רואה בכל מעשי, הם לא יכולים לסבול את המצב הזה של ביקורת תמידית ועין פקוחה על מעשיהם, הם מעדיפים לשכוח לכמה זמן בחגים, בשבת וזה, הם יזכרו את הקב"ה בימות החול כל הזמן, להגזים שהוא כל הזמן איתך. לא רוצים! חושבים  יותר רצוי לעמוד במרחק מסיבובי השגחה. ורוצים לנהג עולמם בעצמם. אבל על כל אדם חובה להשתדל להכניס את הבורא בחייו בכל העניינים והעסקים שלו. לחיות את חייו לפי דרכיו והנהגתו. כי יכולים לחיות איתו וחייבים לחיות איתו. וטוב לחיות איתו. כשאתה איתו הוא איתך, ממילא מה שתרצה אבא ייתן.

"אז ישיר משה..." חזרנו להתחלה.  הדא היא דכתיב: נכון כיסך מאז. אמר רבי ברכיה בשם רבי אבהו: אף על פי שמעולם אתה לא נתיישבה כסאך ולא נודעת בעולמך, עד שאמרו בניין שירה. ולכן נאמר נכון כסאך מאז. משל למשל שעשה מלחמה וניצח ועשו אותו אוגוסטוס. מה יש כבוד בין המלך לאוגוסטוס? אלא, מלך עומד על הלוח ואוגוסטוס יושב. ככה אמרו ישראל: "באמת, עד שלא בראת עולמך, היית אצתה ומשבראת עולמך, אתה הוא" . אלא, כביכול עומד, שנאמר: "עמד, וימדד ארץ". אבל משעמדת בים ואמרנו שירה לפנייך באז, נתיישבה מלכותך וכסאך נכון. הבא, נכון כיסאך מאז, באז ישיר.

גם מקודם היה נודע הבורא בעולם, אך הוא היה עוד בבחינת עומד. הסברנו אתמול שעומד פירושו עדיין צריך להילחם, כי המצרים עוד היו קיימים גם אחר עשר המכות. אבל בקריעת ים סוף, שהקב"ה טיבע את המצרים ולא נשארו אויבים, אז כביכול נתבססה מלכותו יתברך וראו שהוא שולט בכל עד הסוף והייתה אמונה שלמה. אז זה נקרא אוגוסטוס שיושב על הכיסא, כבר אין מלחמות לפניו. גם מקודם היה נודע הבורא בעולם, אך הוא היה בבחינת עומד, עוד לא נתיישב בעולם. תשימו לב עכשיו לנקודה: היה בבחינת עומד ועוד לא נתיישב בעולם, כאילו חיכו חס ושלום שיעבור. יופי! יש הצלה, יש הכל, פה, שם, זהו! זהו! גמרנו, נגמר עכשיו, אנחנו עכשיו יוצאים, ממשכים לבד כמו שאומרים. אבל כשאמרו עם ישראל שירה, אז נתיישבה מלכות ה' וכיסאו נכון! אבל שראו שזה לא נגמר, הקב"ה עדיין צריך ללוות אותנו הלאה, הלאה, הלאה, כי הנה המצרים רודפים עוד, ואלה שקיבלו את המכות עדיין קיימים. אתה נתיישבה מלכותך ואתה שהוא שיקע את המצרים בים. אז כיסאו נכון. וזה היה חובה של כל אחד מישראל. להשתדל להכין כיסא בעד הבורא יתברך שיתיישב אצלו. שאלו פעם שאלה: היכן הקב"ה דר? והשיבו בכל מקום שמוכנים לקבל אותו. אז תכינו כסא לקב"ה. יש מכינים כסא לאליהו הנביא, בפסח, בברית, כסא להקב"ה, הכסא שלו חסר. כי יד על כסאך, מלחמה לה' בעמלק. להכין כסא אצל בבית, להקב"ה?! להכין כסא בעד הבורא שיתיישב אצלנו! לא רק להרגיש הוא עומד, נלחם מידי פעם ואז שהוא יעבור. צריך להכין אותו בכל העניינים, לחיות איתו, כי טוב לחיות איתו ובעזרת ה' באורו נראה אור!