הקוים המשותפים בין גאולת מצרים לגאולת פורים | הרב אמנון יצחק

בס"ד הקוים המשותפים בין גאולת מצרים לגאולת פורים 03 - 04 - 2020 https://shofar.tv/lessons/11985 

נציב יום: בלחש, אמן! 

פסק זמן קצת מהקורונה, להיכנס לאוירה קצת יותר ברורה יותר חדה. מה הם הקווים המשותפים בין גאולת מצרים לגאולת פורים? הרב פרידלנדר: "האיש משה גדול מאוד, האיש מרדכי הולך וגדול". בשנת העיבור שיש בו שני חודשי אדר, קוראים את המגילה בחודש אדר שני. הטעם אמרו חכמים זכרונם לברכה: "כיוון שזה סמוך לחודש ניסן יש לסמוך גאולה לגאולה", גאולת פורים לגאולת פסח. אומנם גאולת פורים - היא נס נסתר, וגאולת מצרים - נס נגלה, מכל מקום יש גם לימודים משותפים בשתי הגאולות פורים ופסח. נבאר את הקווים המשותפים הנמצאים בין שתי הגאולות הללו: "נהנו מסעודת אחשוורוש". את הסיבה לגזרת הכליה על ישראל מבארת הגמרא במגילה יב': 

"שאלו תלמידיו את רבי שמעון בר יוחאי: "מפני מה נתחייבו שונאיהן של ישראל באותו הדור כליה?" 

אמר להם: "אמרו אתם", 

אמרו לו: "מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע", 

- "אם כן שבשושן ייהרגו ושבכל העולם כולו אל ייהרגו". 

אמרו לו: "אמור אתה", 

אמר להם: "מפני שהשתחוו לצלם". 

אומנם אף על פי ששמעון בר יוחאי נימק את סיבת הגזרה בגלל שהשתחוו לצלם בזמן נבוכדנצאר, מכל מקום היתה גם תביעה על ישראל שנהנו מסעודתו של אחשוורוש. וכן מבואר במדרש "באסתר רבה" שסיבת כליה על ישראל - שנהנו מסעודתו של אחשוורוש. וגם רש"י כתב: "ומרדכי ידע, ובעל החלומות אמר לו שהסכימו העליונים על כך שהשתחוו לצלם בזמן נבוכדנצאר ושנהנו מסעודתו של אחשוורוש". מרדכי הזהיר את בני ישראל שלא ילכו להשתתף בסעודתו של אחשוורוש, שמא מההנאה מהסעודה יתקרבו אל הגויים, על אף שהסעודה נערכה בתכלית הכשרות "כרצון איש ואיש". 

וכן כתב בספר ישרים "מגיד יוסף" על מגילת אסתר: שלא נתחייבו כליה משום שאכלו מאכלות אסורות שהרי כתוב: "והשתייה כדת אין אונס" כלומר שעל פי דת כל אחד ואחד היתה השתיה, ישראל שאסור להם יין נסך ויין של גויים ואין משקין להם אלא מיין של ישראל, ושמשין של ישראל היו מוזגין להם, לכן המאכלים שנתנו להם בישלו אותם על ידי ישראל, שלא היו אונסין אותם לאכול ולשתות מה שאסור להם. היינו דכתיב: "לעשות כרצון איש ואיש". כרצון מרדכי וכרצון המן שלא להכשיל אותם במאכלות אסורות. 

אומנם עם כל זאת היה תכלית הסעודה והזהיר אותם מרדכי שלא ישתתפו בה, שמא יבואו על ידי הסעודה קירבה הגויים, שהרי מטעם זה אסור בישולי גויים, שלא יבואו לידי החתנות עם הגויים. אם כן מאותו הטעם יש לאסור השתתפות בסעודה. 

אך כלל ישראל טענו למרדכי: "אם המלך עושה סעודה ומזמין את כל העם להשתתף בסעודתו וכל העם הנמצאים בשושן, ללא יוצא מן הכלל משתתפים בסעודה, ורק ישראל לא יבואו להשתתף בסעודתו - זה יביא רוגז ושנאה כלפי היהודים! ולכן הסיבה להשתתף בסעודה כדי למצוא חן בעיני המלך!". 

ברם, אל אף שלכאורה טענת ישראל היתה בצדק ובהיגיון, עם כל זאת מרדכי הזהירם לא להשתתף, צריך לקחת בחשבון פרט אחד בלבד והוא: עשיית רצון השם! ואם השתתפות בסעודה תביא לידי להתקרבות עם הגויים - אם כך רצון השם הוא לא להשתתף בסעודה, אפילו עם על ידי כך תביא להתגברות השנאה ולהתבודדות בין הגויים. 

הוא שאני אומר לכם תמיד: "לא לעשות את החשבונות מה שאומרים המשפחה ואחרים "תראה זה מעליב זה פוגע זה ככה כל מיני חשבונות" איפה שהשם לא רוצה שנהיה - אסור שנהיה!. אפילו שהטיעונים צודקים הגיוניים ורגשיים גם אפילו, לא עוזר, אלא צריך לשמוע בקול השם לעשות רצונו אפילו אם תתגבר השנאה ותהיה התבודדות בין הגויים.

 מרדכי - על ידי שלא כרע להמן תיקן מה שפלחו לצלם. את אותו המהלך בין ישראל למרדכי, מוצאים גם אחרי שנים רבות, ש"גידל המלך אחשוורוש את כל עבדי המן אשר בשער המלך, כורעים ומשתחווים להמן כי כן ציווה לו המלך!" אולם – "ומרדכי לא יכרע ולא ישתחווה", 

וכנסת ישראל טוענים למרדכי: "כיוון שלא משתחווה להמן, הרי הוא מעמיד את כלל ישראל בסכנה!". כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה ב"אסתר רבב" ג': 

"אמרו לו ישראל למרדכי: "תהא יודע שאתה מפילנו בחרב של זה הרשע!" 

ואי ואי ואי איזה האשמה, אתה גורם שניפול בחרב של הרשע הזה. וכן אמרו בגמרא במגילה י"ב: "ראו מה עשה ליהודי ומה שילם לימיני" "מה עשה ליהודי" - דלא קטלי דוד לשמעי דאתייליד מיניה מרדכי דמקנא בהמן, תראו מה עשה לי יהודי שלא הרג דוד את שמעי בן גרה ונולד ממנו מרדכי, שהוא מקנא בו בהמן דהיינו: הוא מתגרה בו, והמן מתקנא בו גם. אומנם מרדכי עומד בצדקותו, יש לו מטרה אחת לפניו "לעשות את רצון השם" לכן "מרדכי לא יכרע ולא ישתחווה", יתרה מזה "ולא קם ולא זע ממנו", 

טוב, לפחות שיקום ממקומו שיזוז קצת לצד אחר, לא להימצא בקרבתו של המן, לא להרגיז, אולם מרדכי אינו זע! וכך מבאר המהר"ל ב"אור חדש" את הפסוק: "ומרדכי לא יכרע ולא ישתחווה" שנאמר בלשון עתיד, לא כתוב "ומרדכי לא כרע ולא השתחווה" שאף שלא ללכת בדרך אחר שלא היה פוגע בו שלא היה פוגש את המן, היה מרדכי נגד המן מולו על דעת זה שלא יכרע, לכן נכתב בלשון עתיד, "ומרדכי לא יכרע" הוא מכוון לא לכרוע ולא להשתחוות. מרדכי הבין: שבכדי לתקן את החטא שכלל ישראל עבדו לצלם - שתהה על ידו שלא יכרע להמן, 

ואדרבא! שילך כנגד המן, על דעת לא לכרוע, וכך יתוקן החטא של ישראל. בשעתו לא הבינו ישראל את הנהגתו זו של מרדכי, הם טענו נגדו בחשבונות שכליים שאסור להתגרות בהמן, ההתגרות תביא לידי רוגז ושנאה, טענה שנייה פעם שנייה. אומנם לאחר שנגזרה גזרת הכליה על ישראל – הם הבינו שהגורם לגזרה לא היה על ידי מרדכי על ידי זה שלא השתחווה להמן, אלא דווקא זה שהם השתחוו לצלם ונהנו מסעודתו של אחשוורוש, על אף טענתם שהיו מוכרחים להשתתף בסעודה, 

מכל מקום נחשב להם כחטא, ומשום החטאים האלו "ההגיוניים"! נגזרה גזרת הכליה, וזו היתה גדלותם שמיד עשו תשובה תפילה וצדקה! 

נו מה אני מבקש? שכולם יבינו את כל מה שאמרתי בשבע שנים האחרונות ויבינו שלא אנחנו טועים - אלא אלה שלא שומעים טועים, ויעשו "תשובה תפילה וצדקה - ותתבטל הגזרה!". 

אסתר נוקטת בתכסיסי השתדלות לא בדרך הטבע, אסתר מבקשת ממרדכי קודם כניסתה אל המלך "לך כנוס את כל היהודים הנמצאים בשושן, וצומו עלי, ואל תאכלו ואל תשתו שלושה ימים לילה ויום גם אני ונערותיי אצום כן" לכאורה קודם כניסתה את המלך היתה אסתר צריכה לעשות כל הפעולות וההשתדלויות כדי למצוא חן בעיני המלך ובפרט כשהיא לא נכנסת למלך שלא כדת, שהרי היא "לא נקראה לבוא אל המלך", אומנם אסתר משתמשת בתכסיסים שונים לגמרי, צום שלושה ימים רצוף,

 ועד כדי כך כחש גופה מחמת צום זה, שאמרו חכמים זכרונם לברכה באסתר רבה ט': שבכניסתה אל המלך - היו נערותיה צריכות לתמוך בה!", ופעולות אלה הרי הם נגד כל דרך השתדלות טבעית המקובלת! אבל אסתר הבינה שכדי למצוא בעיני המלך - דרך ההשתדלות הראשונה צריכה להיות פנייה אל הקב"ה בתשובה, תפילה, ותענית. קודם כל: למצוא חן בעיני אלוקים! ורק אחרי שהתקבלה ההשתדלות הזאת לפני השם - אז אפשר לזכות למצוא בעיני אדם אפילו שזה נגד הטבע! 

וכך מתאר הגאון את הפסוק: "ותלבש אסתר מלכות - שלבשה רוח הקודש!", היינו שאין רוח הקודש שורה - רק על גוף שבור, ולכן התלבשה ברוח הקודש היתה אחרי צום שלושה ימים שנחלש כל כך גופה שעל פי דרך הטבע לא היתה מוצאת חן בעיני המלך - רק אז זכתה שתשרה עליה רוח הקודש. וגם אחר כך כששהתה בבית המלך לאחר המשתה בפעם השנייה, והמן נתלה על העץ, וכבר התחילו לראות את תחילת הישועה. 

כתוב: "ותוסף אסתר ותדבר לפני המלך" מבאר הגאון: "ותוסף אסתר" הוסיפה ברוח הקודש, על אף הצלחתה למצוא חן בעיני המלך שלא כדרך הטבע, זאת הבינה אסתר שאין זו הצלחתה האישית שלה אלא כל זה סייעתא דשמיא מיוחדת שזכתה ממרומים, ובאותה העת המשיכה להוסיף רוח הקודש, התעלות רוחנית, כי היא הבינה שהדרך היחידה למצוא בעיני אדם רק אם תוקדם לה התעלות רוחנית, תפילה ותשובה למצוא חן בעיני אלוקים. ובעצם מציאת חן אל טבעית שזכתה בה אסתר – זכתה לכך כבר שנים רבות קודם לכן, בתחילת לקיחתה אל מלך אחשוורוש, 

שם המציאות חן שלה היתה על טבעית. כדברי הגאון: "ותהי אסתר נושאת חן בעיני כל רואיה", שאסתר בעצם היתה יפת תואר ויפת מראה רק מחמת גודל צערה ונלקחה לבית המלך, ונעשית ירקרוקת מחמת זה. ואף על פי כן נתן לה הקב"ה מחוט של חסד שמשך עליה. זאת אומרת: לא השתדלויות טבעיות אלא השתדלויות כלפי הבורא יתברך, למצוא חן בעיניו מבחינת ומצא שכל וחן שעיני אלוקים ואדם "ומצא שכל טוב בעיני אלוקים ואדם". גם בני ישראל, כששבו בתשובה ועשו את רצון השם - זכו למציאת חן על טבעית, 

כשעמדו היהודים להרוג ולהשמיד את הגויים, כשלכאורה מדרך הטבע, לאחר שנכתבו אגרות השניות היתה צריכה שנאה להתגבר כלפי היהודים, ומה כתוב? "וכל שרי המדינות מנשאים את היהודים כי נפל פחד מרדכי עליהם!" כתוצאה מכך זכו להערצה אצל הגויים. ויתרה מזאת "כי גדול מרדכי בבית המלך ושומעו הולך בכול המדינות" לא רק פחדו ממנו אלא גם כבוד וההערצה רחשו לו. "כי האיש" מלשון חשיבות, "כי האיש מרדכי הולך וגדול" הערצה זו לא היתה רק חד פעמית אלא התפתחות תמידית, על אף נקמתו בגויים הוסיפה ההערצה כלפיו לגדול. 

אז למדנו מהגלות ומהגאולה של פורים, שמא שחשבו בתחילה על ידי שהתקרבו אל הגויים ויהנו מסעודתו של אחשוורוש בהכרח זה יביא לרווח והצלה - התברר להיפך! מהסעודה הזו גברה השנאה ונגזרה גזרת כליה, ומה שחשבו שכתוצאת הגדלת כוח היהודים יביא להגדלת השנאה אצל הגויים - התברר שאדרבא! ככל שגדל כוחם - כך גדלה גם ההערצה כלפיהם. אותה הדרך של ההצלה והישועה, היתה גם בגלות בגאולת מצרים, כאותה הלשון שנאמר במגילה הערצה למרדכי כתוב גם אצל משה: "גם האיש משה גדול מאוד בארץ מצרים בעיני עבדי פרעה ובעיני העם" 

הפסוק הזה נאמר אחרי שהמצרים קיבלו תשע מכות סבל של ייסורים נוראיים, במשך שנה שלמה, כשמשה רבינו הוא הגורם העיקרי בכל זה. לכאורה מדרך הטבע היה צריך להיות שככול שהתגברו המכות והעונשים, תתגבר השנאה כלפיו, והתורה מעידה על כך ההיפך! "האיש משה גדול מאוד בארץ מצרים" ההערצה אליו וכלפיו גדלה, איך זה קורה? כשעושים רצון השם גם כשהדברים כשלעצמם נראים חסרי היגיון, זה עצמו מביא לנשיאת חן על טבעית. והערצה זו לא היתה רק כלפי משה בלבד, 

גם ביחס לעם ישראל "ויתן השם את חן העם בעיני מצרים", מציאת חן זו גם היתה מהלך לא טבעי, במקום שהשנאה תתגבר כלפיו, שהרי הם היו הסיבה לגרימת המכות על המצרים, ובפרט שבכול המכות הפלא השם בין ישראל למצרים מה שהקב"ה לא עושה איתנו כרגע בקורונה ולא מפלה בינו לבית אומות העולם, ועם כל זאת לאחר 10 המכות, מצאו חן בני ישראל בארץ מצרים והשאילו אותם כסף וזהב, אז מי מנהיג את העולם? מי בעל הבית פה? מי דואג להנהגה על טבעית לעם ישראל? הקב"ה, באיזה תנאים? 

שאנחנו רוצים למצוא חן בעיניו ולא בעיניהם, כשרוצים למצוא חן בעיניהם - הפוך הם מתהפכים עלינו יותר גרוע, כשאנחנו לא הולכים בדרכם ובעלילותם ובתרבותם, ורוצים רק למצוא חן בעיני השם - אז הקב"ה מנהיג אותנו בצורה על טבעית. אומנם צריך ביאור, אם עם ישראל זכו לסייעתא דשמיא מיוחדת למציאות חן על טבעית - אם כן למה נתנו להם את כלי הכסף וכלי זהב רק בהשאלה? הרי היתה יכולת בידי הקב"ה להגדיל מציאות חן זו שיתנו להם את הכלי כסף והזהב במתנה, למה צמצם הקב"ה את המציאת חן שינתן הכסף וזהב רק בהשאלה? 

ובכן, באמת אחרי שנים ידוע שבאו בני מצרים לדון עם ישראל עם אלכסנדרוס מוקדון שיחזירו להם את הכסף והזהב שנטלו בהשאלה, והתשובה נמצאת בסנהדרין צא' מה שהשיב להם גביה בן פסיסה. השנאה של ישראל במצרים מהפך בלתי טבעי, כתוב: "ויקום מלך חדש" רבנן ........ "ובהשם בגדו כי בנים זרים ילדו, עתה יאכלם חדש את חלקיהם" ללמדך: כשמת יוסף הפרו ברית מילה. 

אמרו: "נהיה כמצרים", כמצרים, "מכאן אתה למד - שמשה מל אותם ביציאת ממצרים, וכיוון שעשו כן, הפך הקב"ה את האהבה שהיו המצרים אוהבים אותן לשנאה. שנאמר בתהילים קה': "הפך לבם לשנוא עמו להתנקם בעבדיו". זאת אומרת: ישראל רצו למצוא חן בעיני המצרים להידמות להם ולא מלו את עצמם, מה עשה השם? האהבה שהיתה להם קודם למצרים לישראל הפך אותם לשנוא אותם. כשלא הולכים בדרך השם ורוצים להתקרב בצורה טבעית לגויים - השם דואג להרחקה. 

בספר "בית הלוי" פרשת שמות, מבאר את דברי המדרש שהפרו את ברית המילה, אין הכוונה כפשוטו שבטלו מצוות מילה, אלא הביאור: שלאחר מיתת יוסף, בני ישראל התחילו לפחוד ולפחד על עתידם, מי ערב בזה שהמצרים ימשיכו לאהוב אותם כמו בזמן יוסף? וחשבו דרכים ותחבולות איך להתקרב אל המצרים ולא להיות מובדלים מהם, "שלא יהיו ניכרים כגרים" ולכן לאחר המילה משכו בעורלתם להראות עצמם כאילו שלא נימולו שלא יהיו ניכרים כיהודים, ועל ידי ההתקרבות התקרבו הלבבות תתמעט השנאה, ככה הם חשבו. 

לצערנו הרב גם בשואה, מה שקדם לזה, זה שהתחילו להתערב בגויים, ללמוד מעשיהם, ללכת לגימנסיות לאוניברסיטאות, עזבו את התורה, רצו שררה בקרב הגויים, התעשרו, ואז באה הגזרה שהיהודים מתעשרים על חשבון הגויים וחיים על חשבונם ומוצצים ועולקים אותם, אותו רשע גרם לכל מה שקרה, אלו היו הטענות שלו. וזה שנאמר: "הפך לבם לשנוא עמו" הפך הקב"ה את האהבה שהמצרים היו אוהבים אותם לשנאה, כשבאו יעקב ובניו למצרים נפסק הרעב, והמצרים הכירו להם טובה, ושררה אהבה בינם לבין ישראל, 

אולי כשישראל רצו מחשבונות שכליים להתקרב אל המצרים - הקב"ה מנע זאת והפך לבם, מהפכה לא טבעית, "הפך לבם לשנוא עמו" נגד רצונם. שנאה זו היתה בעצם לטובתם של ישראל, שעל ידי כך ימנע ההתקרבות אל המצרים כמו שחשבו בתחילה. "המבדיל בן קודש לחול ובין ישראל לעמים" בהמשך השם עשה הבדלה בין ישראל לעמים, הוא רוצה שיהיה הבדל, "הן עם לבדד ישכון ובין הגויים לא התחשב" יש על ה דרשות בעבר שאמרנו. "הבית הלוי" מוסיף לבאר את דברי הגמרא בפסחים קי"ח, "פיזר עמי קרבות יחפצו" מי גרם להם לישראל שיתפזרו בין האומות? קרבות שהיו חפצים בהם", 

למה הקב"ה הפריד את ישראל ופיזר אותם באומות? בגלל שהם רצו להתקרב לגויים. על פי דברי הגמרא בפסחים פ"ז, "צדקת פרזונו בישראל" צדקה עשה הקב"ה לישראל כשפיזרן בין האומות, שעל ידי הפיזור בין האומות לא יתקרבו אל הגויים, אם כן מי גרם לישראל שיתפזרו בין האומות? "קרבות יחפצו" זאת אומרת הם חפצים להתקרב, הקרבה שהיו חפצים להתקרב אליהם, לכן כדי למנוע קירוב זה, שם הקב"ה שנאה ביניהם, שעל ידי השנאה יתגבר פיזורם בין האומות וימנע הקירוב. 

בזוהר מבואר הטעם: שגזרת גלות ישראל היתה דוקא למצרים, שמא אם יגלו לשאר אומות - יתערבו בהם, לכן הקב"ה הגלם למצרים לעם קשה, שמבזין את נימוסיהן, ומבוזין להתחתן עמם. "כי לא יאכלון המצרים לאכול את העבריים לחם כי תועבה היא למצרים". ואם כן אין חשש במצרים שיתקרבו אליהם. וכל זמן שלא נתקרבו למצרים, אדרבא! ריחוק זה הביא לאהבה ביניהם, כל זמן שהם לא התקרבו למצרים - זה הביא אהבה של המצרים לישראל. אך כשניסו אחר כך על ידי תחבולות וחשבונות שכליים להתקרב אליהם להתדמות למעשיהם, ולא להיות מובדלים מהם - הפך הקב"ה אהבה טבעית בשנאה בלתי טבעית. 

מוסיף "בית הלוי": שאת הנהגת השם הזו אנחנו רואים עד דורנו, במדינות הונגריה ורומניה, שהשנאה ליהודים הולכת וגוברת והיה צריך להיות שעל ידי ההתבוללות העצומה ששררה במדינות הללו - על פי דרך הטבע יביא ליותר לקרבה ואהבה, אמנם בחסדי השם כדי להגביל את הקרבה אל הגויים הגדיל את השנאה. וגם אנו בעינינו חזינו במדינת אשכנז, ממרכז ההשכלה מחכמת ברלין, משם יצאה השואה האיומה לעולם, כשגזרה זו חלה אפילו על מתבוללים, שהתרחקו מיהדותם והתקרבו אל הגויים, הזכירו להם את יהדותם, 

וכל זה מההנהגה של השם יתברך למנוע התקרבות והתערבות עם הגויים. לאור זאת יובן: למה סיבב השם לקיים את הבטחת הברית בין הבתרים לאברהם? "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול" וגם דוקא על ידי המצרים ישאילו כלי כסף וזהב, ולא קיים את ההטחה על ידי שיתנו להם כלי כסף וזהב במתנה. השם יתברך לימד בזה את עם ישראל שמציאות חן אינו תלוי במעשים אלא ברצון השם. כשם שבתחילת גלות מצרים חשבו להתקרב על ידי חשבונות שכליים אל המצרים, הפך הקב"ה אהבה טבעית לשנאה בלתי טבעית, 

כך עתה בגאולה הפך הקב"ה השנאה הטבעית אחרי חודשי סבל המכות שקבלו המצרים - לאהבה בלתי טבעית! עד כדי כך מצאה מציאת חן העל טבעית שישראל זכו בעיני המצרים, שהמצרים עשו מעשים בלתי הגיוניים, השאילו להם כסף וזהב, אפילו שהם יודעים שהם עומדים לצאת תכף ממצרים, ואם כן איך הם נותנים כסף וזהב בהשאלה?! מתי יחזירו? הם בכלל לא מתכוונים לחזור? זה נגד כל הגיון שכלי? והשם מראה שהוא יכול להפך הכל כפי שהוא רוצה. 

ויתרה מזו, באותו לילה בט"ו בניסן, לקחו ישראל את תועבת מצרים אחרי שקשרו אותו את השה אחד 4 ימים לכרעי המיטה, שזה האלוהים של מצרים, שחטו אותו, צלו אותו, עד שנתפשט ריח בשר הצלוי בכל מצרים. ואמרו חכמים זכרונם לברכה: "בו בלילה שחטו ישראל פסחיהם ואכלו והיו המצרים רואים בכוריהם הרוגים, ואלוהיהם שחוטין, ולא עשו כלום!". באותו לילה מכת בכורות הילדים שלהם מתים, "צעקה בכל ארץ מצרים!", וגם רואים שהאלוהים שלהם נצלה באש, הרי בנעשים האלה בדרך הטבע צריכים להגביר את השנאה כלפי ישראל! 

אבל השגחת השם סיבבה שדוקא עכשיו מצאו חן בעיני מצרים, כמו שאמרו זכרונם לברכה שבאותו הלילה בט"ו בניסן התפזרו ישראל בכל ארץ מצרים באותה שעה שנאמר: "ובני ישראל עשו כדבר משה וישאילו ממצרים"! מציאת חן זו לתת להם כסף וזהב בהשאלה? שעומדים עכשיו תכף על סף היציאה, כשכולם הרוגים מתים והאלוהים נצלה באש - זה נגד השכל וההיגיון! אז מה למדנו מגלות וגאולת מצרים? גם כן כשרצו להתקרב אל הגויים מחשבונות שכליים ומדרך הטבע - היתה צריכה התקרבות הזו להביא לאהבה, 

הפך הקב"ה את זה לשנאה, וכשמדרך הטבע היה צריך לגבור השנאה - דוקא באותה העת הפכו לנשיאת חן בעיני מצרים, כי כעושים את רצון הבורא הוא קובע אם תמצא חן ושכל טוב בעיניו ובעיני אדם. הלימודים האלה מלמדים אותנו "ברצות השם דרכי איש גם אויביו ישלים אתו" הקווים המשותפים, גם כשאנחנו סומכים את שתי הגאולות - גאולת פורים וגאולת פסח, שאם חל אדר ב', אנחנו דוחים את הפורים לאדר ב' כדי לסמוך גאולה לגאולה, גאולת פורים לגאולת פסח, מהם הקווים המשותפים? 

המקור האחד המשותף: זה נשיאות חן, כשעושים את רצון השם בלי התחשבות בחשבונות שכליים "כי ברצות השם דרכי איש גם אויביו ישלים עמו". כשמטרת האדם היא רק לעשות את רצון השם אזי זוכה שגם אויביו ישלים עמו, עד שהמטרה להתקרב אל הגויים בחשבונות שכליים אפילו אם הם הגיוניים אבל הם היפך מעשיית רצון השם - ההתקרבות הזאת תביא לריחוק ולשנאה, וזאת אנחנו רואים בחוש עד ימינו, לא היתה שנאה לישראל כמו בזמננו, ודוקא משום ששואפים להתקרב אל הגויים, דוקא בגלל החשבונות בשכליים, כל האו"ם שמום נגדנו, והיינו גם אנחנו ככול הגויים, 

זה החשבונות השכליים להיות כמו כל הגויים, הגברת השנאה כאמור שתבוא בעקבות זה היא מחסד השם למנוע התקרבות לגויים. זאת אומרת: החמור ביותר זה לא לעשות את רצון השם, במקום "הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב" רוצים להיות ככל הגויים אז השם גורם לטובתנו כדי שישנאו אותנו, ובגלל זה אתם רואים אנטישמיות, בגלל שמתקרבים לגויים, חיים איתם, בתרבותם, בארצותם, אז מתעוררת האנטישמיות לזרוק את כולם בחזרה הביתה - לארץ ישראל. 

"ונמצא חן ושכל טוב בעיני אלוקים ואדם", ראשית צריך למצוא חן בעיני אלוקים על ידי עשיית רצון השם ללא חשבונות ופשרות, ואז ממילא כבר זוכים למצוא חן בעיני אדם אמן ואמן.