"אני ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים", וטעם מבית עבדים אומר הרמב"ן, שהיו עומדים במצרים בבית עבדים שבויים לפרעה, ואמר להם, זה שהם חייבים שיהיה ה' הגדול והנכבד והנורא הזה להם לאלהים שיעבדוהו, כי הוא פדה אותם מעבדות מצרים, כטעם עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים, וזו המצוה תקרא בדברי רבותינו, קבלת מלכות שמים. אז חוב גדול על עם ישראל להכיר טובה לקב"ה שהוציא אותם ממצרים ופדה אותם מעבדות, והפכנו להיות עבדים לו, בהוציאו אותנו מארץ מצרים, וזה נקרא קבלת מלכות שמים.

ואמר, אלהיך, האבן עזרא אומר מה זה אנכי ה' אלהיך, כי אתה חייב בעבור שהוצאתיך מבית עבדים להיות לי לעבד שתעבדני, כך אומר האבן עזרא. והרמב"ן אומר, מאשר הוצאתיך מארץ מצרים זה מחייב קבלת מלכות שמים.  והאבן עזרא אומר אני ה' אלהיך שאתה עבד לי.

נמצא שהסיבה המחייבת אותנו לעבוד את ה' בעשיית רצונו ולקבל עול מלכותנו עלינו היא, מפני שהוציא אותנו מעבדות לחירות. לעומת זאת מצאנו בנוסח התפילה שבני ישראל קיבלו עליהם מלכות שמים אחרי ניסי קריעת ים סוף. אם המחייב זה היציאה לחירות ממצרים, אז היו צריכים לקבל עול מלכותו יתברך תיכף ביציאה, למה זה נתעכב עד ניסי ים סוף? המעביר בניו בין גזרי ים סוף וראו בניו גבורתו שיבחו והודו לשמו ומלכותו ברצון קיבלו עליהם, מתי? כשעברו בין גזרי ים סוף וראו את גבורתו אז שיבחו והודו לשמו ואז קיבלו מלכותו ברצון. וקבלת מלכותו התבטאה בכך, משה ובני ישראל לך ענו שירה, מלכותך ראו בניך בוקע ים לפני משה, בוקע ים לפני משה זה נוסח אשכנז. כלומר, בניסי קריעת ים סוף ראו בניך את השלטון שלך בבריאה, לכן קיבלו עליהם את מלכותך בשירת הים ואמרו "ה' ימלוך לעולם ועד".

וכן מצאנו בחכמים ז"ל, שהאריכו לבאר זאת במדרש בשמות רבה כ"ג א', "נכון כסאך מאז" לא נתיישב כסאך ולא נודעת בעולמך עד שאמרו בניך שירה.

משל למלך שעשה מלחמה וניצח, ועשו אותו אגוסטוס, אמרו לו עד שלא עשית מלחמה היית מלך, עכשיו עשינוך אגוסטוס. מה יש בין המלך לאגוסטוס? אין הבדל ביניהם בהיקף ובגודל השלטון, כי בזה שניהם שוים, אלא שלאגוסטוס נותנים יותר כבוד מאשר למלך, וההבדל בכבוד מתבטא בכך, מלך עומד על הלוח ואגוסטוס יושב. כאשר מציירים לכבודו של המלך את דמות דיוקנו מציירים אותו עומד כמוכן לקרב ולמלחמה, להוכיח את כוחו וגבורתו, ואילו אגוסטוס מציירים אותו יושב - כלומר הוא כבר ניצח במלחמה והוכיח את יכלתו, ועתה הוא יושב על כסא מלכותו בבטחון וברוב כבוד.

ז"א יש חילוק בין מלך לבין אגוסטוס, מלך זה לפני המלחמה שעדיין הוא מסוגל להלחם, כמו שעושים אנדרטאות שרואים מחזיק כידון או מחזיק חרב כאילו יוצא למלחמה מלך, וישב שיושב על כסא ככה, נתיישבה מלכותו, אין לו דאגה מהאויבים, הוא הכניע את כולם.

היה קיסר, קיסר הראשון קראו לו אוגסטוס, זה השם על שם אגוסטוס, 57 שנה הוא מלך ונתיישבה מלכותו, הוא ניצח במלחמות והתיישב והיה שקט ושלוה בזמנו, הוא בא אחרי יוליוס קיסר, ואגוסטוס הפירוש שלו המילוי זה נשגב, ז"א הוא למעלה למעלה מן הכל.

כך אמרו ישראל, הוא היה לפני הספירה, ז"א זה לפני אלפיים שנה בערך, כן, זה מתאים לזמן של המדרש בערך. כך אמרו ישראל, באמת עד שלא בראת עולמך היית אתה, משבראת אותו אתה הוא, אלא כביכול עומד, אבל משעמדת בים ועשית לנו את הנ יסים הגדולים, והפלת את השר של מצרים מלמעלה והטבעת את המצריים בים, ואמרנו שירה לפניך, אז נתיישבה מלכותך וכסאך נכון. כלומר, על ידי השבחים הגדולים ששיבחו ישראל את ה' יתברך בשירה, וכך ביטאו ישראל את הכרתם במלכות ה' יתברך וקיבלו אותו עליהם למלך בשלמות ובכבוד גדול. ז"א עצם היציאה ממצרים כבר היתה מחייבת מלכות שמים, אבל מלכות שמים שלמה ברצון קיבלו עול מלכותך ברצון, בשמחה שלמה, בשלמות האמונה זה דוקא בים אחרי שהם ראו שהוא הכה את השר של מצרים ולכן הטביע את כל המצרים בים. אז נכון כסאך מאז, מאז זה משאמרו את השירה אז ישיר משה ובני ישראל, מאז - מאז שאמרו אז ישיר משה.

נמצינו למדים שבראיית הניסים בקריעת ים סוף התגלתה לבני ישראל גדלות ה' ויכלתו, וזה הביא אותם להמליך את הקב"ה באמצעות אמירת השירה, ובכך נתבססה מלכותו.

נמצא ששירת הים היא קבלת מלכות שמים שלמה, ועוד למדנו שהמלכת ה' יתברך על עולמו בצורה הראויה תלויה בהכרתנו, ובכך שאנו ממליכים אותו. תקשיבו טוב מה תלוי בידינו.

למדנו שהמלכת ה' יתברך על עולמו, כמו שאנחנו צועקים בראש השנה, "נמליכך מלך", אנחנו מכריזים ומקבלים עלינו עול מלכותו יתברך. המלכת ה' יתברך על עולמו בצורה הראויה תלויה בהכרתנו, עד כמה אנחנו מכירים שהוא מלך, שהוא מולך בכל העולם כולו ובכל אדם ואדם ובכל מקום ומקום ושולט על כל מקרה ומקרה, בכך שאנו ממליכים אותו.

על פי היסוד האמור יתבארו לנו דברי המדרש בשמות רבה כ"ג ד'. מיום שברא הקב"ה את העולם ועד שעמדו ישראל על הים, לא מצינו אדם שאמר שירה לקב"ה אלא ישראל. הציל אברהם מכבשן האש ומן המלכים ולא אמר שירה, וכן יצחק מן המאכלת ולא אמר שירה, וכן יעקב מן המלאך ומן עשיו ולא אמר שירה, כיון שבאו ישראל לים ונקרע להם מיד אמרו שירה לפני הקב"ה.

ויש להבין מדוע אכן לא היה מי שיאמר שירה עד ים סוף? מה, לא ראו האבות הקדושים ניסים ונפלאות? מה, לצאת מהכבשן זה לא מופת? להנצל מארבעת המלכים זה לא מופת? להנצל מן העקידה זה לא מופת? לצאת מעשיו מלבן מכל אלה זה לא מופת? למה לא אמרו שירה?

הביאור הוא ששירה נובעת ממצב של שלמות בבחינה מסוימת, הן בגשמיות והן ברוחניות. כאשר אדם מגיע להרגשה של שלמות ומוצא בכך סיפוק, על ידי כן שורה שמחה בליבו ושמחה זו באה לידי ביטוי בשירה. בודאי יש מדרגות רבות בשמחה בשלמות המביאה לשירה, וכן בשירה יש מספר שלבים עד לשלב העליון של שירה במדרגות של רוח הקודש ונבואה, מדרגה שלה זכו ישראל בעקבות ניסי קריעת ים סוף, הרי כולם פתחו ואמרו בלי ללמוד את המילים, בלי ללמוד את המנגינה, כולם פתחו ואמרו שירה, "אז ישיר משה ובני ישראל", זה דרגה של נבואה. הם זכו למדרגה הגבוהה ביותר, מדרגה שזכו לה ישראל בעקבות ניסי קריעת ים סוף בהם התגלתה מלכות ה' יתברך בבריאה באופן מושלם. ובמדרגה רמה כזו שלא היתה כמוה מיום שברא הקב"ה את העולם, שכתוצאה ממנה הגיעו בני ישראל להכרה ולהמלכה שלמה של ה' יתברך בשירת הים.

על אף שבודאי ראו האבות הקדושים את מלכות ה' ואת יכלתו בניסים שעשה להם, ואף קיבלו את עול מלכותו עליהם והודו לו באופנים שונים, כעשיית מזבחות והקרבת קרבנות, אבל לא ראו שלמות כזו של מלכות ה' כפי שראו ישראל בקריעת ים סוף, ולכן לא הגיעו למדרגה נישאה כזו של המלכת ה' יתברך עליהם בשלמות של שירה במדרגת נבואה.

יש להבין מדוע אמרו שירה והמליכו את הקב"ה רק על הניסים של קריעת ים סוף, למה לא שרו את השירה על הניסים של עשר המכות ועל עצם היציאה ממצרים, שם השחרור מעבדות לחירות גם גופנית וגם רוחנית, ובמה עדיפים הניסים שנעשו על הים מהניסים והנפלאות שעשה להם ה' יתברך במצרים?

לעומת זאת אמרו חז"ל בילקו"ש ברמז ר"ט, "קומו צאו" - מלמד שהיה פרעה דופק על פתחן של משה ואהרן, אמר לו משה לפרעה, מבקש אתה לכלות את המכה הזאת ממך? אמור, הרי אתם בני חורין, הרי אתם ברשותכם, הרי אתם עבדיו של המקום. התחיל פרעה צווח, לשעבר הייתם עבדי, אבל עכשיו הרי אתם בני חורין, הרי אתם ברשותכם, צריכים אתם להלל לקב"ה אתם עבדיו, שנאמר "הללויה הללו עבדי ה'".

ומצינו שאכן אמרו באותה שעה פרק זה שבהלל, וזה לשונו: ניתן כח בקולו של פרעה, והיה קולו מהלך בכל ארץ מצרים מהלך ארבעים יום, ומה היה אומר? "קומו צאו  מתוך עמי", לשעבר הייתם עבדי פרעה, מכאן ואילך אתם עבדי ה'. באותה שעה היו אומרים, הללויה הללו עבדי ה' ולא עבדי פרעה, גמרא בירושלמי פסחים ה' ה'.

נמצא שכבר בזמן צאתם ממצרים הכירו בני ישראל בכך שהם עבדים של ה'. ואף אמרו הללו עבדי ה', אך למה לא מצאנו שכבר אז המליכו את ה', אלא רק אחר קריעת הים אמרו "ה' ימלוך לעולם ועד", ואם כן מדוע לא אמר שירה עם יציאתם ממצרים?

מכל האמור לומדים, יציאת מצרים וקריעת ים סוף היו שני שלבים בהתקרבות אל ה' יתברך ועבודתו. השלב הראשון היה לאחר שה' יתברך שחרר אותם מעבדות, ופרעה עצמו הודה בכך כשאמר הרי אתם בני  חורין, ומיד קיבלו בני ישראל עליהם עבדות ה', ואמרו "הללו עבדי ה'" זה היה השלב הראשון, השלב השני היה לאחר שה' יתברך הראה להם ניסים רבים בקריעת ים סוף, הגיעו להכרה שלמה ולהמלכת ה' ע"י שירה במדרגה של נבואה. ופה יש להבין ,מה נשתנו הניסים של קריעת ים סוף משאר הניסים שמהם נתרבה יותר כבוד שמים עד למדרגה כזו של המלכת ה' יתברך?

התשובה היא שעשרת המכות ושאר הניסים היו כדי להציל את ישראל ולהוציא אותם ממצרים, ככתוב "ולא ישמע אליכם פרעה ונתתי את ידי במצרים והוצאתי את צבאותי את עמי בני ישראל מארץ מצרים בשפטים גדולים", אז כל המכות היו לטובת יציאת ישראל ממצרים. וכדי ללמד ולבסס את יסודות האמונה במציאות ה' ובהשגחתו לבני ישראל, ולפרעה ולמצרים בפרט ולכל העמים בכלל, כמו שכתוב "וידעו מצרים כי אני ה' בנטותי את ידי על מצרים, אז זה היה ללמדם, ניסי המכות לא באו רק כדי לחזק את האמונה בעצם מציאות ה' אלא גם בשאר יסודות האמונה, כמו שביאר הרמב"ן י"ג ט"ז, יאמר הכתוב במופתים, "למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ", אחד מהלימודים זה למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ, מה פירוש? המצרים אמרו, בורא עולם לא מתעסק בקטנות, הוא לא מפשפש אצל אנשים מה עושים, הוא כל כך גדול, הוא כל כך מעולה שהוא רם ונישא, זה השפלה להגיד שהוא מתעסק בקטנות פה בעולם הזה עם הפצפונים, עם פינוקיו וחבריו, זה לא מה שהוא עושה. אז הקב"ה חידש "למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ" - בקרביים של הארץ, שלא תחשוב שאני סילקתי עצמי מן העולם, העולם הזה הוא היותר חשוב לי מכל העולמות כולם, אני רוצה להשרות שכינתי בתחתונים, לא בעליונים, שמה זה חכמה? שמה כולם צייטנים, רובוטים, מלאכים, פה עם קרוצי חומר, להורות על ההשגחה שלא עזב ה' אותה למקרים כדעתם של המצרים.

נמצא שכל הניסים שנעשו במצרים היו להצלת כלל ישראל וללמד את יסודות האמונה, אבל לא נאמר למען הראות את מלכותו יתברך, כי הרי אחרי ניסי המכות והניסים של יציאת מצרים היתה עדיין מלכות הרשעה של פרעה קיימת, ולכן היה חסרון בשלמות ההכרה במלכות ה'.

זה שאנחנו רואים ניסים עכשיו, שהקב"ה מכה במצרים במצרים, שהקב"ה מכה אירן באירן, עירק בעירק, סורים בסוריה, לוב בלוב, תימן בתימן, כל הדברים האלה, ומכה אחד בהם אחד את השני, זה בינתיים משאיר אותנו ככה בסדר, בינתיים, אבל זה לא ניכרת מלכותו יתברך לגמרי, מתי תוכר מלכותו יתברך לגמרי? כשהוא יתן לכל האומות להלחם בכל האומות ואח"כ הם יבואו על ישראל ואז הקב"ה יכה אותם הוא בעצמו, ואז יקויים "והתגדלתי והתקדשתי ונודעתי לעיני גויים רבים" אז "וידעו כי אני ה'", כמו שהיה במצרים, גאולה אחרונה כמו הגאולה הראשונה, במצרים שיצאנו לחירות זה עדיין לא ה מלכות השלמה, לא רואים את המלכות השלמה, מתי שהוא הכה את השר שלהם למעלה ואת המצרים למטה ואין רודף יותר, אין מי שיכול לרדוף, יצאנו ממצרים עוד יכולים לרדוף, עובדה שהם רדפו, אמנם ה' גזר עליהם כך אבל עובדה שהם רדפו, הם עדיין קיימים, אז אתה לא משוחרר עדיין מהחשש, אבל ברגע שהקב"ה מיגר את כולם אז המלכות היא שלמה.

אבל תשמעו רבותי, היתה פשלה אחת, פשלה אחת, לפני חזקיה המלך כבר יכלה לבוא הגאולה השלמה בקריעת ים סוף, היתה פשלה אחת, תיכף תשמעו.

אז מלכות ה' וכבודו התגלתה והתבררה רק לאחר הנס של הטבעת פרעה וחילו בים סוף, על ידי כך התבטלה מלכות הרשעה. ודבר נוסף, את הניסים של קריעת ים סוף לא עשה ה' יתברך כדי להציל את בני ישראל מיד פרעה, אלא כדי להטביע את המצרים ולהראות בכך את גדולתו של ה' ומלכותו, כמבואר בכתוב, "וחיזקתי את לב פרעה ורדף אחריהם", למה זה "ואכבדה בפרעה ובכל חילו וידעו מצרים כי אני ה'" מתי וידעו מצרים? בשעת המיתה, אני אתן להם לפרפר, להכיר שאני ה', שאני עשיתי להם ואח"כ למות. אבל לפני כן אני אדאג שכל המצרים יכירו כי אני ה'. כל המתכחשים יצטרכו להכיר.

אילולא שאמר ה' יתברך לישראל לחזור לא היה עולה כלל בדעתו של פרעה לרדוף אחרי בני ישראל, אבל כשהם חזרו הוא ראה שהם נבוכים במדבר, סגר עליהם הים אז הוא חשב שהם מתברברים ולא יודעים מה לעשות אז בא לו חשק פתאום לרדוף אחריהם, עלה לו בראש רעיון איך חנכנו אותם וכו', כל זה תרגיל של הקב"ה למשוך אותו ממצרים, להביא אותו ולשלם לו מידה כנגד מידה, כי בדבר אשר זדו עליהם - אתה הטבעת עם בני ישראל - אתה תטבע עם כל חילך בים. ממילא לא היה צורך להציל את בני ישראל מידיו, אז זה לא היה להצלה כל הניסים על הים, נמצא שה' יתברך סיבב הכל כדי לעשות נס לשם נס, כדי להראות את מלכותו, אז הכל היה להראות מלכות שמים, ועוד נאמר "ויבקעו המים", זה אומר ויבקעו המים - כל מים שבעולם, לא היו מים בעולם שלא נבקעו, באמבטיה, בכוס, בצלחת, בנהרות, בימים, באגמים, כל מים שבעולם נבקעו. ובנס גדול זה ודאי לא היה צורך להציל את ישראל, אז למה צריך נס כזה שייבקעו מים בכל העולם? אלא כל זה רק לפרסם מלכותו של ה' יתברך בבריאה, לכן רק לאחר קריעת ים סוף המליכו את ה' יתברך באמירת השירה, רק אז ישיר משה ובני ישראל.

על פי האמור נוסיף להעמיק ולבאר את דברי המדרש שהבאנו לעיל, משל למלך שעשה מלחמה וניצח ועשו אותו אגוסטוס, מה כבוד יש בין המלך לאגוסטוס? אלא המלך עומד ואגוסטוס יושב. הכוונה של חז"ל בשאלתם היא, האם כל ההבדל בכבוד הוא בתואר בלבד? שלאחד מכנים בשם מלך ולשני הם קוראים בשם אגוסטוס, או שמא יש הבדל משמעותי יותר ביניהם. על כך השיבו כי יש הבדל, אגוסטוס יושב, כאשר מלכות המלך וכבודו התבססו אז נקרא שמו אגוסטוס, ומציירים אותו יושב, כי ישיבה משמעותה שלמות ויציבות שאינה משתנה. נמצא שהתואר אגוסטוס מבטא ומסמל שיא רוממות המלך וכבודו המושלם.

למדנו מכאן שמהות המלך, שימו לב, ותכליתו, היא לשם כבוד המלכות, עוד פעם אני חוזר, למדנו מכאן שמהות המלך ותכליתו, למה צריך את הבחינה שנקראת מלך ואת המלכות שלו, מהות המלך ותכליתו היא לשם כבוד מלכות, לכן מלך לא יכול למחול על כבודו, כבוד מלכות, מורד במלכות חייב מיתה, כי הוא פגע בכבוד מלכות, כבוד מלכות זה ענין בפני עצמו, מהות המלך ותכליתו היא לשם כבוד המלכות, והנהגת העם אינה המטרה, לא עושים מלך בשביל שהוא ינהיג את העם, אלא העם הוא אמצעי שעל ידו יכירו את גדלות המלך ויכבדו אותו. כמו לדוגמא מה שיש באנגליה, המלכה שמה הי אלא מנהיגה את העם, העם הפוך, דואג רק לכבודה של המלכה, כבוד מלכות הם דואגים. וכמלכותא דארעא כך היא במלכות ה' יתברך, עיקר המלכות היא להרבות כבוד שמים. ז"א התפקיד שלנו כולנו זה להרבות כבוד שמים.

כאמור מקריעת ים סוף למדנו שהמלכת ה' יתברך בעולם בשלמות תלויה בעם ישראל בלבד, והם עשו זאת באמירת השירה.

נמצא שאנו נושאי מלכות ה' בעולם, כי ריבוי כבוד מלכותו תלויה במעשינו, המעשים שלנו מרבים כבוד שמים או להיפוך, זה הכל תלוי בנו. אם כן בכל פעולה שבה אנו מרבים כבוד מלכותו יתברך היא גם לקוות בשבילנו עם ישראל, כי בם מתגלית ומתבטאת חשיבותנו וערכנו כעם שנבחר להמליך את ה' יתברך ולכבדו.

לכן בראש השנה כל ענינו זה מלכויות, שאנחנו ממליכים את ה', אנחנו העם שממליך את ה' על כל הברואים, "וידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יצור כי אתה יצרתו וידע כל אשר נשמה באפו ה' אלהי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה", לא אלקי העולם, אלקי ישראל בפרט.

אע"פ שבאמירת השירה הגיעו למדרגה עילאית בהמלכת הקב"ה, אבל היתה פשלה. עדיין היה חסרון בשלמות ההכרה במלכות ה' ויחודו. כמו שאמרו חז"ל במכילתא, רבי יוסי הגלילי אומר, אילו אמרו ישראל על הים - ה' מלך לעולם ועד, לא ה' ימלוך, ה' מלך עכשיו בהווה, אילו היו אומרים זאת לא היתה אומה ולשון שולטים בהם לעולם, זהו, נגמר הסיפור של אומות העולם, אם היינו מכירים בהכרה שלמה ואומרים על הים "ה' מלך לעולם ועד".

מפני שכל, שימו לב, מפני שכל סיבובי המאורעות, כל סיבובי ומאורעות הבריאה, כל היסורים וכל הגלויות וכל הנסיונות, המטרה שלהם והתכלית שלהם הוא גילוי יחוד ה' ומלכותו בבריאה, להראות שהכל מסובב מאיתו יתברך והוא הסיבה הראשונה והוא האחרונה והוא מסובב כל הסיבות והוא עושה אותם והכל כדי שנכיר. אז אם היו מכירים באותו הרגע כבר שכל סיבי הסיבובים שהיו זה הכל בשביל זה, היינו כבר נגאלים. ה' מלך, ואם היו ישראל לאחר קריעת הים והטבעת פרעה וחילו מגיעים להכרה שלמה שה' יתברך הוא המלך והשליט היחידי בבריאה כולה, כבר עתה בהווה, שהרי הראה את יכלתו ואיבד מהעולם את המעצמה הגדולה והחזקה של מצרים, וכתוצאה מהכרה זו היו אומרים "ה' מלך לעולם ועד", וכך היו מגיעים כבר לתכלית הבריאה שזוהי האמונה השלמה במלכות ה' ושוב לא היה צורך בנסיונות והגאולה היתה נצחית.

אלא עם ישראל אמרו ה' ימלוך לעולם ועד, לעתיד לבוא, אמנם הם הגיעו למדרגה גבוהה בהכרת מלכות ה', אלא עם כל זאת היה להם חסרון בהכרה הגמורה במלכות ה' לבדו בהווה, ושלטון האומות מסייע לגילוי כבוד ה'. ולכן לא אמרו ה' מלך. הם היו מבינים שגם מה שהוא מניח את שאר האומות זה סיוע לגילוי מלכותו יתברך, היו באותו רגע אומרים ה' מלך היה נגמר הסיפור. רק לעתיד לבוא נזכה לגילוי השלם של מלכות ה' ויחודו, וזה יהיה בביאת המשיח, יתברר ויתבאר לכל שה' יתברך לבדו הוא המלך על כל הבריה.

ופה אנחנו מגיעים לקטע מעניין בהגדה, שבהגדה אנחנו אומרים שיש לנו שני טיבולים, על שם מה שני התיבולים האלה, למה אנחנו עושים שני טיבולים ?

אז ככה, שבכל הלילות אין אנו מטבילין אפילו פעם אחת הלילה הזה שתי פעמים, סוד נפלא יש ב טעם שתי הטבילות שאנו מטבילים בלילה הזה, מובא בשמו של ריש גלותא דבבל הגאון רבי יוסף חיים מבבל, בעל הבן איש חי זיע"א, הוא אומר ככה, הגלות התחילה ע"י טבילה. במכירת יוסף נאמר "ויטבלו את הכתונת בדם", ככה התחילה גלותן של ישראל למצרים, מזה נתגלגלו ישראל למצרים ,מהטבילה הזאת, "ויטבלו את הכותונת בדם" וגם הגאולה התחילה ע"י טבילה, גאולת ישראל ממצרים גם החלה עם טבילה, "ולקחתם אגודת אזוב וטבלתם בדם אשר בסף", כוונת הדברים מבוארת בספרים, אז יש עוד ברבינו בחיי בויגש על הפסוק "עלו לשלום אל אביכם", וכן בספר שערי קדושה לרבינו חיים ויטאל. אז מה מובא בספרים? שאף שנגזר כבר בברית בין הבתרים כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום ועינו אותם, מכל מקום מקום השעבוד והצרות והעבדות נקבעו במעשה מכירת יוסף כעונש על שנאת החינם שנבעה מקנאתם בו, כמו שמבואר בתורה, לכן טבילת הכותונת בדם נחשבת להתחלת השעבוד והגלות, ומשום כך בעת הגאולה הורו מן השמים לישראל מהי הדרך להנצל מן הגלות, ע"י אגודת אזוב, שזה מרמז למצב שישראל צריכים להיות אגודים, אגודת אזוב, אבל בהכנעה וענווה כמו האזוב. וע"י התבוננות במעשה זה יזכו להגאל בגאולת עולם ולא יפלו בפח של לשון הרע ושנאת חינם, אז ז"א שתי הטבילות לומר על מה גלינו ובזכות מה נגאלנו, שתי טבילות, טבילת הכותונת בגלל שנאת חינם, אגודים ישראל היו יחדיו בענווה והכנעה שזה מבטל את השנאת חינם ממילא תבוא הגאולה.

תוספת נפלאה הוסיף על כך רבי  מתתיהו סלומון, מנהל הרוחני דישיבת ליקווד בארה"ב, והוא כתב, ככה אומר, כתב הגאון הקדוש רבי אלחנן וסרמן הי"ד, ראש ישיבת אהל תורה בברנוביץ, בספרו קובץ מאמרים וזה לשונו: הנה ידוע כי כלל ישראל סובל תמיד מבחוץ מעלילת דם, כל הזמן הגויים אומרים שאנחנו שוחטים נוצרים, טובלים אותם בפסח עם המצות ואוכלים אותם, כל מיני עלילות, אבל עלילות דם לרצוח יהודים, כמה נשחטו יהודים בגלל עלילות דם בהיסטוריה היהודית רח"ל, וזה דבר נפלא הוא אומר, למה הם באים עלינו? אם מגלגלים עלינו עלילות דם יש לזה שורש וסיבה, כי הרי הכלל הוא שכל שקר שאין בו קורטוב של אמת אינו יכול להתקיים, והשקר הזה של עלילת דם אין בו אמת אפילו משהו, ובכל זאת הוא מתקיים כבר אלפי שנים בכל העולם עד היום הזה, וזה מפלאי ההשגחה. ודבר ברור הוא כי בודאי העונש הזה על כלל ישראל הוא מכוון מידה כנגד מידה באיזה עוון שנפרעים עבורו בכל הדורות, ולולא שאיני כדאי הייתי אומר כי הוא מכוון נגד העוון של "ויטבלו את הכותונת בדם". ואם שגיתי ה' יכפר בעדני.

אם כן גילה לנו רבי אלחנן וסרמן כי חכם עדיף מנביא, כי מה שסובלים עלילות דם כעונש על מכירת יוסף, אבל לא ביאר לנו למה יסבלו ישראל בכל דור ודור מזה שפעם שנאו האחים את יוסף, אז בשביל פעם אחת שהם שנאו אותו  צריך לסבול כל הדורות?

אולם על כך כתב הגאון רבי מאיר שמחה הכהן, בעל אור שמח, במשך חכמת פרשת אחרי מות, והוא אמר הארה נפלאה: את ברכת יום הכיפורים אנו מסיימים במילי ם"כי אתה סלחן לישראל ומחלן לשבטי ישורון בכל דור ודור". מה זה? יש אומרים כי אתה סולחן לישראל ומוחלן לשבטי ישורון בכל דור ודור, לכאורה קשה, לא מצינו באף תפילה את הביטוי שבטי ישורון, ומה מקומו דוקא כאן ביום הכיפורים? והאריך המשך חכמה לבאר, אבל תמצית דבריו היא שמה שאומרים שחטא העגל הוא שורש כל החטאים של ישראל בכל הדורות, ועל כן נגזר ביום פקדי ופקדתי, תמיד כשהקב"ה יפקוד עונש על ישראל בעוונותיהם, יבוא גם פקודתם והעגל יצטרף הוא חילק לנו את זה בתשלומים.

כל זה אבל נאמר על חטאים שבין אדם למקום, אשר בעבודה זר היסודם, הם עשו עגל לכן זה היה עבירה בין אדם למקום, אז בכל מקום שתהיה עבירה בין המקום כשישראל יחטאו כלפי ה', אז "ביום פקדי ופקדתי עליהם", אבל החטאים שבין אדם לחברו יש שורש אחר לגמרי, מכירת יוסף, כי מכשלון שבטי יה במדרגתם הרמה, צמח שורש פורה ראש ולענה לבניהם אחריהם שיכשלו בשנאת חינם. והביא ראיות שגם על עוון זה יש פקידה בכל דור, וכאשר נכשלים בחטא של שנאת חינם נפרעים בתוקף משום חטא מכירת יוסף. ועל כך נאמר במדרש משלי, כל הרוגי מלכות בכל דור ודור, לא רק עשרת הידועים, זה משום חטא מכירת יוסף, כל הרוגי מלכות, כל מי שמוציאה אותו המלכות להורג בכל הדורות זה משום מכירת יוסף.

אמרנו פעם שהשש מיליון יהודים שנרצחו בשואה זה כנגד עשר פעמים שישים ריבוא עשרת השבטים. כל הרוגי מלכות בכל דור ודור זה משום חטא מכירת יוסף. ולכן ביום הכיפורים כשמבקשים סליחה על עוונותינו, מזכירים שני סוגים, "כי אתה סלחן לישראל", כי אתה סלחן לישראל זה על חטאים שבין אדם למקום מעוון העגל, כי אתה סלחן לישראל על עוון העגל שהיה בינינו לבינך, המקור הוא בעגל, ומחלן לשבטי ישורון זה על חטאים שבין אדם לחברו ששרשם מחטא מכירת יוסף על ידי שבטי ישורון. אז מבקשים על שני הסוגים האלה די, די, לא לפקוד עלינו עוד ועוד מאותם עוונות, אז מבקשים מחלן וסלחן די, תמחל לנו על עוון העגל ותסלח לנו על כל מה שמכרנו את יוסף.

לעניננו למדנו מדבריו של בעל המשך חכמה, כי כל זמן שחטא שנאת חינם בידינו עדיין חטא מכירת יוסף קיים. מי שזוכר את מה שהקראנו ששלחנו בענין הזה של רדיפת צדיקים אמיתיים בסוף הדורות, זה מחטא של יוסף מהקנאה שהיתה לו. עדיין חטא מכירת יוסף קיים, ובדין הוא שנענשים גם היום על "ויטבלו את הכותונת בדם", ועלילת הדם היא אזהרה מן השמים שעדיין השטן מרקד בינינו ואותו חטא של שנאת חינם שהחריב את מקדשנו עדיין לא נטהרנו ממנו. בזמנם היה צריך עלילת דם שיחששו שיש ביניהם שנאת חינם, היום אין שום חשש, רואים את זה, שומעים את זה, הכל מצולם, אין שום חשש שיש שנאת חינם.

ולמה הביא הקב"ה את עונש עלילת הדם דוקא בזמן חג הפסח? למה תמיד הנוצרים היו אומרים עלילות דם שמצאו נוצרי שנרצח באחת החצרות ששחטו אותו היהודים ולקחו את הדם שלו למצות, למה זה תמיד היה בפסח?

זאת נבין על פי אחד ממנהגי הלילה שהובא ברמ"א בסימן תע"ו סעיף ב', זה לשונו: נוהגים בקצת מקומות לאכול בסעודה ביצה לזכר אבלות, על הקערה של פסח שמים ביצה, למה שמים ביצה? זכר לאבלות. ונראה לי הטעם משום שליל תשעה באב נקבע בליל פסח. תמיד מתי שיחול ליל תשעה באב יחול ליל תשעה באב.

וביאר דבריו על פי המדרש רבה באיכה, על הפסוק, והוא ביאר את דבריו על פי המדרש רבה באיכה על הפסוק "השביעני במרורים הרווני לענה", השביעני, מתי אני שבע ממרורים? בליל פסח אוכלים מרור, השביעני במרורים הרווני לענה, הצרות של תשעה באב וחורבן הבית הם קשורים בהשביעני במרורים, ליל פסח יהיה תשעה באב.

ושם יתבאר כי היום שבו חל יום א' של פסח יהיה לעולם אותו יום שבו  יחול תשעה באב באותו שנה. והלא דבר הוא, למה זה ככה? מה רצו לעורר אותנו במנהג הזה לזכור את תשעה באב, מנהג אבלות לשים ביצה, למה? אומר הרמ"א, זה מנהג אבלות, מה לזכור? את תשעה באב בליל פסח, למה לזכור בסדר פסח?

לדברנו הדבר יתבאר להפליא, הנביא מבטיח לנו "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות" ועל כן כשחוגגים את גאולת היציאה ממצרים מתעוררים לצפות גם לגאולה העתידה לבוא במהרה בימינו, באו חכמים ז"ל והנהיגו להטביל בלילה הזה שתי פעמים, כדי להורות לנו, לא די בציפיה לישועה בלבד, ואפילו בתפילה ובקשה לא יצאנו ידי חובת הצפיה למשיח, וכדברי חובת הלבבות פעולך סותר את דבריך, באותו אחד שפגש את האמגושי, אותו כומר לעבודה זרה ושאל אותו מה אתה עושה, לאן אתה הולך, הוא אומר לו אני הולך להתפרנס וזה, אומר לו במי אתה מאמין? אומר לו אני מאמין בככה וככה, בודהה נגיד, כן? אומר לו במי אתה מאמין? אמר לו אני מאמין באל הגדול הגיבור המפרנס הזן המכלכל וכו', אמר לו פעלך סותר את דבריך, אתה אומר שהוא הגדול והמכלכל והמפרנס, למה עזבת את מקומך ללכת לחפש אוכל במקום אחר, אם הוא זן והוא המפרנס והוא המכלכל והוא הכל, היית נשאר במקומך והיה מביא לך הכל. מאותו יום אותו חסיד חזר ולעולם לא יצא יותר, ואני הלכתי בעקבותיו.

אז ז"א, יש מצבים שפעלו של האדם סותר את דבריו, יש אדם אומר שאסור זמרים פסולים וכותב ואפילו נותן דרשה וראיון ובסוף הוא מופיע שם. פעלך סותר את דברך, ומה בצע כי נבקש בפינו שייבנה המקדש אם בפועל שנאת חינם עדיין בידינו. אתם יודעםי מה הדין של מי שאומר שאסור לעשות משהו ובסוף הוא עושה אותו? הואנ תפס על העוונות של כולם, כל מי שדיבר עליהם והכריע אותו בחיוב וחייב אותו בדין והוא בעצמו עושה את אותו דבר הוא יתן את הדין על כולם. כמו יהוא, כמו שכתוב ביהוא שהוא השבית עבודה זרה אבל הוא השאיר, הא, אז דנו אותו כרוצח, לא כממהר עבודה זרה אלא כרוצח. ז"א זה לדבר סרה בבניו של הקב"ה ללמד עליהם חובה ואתה חייב לא פחות מהם.  ואת כל זה יודעים כל אלה שחתמו, בטוח, רק מה להם ולקיום התורה והמצוות? במקום שיש כבוד, במקום שיש איום, במקום שיש איזה סיכון פיננסי או כל מיני חשבונות צדדיים, התורה לא עומדת במקומה והאדם סומך רק על עצמו. איך אמר אותו מורי עסקה, אמר לו אבל יש הקב"ה, אמר לו עובדה, לא עזרו לנו.

על כן בתחילת הלילה טובלים במי מלח, לרמז על מי דמעות הגלות, הדמעות הם מלוחות, והמי מלח מרמזים על הדמעות של מי הגלות, כל המים שדמענו במשך כל הגלויות המלוחות, ולזכור ע"י הטבילה שטובלים במי מלח את סיבת החטא, שעדיין לא נטהרנו ממנו, ולכן עדיין לא נושענו, זהו חטא "ויטבלו את הכותונת בדם", ואח"כ טובלים את המרור בחרוסת, להורות על טבילה אחרת אשר בכוחה להמתיק את המרור ולהוציא אותנו מהגלות המרה, מהי טבילה זו? כמו "ולקחתם אגודת אזוב וטבלתם בדם אשר בסף", לרמז לנו להיות אגודים יחד כל ישראל בהכנעה וענווה, ואז נגאל מיד. לא חייבים כל ישראל כבר למדנו, כך אמר רבי אליעזר לרבי עקיבא, אפילו כנישתא חדא יכולים להביא לגאולה אם יהיו באגודה אחת בהכנעה וענווה, אגודת אזוב.

ומשום כך חל יום ראשון של פסח באותו יום שחל בו תשעה באב, כדי שנזכור שהדברים תלויים זה בזה, אם נלמד את לקח טיבול המרור בפסח כי אז לא יהיה לנו לענה בתשעה באב, ואם יהיה תשעה באב מר כלענה סימן שלא היה הפסח כראוי בשנה הזו. ועל זה נרמז "השביעני מרורים הרווני לענה", לכן הוסיפו את מנהג אכילת הביצים, כדי לקבוע דבר זה בנפשנו ולעורר אותנו עוד יותר ללמוד מסדר הלילה לתקן למעשה את החטא שגרם לחורבן, ואם נפנים זאת אפילו באיחור של יום עדיין נוכל להגאל במהרה בימינו אמן.

רבי חנניה בן עקשיא אומר, רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות...