מהי שמחת החג? | הרב אמנון יצחק

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

עיני.

נציב יום

שנזכה לשמחת החג באמת.

אמן.

תנא רבנן.

חייב אדם לשמח בניו ובני ביתו ברגל,

שנאמר,

ושמחת בחגיך.

במה משמחם?

רבי יהודה אומר,

הנשים בראוי להם

ונשים בראוי להם.

הנשים בראוי להם ביין.

ונשים במאי?

תנא רבי יוסף

בבבל בבגדי צמחוןין.

בארץ ישראל בבגדי פשתן מגוהצין.

תניא רבי יהודה בן ביתרה אומר,

בזמן שבית המקדש קיים,

אין שמחה אלא בבשר.

ועכשיו שאין בית המקדש קיים,

אין שמחה אלא ביין.

וכך פסק הרמב״ם בלקוט יום טוב,

וזה לשונו.

שבעת ימי הפסח

ושמונת ימי החג

עם שאר ימים טובים,

חייב אדם להיות בהן שמח וטוב לב

הוא ובניו ואשתו ובני ביתו.

בכל הנלווים עליו,

שנאמר ושמחת בחגיך,

אף על פי שהשמחה האמורה כאן היא קורבן שלמים,

יש בכלל אותה שמחה לשמוחו ובניו ובני ביתו,

כל אחד כראוי לו.

כיצד?

הקטנים נותן להם כליות ואגוזים ומגדנות,

והאנשים קונה להן בגדים ותכשיטין נעים כפי ממונו,

והאנשים אוכלין בשר ושותין יין,

שאין שמחה

אלא בבשר,

ואין שמחה

אלא ביין.

מבואר

שחובת השמחה ברגלים היא שישמח האדם

וישמח את עצמו ואת בני ביתו בתענוגי העולם,

בבשר, ביין, בכליות, באגוזים, בבגדים, בתכשיטים נעים.

כל אחד כפי הראוי לו,

כל אחד בדבר המשמחו.

והדבר צריך תלמוד.

הלא שמחה כזו אינה שמחה רוחנית

ואינה שמחה במהות החג עצמו,

אלא שמחה בתאוות ליבו וברצונו החומרי של האדם.

ולימדו אותנו חכמים, זיכרונם לברכה,

שהשמחה הנדרשת מאיתנו היא שמחה רוחנית,

שמחה בשם,

כמו שמבואר במדרש שיר השירים

על הפסוק

הביאני המלך חדריו

נגילה ונשמחה בך

רבי אבין פתח

זה היום עשה אדוני נגילה ונשמחה בו.

אמר רבי אבין

אין אנו יודעים במה לשמוח

אם ביום

אם בקדוש ברוך הוא

בא שלמה ופרש

נגילה ונשמחה בך

בך בקדוש ברוך הוא,

בך בישועתך,

בך

בתורתך,

בך ביראתך.

וכך מובא בילקוט

סוף פרשת פינחס.

וכיוון שיצאו שבעת ימי החג אמר הקדוש ברוך הוא לישראל עכשיו אני ואתם נשמח יחד.

וכיוון ששמעו ישראל כך

התחילו מקלסין

לקדוש ברוך הוא ואומרים

זה היום עשה אדוני נגילה ונשמחה בו.

אמר רבי אבין

אין אנו יודעים במה לשמוח אם ביום

אם בקדוש ברוך הוא.

בא שלמה ופרש

נגילה ונשמחה בך,

בך בתורתך,

בך בישועתך.

אז רואים שהשמחה צריכה להיות שמחה רוחנית.

אז איך אומרים לנו כליות, מגדונות,

בגדים, תכשיטים,

בשר, יין?

איך זה מסתדר?

וכך מבואר בדברי הרמב״ם בלקוט יום טוב, פרק ו' הלכך כף.

זה לשונו.

ולא נצטווינו על ההוללות והסיכלות,

אלא על השמחה שיש בה עבודת יוצר הכל,

שנאמר

תחת אשר לא עבדת

את אדוני אלוהיך

בשמחה

ובטוב לבב מרוב כל.

הלא למדת שהעבודה בשמחה.

ואי אפשר לעבוד את השם מתוך צחוק.

וכן מבואר בסוף ילקוט לו לאו,

וזה לשונו.

השמחה שישמח האדם

בעשיית המצווה

ובאהבת האל שציווה בהן

עבודה גדולה היא

מכל המונע עצמו משמחה זו,

ראוי להיפרע ממנו.

מכל המגיס דעתו

וחולק כבוד לעצמו ומתכבד בעיניו במקומות אלו,

חוטא ושותא.

מכל המשפיל עצמו ומקל גופו במקומות אלו,

הוא הגדול המכובד העובד מאהבה.

ואין הגדולה והכבוד

אלא לשמוח לפני השם.

זה מביא הרמב״ם

בסוף ילקוט לעולם.

זאת אומרת,

אדם שמכבד את עצמו הוא חוטא ושותא.

אדם שמשפיל עצמו בזמן המצוות לכבוד השם יתברך,

כמו שדוד המלך היה מחרקר ומפזז

בפני השם ואמר ונקלוטי עוד מזאת.

זה נקרא עובד השם.

זה שמחה, זה האמת, זה האהבה, זה הכבוד.

הרי מפורש לפנינו ששמחת החג שאנו מצווים בה אינה שמחה בתענוגים הגשמיים,

בתענוגי הגוף ובחמדותיו,

אלא דווקא בתענוגים רוחניים,

בלימוד תורה,

התעלות במעלות היראה והאהבה,

בכל היסוד של השמחה בחג, שמחה לפני השם.

שמחה שיש בה עבודת היוצר.

אז מה זה שהצטווינו לשמח את עצמנו ובני ביתנו בתענוגים גשמיים,

בשר, יין, כליות, מקדנות, מלבושים, נעים ותכשיטים?

על דרך זה יש לנו להבין את ההלכה השנויה בהלקות הפסח.

הגמרא בפסחים צדיק ט'

ערב פסח

סמוך למנחה

לא יאכל אדם

עד שתחשך.

מזמן המנחה עד שיהיה חשיכה

אין לאכול.

פירש רשי

לא יאכל כדי שיאכל מצה של מצווה לתיאבון.

וכך נפסק הדין ברמב״ם,

פרק ו' ממצה לחיות ב'.

אסור לאכול מצה ערב הפסח

כדי שייכנס לאכילת מצה בתאווה.

בהרמה,

בעלקות סוכה,

תרלט הביא בשם המהריל

דין זה נוהג גם בערב סוכות

ולא יאכל ביום מחצות ואילך

כדי שיאכל בסוכה לתיאבון

דומיא דאכילת מצה.

ומבואר עוד

פירש ערבי פצחים, שגם בשאר ימים טובים

אין ראוי לאכול

מן המנחה ולמעלה

כדי שייכנס ליום טוב

כשהוא בתאוותו לאכול.

והביא הרמב״ם את הדין הזה בהלקות יום טוב.

נמצא.

יש חיוב

להנות את הגוף

באכילת כזית מצה

בליל פסח

ובאכילת כזית פת בסוכה בליל סוכות.

זה מצווה דאורייתא לאכול.

וצריך לאכול את זה מתוך הנאה.

וכן בשאר ימים טובים.

בכולן צריך שיהיה אדם אוכל בתיאבון ובתאווה.

ואם כן, כל אכילת המצווה

נהפכת כאן לאכילה בתאוות ליבו וברצונו החומרי של האדם.

ואין כאן לכאורה אכילה לשם השם שציווה על הדבר.

והלא כבר לימד אותנו הרמב״ם

שכשאדם אוכל ושותה ברגל

לא יהיה זה אלא עבודת השם יוצר הכל.

אז שוב פעם אנחנו שואלים

איך הדברים תואמים.

דבר ברור הוא

שהמצוות התלויות במעשה צריך האדם לעשותן בפועל ידיו,

כגון הנחת תפילין

וכיוצא בזה.

אלא שנוסף על העשייה,

צריך עוד שתתלווה אליה תחילה כוונה טובה

לעשות את המצווה לשם השם.

גם כשעושים מצוות במעשה צריך שתהיה כוונה תחילה לשם השם.

ואלמנדא מי זה מחרבה שם?

ואלמנדא אמר מצוות

צריכות כוונה,

כמו שכתוב בראש השנה כח,

הרי הכוונה הזאת היא לעיכובה בקיום המצווה.

זה מעכב.

אם לא הייתה כוונה לשם עשיית המצווה, זה מעכב בעצם המצווה.

ועל כל פנים,

לכל הדעות,

עניין הכוונה הוא דבר בפני עצמו שצריך לצרף אותו למעשה.

וזהו הדבר התלוי במחשבה ובדיבור לפני עשיית המצווה.

להודיע ולגלות לעצמו שהוא עושה את המעשה לשם השם

שציווה אותו על הדבר.

אז אדם חושב שאני הולך לקיים עכשיו

מצוות עשה דאורייתא כזאת וכזאת,

ואני אומר בפה, לשם ייחוד קודשא בריחו, אני אומר בפה,

ואני משמיע לעצמי

שכל המצווה שאני מקיים זה לשם עשיית רצונו ידברה, דניאל.

סיבובים ארגנים.

ואחר כך אני עושה את המעשה.

וכשם שהמצוות המעשיות מחייבות מעשה,

מלבד הכוונה תחילה,

כך מצוות שתלויות ברגשת הלב,

כמו אהבת רעים, ואהבת לרעך כמוך וכיוצא בה,

אינן מתקיימות אלא בצירוף שני הדברים,

העשייה והכוונה.

וכדי להגיע לעשייה ראויה באלה המצוות,

צריך אדם להכין את ליבו תחילה,

עד שיימצא בו הרגש.

והרגש הזה יהיה בפועל ממש.

הרגש גופני שמורגש בלב

כמו הרגש פעולה שנעשית ביד.

מה זה מחשבה וכוונה?

זה סתם ככה משהו פורח?

אתה צריך להרגיש ממש בעת המחשבה והכוונה כמו שאתה מרגיש בעת המעשה.

הרגש גופני שמורגש בלב

כמו הרגש של פעולה שנעשית ביד.

אלא שגם במצוות שבלב

צריך תחילה לכוון

לעשות המצווה לשם ה'.

וזה עניין מיוחד בפני עצמו מלבד

הכנת הלב הנדרשת בזה לעצם קיום המצווה.

מעתה מובן,

היטב.

מה העניין של שמחת הרגל?

למה חייבו אותנו בשמחת הרגל באופנים שדיברנו?

כיוון שמצוות השמחה

היא מצווה שתלויה בלב, לשמוח זה בלב.

אז כיוון שהמצווה הזו תלויה בלב,

וכל הקיום שלה זה רק על ידי ההרגש,

הרגש שבלב,

לפיכך כשבא חיוב המצווה הזו

צריך אדם להכין את הלב היטב

עד שישמח ליבו ותגל נפשו בהרגש מוחשי

כמו שמרגישים פעולות

שעושים באיברים.

וכיוון

שלא שמחה של גדול כמו שמחה של קטן,

ולא שמחה של איש כשמחה של אישה,

ברור הדבר שכל אחד צריך להכין את לבבו למצוות השמחה

לפי התכונה והרצון שלו.

אז אנשים

זה בשר ויין,

נשים

זה שופינג,

בגדים נעים ותכשיטים,

והקטנים זה כליות ומקדנות ושוקולדים וכל הדברים.

שכן

רק על ידי הגוף,

בחושים הגשמיים,

בדברים המשמחים

אז מתיישבת השמחה בליבו

ואז היא תהיה מורגשת השמחה אצלו,

ורק אז יוכל לשמוח שמחה אמיתית,

שמחה לפני השם,

בתורה, באהבת השם וביראתו.

לכן ביום טוב עבדינו חולקהו,

חציו לשם וחציו לכם,

חצי

אכילה ושתייה ותענוגים

וחצי לימוד תורה,

וזה נקרא יום טוב,

הגות יום טף.

אבל אם לא ישמח האדם ולא ישמח את גופו,

כמו שקבעו חכמים,

לא תתיישב יפה השמחה בליבו,

ולא תהיה שמחתו אלא מן השפה ולחוץ.

שמחה

שאין תוכה כברה.

הם לא כמו אלה שטועים ומטעים את עצמם ומעידים, אני שמח בלי אוכל, בלי כלום, אני שמח.

אשתי שמחה כשלא קונים לה שום דבר.

מבלי להזדקק

לשמחת בשר ויין, בגדים ומקדנות,

שמחה כזו בלי הכשרת הלב זה שמחה בפה,

זה לא שמחה בלב.

ואפילו אם בכוונה ובמחשבה הם שמחים,

אבל להגיע לשמחת הלב בכל הרגשות, הם לא באים.

שכן הלב הפשוט

לא מרגיש רק כשמעוררים אותו מבחוץ עם הרגשים גופניים.

יש יחידי סגולה

שיש בכוחם לעורר את הרגשי הלב,

לשמוח שמחה שלמה בלי

זקיקות

להכנה חיצונית.

אבל אין לחייב כל העולם להיות נמנה

על אותם יחידי סגולה שבדור.

ועל כן הדרך הראויה לכלל הוא לשמח את גופו,

כל אחד כפי עניינו הראוי לו.

ועל ידי כך התעוררו רגשי הלב,

לשמוח שמחה אמיתית ושלמה.

אלא שכאמור,

מלבד עצם מעשה המצווה שנעשה על ידי הרגשי הלב,

צריך עוד להוסיף על המעשה את הכוונה הנכונה,

שעושים את המצווה לשם מצוות ה',

לא לשם צחוק והוללות.

מזעטתים את היין,

ושותים וכבר מתפרקים. לא, זו לא הכוונה.

כי לא נצטווינו על ההוללות והסיכלות,

אלא על השמחה

שיש בה עבודת יוצר הכול.

עכשיו,

מתבאר לנו גם העניין של האכילה ביום טוב,

ובפרט אכילה כזית בליל פסח

ובליל סוכות.

כי בגדר האכילה, לפי משפט התורה,

מבואר במסכת חולין קג.

לעניין איסורי אכילה,

יש דברים שאסור לאכול.

כדי להתחייב

שאדם אכל דבר של איסור,

צריך האדם

ליהנות מן המאכל האסור.

אלא נחלקו בזה רבי יוחנן ורש לקיש.

האם צריך הנאת גרון

או הנאת מעיים כדי להתחייב?

אבל כולי עלמא מודו

דבעינן הנאת הגוף.

בשביל להתחייב באכילת איסור, צריך שיהיה הנאה של הגוף.

זה כולם מודים.

בסוף נפסקה ההלכה, כרבי יוחנן,

שצריך הנאת הגרון.

אם אכלת דבר איסור שיש לך הנאת הגרון, התחייבת.

אבל אם אין לך בכלל הנאת הגרון,

אז אתה לא מתחייב.

רמב״ם, פרק י״ד, מאכלות אסורות, הלכה ג׳.

אז כשם שלגבי איסורי אכילה,

צריך הנאת הגרון כדי להתחייב.

כך לעניין מצוות אכילה,

צריך הנאת הגרון כדי לקיים מצווה.

איך תקיים מצווה אם אתה לא נהנה בגרון?

הרי להתחייב, אתה לא מתחייב, רק בהנאת גרון.

אז צריך הנאת גרון

בשביל להתחייב באיסור אם אתה אוכל.

אז אם אתה רוצה לאכול אכילה של מצווה,

ודאי שאתה צריך הנאת גרון.

אתה צריך להנות.

ואז אתה מקיים את המצווה באכילה.

אמור מעתה שהציווי לאכול כזית מצה, שזה מצווה, מצווה לאכול כזית מצה בליל פסח,

העניין שבלילה הזה צריך שהאדם ייהנה בגרון מאכילת מצה.

כמה אנשים נהנים ממצה קשה, אני לא יודע.

אבל ממצה רכה של התימונים, אדם נהנה.

וגם מספיק לאכול אותה בשתי דקות.

אז עכשיו אתם מבינים למה תימונים עושים רכות?

צריך הנעת גרון.

אבל אם זה בלי הנעה רק גראט, גראט,

גראט, גראט, גראט, גראט, גראט,

רק לא עשים, לא עשים, לא עשים בשביל להספיק.

אז אולי, אולי, אני לא יודע, יש כאלה אולי נהנים, יש כאלה אולי לא.

אבל צריך הנעת גרון לקיים את המצווה. אם לא נהנים, לא קיים את המצווה.

וכן בליל יום טוב ראשון של סוכות.

צריך שייהנה גרונו מאכילת כזית פת בסוכה.

והלא הדבר מובן,

כאשר אדם שבע אז הוא לא נהנה מן המאכל, לכן אם הוא אכל מהמנחה

עד שתחשך,

מילא את קרסו, הוא בא לסעודה בלילה

ואז הוא סתום ואטום,

כולו מלא ומפוצץ,

הוא לא יהיה לו הנאה מאכילה.

זה נקרא אכילה גסה.

באכילה גסה, שאתה אוכל מעל השיעור,

אין בה הנאה ואין שמה אכילה.

אז לא קיימת את המצווה,

לכן צריך להרעיב את עצמו בערב פסח ובערב סוכות

כדי לאכול את הכזית לתיאבון,

תאוות אכילה.

מאז יש לו הנאה, הוא מקיים את המצווה.

בלי הנאה הוא לא מקיים את המצווה.

ואז הוא מרגיש היטב הנאת גרון

מאכילת המצווה, כמו אדם שאוכל אחרי תענית.

הכל טען.

מה שאתה לא תאכל, הכל טען.

למה? הרעב

נותן לך להרגיש את ההנאה של האכילה.

אלא שמלבד זאת,

צריך לצרף אל המעשה גם,

שאתה אוכל את הכוונה הטובה,

שאני אוכל לשם מצווה.

לשם השם שהוא ציווה אותי לאכול את הדבר הזה.

ואז תהיה הנאת הגוף הזו אכילה שכולה עבודת היוצר כול.

אבל ודאי אין באכילה הזאת הנעשית לתיאבון,

בתאוות הגוף,

כדי למלא את רצונות הגוף החומרי.

אלא אדרבה,

זהו עצם גדר המצווה,

להנות את הגוף באכילה זו.

ויש כאן מילוי הרצון של הנשמה הרוחנית,

שהיא רוצה לעשות את רצון אביה שבשמיים.

אכילה לשם שמיים.

אז זה כשאנחנו אוכלים בדרך כלל לשם מצווה,

או לשם שבת, או תמיד,

לשם המצווה,

לשם אכילת מצווה.

זאת אומרת, אדם בזה יוצא ידי חובה.

אז כל מה שאנחנו מהנים

את המשפחה זה כדי לקיים את מצוות ושמחת בחגיך.

אבל בלי הרגש בלב,

שהשמחה תהיה על גדותיה,

שכל אחד קיבל מה שהוא אוהב ומה שהוא רוצה ומה שהוא שמח בו,

האדם לא ישמח בחג.

אישה יכולה ללכת עצובה כל החג, אתה מבסוט, חסכת כסף.

מי בצער?

לא קנית לה כלום, לא כיבדת אותה, לא נתת לה ילדים, לא מרגישים חג בכלל, יום רגיל, יום חול, מה יש פה?

אבל אם אתה מכין אותם ונותן להם, כולם באים שמחים לחג. זה בנעליים החדשות, חוץ מכבודכם, וזה בבגד,

וזה בשוקולדים, וזה קנו לו זה, וזה עשו לו זה, וכולם שמחים.

עכשיו אפשר לעבוד את הבורא בשמחה גדולה, כי הלב מוצף

בהרגשות של הדברים החומריים, שכל מטרתם

להביא אותך לשמחת האל יתברך במשך כל החג.

ושמחת בחגך,

והיית אך שמחה,

ושמחת בחגך,

והיית אך שמחה,

אי, אי, אי, אי, אי, אי, אי, אי, אי, אי, אי,אי,אי,אי.

רבי חנני, אבל, כשהוא אומר עושה כל הארץ וכל דעת ישראל.

נביא כוכר, בעולם תרום ונצוות, שנה, מעולם אסלוממלצי וגר דלת יתארו, יאללה.