למה מייחל הקב"ה? | הרב אמנון יצחק

מועדים לשמחה! 

למה מייחל הקב"ה? 

 הפסוק אומר: "וּפַרְעֹה הִקְרִיב וַיִּשְׂאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֵינֵיהֶם וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם וַיִּירְאוּ מְאֹד וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל ה'" (שמות יד י) מהו וּפַרְעֹה הִקְרִיב? שהקריב את ישראל לתשובה שעשו!" פרעה נהיה 'מחזיר בתשובה', הוא הִקְרִיב את בְנֵי יִשְׂרָאֵל לעשות תשובה, איך הוא עשה זאת? הפחיד אותם, 'מחזיר בתשובה מפחיד'.

"באותה שעה היו עומדים ולא היו יודעים: מה לעשות? והיה הים סוגר והשונא רודף והחיות מן המדבר, כיון שראו ישראל שהיו מוקפין משלוש רוחות, תלו עיניהם לאביהם שבשמים וצעקו להקב"ה שנאמר: " וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל ה'" ולמה עשה הקב"ה להם כך? אלא שהיה הקב"ה מתאווה לתפילתם!" כל הסיבה זה רק בגלל שהקב"ה רוצה לשמוע את קולם: "הַשְׁמִיעִינִי אֶת קוֹלֵךְ" (שיר השירים ב יד) כשלא צועקים לה', לא פונים אליו - הוא נותן יסורים כדי שנצעק אליו! שנזכור: שיש עם מי לדבר ממי לבקש, אז אם באים יסורים - קחו את זה בחשבון.

"אמר ר' יהושע בן לוי: "משל למה הדבר דומה? למלך שהיה בא בדרך והיתה בת מלכים צועקת: "בבקשה ממך! הצילני מיד הליסטים" שמע המלך והצילה, אחר ימים ביקש לישא אותה לאשה, היה מתאווה שתדבר עמו - ולא היתה רוצה! מה עשה המלך? גירה בה הליסטים כדי שתצעק וישמע המלך, כיון שבאו עליה ליסטים התחילה צועקת למלך, אמר לה המלך: "לכך הייתי מתאווה לשמוע קולך!".

"כך ישראל כשהיו במצרים התחילו צועקים, והתחיל הקב"ה מוציאן והיה הקב"ה מבקש לשמוע את קולם פעם אחרת - ולא היו רוצין, מה עשה? גירה לפרעה לרדוף אחריהם שנאמר: וּפַרְעֹה הִקְרִיב מיד וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל ה', באותה שעה אמר הקב"ה: "לכך הייתי מבקש לשמוע קולכם!" לכך כתיב: הַשְׁמִיעִינִי אֶת קוֹלֵךְ". כל הסיפור - הַשְׁמִיעִינִי אֶת קוֹלֵךְ. 

אבל מכאן אנחנו עומדים על יסוד גדול, גדול, גדול בענין הניסים: תמיד אנחנו רגילים להבין; שכל התכלית והכוונה של קריעת ים סוף - זה היה הנס עצמו! כדי להגדיל ולחזק את האמונה ע"י הגילויים שבקריעת ים סוף. אנחנו מבינים: שכל זה נעשה בשביל לחזק אותנו באמונה, שבזה רואים שהקב"ה מתגלה בגבורתו, הוא שולט בבריאה ועושה בה כחפצו וכרצונו. אבל מדברי חכמים זכרונם אלה שלמדנו עתה, מתבאר אחרת: כל העיקר והתכלית שהיה מכוון בקריעת ים סוף היה להקיף אותם מכל הרוחות שלא היה להם שום מנוס, שום מפלט, באופן טבעי; הים לפנים, פרעה וחילותיו מאחור, מן הצדדים חיות רעות, נחשים ועקרבים, אין לאן לפנות! 

ואז מוכרחים לצעוק אל ה' - וזה היה התכלית של הנס, זה היה התכלית של הנס: לסגור אותם מכל הכוונים. למה עשה ככה הקב"ה? "מתאווה לתפילתן" כל תכלית הנס: זה בשביל שהוא ביקש לשמוע את קולה! הנס עצמו הוא כטפל שבטפלים לגבי עיקר התכלית והמכוון של הנס שהוא הַשְׁמִיעִינִי אֶת קוֹלֵךְ זאת אומרת מכניס הקב"ה את עם ישראל למיצר, ולא המיצר בשביל לעשות את הנס שיכירו את גדולתו ואת הנהגתו והשגחתו ואמונה וביטחון - לא! לא-לא, כל מה שהוא רוצה: זה רק הַשְׁמִיעִינִי אֶת קוֹלֵךְ אחרי שתשמעיני? בסדר, אני אעשה נס! אני אקרע לכם את הים, אתם תעברו יהיה בסדר, - לא זה המטרה! המטרה: הַשְׁמִיעִינִי אֶת קוֹלֵךְ.

המדרש בשיר השירים אומר: "יוֹנָתִי בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע" תנא דבי ר' ישמעאל: "בשעה שיצאו בני ישראל ממצרים, למה הדבר דומה? ליונה שברחה מפני הנץ ונכנסה לנקיק הסלע ומצאה שם נחש מקנן ולא היתה יכולה להיכנס שעדיין הנחש מקנן, תחזור לאחריה לא יכולה כי הנץ עומד בחוץ, מה עשתה יונה? התחילה צווחת ומטפחת באגפיה כדי שישמע בעל השובך ויצילה! כך היו ישראל דומים על הים, מה עשו? "וַיִּירְאוּ מְאֹד וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל ה'" זאת אומרת זה הציור.

עוד משל: "משל למלך שהיתה לו בת יחידה והיה מתאווה לשמוע שיחתה, מה עשה? רמז לעבדיו ונפלו לה פתאום כליסטים, והתחילה צווחת: "אבא! אבא הצילני" אמר לה: "אילו לא עשיתי לך כך, לא היית צווחת ואומרת: "אבא הצילני!" כך כשהיו ישראל בצרים התחילו צועקים ותולים עיניהם להקב"ה - שמע הקב"ה לתפילתם, והיה הקב"ה מתאווה לשמוע את קולם ולא היו רוצים, מה עשה הקב"ה? חיזק את ליבו של פרעה וכיון שראו אותם, תלו עיניהם להקב"ה ויצעקו לפניו, כיון ששמע הקב"ה אמר להם: "אילולא שעיתי לכם כן לא שמעתי את קולכם".

מה זה "ולא היו רוצים"? ה' רוצה לשמוע אותם ולא היו רוצים, עד המצב של קריעת ים סוף, עד שלא היו סגורים ומוקפים מכל הרוחות, לא יצא הַשְׁמִיעִינִי אֶת קוֹלֵךְ. כשהיו סגורים ומסוגרים מכל הצדדים בלי שום מנוס ומפלט בטבע במצב של נס שרק נס יכול פה להושיע, אז התחילו צועקים - וזה היה התכלית של כל קריעת ים סוף: "שאילולא שעשיתי לכם כן לא שמעתי את קולכם" שמעתי את קולכם - זה כל מה שהקב"ה מבקש, הקב"ה רוצה לשמוע אותנו, הַשְׁמִיעִינִי אֶת קוֹלֵךְ אתם שומעים? לא עומדים בקשר עם אבא, לא מדברים איתו כאילו; 

- 'בסדר! הוא מאכיל אותנו, משקה אותנו, נותן לנו הכל! הכל בסדר מה, מי צריך לדבר אתו? הכל בסדר, הכל זורם, הכל זורם...' 

- 'אה! הכל זורם? אתה לא פונה אלי, אתה לא צועק, אתה לא מבקש, אתה לא מתחנן, אתה לא זוכר אותי אה? אין בעיה! נסגור אותך מכל הצדדים עד שתצטרך להגיד: 'אין! רק ה' יכול להושיע!!" 

אז למה לחכות עד שהוא יסגור אותך? גם כשאתה במרחב אתה יכול לפנות להקב"ה.

מזה יוצא לנו כלל גדול ביסוד של כל הניסים כולם: כל עיקר תכלית וכוונת הניסים - זה לא הנס עצמו, אלא וַיִּצְעֲקוּ, מה שסגורים ומוקפים מכל הצדדים באין שום מוצא, זה רק בשביל לתלות את עיניהם לאביהם שבשמים! אוֹ! עכשיו נפתח לנו פתח גדול להבין את כל מהלך הניסים: המידה של הקב"ה היא, להקיף מקודם את כל הרוחות עד שלא יהיה שום דרך הצלה, הכי קטן בטבע, אין שום סיכוי 'רק נס!' - ככה ה' עושה. מי ששמע פעם ממני את הברכה, יבין:'ה' יכם בַּסַּנְוֵרִים - ויזרוק אותך לכל הרוחות!' מי שהבין - הבין.

את אברהם אבינו הציל הקב"ה בתוך כבשן האש! למה היה צריך להציל אותו ולעשות לו נס בתוך כבשן האש? יכול לעשות נס: שלא יוכלו להכניס אותו בכלל לכבשן! 

- 'איזה יופי! נמרוד רוצה לדחוף אותו - לא נדחף, רוצה להכניס אותו - לא נכנס'. 

או כמו הנס שהצליח משה לברוח מפרעה, והצוואר שלו הפך לשיש והוא ברח! למה צריך להכניס אותו לכבשן האש ואז להוציא אותו מכבשן האש? אלא, משום שעיקר ותכלית הכוונה בנס: זה לסגור ולהקיף את האדם מכל הרוחות, לשלול ממנו כל עצה בטבע 

ואז הוא צווח: "אבא! אבא – הצילני!" 

זה עיקר הכוונה בנס: "הקב"ה מתאווה לתפילתם" מי חלם פעם שזה הכוונה בניסים? לפי זה מתבהר לנו, מה שאמרו חז"ל (ברכות י): "חזקיהו המלך 

מודיע לו הנביא ישעיה: "כִּי מֵת אַתָּה וְלֹא תִחְיֶה" (מלכים-ב כ א); "מֵת אַתָּה - בעולם הזה, וְלֹא תִחְיֶה - לעולם הבא!" למה, כי הוא לא נשא אשה, הוא ידע: שיצאו ממנו בנים לא הגונים! 

מה עשה חזקיה? אמר לו: "כלה נבואתך וצא! כי כך מקובלני מבית אבי אבא: "שאפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם - אל ימנע עצמו מן הרחמים!" 

מיד כתוב: "וַיַּסֵּב אֶת פָּנָיו אֶל הַקִּיר וַיִּתְפַּלֵּל" " (מלכים-ב כ ב) אז זאת אומרת איך נבין את הענין הזה? הנביא אומר לו! נביא אומר לו: 'שהוא מת בעולם הזה ולעולם הבא!' נביא אומר לו והוא עומד להתפלל?! מה, זה נביא שקר? איך אתה עומד להתפלל אם הוא כבר אמר לך עכשיו? איזה מקום יש כאן לתפילה? אלא זה הסוד: שבאמת כל 'החרב חדה...' כל ההסגר מכל הרוחות בלי למצוא מקלט בטבע, כל העיקר הוא: הַשְׁמִיעִינִי אֶת קוֹלֵךְ - לא להתיאש מן הרחמים! זה כל המכוון, לא מתיאשים, הַשְׁמִיעִינִי אֶת קוֹלֵךְ, ואם סגרו על מישהו - זה רק בגלל שמבקשים לשמוע אותו בשמים. המאמר הזה מאיר לנו אור: על כל המצב שבו אנחנו נמצאים בגלות וכל הגזרות, כל זה כמו 'חרב חדה...!' 

כתוב: "לְיַעֲקֹב סְבִיבָיו צָרָיו" (איכה א יז) מסביב ליעקב רק צרים ואויבים! תסתכלו במפה, מי יש לנו מסביב? רק צרים ואויבים! אין ידיד אחד.

מדתו יתברך בגלות, לסגור על עם ישראל מכל הרוחות! כל הטבעת של הגלות וההשתלשלות של הגזירות והצרות זה על דרך: "סַבּוּנִי גַם סְבָבוּנִי בְּשֵׁם ה' כִּי אֲמִילַם" (תהלים קיח יא) מה התכלית של כל הענין של סַבּוּנִי ו: סְבָבוּנִי ? 

- 'אין לי מקום לצאת! סגור' 

- "בְּשֵׁם ה' כִּי אֲמִילַם" בְּשֵׁם ה' - תקרא לו! תקרא לו. 

"הקב"ה מתאווה לתפילתם (בניגון...!): "מִן הַמֵּצַר קָרָאתִי יָּהּ עָנָנִי בַמֶּרְחָב יָהּ: ה' לִי לֹא אִירָא מַה יַּעֲשֶׂה לִי אָדָם" (תהלים קיח א-ב) ה' שם אותנו במיצר אבל אם אני קָרָאתִי יָּהּ - אז הוא עונה לי בַמֶּרְחָב יָהּ, אין שום בעיה! אני אוציא אותך, הסגירה היתה בשביל שתקרא לי, קראת? אני משחרר! כל מה שמתאווה הקב"ה לתפילתן של ישראל, מה הוא רוצה? "הַשְׁמִיעִינִי אֶת קוֹלֵךְ" רוצה לשמוע אֶת קוֹלֵךְ. 

פעם קראתי: שאחד מגדולי ישראל היה קורא 'שיר השירים' ובזכות שיר השירים שהיה קורא - היה מחזיק חצי עולם בזכות שיר השירים שהוא קורא! ממש הַשְׁמִיעִינִי אֶת קוֹלֵךְ ב'שיר השירים' זה הכל. אבל איך קוראים שיר השירים, מבינים שיר השירים? קראו אותו מהמפרשים, מבינים מה הוא אומר שמה? זה הַשְׁמִיעִינִי אֶת קוֹלֵךְ.

בשעות קשות כאלה! ששמי ישראל מעורפלים או מעוננים והאיומים עלינו מכל הצדדים! כרגע זה רק בחזקת 'איומים' אבל זה יכול כל רגע לצאת לפועל...! ויש מבול של גזירות שתלוי באוויר, הרבה שונאים!! תראו רק באו"ם - שמום כמה נגדנו, כל אומות העולם למעט שש או שבע, כל אומות העולם! ועלול ח"ו לשפות אותם בכל רגע, עד שמדמים: שכלו כל הקיצים ח"ו! ואין שום עצה בטבע! ויכולים להיות סגורים מכל הרוחות. 

אבל אנחנו מקובלים מחז"ל: 'אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם...!' מה יש פה לעשות? רק ללחוץ, 'דרסה' זה הכל, אפילו לא 'הולכה והובאה' - זה לוקח זמן... דרסה 'חרב חדה!' מה זה צוואר? זה רך! תיק - אדם 'הלך'... אומר: "אל ימנע עצמו מן הרחמים!" וכל המכוון בכל הגזירות: "הַשְׁמִיעִינִי אֶת קוֹלֵךְ כִּי קוֹלֵךְ עָרֵב" הקב"ה רוצה לשמוע.

עכשיו אני אפתיע אתכם! שאנחנו משמיעים את קולנו - וזה לא עוזר; אנחנו אומרים ב'ברכת המזון': "רַחֶם־נָא ה' אֱ-לֹקֵינוּ עַל יִשְׂרָאֵל עַמֶּךָ וְעַל יְרוּשָׁלַיִם עִירֶךָ וְעַל צִיּוֹן מִשְׁכַּן כְּבוֹדֶךָ וְעַל מַלְכוּת בֵּית דָּוִד מְשִׁיחֶךָ וְעַל הַבַּיִת הַגָּדוֹל וְהַקָּדוֹשׁ שֶׁנִּקְרָא שִׁמְךָ עָלָיו!" נו, אנחנו אומרים או לא אומרים? אומרים כל יום פעמַיִם לפחות! הענין של הזעקה על החורבן והתפילה על בנין בית המקדש, נוכל להתבונן ממאמר של דוד המלך ע"ה: "רָחוֹק מִישׁוּעָתִי דִּבְרֵי שַׁאֲגָתִי" (תהלים כב ב) במקום אחר אומר דוד המלך: "יָגַעְתִּי בְקָרְאִי נִחַר גְּרוֹנִי כָּלוּ עֵינַי מְיַחֵל לֵא-לֹקָי" (תהלים סט ד) במאמרים האלה נוכל למצוא תשובה על הטענה של הקב"ה כלפינו! 

מה הטענה? מדוע אין אנו מתפללים לפניו שיבנה לנו את בית המקדש וישיב שכינתו לתוכו כבתחילה? כמו שאמר ע"י נביאו: "מַדּוּעַ בָּאתִי וְאֵין אִישׁ קָרָאתִי וְאֵין עוֹנֶה הֲקָצוֹר קָצְרָה יָדִי מִפְּדוּת וְאִם אֵין בִּי כֹחַ לְהַצִּיל?!" (ישעיה נ ב) כי באמת: הגם שאנו מתפללים לפני השי"ת כמה פעמים ביום, על בנין הבית בשלושת התפילות וב'ברכת המזון' הרי התפילה הזו לרוב היא 'מן השפה ולחוץ!' בלי כוונת הלב ובלי מחשבה נאותה.

אומר המגיד מדובנא: "תשובותינו להשי"ת תבואר במשל; אדם אחד היה יוצא מידי בוקר לעבודת היום ושב לעת ערב לביתו, והיה לו בן קטן אשתו היתה נשארת עמו בבית, משגיחה עליו, מאכילה ומשקה. ויהי היום האב הקדים לבוא אל ביתו והנה עודו רחוק מן הבית, עולה באוזניו קול יבבת תינוק, מחיש פעמיו לבית ולמרבה חרדתו מוצא את בנו יקירו יושב בסמוך אל הדלת הנעולה ומייבב מרה על אמו שעזבה אותו והלכה לה אל השוק! 

עכשיו נתבונן: האם האבא יכול לדעת ממתי נעזב הילד או לא? איך הוא יכול לדעת מתי היא עזבה אותו; אם זה דקות, אם זה שעה, אם זה שעתים, אם זה שלוש! איך הוא יכול לדעת? עפ"י הבכי, הוא צריך להקשיב לבכי ואז הוא יודע מתי היא עזבה אותו, אם הוא צורח מרה בקול גדול ללא הפוגה - אז זה 'חזקה' שהאמא רק לפני רגעים אחדים עזבה את הבן, לכן הוא צורח בקול גדול, כי יש לו עוד כוח, היא רק עזבה אותו אז הוא צורח יש לו כוח. אבל אם לא נשמעות זעקות רמות, אלא כבר יבבה חלושה, נהימה קלושה וחרישית, בלי כוח בלי און, יודע האב: שרעייתו נטשה את הבן כבר זמן רב, לא נותר בו כוח לבכות! לכן הוא מייבב חלושות... עכשיו הכל ברור.

אז ככה אנחנו משיבים להקב"ה: 'הלא: "גַּם כִּי אֶזְעַק וַאֲשַׁוֵּעַ שָׂתַם תְּפִלָּתִי" (איכה ג ח) אנחנו כבר במיצר אלפים שנה! אלפים שנה, רבש"ע! גם אם אני זועק, גם אם אני משווע, סתמת את התפילה! אנחנו בחושך החורבן, באפילה של הגלות המרה והנוראה לאין שיעור! ואם כן מה פלא שאין לנו כבר כוח לבכות ולזעוק אלפי שנים? ועל זה זעק דוד המלך: "אֵ-לִי אֵ-לִי! לָמָה עֲזַבְתָּנִי?" (תהלים כב ב) מדוע נטשת אותי ועזבת אותי זמן כל כך כביר וארוך? ובגלל זה "רָחוֹק מִישׁוּעָתִי דִּבְרֵי שַׁאֲגָתִי" כי שוב אני לא מקווה להשיג ישועה ע"י שַׁאֲגָתִי, אני יודע שע"י שאגות זעקות: "וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל" אז אתה שומע "הַשְׁמִיעִינִי אֶת קוֹלֵךְ". 

אבל אני - כבר אין טעם! אלפי שנים, רָחוֹק מִישׁוּעָתִי זה לא מביא את הישועה גם אם אני אשאג! ואנחנו כבר מורגלים בגלות ובחשיכה, לכן "כָּלוּ עֵינַי מְיַחֵל לֵ-אלֹקָי" אבל עם כל זה, לא כמו שאנחנו מדמים וכמו שאמרנו: הקב"ה מצפה! ומשתוקק לתפילותינו - וחזקה על 'תפילה שיוצאת מהלב' כשהיא בעלת רגש, שהיא תוציא פירות ותפעל את הפעולה הראויה! תפילה לא תחזור ריקם אם היא מעומק הלב, 'רחמנא ליבא בעי'. 

לכן אנחנו הולכים הערב ל'כותל המערבי' – 'זכר לעליה לרגל' אם נצליח לבקוע את הטמטום ואת האטימות שבלב ולבקש באמת מעומק הלב ש: 'די! אנחנו רוצים כבר להיגאל, לראות בישועת ה'!' גם הקב"ה צריך להיגאל אתנו כידוע, הקב"ה אתנו בגלות והוא מחכה גם כן: לשוב אתנו! ולהשיב אותנו ול'קבץ פזורינו מבין הגויים ונפוצותינו יכנס מירכתי הארץ!' אבל זה תלוי עד כמה אנחנו רוצים ומייחלים. אבל אם זה מן השפה ולחוץ: "בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי" (ישעיה כט יג) אז אין בזה שום תועלת! זה רק מכעיס; 

כאילו 'מסתדרים גם בלי זה' אז העולם לא יכיר אותך...' 

אומרים: "יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא" כי אנחנו רוצים: 'שכבר יתקיים: "וְהִתְגַּדִּלְתִּי וְהִתְקַדִּשְׁתִּי וְנוֹדַעְתִּי לְעֵינֵי גּוֹיִם רַבִּים!" (יחזקאל לח כג) מה שיהיה ב'גוג ומגוג', אז אנחנו אומרים עשר פעמים! חמש עשרה פעמים, יש כאלה יותר: יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא איפה? איפה יִתְגַּדַּל ואיפה יִתְקַדַּשׁ? מה אתה עושה בשביל להביא למצב הזה? איך אתה מתפלל? עד כמה באמת? אז ממילא אנחנו ככה אלפים שנה...! והנה גילינו סוד: שהקב"ה מייחל: הַשְׁמִיעִינִי אֶת קוֹלֵךְ, הכל תלוי ב: הַשְׁמִיעִינִי אֶת קוֹלֵךְ ויכול אדם להחזיק עולם ב'שיר השירים'!

זאת אומרת תלוי כמה אתה מפנים את הדברים, אבל אנחנו: "מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה" (ישעיה כט יג) וזאת הבעיה! 'דתיים' כאילו דתיים... זה 'כוח ההרגל' והוא קשה מאד! קשה לאדם לחרוג מהמצב שהוא רגיל בו, הוא לא אוהב להתאמץ אפילו מעט יותר ממה שהוא רגיל, זה כרוך 'במאמצים עילאיים...' אז מה אנחנו מחכים? שהקב"ה יסגור עלינו מארבע רוחות?! יוֹנָתִי בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע בְּסֵתֶר הַמַּדְרֵגָה, בשביל הַשְׁמִיעִינִי אֶת קוֹלֵךְ? לא כדאי שאנחנו במרחב שאנחנו נבקש מהשי"ת! למה צריך להגיע למצבים קטסטורפלים בשביל שאח"כ נצעק? אם לפני כן אנחנו יכולים לעשות את אותו דבר! ואז הקב"ה יעשה את מה שצריך וינקה סביבותינו... וינקש את כל האויבים מסביבנו והכל יהיה בסדר! 

אבל זאת הבעיה; מדברים - מדברים וגרם לא נכנס, גרם לא נכנס. מדברים - מדברים גרם לא נכנס, אם היה נכנס גרם, יכול להיות שבדיבור הבא היה עוד גרם ועוד גרם ועוד גרם וזה יגרום שאנחנו נגאל! אבל לא נכנס, לא נכנס, לא רואים שינוי מהותי... אומנם בקפ"ז ('קהילות פז') יש שינויים מפליאים! אבל עדיין כוח התפילה הוא עצום ואנחנו עוד לא יודעים להתפלל, לא יודעים לבקש באמת, לא יודעים להשמיע את הכל - באופן כזה שהקב"ה יתרצה, כמובן שמי שבא עם מעשים טובים, עם כל מה שצריך וגם מבקש - אז וודאי שתפילתו יותר נשמעת! אבל צריך לעבוד על זה חזק. 

כתוב: ש'תפילת צדיק בן צדיק - גדולה מתפילתו של צדיק בן רשע!' לכאורה, לכאורה היה צריך להיות הפוך! שתפילתו של מי שהוא צדיק ובא מאזור של רשע זה צריך יותר להשפיע? כמו עובדיה הנביא שהוא היה אדומי, גר אדומי והוא ניבא על אדום, אז כתוב: ש'הוא היה צדיק בין שני רשעים - ולא למד ממעשיהם!' הוא היה בזמן אחאב ואיזבל - שני רשעים! והוא נתנבא: "חֲזוֹן עֹבַדְיָה" (עובדיה א א) שְׁמוּעָה בגויים שָׁמַעְנוּ וכו', והוא ניבא על אדום, למה הוא ניבא על אדום? הוא אדומי בעצמו והוא ניבא על אדום למה? בגלל ש'עשו היה בין שני צדיקים - ולא למד מהם!' 

אתם שומעים? זה היה בין שני רשעים ונהיה צדיק ולא למד מהם, וזה היה רשע והיה בין שני צדיקים; בן רבקה ויצחק ולא למד מהם, אז לכאורה מי יותר חשוב? מי שהוא צדיק בן רשע! לא, אבל אומרים: ש'גדולה תפילת צדיק בן צדיק!' למה? 

ידוע שקשה 'עתיקא מחדתא!' קשה לאדם ישן מחדש; נגיד אתה רוצה ללמוד נושא חדש, יותר בכיף אתה לומד, יותר אתה מעיין, יותר אתה מבין, יותר אתה קולט, יותר אתה הכל! למה? אתה יודע שאתה לא יודע כלום בחומר הזה החדש ואתה נכנס אליו ומתחיל ללמוד כמו שצריך. אבל ללמוד חומר ישן שלמדנו, כי נגיד שגמרת מסכת ברכות, לחזור עליה עוד פעם? אתה כבר בחפיף! כי אתה מבין 'שכאילו אתה מבין' כאילו למדת את זה, אז אתה לא יכול לעיין עוד פעם ואתה חושב: 'שאתה זוכר הכל!' ואתה לא זוכר הכל. קשה לאדם דבר ישן לחזור עליו מאשר דבר חדש, כולם רודפים אחרי הדבר החדש, לא הישן, הישן זה 'כאילו מונח בכיס'.

אברהם אבינו הוא היה 'צדיק בן רשע' יצחק אבינו היה 'צדיק בן צדיק' גדולה תפילה של צדיק בן צדיק מתפילת צדיק בן רשע, לכן רבקה שהיתה בת רשעים אז התפילה של יצחק שהיה צדיק בן צדיק יותר גדולה! למה? הרי אמרנו קודם הפוך! אברהם אבינו גילה את האמת בגלל שהוא היה בסביבה מתנכרת, כולם הלכו וטעו אחרי השקר, אף אחד לא היה מחובר לבורא יתברך, כולם עובדי עבודה זרה! כולל אביו סוחר גדול, והוא חיפש את האמת ומצא אותה וגילה את ה' בגיל שלוש, והוא יודע בדיוק מה האמת ויכול להילחם עם כולם ולהביס אותם! כי הוא מצא את זה לבד, זה היה בבחינת 'חדש!' כי הוא היה בסביבה של רשעים, ולצאת צדיק מתוך הרשעים זה לחדש דבר חדש שלא היה דבר כזה, והוא נלחם נגד כולם והוכיח את כולם והכל. 

יצחק נולד לאברהם שכבר סלל את הדרך, כבר הכל ברור, אז לכאורה זה לא בעיה! כי אתה יודע: יש לך אבא, הוא אומר לך ככה ואומר ככה וככה, אתה לא צריך לבדוק, 

- 'אבא אומר? זהו!'... כמו כל הדתיים: 'אבא אומר? זהו! שלום...' 

אבל יצחק לא עשה את זה ככה, יצחק חיפש ובדק מעצמו מחדש כאילו אין אבא, ולא רק זה הגיע למעלה של 'יצחק אבינו - עולה תמימה!' שביטל את כל היש שבעולם, ביטל את כל היש שבעולם כי ביטל את עצמותו לגמרי אין! אין, אברהם עוד היה קשור ליש כי אי אפשר לעשות חסד בלי יש, אבל הוא יצחק השיג מעצמו: שכל העולם הזה דמיון! ואין כלום. 

מה שכתוב, אומר ה'מכתב מאליהו': 'שאפרו צבור על המזבח!' עד היום, איזה אפר? הוא לא נשרף בכלל! הוא לא עלה עולה, זה כל החומר שבעולם – נשרף! כי הוא ביטל את היש, אין יש, מוכן לשרוף את עצמו, אז אין יש, הוא לא מחזיק מהעולם כלום, אם הוא לא מחזיק מהעולם כלום, אז 'כאילו אפרו צבור על גבי המזבח!' הכל שרוף, אין לו שום... 

אז הוא הגיע לזה בזכות עצמו, - אה! תפילה כזאת של צדיק בן צדיק, צדיק שעבד על עצמו על ה'עתיקא' שזה 'כאילו בכיס'; 'אבא שלי כבר גילה את זה - אני לא צריך לעבוד על זה...' – לא! הוא עבד על זה בעצמו, אוֹ! זה תפילה שהיא בוקעת רקיעים.

מי שהוא דתי - אין לו הרבה כוחות. למה? כי את 'העתיקא' הוא לא מעניין אותו, זה כבר אמרו לו, הוא הולך על ה'חדש', אין לו כוחות גדולים. אבל מי שמברר את הדרך לבד ומחפש להכיר את האמת, משורשה ולדעת כל דבר ביסודו ולא 'סמוך על מה שאמרו' וכו' וכו' - בודק כל דבר ומעיין, אדם כזה יש לו כוח גדול מאד! גדול מאד, זה בחינת צדיק בן צדיק. זאת אומרת כל בן אדם זה תלוי עד כמה הוא מוכן לחפור, עד כמה הוא מוכן להעמיק, לא להיות שטחי, 

- לא: רַחֶם־נָא ה' אֱ-לֹקֵינוּ עַל יִשְׂרָאֵל עַמֶּךָ וְעַל יְרוּשָׁלַיִם עִירֶךָ וְעַל צִיּוֹן מִשְׁכַּן כְּבוֹדֶךָ... ושמחנו בבנינה ונאכל מפריה ונשבע מטובה...' 

אש הדא! עם זה אתה רוצה, זה רַחֶם? על מה אתה מדבר, איזה רחם, איזה רחם, על מה רחם, מה אמרת בכלל, אתה יודע איפה אתה בכלל, אתה בברכה ראשונה, שניה, שלישית, איפה אתה, אתה יודע איפה אתה? 'רחם...' זה וזה... "וְתֶחֱזֶינָה עֵינֵינוּ בְּשׁוּבְךָ לְצִיּוֹן... 'בונה ירושלים...' 

די! נו, תהיה רציני, עם זה אי אפשר הַשְׁמִיעִינִי אֶת קוֹלֵךְ, אי אפשר להביא כלום! אי אפשר שום דבר, חייבים לעבוד רבותי! על הַשְׁמִיעִינִי אֶת קוֹלֵךְ, גילינו סוד גדול: ניסים הכי גדולים שהיו לגדולים ביותר היו מטרה אחת: שהם יזעקו לה' הַשְׁמִיעִינִי אֶת קוֹלֵךְ; "לא עשה הקב"ה את אבותינו ואמותינו עקרים ועקורים - רק בשביל שישמיעו את קולם במרום!" בשביל שיתפללו אל ה', בשביל שיתפללו אל ה'. 

ויש בזה גם סוד גדול מאד: שכל מי שצריך להיות חלק מהרוחניות הגדולה של התכלית של העולם, הוא יבוא בדרך שהיא לא טבעית, בדרך של מי שלא שייך שיבוא כמו האבות. כתוב על אברהם אבינו; 'אברם - אינו מוליד! אברהם – מוליד!' אז לא היתה בכלל תכלית לאברם להוליד, לא היתה לו תכלית להוליד, אבל בגלל שהעולם היה 'על הפנים' ו: "עֲשָׂרָה דּוֹרוֹת מֵאָדָם וְעַד נֹחַ ... הָיוּ מַכְעִיסִין!" (אבות ה ב) לא היה מי שיקיים את העולם, אז: "וָאֶקַּח אֶת אֲבִיכֶם" (יהושע כד ג) כמו שכתוב ב'הגדה של פסח' וָאֶקַּח אֶת אֲבִיכֶם - הקב"ה לקח אותו ובחר אותו. 

ואמר לאברהם אבינו: 'טוב! אז אם צריך להקים את התכלית, בשביל להקים את התכלית אז אני עכשיו משנה את כל הסדר ואתה תוליד ילדים, ואתה כבר לא תהיה 'אַבְרָם - אב לארם', אתה תהיה "אַב הֲמוֹן גּוֹיִם" (בראשית יז ה) אַבְרָהָם ואני אתן לך זרע: "כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע" (בראשית כא יב) ומפה אתה תגיע לתכלית של העולם, כי העולם אבוד, אין, אין בעולם שום דבר, אין כלום, אתה המרגלית היחידה שנשארה בעולם!'. 

יצחק אותו דבר, אין ילדים! בגיל ששים הוא מוליד, אותו דבר. יעקב אבינו בגיל שמונים וארבע התחתן, והוא מביא שתים עשר שבטים וכן הלאה, ואחר כך כל הדרך גם כן, כל הסיבובים מה 'שלא שייך!' נהיה בדרך כזאת ואחרת שהיא לא טבעית, כדי להביא לרוחניות כולל 'מלך המשיח' בכל ההשתלשלויות מיהודה ופרץ ורות המואביה ואבא שלו ישי עם הפילגש וכו', עד לגאולה. 

אבל, צריך לדעת: ה' רוצה מאתנו דבר אחד: "הַשְׁמִיעִינִי אֶת קוֹלֵךְ כִּי קוֹלֵךְ עָרֵב" אפילו שאתה חושב שיש לך קול לא ערב אומר הקב"ה: 'עָרֵב! לא אכפת לי אם אתה יכול להיות זמר, אתה לא יכול להיות זמר, אם יש לך קול נעים לא נעים, אפילו חצוצרה... אבל "הַשְׁמִיעִינִי אֶת קוֹלֵךְ" אם תשמיע את קולך במרום - אני פותח לך! "מִן הַמֵּצַר קָרָאתִי יָּהּ עָנָנִי בַמֶּרְחָב יָהּ'" - אמן ואמן.

"רַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן עֲקַשְׁיָא אוֹמֵר: "רָצָה הקב"ה לְזַכּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל, לְפִיכָךְ הִרְבָּה לָהֶם תּוֹרָה וּמִצְוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: "ה' חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ, יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר" (ישעיהו מב כא).