ואחרי כן יצאו ברכוש גדול | הרב אמנון יצחק

- - - לא מוגה! - - - 

אתה גם בעמידה, עוצם העיניים.

נציב יום.

נועה תורג'מאן,

השם ממלא משאלות ליבה לטובה, בריאות והצלחה וכל מילי דמיטב.

ואחרי כן יצאו ברכוש גדול.

הגמרא בברכות ט'

עומדת על הלשון של הפסוק

דבר נא

באוזני העם.

ואומרת אין נא

אלא לשון בקשה, דבר נא בקשה.

מדוע ביקש הקדוש ברוך הוא ממשה שיצווה לעם

לשאול משכניהם כלי כסף,

כלי זהב ושמלות?

כדי שלא יאמר אברהם אבינו

ועבדום ועינו אותם, קיים בהם.

ואחרי כן יצאו ברכוש גדול, לא קיים בהם.

אלה דברי הגמרא.

הקדוש ברוך הוא בברית בין הבתרים אמר לו ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה.

ואחריכם יצאו ברכוש גדול.

אז יש פה שני חלקים כאילו,

ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה

ואחר כך ואחריכן יצאו ברכוש גדול.

מה החשש כביכול של הקדוש ברוך הוא?

שמה יגיד אותו צדיק?

שיגיד שעבדום ועינו אותם קיים בהם,

אבל אחרי כן ברכוש גדול לא קיים בהם.

אז לכן הוא מבקש, נא, נא, בבקשה, דבר נא באוזני העם.

מה יבקש מהם?

תבקש מהם שישאלו מהשכנים כלי כסף וכלי זהב ושמלות.

למה? שלא תהיה טענה לאברהם אבינו לומר,

חלק אחד הוא קיים, חלק שני לא קיים.

לכן אני רוצה שהם יצאו ברכוש גדול.

הגשו המפרשים,

האם רק משום החשש שמא יאמר אותו צדיק

ועבדום ועינו אותם קיים בהם, ואחרי כן יצאו ברכוש גדול לא קיים בהם,

אז בגלל זה הוציאו אותנו הקדוש ברוך הוא ממצרים ברכוש גדול?

ובלי החשש יאמר אותו צדיק.

מה?

השם לא היה מקיים הבטחתו?

אם הוא הבטיח,

ודאי שהוא מקיים, אני השם לא שניתי.

אז מה הפשר החשש?

מה יאמר אותו צדיק?

אז נבאר את זה בכמה תירוצים, במשל ראשון.

שני מלכים

יצאו על צבאותיהם לקרב דמים.

התגוששו על חלקת אדמה הסמוכה לגבול שנמתח בין מדינותיהם,

על האי קרים.

ימים רבים נטשה המערכה.

דם נשפך מלוחמי שתי המחנות.

בחלוף הימים בשדה הקרב

התבררה למלכים העובדה

שחייליהם מקיזים דמם לחינם

וצריכים למצוא דרך אחרת להכריע את הוויכוח על הקרקע הזאת.

חשבו והחליטו.

שני לוחמים גיבורים משני הצדדים

ייפגשו במועד מוסכם וייאבקו אחד עם השני.

כמו שהיה עם דוד וגוליית.

הגיבור שיכריע את חברו אף פעם ארצה,

לו הכבוד

ולמלך שלו התהילה ועטרת הניצחון.

וזה מה שיקבע.

אמרו ועשו.

חפרו בור עמוק בשדה

בין המחנות,

הריעו בחצוצרות,

ושני הניצים יצאו מן המחנות, קרבו אחד לעבר השני כמו בג'ודו,

עומדים אחד מול השני.

כולם המתינו בדריכות לראות כיצד ייפול דבר ההיאבקות,

וזה החל.

והנה,

אחר דקות מספר של יריבות מרה.

נראה היה דבר כאילו ידו של אחד מהם על העליונה

נשא על כתפיו את יריבו,

אחז אותו בידיים של ברזל,

וצעד עמו מתנשף אל עבר הבור להפיל אותו אל תוכו ולסיים את הקרב.

בעיני כולם נשואות במתח.

בני המלך שהנציג שלו הועמס כשג תפוחים על גב יריבו חפו,

והחל לחוש את הטעם המר של התבוסה,

ממש כמו גנץ,

אולם לפתע השתנתה תמונה קליל.

אך קרבו היריבים אל הבור,

והנה ניטר הגיבור המושפל מעל גבו של יריבו,

הפך אותו והשליך אותו אל תוך הבור.

נהרה פשטה על פני המלך שזכה בניצחון ונשא עיניו באהדה אל הלוחם שיצא מכרם מחנהו.

והנה הגיע הגיבור אל המלך לקבל את התודה וטמא המלך באוזניו.

הלא גיבור אתה,

ובן חיל, לא בחרתי אותך סתם.

איך הנחת ליריבך לשאת אותך על גבו כאילו היית חולה אנוש?

האם לא ידעת כי באותה שעה לבי נופל חלל בקרבי ומחי המועד מאוד?

דע לך,

כי למרות הניצחון שהנחלתני,

יש בי מידה מסוימת של הקפדה כלפיך.

למה נתת לי זמן מה לחוש?

מפחד

להרגיש את התבוסה המרה.

והנמשל מובן וברור.

אומנם הבטיח הקדוש ברוך הוא לאברהם,

לא כהן, לאברהם אבינו,

ואחרי כן יצאו ברכוש גדול.

אבל ההבטחה הזו קוימה רק בהגיע בני ישראל אל הים.

שהרי ביזת הים הייתה גדולה פי כמה וכמה מביזת מצרים.

וביזת מצרים לעומתה לא נחשבת למאומה. מה שהם שאלו מהשכנים והכל זה גורנישט מת גורנישט לעומת ביזת הים.

למה שליש מכל האוצרות שאסף

יוסף הם הביאו לים?

וכמאמר ריבותינו על הפסוק, תורה זהב נעשה לך

עם נקודות הכסף.

תורה זהב נעשה לך

זו ביזת הים.

עם נקודות הכסף

זו ביזת מצרים.

אז מה יותר? ביזת הים.

ואם כן,

לכאורה לא היה הקדוש ברוך הוא צריך להעניק לבני ישראל

ביציאתם ממצרים

לא כסף

ולא זהב.

אלה היו ממתינים לביזת הים

ושם היו נוטלים את חלקם.

על זה בא הפסוק ומודיענו.

למה ביקש נא, נא, דבר נא ממשה

שישאלו כלי כסף, כלי זהב ושמלות?

משום שבפרק הזמן הזה

בין יציאת מצרים

לביזת הים,

שזה לקח שבוע ימים,

בזמן הזה יכול לומר הצדיק בשמיים, אברהם אבינו, אה,

ועבדום ועינו אותם, קיים בהם,

ויצאו, ויצאו ברכוש גדול, לא קיים בהם.

בפרק הזמן הזה.

וזאת הסיבה שנטלו ישראל בצאתה ממצרים את האוצרות המצריים.

אבל בלמה הכי היו ישראל נוטלים את שכרה מביזת הים, ותו לא מדי.

בים קיים הקדוש ברוך הוא את הכל, פיקס,

אבל בשביל שלא יהיה טענה,

אז הקדוש ברוך הוא נתן גם ממצרים.

נכון? ביקש נא, נא.

למה?

שלא יהיה פתחון פה. לא להגיד שבינתיים, הנה, זה אני רואה,

זה קיים, זה לא קיים.

טוב, זה פירוש אחד.

פירוש שני,

משל נוסף.

נער אחד מבני העניים

ביקש פרנסה לעצמו.

מה עשה?

הזכיר עצמו לשוליה של נפח.

התייגע הנער,

התייזע בעבודתו,

סמוך למפוחים הגדולים,

לתנורים הלוהטים,

בככלות החודש הראשון,

התייצב ברננה.

אתה שומע, דנוך?

התייצב ברננה לקבל את שכר פעולתו.

הוציא אדונו שטרות

של כסף מכיסו,

מנה אותם והושיט אותם אל הנער.

אבל היד עם הכסף נותרה באוויר.

הנער מנענע בראשו, לא מוכן לקבל.

הנפח מביט בנער בתימהון

ומבקש הסבר למה אתה מסרב.

אז הוא אומר לו, מה אני אעשה עם הניירות האלה?

אני אחפץ כסף.

מטבעות, כסף.

מה זה ניירות?

אתה נותן לי ניירות?

כמה שמנסה הנפח להסביר לו, לנער,

שאין בידו מטבעות,

יש בידו שטרות, והם שבים

באופן זהה לחלוטין,

לא עלה בידו.

הנער נותר בסירובו.

אל תעבוד עלי, מה אתה מבין לי ניירות?

ראה בעל הבית,

שלח את העוזר לקרוא לאבא של הנער.

התייצב שם,

בבעל הבית, שוטח את הטענות. השטרות שאני נותן לבנך הם מעולים, הוא מסרב לקבל, מה אני אעשה?

התבונן האב בעיניים פקחיות ואמר,

אה,

אתה דובר אמת.

השטרות שאתה מבקש להעניק לבני בשכרו,

טובים ומעולים עד מאוד.

ואם הייתי במקומו, נוטלם ברצון.

אבל מה נעשה שהבן?

שכל קטן.

הוא לא מבין בחין ערכם של השטרות.

עבורו מתכת,

מטבע מתכתית בורקת. זה כסף!

תן לו את שכרו במטבעות,

כי רק בזה הוא מבין שזה כסף.

זה המשל.

הנמשל.

כשנשתעבדו ישראל במצרים,

הייתה הכוונה של הקדוש ברוך הוא

להועיל להם, להיטיב עימם עד מאוד.

וכשהוא הבטיח לאברהם אבינו

ויצאו ברכוש גדול, למה הוא התכוון?

שטרות, מטבעות, למה הוא התכוון?

הוא התכוון לרכוש רוחני שהם יזכו בצאתם ממצרים.

קבלת התורה,

כניסה לארץ ישראל,

הנחלו את העולם הבא.

כמו שאמר רבי שמעון בר יוחאי, שלוש מתנות טובות נתן הקדוש ברוך הוא ישראל,

וכולן ניתנו על ידי ייסורים.

הם עברו ייסורים, מאות שנים,

והמתנות שהם יקבלו אחרי ייסורים,

אלה הם השלוש.

תורה, ארץ ישראל ועולם הבא. זה מה שאמר השם.

ואחרי כן יצאו ברכוש גדול.

מי דיבר על ג'ובות?

כל הכוונה של הגמרא, שמא יאמר אותו צדיק,

היא מכוונת כלפי אלה שיצאו ממצרים,

שכן כאשר יצאו ממצרים,

עדיין הם לא עמדו על עוצם הטובה שהקדוש ברוך הוא מיטיב עימם.

לכן אומרת הגמרא,

ועבדום ועינו אותם כי אין בהם,

ואחרי כן יצאו ברכוש גדול, כסף, מטבעות, לא קיים בהם.

כלומר,

יאמר אברהם לפני הקדוש ברוך הוא, תשמע,

ריבונו של עולם,

אני מבין היטב מה הכוונה שלך כשאתה אמרת ואחרי כן יצאו ברכוש גדול.

אבל הילדים, אתה יודע,

הם עבדו קשה והם התענו תחת יד המצרים,

וקיים חשש של קוצר דעתם, הם לא יבינו מה מהות הרכוש הרוחני שאתה רוצה להעניק להם.

והם יטענו, איפה?

איפה המטבעות? איפה הרכוש?

איפה הבטחה גדולה?

אז הקדוש ברוך הוא אמר, תבקש, דבר נא באוזני העם, שיעשו טובה, שיקחו את הכסף, שלא יהיו טענות עלייך.

אפילו שאני התכוונתי למשהו אחר, אבל

שלא יוכלו להיות פתחון פה, שאברהם יגיד, אהה,

זה קיים, זה לא קיים, לא מצידו של אברהם. אברהם זה אבא המבין, אבל הילדים, אתה יודע, הילדים עבדו, אין להם,

זו הסיבה ש...

איי, איי, איי, איי.

סיבה שלישית,

ואחרי כן יצאו ברכוש גדול.

צריכים להבין מה זה ועבדו ועינו אותם, קיים בהם.

ואחרי כן יצאו ברכוש גדול, לא קיים בהם.

מה צריך את המילה בהם? קיים ולא קיים. מה זה בהם, בהם?

כדי להבין זאת, עוד משל, כל זה מהממשלים של המגיד מדובנה, כן?

אדם אחד,

מצבו הכלכלי היה בכי רע.

ביקש להיות מלצר.

רצה ללמוד סודות המקצוע.

פנה לחברו מכבר השנים,

שאל אותו, תגיד, איך מגישים אוכל?

מה המנה הראשונה שמוגשת?

באיזה אחרונה?

וככה שואל אותו שאלות.

לימד אותו חברו המלצר פרק בענייני מלצרות.

תוך כדי הדברים סחלו,

תחילה גשת הדגים.

אחרי כן הגשת הצלי עם התוספות.

טוב,

השואל הפנים את העצות,

ביקש מקום עבודה, מצא והחל למלצר.

ביום הראשון

נטל מהמטבח שתי כערות דגים

והגיש לשני שולחנות

שעליהם סעדו הקרועים.

ככלותו

פנה שנית אל המטבח,

אחז במגש צלי ביד אחת

ובכערת ירק ביד השנייה.

פנה אל השולחנות

והציב את הצלי על שולחן אחד,

את הקערה עם הירק בשולחן השני.

הסתכלו עליו המסובים ושחקו.

אמרו לו, מה לך?

נותן ירק ולא צלי לפנינו.

ומה לך נותן

צלי ולא ירק?

מה זה?

מי עושה כזה דבר?

פיסטאיסט.

נותנים צלי עם ירק.

לא מביאים לזה את הירק ולזה את הצלי.

מה נמשל?

כשנגלה הקדוש ברוך הוא על אברהם בברית בין הבתרים,

אמר לו, גר יהיה זרעך בארץ לא להם.

ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה.

ואחרי כן יצאו ברכוש גדול.

כיצד אם כן יצאו ישראל לאחר 210 שנות שעבוד בלבד?

כתוב 400 שנה.

אז איך הם יוצאים אחרי 210 שנה?

התשובה היא משום שהקדוש ברוך הוא ראה

שאם יישארו ישראל במצרים עוד רגע קט,

ייכנסו לשער החמישים,

ייטמאו בעבודת השעבוד ובטומאת מצרים,

הם לא יכלו עוד לגאל.

לכן גאל אותם.

ואת יתרת שנות השעבוד הותיר לשעבוד מלכויות שיבואו אחר כך.

כתוב בארץ לא להם.

לא כתוב בארץ מצרים,

ש-400 שנה יהיה במצרים. לכן כתוב בארץ לא להם.

איזה ארץ שתהיה, גלות.

וברבות השנים, כאשר יושלם השעבוד

שהוא מיועד לישראל מלכתחילה 400 שנה,

אז יזכו ישראל לגולה שלמה.

אבל פה הם יצאו לפני הזמן.

יש להם להשלים.

אז ממילא כל ההבטחה ואחרי כן יצאו ברכוש גדול.

מתי היא צריכה להתקיים?

אחרי 400 שנה.

כך כתוב.

ועבדום ועינו אותם 400 שנה, ואחרי כן יצאו ברכוש גדול. כמה אתם עבדתם?

210. אז עוד לא מגיע רכוש גדול.

אז לא היו צריכים ישראל היוצאים ממצרים ליטול שכר בעבור השעבוד קודם תום הזמן.

בכל זאת העניק להם הקדוש ברוך הוא

שכר רב בצאתם ממצרים.

מדוע?

שלא יתרעמו יוצאי מצרים לאמור. רגע, רגע, רגע.

הלוא אנחנו השתעבדנו בתוקף ובקושי.

ולמה לא נקבל שכר חלף עבודתנו?

מדוע הדור שלנו, שחוות השעבוד,

ואילו דור אחרון

יזכה לקיום אבטחה, יצאו ברכוש גדול?

ממש כמו אלה שישבו על השולחן

וזכו רק במנה של ירק.

ועל השולחן השני קיבלו את הצליג.

מה זה, זה פייר?

וזאת יובן עכשיו, מה הייתה הטענה של אותו צדיק?

אמנם היה הקדוש ברוך הוא משלם שכר השעבוד מושלם אחרי ארבע מאות שנה של שעבוד,

אבל בני אותו דור

שלא זכה לקבל שכר

היו מתרעמים ואומרים, מה בצע בעבודתנו אם לא זכינו לשכר כלל?

עכשיו מובן

מה ששאלנו.

ועבדום ועינו אותם כי הם בהם,

באלה שהיו מאתיים ועשר שנה ואחרי כן יצאו ברכוש גדול? לא קיים בהם.

למה הוא אומר להם? לא אתם, אלא אחרי ארבע מאות יקבלו.

אז מה איתנו?

אז יש טענה.

עבדום ועינו אותם, קיים בהם?

אז גם אחרי כן יצאו ברכוש גדול? צריך גם לקיים בהם.

מה אנחנו אשמים?

אז אם כן, הקדוש ברוך הוא דאג

שהם יקבלו גם כן, ושלא תהיה טענה של אותו צדיק,

והוא לא יגיד

למה זה קיים בהם, וזה לא קיים בהם דייקה.

כי בכל אופן, הם עבדו 210, מגיע להם.

אז הקדוש ברוך הוא שילם להם,

וככה אין טענות לאותו צדיק, והכל מסודר, פיקס.

רבי חנניהו בן הגשיאו, אומר עושו קודש וקודש וקודש, כל ישראל, לפי כוח רבונו תרוסוות.

שנה אמור אדם אבו סלמאן, זאת לא יגדיל תרו ויעדיל.