למה דוקא פסח ומילה הקב"ה ציוה את ישראל בצאתם ממצרים? למה דוקא על ידי פסח ומילה זכו לשכר יציאת מצרים? בלעדי המצוות האלה היינו עירום ועריה מן המצוות ולא היתה לנו זכות לצאת. וה' ציוה אותנו בשתי מצוות, ובזכותם יצאנו ממצרים.

אז בספר קרבן אשר הוא ביאר, לפי מה שאמרו חכמים ז"ל בקידושין ל"ט. שכר מצוה בהיא עלמא ליכא, שכר על מצוות בעולם הזה אין, אין שכר שמשתלם, נותנים לאדם בעולם הזה על המצוות. רק רשעים מקבלים שכר בעולם הזה לפי מה שהם מעריכים את המצוה, כי משלמים להם פה להענישם שם, הם לא מייחלים לחיי העולם הבא, הם רוצים עולם הזה, אבל בעקרון שכר מצוות בזה העולם אין. אז לפי זה איך יצאו ממצרים בשכר שתי המצוות האלה? הרי הגמרא אומרת שאין שכר על המצוות בעולם הזה.

בביאור הדבר כתב בספר תבואות שור, שזה משום שעל ביטול מצוות עשה אין מענישים אלא רק בעידנא דריתחא, אם אדם עובר על מצות עשה, לא הניח תפילין, לא בירך ברכת המזון, לא התעטף בטלית, זה מצוות עשה, לא מענישים אותו, מתי מענישים אותו? מענישים אותו בזמן שיש דין מן השמים, בעידנא דריתחא, אז בן אדם שאפילו לא חייב במצות ציצית, ציצית קטן, כי זה חובת הבגד, לא חובת הגברא, וזה ענין גדול לפי הזוהר הקדוש וזה נקרא עיטוף של קדושה ואם לא זה מבזה את העיטוף הזה ולא יוכל לעמוד בפני ה', יש תיאור קשה מאד בענין הזה, אפשר לראות בשתילי זיתים בעניני ציצית שמה, מביא את הציצית. מכל מקום, אבל יכולת לעשות ציצית וללכת מעוטף בציצית קטן ולא עשית אז בשעה שהדין מתוח אז יכולים לפגוע בבן אדם גם על ביטול מצות עשה כזאת, שהיא לא חובת האדם אלא חובת הבגד.

אבל כעקרון על ביטול מצות עשה אין מענישים אלא רק בעידנא דריתחא, לכן גם מי שעושה מצוות עשה אי אפשר להעניק לו שכר. ככה אומר בעל תבואות שור. אז אם אתה לא נענש אתה גם לא תקבל שכר, כי מצוות עשה לא נענשים עליהם, רק לאחר העולם הזה, אבל אם לא נענשים אז גם לא מקבלים שכר.

יוצאים מן הכלל שתי מצוות, פסח ומילה, פסח ומילה הם מצוות עשה שיש בהם כרת, יש עונש שמי שלא מקיים מצות קרבן פסח ומי שלא עושה מילה, אז יש עליהם דין כרת שהם מתים בין גיל חמישים לשישים, אז זה עונש ממש על מצות עשה, עונש. אז אם יש עונש על ביטולן אז יש גם שכר על קיומן, קודם אמרנו במצוות עשה כיון שאין עונש אין שכר, זה נכון, כי אין עונש אז אין שכר, אבל בשתי המצוות האלה שמפורש זה בכרת וזה עונש בעולם הזה, אז כיון שיש עליהם עונש יש גם שכר בזה העולם. וכיון שהיו ערומים מן המצוות והיו זקוקים לשכר שבזכות זה יצאו ממצרים, נצטוו על פסח ומילה דוקא, כי עליהם יש שכר ובזכות זה יוכלו לצאת, שמתן שכרם בזה העולם. ברור עכשיו למה שתי המצוות האלה? יש עוד טעמים אבל עכשיו מובן שזה לא סותר את מה שכתוב בקידושין ל"ט שכר מצוה בעיא עלמא ליכא, זה נכון, שכר מצוה אין בעולם הזה, אבל זה בגלל שגם אין עונש בעולם הזה, על שכר מצוות עשה, אבל על מצוות שיש עליהם עונש כגון פסח ומילה שהם בכרת אז יש גם שכר בעולם הזה.

אז תרוצו למילה, תרוצו למילה, מקבלים שכר בעולם הזה, גם מוחלים על עוונותיו של האדם וכו', אתמול זכינו במצות מילה פה בבית הכנסת ברוך ה'.

טוב, עכשיו אנחנו מתחילים להכנס לסוגיות מאד מעניינות.

"ואעבור עלייך ואראך מתבוססת בדמייך ואומר לך בדמייך חיי ואומר לך בדמייך חיי". רש"י בספר שמות פרק י"ב פס' ו' אומר, ומפני מה הקדים לקיחתו לשחיטתו ארבעה ימים? הרי הם קשרו את השה למיטה, לכרעי המיטה, לרגלי המיטה ארבעה ימים לפני, מפני מה הקדים לקיחתו לשחיטתו ארבעה ימים שצריך להמתין קשור למיתה, מה שלא ציווה כן בפסח דורות, הרי בפסח שאנחנו עושים אח"כ אנחנו לא צריכים לקשור ארבעה ימים לפני. היה רבי מתיא בן חרש אומר, הרי הוא אומר, יחזקאל הנביא פרק ט"ז פסוק ח' "ואעבור עלייך ואראך והנה עתך עת דודים הגיע שבועה שנשבעתי לאברהם שאגאל את בניו ולא היו בידם מצוות להתעסק בהם כדי שייגאלו, שנאמר "ואת ערום ועריה", ונתן להם שתי מצוות, דם פסח ודם מילה, שמו באותו הלילה, שנאמר שם, "מתבוססת בדמייך" - בשני דמים, מתבוססת בדמייך - בדם קרבן הפסח ובדם המילה שמלו באותו הלילה.

הפשטות של דברי רש"י זה שמלו בלילה שבו  יצאו ממצרים, וכך הבינו רבים ממפרשי רש"י, אולם בעלי התוס' פירשו בדברי רש"י, שכוונתו ללילה שבו לקחו את הפסח, דהיינו ארבעה ימים קודם לכן, אז הם מלו, שהרי ג' ימים, שלשה ימים יש סכנת הדרך, כי בהיותם כואבים, ולכן הקדימו למול אז שלקחו את השה וקשרו אותו לכרעי המיטה. זה אומרים בעלי התוס' שזה הכוונה.

אולם מהלשון של רש"י כאן שרש"י אומר במפורש שמלו באותו הלילה, שנאמר "מתבוססת בדמייך" - בשני דמים, אז זה באותו הלילה שהיה הקרבן פסח, אי אפשר לפרש אחרת. וכן בביאורו למסכת כריתות גם כן, שמה בדף ט. עולה בבירור שהם נימולו בליל יציאתם ממצרים.

וכך נאמר במדרש, במדרש רבה פרשה י"א, אודות המילה הזו של כלל ישראל, מי מלן? רבי ברכיה תנא לה בשם רבי שמעון בר יוחאי, משה מוהל ואהרן פורע ויהושע מוצץ. ויש אומרים, יהושע מוהל ואהרן פורע ומשה מוצץ. יש פה שאלה ותמיהה גדולה שמובאת כאן, הגאון בעל מנחת אלעזר בשאלות ותשובות משנה שכיר בסימן קצ"ה אומר, הלא במדרש נאמר שמשה היה מל ואהרן פורע ויהושע מוצץ, וגם אם נאמר שעמדו כל ישראל כולם בשורה אחת, ומשה היה חותך והולך מאחד לאחד כסדרן בלי הרף, גם אם יהיה זמן החיתוך רק רגע אחד, דהיינו חלק שישים מדקה, ז"א כל שניה הוא היה מל, לא יכול היה להספיק למול את ישראל בתוך שש שעות. ואם נאמר שעשה שליח, שיעזור לו, צריך היה המדרש לומר מי היה השליח, כי כתוב בדיוק הוא מוהל ואהרן פורע ויהושע מוצץ, אז צריך היה לומר המדרש מי היה השליח, ובפירוש היה במדרש שרק משה ורק אהרן ורק יהושע עסקו במילה הזו. בעל כרחנו שזה היה דרך נס גדול, ולפלא כי לא העירו בזה המפרשים. אבל תיכף נראה שאולי יש לנו חצי תירוץ על זה.

אולם הגאון רבי דוד פרדו בעל משכיל לדוד תמה כמה תמיהות על דברי רש"י שמלו באותו הלילה, קושיה ראשונה, הלא מילה זמנה ביום ולא בלילה, ועוד, שלילה זה הוא יום טוב, יום טוב, פסח, ומילא שלא בזמנה אינה דוחה יום טוב, ביום השמיני ימול זה מילה בזמנה, שזה היום השמיני, אבל אם היא דחויה מסיבה כל שהיא ולא יכלו לקיים את המילה ביום השמיני, אז אם נגיד הם רוצים לימול בתשיעי ובתשיעי זה יום טוב או שבת, לא מלים. למה? מילה שלא בזמנה אינה דוחה יום טוב. אז זה עוד קושיה, הרי הם לא מלו בזמנם, זה לא ביום השמיני שלהם, כולם כבר. ועוד, איך הועילה להם אותה המילה שיכלו לאכול את קרבן הפסח? הרי בשעת שחיטה וזריקה, שחיטת הקרבן וזריקת הדמים עדיין ערלים היו, וממה נפשך, אם שחטו עליהם, ז"א הקרבן נשחט עליהם הרי הקרבן פסול, כדברי המשנה שחטו לערלים פסול, ואם לא שחטו איך אכלו? והלא אין הפסח נאכל אלא למנויו, אתה צריך להיות מנוי בחבורה שאוכל את הקרבן, הקרבן נשחט לחבורה למנויים, אז איך הם אכלו? אם מצד ערלים ששוחטים לערל לא מועיל, ואם לא שחטו עליו בלי להיות מנוי גם לא יכול לאכול. אז איך הם אכלו את הפסח?

ואף שאפרש לתרץ את כל אלה הקושיות שהוראת שעה היתה, הוראת שעה היתה כדברי בעל יפה התואר על המדרש בשמות רבה פרשה כ"ו, ז"א זה היה הוראת שעה, אין ברירה, אין ברירה, אי אפשר לעמוד בכל התנאים האלה אז היתה הוראת שעה כרגע לעשות באופן הזה, כמו שלפעמים אפשר לעבור בהוראת שעה, כמו שעשה אליהו בהר הכרמל, אפילו שלא מקריבים בבמות חוץ מבית המקדש או במשכן, אבל בהוראת שעה על פי ה' אפשר לעשות גם לא כפי ההלכה בהוראת שעה, אז זה התירוץ שמביא יפה  תואר ממילא נפלו כל הקושיות.

אבל אומר המשכיל לדוד, רבי דוד פרדו, תירוץ זה הוא דחוק. ולא עוד אלא שעל עיקר הדבר יש להקשות, למה זה לא ציווה הקב"ה שימולו קודם לכן ויעשו המצוה כתיקונה, מה הבעיה להגיד להם שבועיים לפני תעשו ברית מילה כי אתם עומדים לצאת בכך וכך ואתם צריכים לאכול את הקרבן רק מי שהוא מהול? כתוב כל ערל לא יאכל בו, אז לא יכולים להיות ערלים, אז מה הבעיה להגיד שבוע שבועיים לפני והכל, אז למה לא אמר להם ה' לפני? למה צריך הוראת שעה? למה להדחק?

טוב, אז זה הקושיה שלו, של המשכיל לדוד, ובטרם הוא מיישב מקדים בעל משכיל לדוד ומביא מדברי המדרש שעליהם מתבסס רש"י בדבריו שמלו באותו הלילה, רש"י מבסס דבריו שמלו בלילה על מדרש. וכך דברי המדרש, בשמות רבה פרשה י"ט: כיון שיצאו ישראל ממצרים אמר הקב"ה למשה, הזהר לישראל על מצות הפסח, כל בן נכר לא יאכל בו, מי שמעשיו מנוכרים לאביו שבשמים לא יאכל בו, כיון שראו ישראל שפסל לערלים לאכול בפסח, עמדו כל ישראל לשעה קלה ומלו, כי הבינו שאי אפשר לאכול את הקרבן בלי מילה. אומר המדרש, והרבה מהם לא היו מקבלים עליהם למול, הרבה לא קיבלו על עצמם למול. אמר הקב"ה שיעשו הפסח וכיון שעשה משה הפסח גזר הקב"ה לארבע רוחות העולם ונושבות בגן עדן ומן הרוחות שבגן עדן הלכו ונדבקו באותו הפסח, אז הדביקו לקרבן פסח את הריח של גן עדן, זה גן עדן התחתון, נתכנסו כל ישראל אצל משה, אמרו לו בבקשה ממך האכילנו מפסחך, פששש ריח כזה לא יכולים לעמוד בזה, זה לא סיחים, ריח גן עדן היה בקרבן, אמר הקב"ה, אם אין אתם נימולים אין אתם אוכלים, מיד נתנו עצמם ומלו, ונתערב דם הפסח בדם המילה. והקב"ה עובר ונוטל כל אחד ואחד ונושקו ומברכו, שנאמר "ואעבור עלייך ואראך מתבוססת בדמייך" שני דמים, דם המילה ודם קרבן הפסח, "ואומר לך בדמייך חיי" בדם פסח חיי ובדם מילה חיי, זה המדרש.

הרי לנו מדברי המדרש שלא כל ישראל מלו באותו הלילה, אלא רק קצתם, ואם כן מובן הענין. הקב"ה רצה לזכות את ישראל במצות המילה, שהיא מצוה חמורה ויש בה צער הגוף, כדי שבזכותה יהיו ראויים לגאול, שכן הם היו ערומים ממצוות, ומצות הפסח לא היה מספיק, לא היה מספיק, אין בה די, למה? כי אין בה שום צער אלא אדרבא, הנאה וטעם, זה חכמה? זה חכמה? אם כן נאמר עכשיו שסדר הדברים כך היה: הקב"ה ציוה עליהם "וכל ערל לא יאכל בו", והכוונה היתה לצוותם שימולו בעשור לחודש כפי שאמרו התוס', שכן כאב המילה הוא שלשה ימים, כדי שביום י"ד שהוא זמן שחיטת הפסח יהיו כבר בריאים, ועוד, שאחר המילה צריך טבילה לגר, כי מל ולא טבל כאילו לא מל, וקיימא לן שאינו טובל עד שיתרפא מן המילה, ולכן היו צריכים למול בעשירי לחודש כדי שיוכלו לטבול ביום י"ד, ויוכלו לשחוט את הפסח לאחר שנכנסו לברית, כי הקרבן לא יהיה לערלים, וכדי שירצו למול אמר להם שיקחו ביום הזה שה לבית אבות, להזכירם שהם צריכים לעשות את הפסח וכל בן זכר ערל לא יאכל בו. ועל ידי זה יכנס בהם חשק למול ולכך הקדים לקיחתו בו ביום.

ואכן, לרוב מבני ישראל הועילה לקיחת הפסח ארבעה ימים לפני ומלו מיד, אבל קצתם עדיין לא מלו, עד שהוצרך הקב"ה לגזור על ארבע רוחות השמים שינשבו מגן עדן ויביאו את הריח ויכניסו אותו בקרבן, כפי שהתבאר במדרש שהבאנו. ומכיון שחלק מישראל היו נימולים וחלק ערלים, נוכל לומר שציוה משה לשחוט כל פסח על חבורה, שיהיו בה מקצת ערלים ומקצת נימולים, וזה מועיל? הרי אמרנו, כל ערל לא יאכל בו, כדברי המשנה, מה אומרת המשנה? שחטו למולים ולערלים כשר. אם זה לערלים בלבד לא כשר, אם זה למולים ולערלים כשר. ואפילו זריקה למולים ולערלים - כשרה, כפי שפסק הראב"ד בפרק ב' מהלכות קרבן פסח, ועל ידי זה יכלו לאכול את הפסח גם אלו שנימולו בלילה לאחר שנשחט הקרבן, גם לדעת הרמב"ם הסובר שאין מכשירים במקצת ערלים אלא בשחיטה ולא בשאר עבודות נוכל לתרץ ששחטו רק על המולים, ואלה שנימולו אח"כ אכלו גם כן, כי מה שאינו נאכל שלא למנוייו הוא רק עשה, מצות עשה, ורק בפסח דורות לעתיד צריך לשמור עשה זה, כי בפסח דורות יש תקנה לאלו שנאנסו ולא נמנו בראשון, בקרבן במועדו, שיכולים לעשות פסח שני, אז לכן הם לא יכולים להצטרף, אבל בפסח מצרים שהם עדיין לא נצטוו על פסח שני אפשר לומר שיבוא עשה של פסח שהוא חמור, שיש בו כרת, והוא גם עשה דרבים, וידחה את העשה שלפי אכלו תחוסו. אז אם כן יש תירוץ שיכלו לאכול גם כשהם היו ערלים.

ומה שהקשינו שאין מלים בלילה, צריך לומר שנימולו קודם צאת הכוכבים, וכוונת רש"י היתה - סמוך ללילה ולא בלילה ממש. אז זה דוחק אבל ככה הוא רוצה לתרץ, ולומר שאפשר להסתדר בכל מקרה גם לפי הציור הזה עם כל הקושיות שהוא שאל, מילה זמנה ביום לא בלילה וגם זה דוחה את היום טוב וכו', ועוד איך הועילה להם המילה שיכלו לאכול קרבן פסח, והרי שחיטה וזריקה עדיין ערלים היו וכו' וכו' וכו'.

עכשיו לענין יום טוב הוא לא ענה לנו בינתיים, אבל אנחנו נקבל תשובה ממקום אחר.

גם מהגאון רבי אליהו רגולר, בעל שו"ת יד אליהו בסימן נ"א, תמה תמיהות על דברי רש"י שמלו באותו הלילה, שהרי קיימא לן ביבמות ע"ב, מילה פסולה בלילה. אבל הוא יישב את הדבר על פי הזוהר הקדוש, שאותו הלילה היה לילה כיום יאיר, כך לשון הזוהר פרשת בא ל"ח, הוה נהיר לילא כיומא דתקופא דתמוז, וחמה כל עמא דינו בקודשא בריך הוא, הדא הוא דכתיב "ולילה כיום יאיר כחשה כאורה". אז הזוהר אומר לנו שהלילה הזה האיר כמו יום בתקופת תמוז וכל העם ראו את דיניו של הקב"ה במצרים, עיני עינק, באור יום. וזה מה שכתוב בפסוק "ולילה כיום יאיר כחשכה כאורה", אז ז"א אותו לילה היה בו אור יום. אז לפי זה אם נגיד ככה, אז זה לא היתה מילה בלילה, זה היה בלילה שהוא היה יום. זה התירוץ.

הוסיף על כך הגאון רבי חנוך העניך קרלינשטיין זצ"ל, שיישב על פי דברי האור החיים הקדוש, על הפסוק "והגדת לבנך ביום ההוא", מתי אומרים את ההגדה? אומרים את ההגדה בלילה, ומה כתוב בפסוק - והגדת לבנך ביום ההוא, לא אומר והגדת לבנך בלילה ההוא, והגדת לבנך ביום ההוא, שאף שזמן מצות ההגדה הוא בליל ט"ו בניסן ולא ביום, מכל מקום לילה זה נקרא יום. וכך לשונו: "ואמר ביום ההוא כי הלילה ההוא יום יקרא ולא לילה, והוא מה שנאמר בתהילים קל"ט "ולילה כיום יאיר". ולא חש דהיינו לא חשש שתטעה לומר יום ממש, ממה שגמר אומר בעבור זה, הוא לא חשש שאתה אח"כ תעשה את כל הפסח ביום, למה? כי הוא אמר בעבור זה, מה זה בעבור זה? בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך, כמו שאמרו ז"ל בהגדה של פסח, ואז כולם יודעים שזה נאמר בלילה עד חצות. ואולי כי סמך בלילה ההוא עם והגדת, עם נס זה בכלל מצות ההגדה, שמה? שבלילה הזה היה יום, היה אור יום, כדי שיראו ישראל את הדינים של הקב"ה. עד כאן לשון האור החיים הקדוש, ולפי זה נוכל לומר שמשום כך יכלו למול בליל ט"ו בניסן במצרים, שהרי לילה זה יום הוא.

לפי זה אנחנו רואים, השאלה איך לילה ויום? אולם הגאון רבי שניאור זלמן מלובלין, בעל שאלות ותשובות תורת חסד, באור החיים סימן כ"ה באות ו', כתב שהתירוץ הזה דחוק, כי כיון שבלילה הזה קיימו ישראל גם מצוות הנוהגות רק בלילה, כמו אכילת הפסח ואכילת מצה מבערב, אם כן זה תרתי דסתרי, זה שני דברים שסותרים, ואין סברה לומר שהיה ללילה זה דין לילה לגבי מצוות שתלויות בלילה, ודין יום לגבי מצוות התלויות ביום. אז הוא אומר שיהיה קשה לפי התירוץ הזה שזה היה גם יום וגם לילה, לילה לדיני המצוות של לילה, ויום למצוות כמו מילה שהם ביום. אז הוא אומר שזה יהיה קשה התירוץ הזה.

אולי אפשר ליישב את זה גם, אם אור החיים הסתדר עם זה, יש עוד מי שמסתדרים עם זה, אפשר להגיד שיכולה להיות בחינה כזאת, שמציאות יכולה להיות לשני כיוונים, מציאות יכולה להיות לשני כיוונים, כמו שהמכות של מצרים הם חלו רק על מי שרצה ה' ולא חלו על מי שהוא לא רוצה, או כמו שיהיה יום בוער כתנור באחרית הימים והשמש תלהט רק את הרשעים ולא את הצדיקים, אז אתה רואה שהמציאות היא אחת - אש שורפת, ואת זה היא שורפת ואת זה היא מהנה, איך זה? אז אפשר להגיד שמציאות יכולה להיות כזאת שהקב"ה קובע שהמציאות תהיה באופן כזה, ממה? בגלל הצורך הזה אז זה כאילו בחינה כזאת שמקלה יותר על הענין.

בספר גן רווה בפרשת בא ישב באופן אחר, שאף לדברי הסובר בסוגיא במסכת יבמות, שאין מלין בלילה, אז הוא אומר אין זה אלא ממתן תורה ואילך, מה קשה לכם בכלל? מה קשה? רק ממתן תור הואילך. למה? שהרי דין יום האמור במילה נאמר רק בפרשת מילה שנאמרה במתן תורה, הדין שצריכים למול ביום נאמר רק בפרשת מילה שנאמרה במתן תורה, ולומדים את זה מהפסוק בפרשת תזריע "וביום" וביום, יום  יום, "וביום השמיני ימול בשר ערלתו", אבל לפני מתן תורה יכלו זרע אברהם לימול את עצמם אפילו בלילה ולא רק ביום, שהרי בפרשת מילה שנאמרה לאברהם אבינו נאמר רק "ובן שמונת ימים ימול בשר ערלתו", לא כתוב יום אבל, מה כתוב? אבל לא חייב. זה שהוא עשה בעצם היום נפלא, זה בשביל לפרסם את הדבר, אבל לא בגלל שהוא חייב, פה כתוב "ובן שמונת ימים" שמונת ימים מה לי יום מה לי לילה.

יש עוד פירוש, תיכף נשמע אותו, שהפירוש אומר שעד מתן תורה בכלל הלילה הלך אחרי היום, כי אדם הראשון נולד ביום, אז הוא התחיל לספור את היום משעה שהוא נולד עד למחרת, ורק ממתן תורה היום נגרר אחרי הלילה, כמו שאנחנו אומרים, "ויהי ערב ויהי בוקר", אבל עד אז, עד מתן תורה זה היה ככה, היום נגרר אחרי היום, אז ז"א שהלילה הוא בבחינת יום גם, אבל פה הוא אומר "ובן שמונת ימים" בן שמונה, העיקר שיהיה ביום השמיני שזה העשרים וארבע שעות האלה. ולא הוזכר שם כלל שהמילה צריכה להיות דוקא ביום ולא בלילה. אז לכן כל זמן שלא ניתנה תורה אין בכלל שאלה איך מלו בלילה, אין שום בעיה, למה שלא ימולו בלילה? לא היה חיוב לימול דוקא ביום. אז זה התירוץ שמביא בספר גן רווה.

וכך יישב גם הגאון בעל אור שמח, שרק ממתן תורה ואילך נאמר הדין שאין מלין אלא ביום, אבל לפני כן יכלו לימול בלילה. אז הסתדרנו מכמה כיוונים על מה שאמר רש"י שהם מלו בלילה וכו'.

עוד ביאור, ביאור נפלא על מה שמלו בליל יציאתם ממצרים אפילו שמילה אינה כשרה בלילה, זה בלי לקחת את התירוצים האחרונים. אמר הגאון בעל החתם סופר, בגמרא בפסחים פ"ד למדו שמילה שלא בזמנה אינה דוחה את השבת, כבר אמרנו את זה קודם, אינה דוחה, רק בזמנה דוחה שבת, אבל שלא בזמנה אינה דוחה שבת, אם כבר דחית אז עוד יום - זה דחוי, זה לא בזמנו, המצוה זה בזמנו, נדחתה מסיבה כל שהיא, לא תדחה את השבת מפני המילה. מאיפה לומדים את זה? מהפסוק "אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם", הוא ולא מילה שלא בזמנה. ז"א רק אשר יאכל לכל נפש, זה אתה יכול לעשות את המלאכה ביום טוב. הוא לבדו יעשה לכם, הוא לבדו דהיינו אוכל נפש הוא לבדו ולומדים ולא מילה שלא בזמנה.

וביארו בתוס' שאילולא הלימוד מהפסוק היינו דורשים קל וחומר, והיינו לומדים שכן צריך למול ביום טוב אפילו בדחוי, למה? היינו דורשים קל וחומר מאוכל נפש  ושמחת יום טוב, אוכל נפש - שצריך לאכול ביום טוב לכן מותר לבשל ביום טוב וכו',  מאוכל נפש ושמחת יום טוב שלא נכרתו עליהם שלש עשרה בריתות, הקב"ה לא כרת עליהם 13 בריתות כמו על המילה, ודוחים יום טוב בשביל אוכל נפש ושמחת יום טוב, אז קל וחומר מילה אפילו שלא בזמנה שנכרתו עליה 13 בריתות, אז מן הדין שתדחה שבת, ומשום כך נדרש מהפסוק "הוא לבדו" למעט מילה שלא בזמנה. אם לא היינו דורשים את זה מן הפסוק הוא לבדו למעט מילה שלא בזמנה, אז היינו לומדים בקל וחומר שגם מילה דחויה היתה דוחה שבת ויום טוב.

אבל כיון שהפסוק הוציא את זה בלשון הוא לבדו, מה לבדו, למעט מה? למעט מילה שלא בזמנה, לא נוכל לדרוש כבר את הקל וחומר, אבל בלעדי זה יכלנו לדרוש קל וחומר.

עכשיו יש לתת טעם, לכאורה מדוע נרמז המיעוט הזה שלא מילה שלא בזמנה, למה זה נרמז? למה דוקא בפסוק שענינו יום טוב של פסח? אם היינו רוצים שנלמד את הדין הזה של מילה שלא בזמנה הי אלא דוחה יום טוב ושבת, למה לימדו אותנו את זה דוקא בפסוק שהוא ענינו יום טוב של פסח, והפסוק בכלל לא מדבר על מילה בכלל, אז למה התורה קבעה שילמדו את זה דוקא פה שהוא לבדו זה הכוונה ולא מילה שלא בזמנה, תמצא פסוק אחר או תמציא פסוק אחר שיתאים, למה פה?

אלא הטעים החתם סופר, הלא אמרו ז"ל שבני ישראל מלו את עצמם בליל יציאת מצרים, ולכאורה הרי היתה זו מילה שלא בזמנה, שאינה דוחה יום טוב, הרי זה היה יום טוב, ואיך הם מלו  מילה? והרי המילה אינה דוחה יום טוב, איך הם מלו? והרי עכשיו למדנו שהיא לא דוחה, אז איך הם מלו ביום טוב?

אולם במדרש בשיר השירים רבה א' על הפסוק "עד שהמלך במסיבו נרדי נתן ריחו" המדרש דורש שבליל יציאת מצרים הופיע עליהם ריח טוב מבושם מבושם גן עדן, והיתה נפשם קוהה לאכול, כמו שלמדנו במדרש הקודם, אמרו לו, משה רבינו, תן לנו מה נאכל, אמר להם כך אמר הקב"ה, כל ערל לא יאכל בו, מיד כל אחד נתן חרבו על ירכו ומל את עצמו. אתם רואים מה עושים בשביל לאכול?

נמצא שאותה מילה בלילה ההוא היתה צורך אוכל נפש. הרי אמרנו רק צורך אוכל מותר ביום טוב, ומילא שלא בזמנה לא עושים, אבל פה המילה היתה לצורך אוכל נפש, כי הם אמרו תן לנו לאכול, אמר להם אבל כל ערל לא יאכל בו, אמרו  חותכים, חותכים לצורך אוכל נפש. איי, איזה תירוץ החתם סופר יבבי, לכן היה מותר להם לימול אף שהיתה מילה שלא בזמנה, וזוהי ההדגשה דוקא בפסוק הזה, "הוא לבדו יעשה לכם", דהיינו דוקא מילה בפסח ההוא היתה מותרת, למה? שכל ענינה אוכל נפש, אבל לא במקום אחר, זה היה חד פעמי, הוא לבדו, וזה מדויק גם בלשון הוא לבדו, המילה שאינה דוחה את היום טוב, אבל רק במקרה אחד זה היה מותר, הוא לבדו, אמנם לומדים מזה מיעוט משאר המקומות, אבל באותו הלילה הוא לבדו היה מותר בגלל צורך אוכל נפש. מבריק. מדהים.

ואילו הגאון הירושלמי רבי משה לייב שחור בעל אבני שוהם  יישב בהמצאה לשונית חריפה, הוא מסביר משהו, הוא אומר ככה: המילה היתה ביום, היא לא היתה בלילה, אה, אבל אמר רש"י שהם מלו באותו הלילה, אז איך אתה אומר שזה היה ביום? הוא אומר לא, מה שכתוב מלו באותו הלילה זה לא מלו, זה מלו - מוהל וערבוב, מוהל וערבוב, למול זה לערבב, למהול, למהול, מלו רק, רק את המלו את הדמים שבלילה הזה הם רק ערבבו את הדמים ביחד דם פסח ודם מילה, לא מלו חתכו, אלא מלו זה לשון מוהל ועירוב, זה מה שהם עשו, את זה הם עשו בלילה, מה הבעיה? מה הבעיה? מה הבעיה? מי אמר לך מלו כזה, מלו כזה, מלו כזה. ביום, ביום לפני. הוא אומר, וכך מפורש בתרגום יונתן, בספר שמות י"ב י"ג, כתוב "ויהי דם נכסת פסחה בגזרת מהולתה מערב לכון, הוא אומר שהדם של קרבן פסח ושל המילה היה מעורב לכון, ז"א זה אומר תרגום יונתן, וכן נאמר בתנא דבי אליהו, שערבו את הדמים זה בזה, וזו הכוונה בסיום דברי רש"י שנאמר "מתבוססת בדמיך" בשני דמים, מה הכוונה מתבוססת? בעירוב שני הדמים, פעולה זו היתה בלילה, אבל לא המילה. והוא מביא ראיה מדברי רש"י עצמו, רש"י בפירוש לספר תהילים לפרק מ"ב פסוק ט', אומר ישראל אומרים לקב"ה, זכרנו מה שעשית לנו במצרים, מצוה אחת שציויתנו ביום, בערב פסח ביום בערב פסח ערב זה ביום, לא ליל פסח, בערב פסח, ושמרנוה ובלילה גאלתנו, הרי מבואר שאפילו לשיטת רש"י שמה, איפה? בתהילים מ"ב, שמה לשיטת רש"י המילה היתה ביום ולא בלילה, כי מה הוא אומר, מצוה אחת שציויתנו ביום בערב פסח ושמרנוה ובלילה גאלתנו, אז הוא  נסמך על המקורות האלה, גם תרגום יונתן בן עוזיאל, גם תנא דבי אליהו וגם רש"י בעצמו, למרות שלעיל אמרנו בדברי רש"י שהוא לעיל שהוא מפורש שהמילה היתה בלילה, והיה לנו גם תירוצים שאין שום בעיה לימול בלילה, כי על מתן תורה לא היה חיוב ועוד כמה תירוצים שאמרנו.

אבל תראו איך המפרשים, איך הם מתחבטים ליישב כל דבר שיש עליו קושיה לא בורחים, מחפשים ליישב את הדבר שיסתדר עם הדין וההלכה והכל ולא יהיה קשה. לא גמרנו, אנחנו רק בהתחלה.

אז יש לנו פה עוד נקודה, איך הותר לשלשה לימול יחד בליל יציאתם ממצרים שהוא יום טוב, שאלה. בשו"ע יו"ד סימן רס"ו סעיף י"ד פסק המחבר, מרן השו"ע פוסק, ויש להזהר שלא ימולו שני מוהלים מילה אחת בשבת, שזה ימול וזה יפרע, אלא המל עצמו הוא יפרע.

כידוע שיש את בשר הערלה תופסים אותו חותכים אח"כ מורידים ויש שמה פריעה לעשות לחתיכת כרום דקיק, שזה נקרא פריעה חותכים אותו ומורידים אותו למטה, זה נקרא מילה ופריעה. מל ולא פרע כאילו לא מל, ז"א זה צריך להיות את שני הם, עכשיו היו שני מוהלים בבית כנסת, אם אחד ירצה למול ויפסיק, והשני יפרע אומר מרן זה אסור. להזהר שלא ימולו, אמנם הוא לא נוקט בלשון אסור אבל להזהר שלא ימולו שני מוהלים מילה אחת בשבת שזה ימול וזה יפרע, זה ימול את התינוק וזה יפרע אלא המל עצמו הוא יפרע.

אך בספר יד אליהו מלובלין כתב להוכיח ממה שמלו במצרים שלשה מוהלים, בליל פסח שזה יום טוב כמו שבת, אז מזה הוא רוצה להגיד שאפשר למול ע"י שני מוהלים בשבת ויום טוב. מה, משה ואהרן ויהושע לא טוב? והם מלו ביום טוב. ככה הוא רוצה להגיד, השאלה אם אפשר להביא ראיות הלכתיות מן המדרש, כן או לא. דבר שני אנחנו צריכים להבין בכלל אם היה יום טוב או לא היה יום טוב, יום טוב לעניננו אבל השאלה אם זה היה יום טוב ואם חלו בכלל דינים של יום טוב לפני מתן תורה וכו' תיכף נראה, אז לכן זה לא פשוט כל כך ללמוד ממה שהיה שם, ואם תירצנו שגם זה היה הוראת שעה, שהרי גם בלילה לא מלים, אם זה היה לילה ממש בלי התירוצים שאמרנו, אז ממילא אתה לא יכול ללמוד משם וכו', אבל תשמעו.

תשמעו מה אומר, אולם לכאורה כתב מרן הגאון רבי שבתי שפטל וייס שליט"א בספרו משבצות זהב, הוא אומר אפשר לדחות את הראיה הזו, למה? שכיון שפריעה היא הלכה למשה מסיני, זה שצריך לפרוע זה הלכה למשה מסיני, כך מובא בתוס' ביבמות ע"א בד"ה לא ניתנה. ומילה זו היתה קודם מתן תורה, המילה הזו היתה קודם מתן תורה, ופריעה אמרנו ממתי לומדים? הלכה למשה מסיני, והמילה הזאת היתה עוד לפני שהגיעו למתן תורה, אם כן מי שמל קיים מצוה שלמה, מי שמל קיים מצוה שלמה, למה? כי פריעה למדו רק הלכה למשה מסיני ,אז מי שעשה מילה אפילו אם לא עשה פריעה עדיין, הוא עשה מילה שלמה. כי הפריעה נלמדה ממתן תורה.

עכשיו, וכל החומרה שהחמיר המחבר, למה מרן הבית יוסף החמיר שלא יהיו שניים שאחד יעשה בשבת מילה והשני יעשה פריעה, למה הוא החמיר? משום שהראשון עושה חילול שבת, בלי שיקיים את המצוה, כי מל ולא פרע, אנחנו עכשיו נמצאים אחרי מה? אחרי מתן תורה, וחייבים מילה ופריעה, ומי שמל ולא פרע כאילו לא מל, אז מה עשית עכשיו חללת שבת, אין פה מצוה לקיים, אתה לא מקיים מצוה, סתם חתכת, הוצאת דם בלי שום מצוה, התירו רק למצוה, אבל אם אתה עשית מה שהוא לא נחשב עדיין למצוה זה חילול שבת. ולא על השני, כי השני משלים את המצוה, ולפי זה קודם מתן תורה שהיה יוצא ידי חובת המצוה במילה בלבד אז אפשר היה למול גם ע"י שניים ויותר, לכן משה ואהרן ויהושע יכלו לעשות זאת, אבל אחרי מתן תורה המחבר צודק דהיינו מרן ששניים לא יעשו, ייזהרו מזה שלא יהיה חילול שבת. ככה מתרץ רבי שבת שפטל וייס בספרו משבצות זהב. הפלא ופלא.

היו שהקשו את הקושיה שכבר הקשינו, הלא מילה שלא בזמנה אינה דוחה יום טוב, אז איך מלו בליל פסח? הפעם זה הגאון רבי יעקב קמינצקי, ראש ישיבת תורה ודעת, שהוא נקט בכמה מקומות ביסוד נפלא, היסוד הנפלא הזה עיקרו כבר התחדש ע"י הגאון בעל ההפלאה, ומה היסוד? היסוד הוא שעד מתן תורה, מה שאמרנו קודם, הלילה הלך אחר היום, וזאת משום שאדם הראשון נברא בבוקר של יום שישי לבריאה, ומאז החל למנות, ואם כן יום שישי הסתיים אצלו ביום שבת בבוקר, ורק מאז מתן תורה הולך היום אחרי הלילה. אז בכלל אין בעיה, זה נקרא יום, עד מתן תורה הלילה נקרא יום.

ת"ח אחד הציע בפני הגאון רבי יעקב קמינצקי ליישב על פי דבריו איך מלו מילה שלא בזמנה בליל פסח? משום שכיון שאז התחיל היום מהבוקר אם כן באותו לילה היה עדיין י"ד בניסן, ולא היה יום טוב. זה יהיה קצת קשה, הגר"י קמינצקי קילס מאד את התירוץ הזה אבל זה חוזר לקושיה ששאלנו אז איך הם עשו ביום את אכילת המצה והפסח שצריכים להיות דוקא בלילה, אבל הוסיף שממילא אין כאן קושיה כלל, שכן קודם מתן תורה לא היו אסורים במלאכה ביום טוב. עוד לא ניתן מתן תורה שיהיה אסור מלאכה ביום טוב, אז למרות שזה היה יום טוב, אבל מלאכה לא נאסרה רק ממתן תורה והלאה, אז ממילא הם לא עברו שום איסור בדבר הזה. הבנתיוכם? נפלא, לא? תקשיבו עוד.

נסיים בענין זה בשתי הערות שהביא הגאון בעל מנחת אלעזר, הובאו בשו"ת משנה שכיר סימן קצ"ה, קודם הזכרנו אחד מהדברים עכשיו נגיד את הראשון. הערה ששמע מאביו הגאון בעל דרכי תשובה בשם צדיק אחד שאמר בדרך צחות.

בספר יהושע נאמר בפרק ה' פסוק ב', "עשה לך חרבות צורים ושוב מול את בני ישראל שנית", לכאורה הלא בודאי היה עוד האיזמל שבו מל משה רבינו את ישראל, כלי שנשתמש בו קדוש, למה הוצרכו בזה לחדשות, עשה לך חרבות צורים, למה צריך לעשות סכינים חדשות מה שנקרא? אך באיזמל של מילה אין לקחת ישן, למה שיש בו משום חלודה, זה לא כמו ה יום הסכינים של היום שהם לא מחלידים, אז היה ברזל רגיל, לא היה את התהליכים שהיום עושים שיכולים לגרום שזה לא יחליד, אז לכן זה מחליד, אם אתה לוקח דבר ישן אז יש בו חלודה, וחלודה זה מצער את הנימול, אז לכן משום שיש בו חלודה, וגם הוא לא ימול מהר כל כך בישן, כי הוא לא יהיה חד כמו חדש שאתה עושה אותו, על כן ציוו לקחת חדש כדי שלא לצער את הנימולים ולהנצל גם מחשש חלודה. אז זה הערה אחת שהוא מביא בדרך צחות למה עשה לך חרבות צורים.

הדבר השני אמרנו, זה היה מה שציינו קודם על התמיהה הגדולה איך הספיק משה ואהרן ויהושע למול כל כך הרבה גברים, שש מאות אלף גברים, שזה מגיל עשרים עד גיל שישים, ומה עם אלה שפחות ואלה שיותר? אז ז"א זה היה פשוט נס ופלא גדול. והוא אומר שאחד מהפלאים זה גם שלא העירו על זה המפרשים.

רבי חנניה בן עקשיא אומר, רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות שנאמר ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר.