התבוננות מעמיקה ביציאת מצרים | הרב אמנון יצחק

- - - לא מוגה! - - - 

נציב יום,

ממו בן ינאי, רפואה שלמה והצלחה בניתוח,

בעזרת השם.

רבנו בחייה בחובת הלבבות אומר כך,

זה בפרק חשבון הנפש, כד',

פרק ג'

תחשוב עם נפשך

על כל עניין שנתיישב אצלה מענייני ידיעת האלוהים ותורתו

אשר ידעת מעת נערותך.

אל תנוח דעתך על מה שנצטייר בלבך בתחילת לימודיך מן העניינים והסברות העמוקות,

אבל ראוי לך להתחיל בעת חוזק שכלך והכרתך,

לעיין בספר תורת האלוהים וספרי נביאיו

כמי שלא למד מהם אות.

וכן תעשה בתפילות ובתשבחות,

וכן תעשה בדברי החכמים והקבלה.

אז ייראה לך מסודות התורה וסודות הנביאים והחכמים

מה שאי אפשר להשיגו מצד לימוד המלמדים אותך בתחילת עניינך.

נסביר.

אומר בעל חובת הלבבות,

יש דברים שאדם למד בצעירותו, בילדותו,

הוא התבגר.

כבר נהיה אדם

בגיל

שעבר כמה ספרות,

אז הוא אומר לנו, תקשיב,

תחשוב עם נפשך

על כל עניין

שנתיישב אצלה מענייני ידיעת האלוהים ותורתו,

אשר ידעת מעת נערותך.

יש דברים שלמדת בנערותך, ששמעת בנערותך,

שהבנת בנערותך,

וזה כבר התיישב אצלך, הדברים. הם כבר מונחים אצלך כמוסכמה,

כך היו הדברים, כך אתה מבין אותם.

אז תחשוב מחדש על כל עניין שנתיישב אצל נפשך מענייני ידיעת האלוהים ותורתו,

אשר ידעת מעת נערותך.

אל תנוח דעתך על מה שנצטייר בליבך בתחילת לימודיך,

מן העניינים והסברות העמוקות, שלא תניח את זה כמות שהוא, זהו.

מה לעשות?

הוא אומר, אבל ראוי לך להתחיל עכשיו מחדש,

בעת חוזק שכלך והכרתך.

הרי הכרה של אדם בן 30-40 זה לא כמו אחד בגיל הטיפש עשרה.

אז תתחיל בעת חוזק שכלך והכרתך,

לעיין

בספר תורת האלוהים, תתחיל עוד פעם, מחדש, תחומש,

ספרי הנביאים,

כי מי

שלא למד מהם אות,

כאילו לא ראית מימיך את כל הדברים,

לכן תעשה בתפילות.

תתחיל ללמוד מחדש פירוש התפילות, כוונותן וכו' וכו'.

והתשבחות,

אותו דבר,

גם המזמורים צריך לדעת, מה אומרים,

מה אמר דוד המלך.

וכן תעשה בדברי החכמים והקבלה,

גם כל דברי החכמים זיכרונם לך,

דברי הקבלה שקיבלו איש מפי איש.

ואז מה יקרה אם תתחיל מחדש בחוזק שכלך והכרתך?

אז ייראה לך מסודות התורה,

מסודות הנביאים והחכמים,

מה שאי אפשר היה לך להשיג את זה מצד הלימוד שלימדו אותך כשהיית בתחילת ענייניך,

כשהיית עול בשנים.

זה

ביאור של הפשט של הדברים שאומר רבנו בכיר.

עכשיו

מסביר לנו הרב חיים פרידלנדר,

בעל חובת הלבבות, אינו מתייחס בדבריו רק אל הבנת השכל.

משום שזהו דבר ברור,

שעם התגברותו של האדם

אף הבנת שכלו משתנית ומשכילה להעמיק יותר בתורה וענייניהו. זה פשוט, לא צריך להגיד לנו את זה.

אלא הוא מדבר על מה שנצטייר

בלבך על אותה צורת התרשמות

שהנה כפי כושר קליטתו של ילד.

ומאחר ואין דומה מה שמצייר ילד בליבו לכוח הציור של המבוגר,

על כן אל תנוח דעתך.

זאת אומרת, אם היו לך תיאורים שאתה קראת את ההגדה

על יציאת מצרים, בטח יש לך ציורים של הילדים, איך הם ראו? הנה, הילד הנחמד הזה,

אתה מספר לו יציאת מצרים.

אז הוא מבין ציין מצרים לפי התמונות והציורים שהם נכנסו לו.

אבל כשאתה מתבגר, אל תניח את אותם ציורים.

יש כאלה שהיו קטנים,

אז הם ציירו את האלוקים כאילו זה משהו גדול, ענק כזה, יושב על כיסא ויש לו כתר וכל מיני ציורים. לכל אחד יש ציורים שהוא היה ילד.

אל תישאר עם הציורים, הלו.

תמחק את הציורים. עכשיו אתה יש לך

שכל חזק והכרה גדולה,

אז לכן הוא אומר לנו, בעל חובת הלוות אינו מתייחס בדבריו רק אל הבנת השכל,

משום שזה דבר ברור.

שעם התגברותו של האדם,

כשאדם מתבגר,

אז אפילו הבנת שכלו משתנית,

והיא משכילה להעמיק יותר בתורה מענייניה,

אלא הוא מדבר

על מה שנצטייר בלב שלך על אותה צורת התרשמות,

שזה כושר קליטתו של ילד. ומאחר

ואין דומה מה שמצייר ילד בליבו לכוח הציור של המבוגר,

לכן הוא מזהיר אל תנוח דעתך על אותם ציורים.

רבי זרע

מביא לנו עכשיו ראייה עד כמה זה.

רבי זרע

כיסא ליכלר עדי ישראל

יטיב מאה תעניתא דלשתך הגמרא בבלה מיניה

כי איכא דלא נטרדה.

רבי זרע

עלה לארץ ישראל מבבל וישב מאה תעניות

בשביל לשכוח את הגמרא הבבלית.

כל מה שהוא למד,

שלא יהיה טרוד

על ידי הלימודים.

רש״י מסביר,

דלא נטרדה,

כשעלה לארץ ישראל ללמוד מפי רבי יוחנן

והאמוראים שבארץ ישראל,

אז בארץ ישראל הם לא היו בני מחלוקת,

ונוחין זה לזה כשמן.

כשמן,

כדמרנו מסנהדרין דף כד,

ומיישבין את הטעמים

בלא קושיות ופירוקין.

בבבל קושיות, תירוצים, קושיות, תירוצים, קושיות, תירוצים.

בארץ ישראל

מיישבים את הטעמים

בלי קושיות ופירוקין.

עכשיו,

אם הוא לא ישכח את הגמרא,

מה שהוא למד בבבל,

הוא יבוא,

הוא לא רגיל ללימוד כמו שהם לומדים,

הוא רגיל ישר לקפוץ, קושיות, יש פה קושייה, פה קושייה, פה קושייה.

זה הפריע לו, הוא לא יוכל ללמוד, כי זה שם בשיטה אחרת.

אז הוא

התענה מאה טעניות

בשביל לשכוח.

אנחנו צריכים לתענות אלף טעניות בשביל לזכור מה שלמדנו.

הוא התענה בשביל לשכוח.

לא בשביל לשכוח את המושכלות והציורים של הקטנות והנערות, כמו שאמרנו, לא את זה,

אלא לשכוח את השאס הבבלי,

וכל זה לעיין בספר תורת האלוהים

כמי שלא למד מהם אות

כלשון החובת הלבבות.

חובת הלבבות אינו מתכחש לחשיבות העצומה

שיש בגרסא דיאנקותא.

הרי החכמים, זיכרונם לברכה, אמרו שגרסא דיאנקותא לא במהרה משטחחה.

מה שאדם יולד

לומד

בקטנותו לא במהרה הוא שוכח.

דברים שהוא למד בקטנותו, עוד הראש היה פנוי,

לא היה את כל החשבונות של עצר הרב הדמיונות,

אז הוא היה פנוי יותר ללמוד.

אז הוא לא מזלזל בזה, חס ושלום, חובת הלבבות,

שיש חשיבות עצומה בגרסא דיאנקותא.

הוא רק תובע ודורש

קליטה חדשה בצורה ובהבנת הדברים.

ואם קבע את דבריו כלפי תורה ותפילה,

ודאי שאמורים הדברים גם כלפי יסודות האמונה.

לא חלילה וחס לבדוק את אמיתותם, להתחיל מחדש לבדוק אם זה נכון כל מה שאנחנו יודעים ומאמינים,

אלא להבין אותם מתוך בגרות שכלית,

לא כדבר המורגל,

שאין בו שיתוף להבנת השכל.

אחת הפרשיות בתורה מחייבות לימוד מחודש בציור נכון

ובשכל נבון

זו פרשת יציאת

ישראל ממצרים.

הפרשה הזאת היא מהווה יסוד אמונתנו.

כאמור,

אנוכי אדוני אלוהיך

אשר הוצאתיך מארץ מצרים בית עבדים. אומר הרמב״ם בספר המצוות, זו מצוות האמונה,

שאנוכי

אדוני אלוהיך

אשר הוצאתיך

מארץ מצרים

מבית עבדים.

יסוד אמונתנו נבנה בעיקר על יציאת מצרים

ולא מכוח ההכרה שהשם יתברך הוא בורא העולם.

האמונה שלנו מבוססת

על יציאת מצרים ולא על ההכרה שהשם יתברך הוא בורא עולם.

כבר שאל רבי יהודה הלוי

את רבי אברהם אבן חזרא

למה לא פתח הקדוש ברוך הוא בעשרת הדיברות

בא אנוכי אדוני אלוהיך אשר בראתי שמיים בארץ.

וכי הקדוש ברוך הוא נהיה לאלוהי ישראל רק בגלל יציאת מצרים?

מה, לא מכוח בריאת העולם?

אלא הקדוש ברוך הוא לא רוצה לבנות את האמונה של ישראל ולבסס אותה,

שימו לב,

על מאורעות שהם עצמם לא היו עדים להם.

אתם הייתם בבריאת העולם?

אתם לא הייתם.

אבל מקבלי התורה היו עדים למה שהיה במצרים.

הם לא היו עדים לבריאת העולם.

זה הם מאמינים,

זה יש מסורת,

זה האבות העבירו לבנים, זה הכול טוב ויפה.

אבל השם לא רוצה שהאמונה שלנו תהיה מבוססת על מה שלא היינו עדים.

כמו שאומר הרמב״ם, עיניך רואות ולא זר,

אוזניך שומעות ולא אחר.

הקדוש ברוך הוא לא רוצה לצוות על אמונה שתהיה בהכרח

תלויה בדבר שהעין לא ראתה.

האמונה של עם ישראל נמנתה דווקא על מאורע

שהיו לו 60 ריבוא עדים,

גברים

מגיל 20 עד גיל 60. עם ישראל כולו, מיליונים,

ראו את מכות מצרים,

את קריעת הים ואת מתן תורה.

עדים.

הידיעה הזו של יציאת מצרים

אינה משמשת רק כיסוד לאמונה במציאות השם,

וכוחו,

שנתגלה לנו בהוצאה ממצרים,

אלא האמונה הזאת משמשת אותנו

כיסוד לאמונה שלמה בשם יתברך,

שהוא בורא העולם ומנהיגו.

לא מאמינים

מכוח השכל וההבנה והאמונה והמסורה בבריאת העולם.

זה מצוין,

אבל השם לא רוצה מזה.

הוא רוצה, הקדוש ברוך הוא, ממה שהייתם עדים בעיניכם,

מזה יתבסס לכם גם מה שהשם ברא את העולם,

והוא מנהיג את העולם,

מי יש לו כוחות,

מי יש לו כוחות, אבל מזה ראיתם בעיניים, אני רוצה שתראו בעיניים. בוא רגע, בוא תראה.

לא, לא, אל תאמיני, בוא תראה.

בוא תראה.

וכמו שאומר הרמב״ן,

מצוות רבות,

זכר ליציאת מצרים.

והכול, להיות לנו בכל הדורות

עדות במופתים שלא יישלחו.

אז לכן יש מצוות רבות,

זכר ליציאת מצרים.

ואז

לא יהיה פתחון פה לכופר,

להכחיש

את אמונת האלוהים.

יש לקלט את היכל התרבות.

שם אני מוכיח את הדברים האלה שנאמרו פה בדוגמאות שהבאתי.

אם שני עדים באים ואומרים לך, אם שישה עדים באים ואומרים לך,

אם שישים באים ואומרים לך, זה יותר חזק או פחות חזק? אם שש מאות אומרים לך, אם שישים אלף אומרים לך,

אם 600,000 אומרים לך, צריך עוד עדים, זה בסדר? מספיק, מספיק, כן. אז היו 600,000 עדים.

אתה מכיר את החג פסח?

כן, זכר למה?

יציאת מצרים. אתה מכיר את החג שבועות, כן, זכר למה? מתי זה התחיל?

בשנה שעברה זה היה? לפני שנתיים. מתי זה התחיל?

זה התחיל?

מתי שהתחיל?

ואז כל שנה עושים זכר ליציאת מצרים. זכר זה מתן תורה. זכר.

אז זה דבר פשוט, עדים, עדים, עדים, ראו, יש שם הרבה דוגמאות כדאי לראות.

כי הקונה מזוזה בזוז

וקבע אותה בפתחו

ונתכוון בעניינה.

הוא יודע את הכוונה, מה עניין המזוזה בפתח.

הוא כבר הודה בחידוש העולם

ובידיעת הבורא ובהשגחתו.

אדם ששם מזוזה בפתח,

אבל הוא גם יודע מה הכוונה של המזוזה, מה העניין שלה.

שהשם פסח על בתי העיוורים,

מציבה אותנו

לתת את הדם

על המזוזות ועל המשקוף.

ופסח

מעל בתי ישראל,

בזכות

ששמו ושמעו בקולו ועשו את זה,

ושחטו את האלוהים של מצרים, את הפסח,

ואת הדם שמו בפתחים שיראו המצרים את האלוהים שלהם, איך אנחנו משליכים את הדם.

ואז הקדוש ברוך הוא הכה כל בכור בארץ מצרים.

אז מה רואים מפה?

או מי שמבין מה העניין של המזוזה,

הוא כבר מודה בחידוש העולם.

איך הוא מודה?

כי במצרים התגלה שהקדוש ברוך הוא שולט בטבע ועושה בו ככל חפצו,

ואין מי שמונע בעדו. מה שהוא מודיע שיהיה, יהיה. דם, צפרדע, קנים, ארוך.

מה שהוא אמר, הכל התקיים. פירושו

שהוא לקח את הטבע ועשה בו מה שהוא רוצה, הפך הטבע.

אין טבע.

מים זה מים, איך נהפכו לדם?

ואיך עזרו מדם להיות מים?

מה זה?

לא רק הוא מודה בחידוש העולם שהשם מחדש את העולם והוא חידש את העולם,

הוא גם מודה בידיעת הבורא.

מה פירוש? הבורא יודע כל דבר, מה שמתרחש פה.

לכן הוא שולח את משה אל פרעה ואומר לו כך, תגיד לו כך, הוא אומר לו כך,

הוא מתרה ומזהיר ומכה.

מתרה, מזהיר, טראח, מכה.

אז הוא יודע או לא יודע מה מתרחש?

הוא יודע מי הבכורות או לא יודע?

הרג להם כל בכור.

אז הוא יודע או לא יודע?

והוא משגיח.

ודאי שהוא משגיח.

הנה, תראה,

את המצרים כל הבכורים הוא הרג וליהודים הוא לא הרג שום דבר.

שום בכור לא מת, אף אחד לא מת.

אז זאת אומרת,

מי ששם את המזוזה בפתח,

אפילו קנה אותה בזוז, בזוז, בגרוש וחצי,

והוא מבין,

מבין מה הכוונה, מה העניין של המזוזה, כבר הודה במצווה הזאת של שקל וחצי,

כבר הודה בחידוש העולם, בידיעת

הבורא ובהשגחתו.

אמונת ישראל,

סליחה, אמונת יציאת מצרים

היא יסוד לאמונה

בחידוש העולם

על ידי השם יתברך.

זאת אומרת,

האמונה שאנחנו זכינו לה ביציאת מצרים בצורה חושית

היא הבסיס

לאמונה שלנו בחידוש העולם על ידי השם יתברך.

כשמאמינים שהקדוש ברוך הוא בעל הבית בעולמו לשנות את הטבע,

ממילא מאמינים גם שהוא ברא את העולם ואת הטבע.

עניין יציאת מצרים

הוא יסוד האמונה,

יסוד האמונה.

כתוב למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים.

ביציאת מצרים

באסה

היה

בריאת העולם מחדש.

ביציאת מצרים הייתה בריאת העולם מחדש.

רק הפעם לפני

מיליונים בני אדם.

כי השם ברא את הטבע מחדש.

ממש היה טבע,

סילק את הטבע הקיים ועשה טבע חדש.

טבע המים יהיה דם עכשיו.

אחר כך סילק את הדם,

החזיר אותו להיות מים.

ככה הוא עשה בכל דבר.

הוריד ברד,

כל אבן אבטיח,

ואש מתלקחת בתוך הברד.

איך מים ואש ביחד?

אחד מכבה את השני, אין דבר כזה.

והם יורדים ביחד.

נופל על הראש של המצרי,

וכל הסערות שלו ל״ג בעומר.

אז זאת אומרת,

גם הוא נרטב.

קודם כל עושים לו טהרה, מקווה,

ואחרי זה שורפים לו את הראש.

נחמד.

בכל מקרה,

רואים שהקדוש ברוך הוא משנה את הטבע כרצונו. זה בריאה,

בריאה מחודשת.

אז עכשיו, עניין יציאת מצרים הוא יסוד האמונה,

ככתוב, למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים,

אבל אף על פי כן הרגילות

היא לראות בניסי המכות בקריעת ים סוף בלבד את היסודות לאמונה,

וכלפי רגילות שכזו מכוונים דברי החובת הלבבות.

עכשיו, תקשיבו.

זה מה שאנחנו רגילים,

שבגלל חסרת המכות בקריעת ים סוף,

זה היסודות של האמונה שלנו.

אבל אם נעיין נמצא

שעצם היציאה

בלידת עם ישראל

זה באופן בלתי טבעי לחלוטין,

לא המכות זה ההוכחה רק

שהבורא הוא אדון העולם, ריבון העולם, לא.

עצם היציאה של ישראל ממצרים,

עצם הלידה של עם ישראל,

זה באופן בלתי טבעי לחלוטין.

הנס הזה הוא מיסודי האמונה לא פחות מניסי המכות וקריעת הים.

זה ידענו?

זה חשבנו?

ממתי הורגלנו בזה?

שעצם היציאה עצמה?

אתה אומר שהיציאה זה הממילא, זה מאליו.

אם קיבלו את המכות, אז הם בלאו הכי יוצאים.

מה יש בזה?

מה יש מזה,

דנוך?

מה יש מזה?

אלא הוא אומר לנו שעצם היציאה ולידת עם ישראל היא באופן בלתי טבעי לחלוטין,

והנס הזה הוא מיסודי האמונה לא פחות מניסי המכות

וקריעת הים.

והנה,

הוא בא במדרש,

בשוחר טוב,

פסוק

או הניסה אלוהים לבוא,

לקחת לו גוי מקרב גוי?

תראו לי איזה אלוהים

שיכול לבוא להוציא גוי מקרב גוי.

אמר רבי אבא ברכה בשם רבי חנין,

מה,

מה, מה אומר הפסוק להוציא גוי מקרב גוי?

מה זה להוציא גוי מקרב גוי?

לא מתוך, מקרב גוי, מה זה?

אומר, כאדם ששומט את העובר ממעי הבהמה.

מקרב זה מהקרביים,

להוציא גוי מקרב גוי.

יש בהמה, יש בפנים עובר,

ולהוציא אותו מבפנים.

כך הוציא הקדוש ברוך הוא את ישראל ממצרים.

לא הבנתי.

לכאורה זה דבר טבעי, לא?

יש בהמה, יש לה עובר, אז הוא נשמט.

מה הבעיה? מה, מה, מה, מה, מה אומרים לנו פה?

אלא תקשיבו טוב, יהודים יקרים,

עם ישראל במצרים לא היה עם בעל זהות עצמית.

הוא היה מובלע בתוך מצרים כעובר במעי אמו שכל חיותו ממנה.

וזהו שעבוד מצרים,

השעבוד הנפשי.

מקור חיותו של עם ישראל היה בתרבות מצרים מטומאתה,

עד שהיה שקוע במ״ט שערי טומאה.

ומהמצב הזה הוא נלקח...

הפך להיות עם השם

תוך חמישים יום

הפך להיות עם השם.

זה דבר טבעי?

נגיד שעם ישראל היום היה בסין,

דומה לסינים, חי כסינים, אוכל נחשים,

עובד את העבודה הזרה שלהם, את הכסף,

וחי ממש כמו סיני, מדבר סינית, הכל בסדר.

אפילו אם מדבר עברית כמו שדיברו בישראל, שלא שינו את לשונם, אבל נגיד,

פתאום אתה יכול להוציא אותו לעשות כולם חרדים?

מקבלי התורה?

בדרגות של חמישים שערי קדושה?

ממ״ט שערי טומאה?

זה דבר טבעי?

וכמו שאומרת הגמרא בנידה ל',

למבלת דומה במחי אמו,

פיו סתום, ידוע לכם,

הפה סתום של התינוק.

סתום לגמרי.

טבורו פתוח.

ואוכל ממה שאימו אוכלת.

דרך הטבור

הוא מקבל

את תמצית האוכל הטוב

של האימא,

ומזה הוא מתפתח.

הפה סתום, הוא לא אוכל דרך הפה.

גם אין לו יציאות,

הוא לא מוציא שום דבר. אוי ואבוי, אם הוא יוציא שם דברים,

וואי, וואי, וואי.

האימא תתעפש ותמות.

אז הפה שלו סתום,

הטבור פתוח ואוכל משימו אוכלת. כיוון שיצא לאוויר העולם,

נפתח הסתום ונסתווה פתוח.

רק

נפתח הפה,

וואי, וואי, הוא מתחיל.

ונסתווה פתוח,

הטבור,

סוגרים אותו,

והחביבי מתחיל לנשום גם עכשיו בזכות עצמו.

ככה הנשימה שלו הייתה דרך הטבור. החיות שלו דרך הטבור.

אין נשימה בתוך הנוזלים.

הכל נעשה בבת אחת.

אם זה לא ייעשה, הוא מת.

וזו מהפכה פתאומית ממצב של ירך אמו,

שהוא כמו עבר מדולדל בתוך גופה של האימא,

הוא הופך להיות חי בפני עצמו.

מהפכה כזו עברו ישראל

ממצב של גוי,

מקרב גוי, בתוך הקרביים של המצרים,

למציאות של עם בזכות עצמו, עם שלם, לא אחד, לא שניים, מיליונים.

מתי?

כשציווה להם את המצוות, נהיו לעם.

עם שיש לו מצוות משלו,

יש לו גם חיות משלו.

עכשיו הם חיים בזכות עצמם. עד אז, מה אלו עובדי עבודה זרה?

אף אלו עובדי עבודה זרה.

אלה מושכים עורלתם ואלה מושכים עורלתם, לא עשו ברית,

וכן הלאה.

ממש כמו המצרים, למעט ארבעה דברים

שלא שינו את לשונם, לא שינו את שמם וכו'.

זאת ועוד,

אז זה, פתאום אתה רואה שזה לא טבעי, כן? זה לא טבעי

דבר כזה.

תביא אמריקאי,

שאחד גדל באמריקה,

תביא אותו לארץ ישראל.

הוא ממשיך לדבר אותו דבר, חושב אותו דבר,

נוהג אותו דבר, קונה אותו דברים,

הכל אותו דבר.

תביא צרפתי, תראה צרפתים.

נמצאים פה כבר כמה שנים, נשארו צרפתים.

איך? תוך.

טרינג.

הפכו להיות עם סגולה,

חמישים שער הקדושה, מקבלי התורה, דור דעה.

איך זה?

מטומאה גמורה, גמורה, גמורה,

לשיא המדרגה ששום דור בעולם לא הגיע אליה ולא יגיע אליה.

איך זה?

זה טבעי?

זה לא טבעי.

סיפרתי לכם שפעם כשבאתי לבני ברק,

אחרי שהתחלתי להחזיר בתשובה וסיפרתי שהייתי בהרצאה ואנשים קיבלו עליהם עול מצוות וחזרה בתשובה ושמו ציציות, צחקו עליהם.

תגיד, מה אתה קוקו?

אתה, מה אתה, אנחנו רוצים לשנות דבר אחד, לא יכולים לשנות. אתה אומר לי שהוא השתנה לגמרי והוא החליט שהוא חוזר, מה?

הוא עוזב את העבודה, עוזב את המשפחה, עוזב את הכול, זורק את הכול, זורק את הבגדים, זורק את הדיסקים, זורק את הדברים. מה?

ככה אתה אומר? תגיד, אתה נורמלי?

זה סתם עושים לך, כיבדו אותך, כאילו אמרו לך, יאללה, בסדר, נו, תביא, תביא, יאללה, תביא, תביא.

זה לא ייתכן שבן אדם משתנה מיום אחד. איך ישתנה מיום אחד?

זה לא הגיוני.

חרדים רוצים לשנות מנהג, משהו, לא יכולים.

ואתה אומר לי שהוא השתנה לגמרי?

איך יכול להיות דבר כזה?

זה לא טבעי.

זה לא טבעי.

ברור שזה לא טבעי.

שאלו את הקוצקי רבה,

אמרו לו, למה השם לא עושה ניסים כמו במצרים פעם אחת לעיני כולם?

ואז כולם יצעקו, השם הוא אלוהים, השם אלוהים, ונגמר את הסיפור.

הוא אומר, למה צריך את זה?

אתה ראית פעם בעל תשובה?

זה המויפס הכי גדול שיכול להיות.

לשנות את הטבע זה לא בעיה.

לשנות בן אדם זה מויפס שאין כדוגמתו.

זה מויפס שאין כדוגמתו. זה המופת הכי גדול.

שהרי יעקב אמינו, כשהלך לקראת עשיו,

לא עלה בדעתו ולא סמך על עצמו שהוא יחזיר אותו בתשובה.

לכן הוא התכונן למלחמה, לדורון, לתפילה.

מה הבעיה? תשכנע אותו, תדבר איתו קצת, תגיד לו מפרשת השבוע, תגיד לו איזה דברים.

תקרא לו מחוכמת המצפון ותחזיר אותו בתשובה. נו, נראה.

לא, הוא יודע, אין דבר כזה.

מה זה לשנות בן אדם?

יעקב אמינו.

נוח!

120 שנה, לא שכנע אחד.

והוא מפחיד אותם על מבול.

והם ידעו שהוא צדיק.

והם ידעו שאת האלוהים היתה לך נוח.

לשנות בן אדם? מה זה לשנות בן אדם?

אז לשנות עם שלם בבת אחת.

במה?

שנתן להם מצוות.

הפך אותם לעם.

איזה דבר זה.

אומר להם, תשחטו את האלוהים של מצרים לעיניהם,

זה קורבן פסח?

תעשו ברית.

וואו.

וואנה, אני בן 60. אני בן זה. מה ברית?

עכשיו ברית?

ומה?

שיוצאים עכשיו למדבר? סכנה.

יואו.

מה?

וקיבלו על עצמם?

קודם היו עירום בעירייה. לא היה להם שום מצווה.

עירום בעירייה.

בדם בריתך שילחתי אסירייך מבור.

בדם בריתך.

בדמייך חיי.

בדם של קורבן פסח.

ודם של ברית מילה. שתי מצוות.

עם!

נהיה עם!

עם.

זה טבעי?

תגידו, זה טבעי?

זאת ועוד, אם נשים לב, נבחין כי תהליך יצירת עם ישראל

קשור

בד בבד עם ציוויו במצוות.

תהליך שהוא ההפך הגמור

מאופן התגבשות חוקים ומשפטים אצל שאר העמים.

חוקים של כל העמים נקבעים

אחרי שהעם חי

כעם מאות בשנים,

ורק אז,

כשנודעים צורכי העם, מתגבשים החוקים, המנהגים, הלשון והתרבות,

בהתאם לצרכים

ואורח החיים.

אבל לעומת זאת, בעם ישראל החוקים ניתנו עוד

קודם

שנתגבשו אורחות חייו של העם בארצו,

ועוד במצרים נצטוו על מצוות הפסח.

אתם רואים גם היום,

מדינת ישראל בת 70 כבר זקנה,

בת 70. ועדיין,

כל יום יש חוקים, כל יום. קריאה ראשונה, קריאה שלישית,

עוד פעם, קריאה ראשונה, כן, ופעם ככה, פעם שנים, פעם סותרים, פעם זה, פעם ככה.

וכל פעם חוקי עזר כאלה ואחרים.

וכל פעם יש בלשנים, כאילו, שכל הזמן אומרים, לא, היום נקרא לזה ככה, והיום תקרא לזה ככה.

ולראש,

החליטו שאם זה נקבה, זה רשת.

כמו רשת, צריכה לשים רשת על הראש,

כיסוי ראש, ואז יקראו לה רשת.

שטויות והבלים,

מחפשים לשון,

להגיד ככה, להגיד ככה, להגיד ככה, להגיד ככה.

זה נקרא עם בהיווצרות, כאילו, כאילו.

כאילו, העם בהיווצרות. הוא יוצר את החוקים שלו והכול, זה הכל עם בעם.

אבל עם ישראל המקורי, לא זה חדש, המחודש.

לא זה עם הנצרות הפרוטסטנטית.

עם ישראל המקורי,

המצוות ניתנו לו לא אחרי שהוא נהיה, ואז לפי הצרכים סידרו לו חוקים.

חוקי התורה קיימים עוד לפני שנברא העולם,

וניתנו להם במצרים עוד לפני שהם יצאו משם בכלל,

ונצטוו על מצוות הפסח.

וקודם שהם עיבדו את האדמה בארץ ישראל,

קודם

שהם נתוודעו בכלל לתכונות של הארץ,

כבר נצטוו לא לעבד את אדמת הארץ בשנה השביעית.

איפה הם קיבלו את המצווה הזאת? במדבר.

במדבר קיבלו מצוות שמיטה.

נכנסו לארץ? מה פתאום?

הם יודעים מה התכונות של הארץ? לא.

וכבר התורה מצווה אותם

ואומרת להם שבשנה השביעית תשבות,

במידי יובל לא מעבדים את האדמה שנתיים,

ולכאורה זו מצווה שהיא מנוגדת לשכל,

מנוגד להם.

פתאום לא, אין.

לא לזרוע,

לא לחרוש, לא לקצור,

אז מה נאכל?

שנתיים!

לא מעבדים את האדמה?

אז מאיפה המלפפונים? מאיפה הבטיחים? מאיפה מנגו? מאיפה זה? מאיפה יהיה?

זה מנוגד לשכל.

אבל רק מי שמבטיח,

וציוויתי את ברכתי לכם בשנה השישית,

הוא מצווה ושבתה הארץ שבת לאדוני.

דווקא המצוות הללו,

שהן ניתנו לא על פי השכל האנושי,

והן ניתנו עוד לפני היאחזות ישראל בארצו,

הן שיצרו את היצירה של עם ישראל.

רואים שחלק מן המצוות

בכוונה ניתנו לא הגיוניות, לא על פי שכל ולא על פי טבע.

אבל מי מסדר שהכול יהיה בסדר?

מישהו מעל הטבע!

הוא אומר, אני אדאג שהטבע פתאום יבין. אה,

אה, יהודים הם שנה באה, שנה באה הם לא יעבדו.

אז אני אתן להם לשלוש שנים.

מי?

האדמה החליטה?

מי החליט?

העצים החליטו?

מי החליט?

איך זה קורה ככה?

וזה היה למעלה מ-1,200 שנה,

למעלה מ-1,200 שנה,

שככה ראו עיני עיניו,

שבשנה השישית

נתנה יבול

לשלושת השנים.

וגם היום, אלה שמקפידים על שמיטה בארץ

רואים ברכה שאין כדוגמתה.

ישבתי

לדבר עם אחד האנשים מקיבוץ חפץ חיים,

שהם מקפידים שם

לשמור שמיטה,

וסיפר לי נפלאות,

כמה יבול,

כמה זה לעיני כולם.

וכל אלה שמסביב שהם חילונים ולא שומרים,

הכל התכסח להם.

שום ברכה לא הייתה.

וסיפרנו פעם את הסיפור עם הלימוזינה וכו' וכו'.

אז כאותם חוקים ומצוות שלא נתגבשו לאיתם תוך כדי מהלך החיים,

כך עם ישראל,

ההתהוות וההתגבשות שלו לא נמשכו לתקופה של מאות בשנים,

אלא יום אחד.

יום אחד.

יום אחד.

שאלו פעם את הרוסים

למה הם באו לארץ.

באו כמיליון רוסים.

למה הם לא התערו?

בתוך האוכלוסייה הישראלית, הציונית,

למה הם מקימים להם מוסדות ברוסית,

עיתון ברוסית, רדיו ברוסית,

ערוץ ברוסית, כל מיני דברים ברוסית. נשארו רוסים.

אז אחד אמר, אני אגיד לכם,

אתם, יש לכם פה מדינה,

סך הכול היסטוריה של 60 שנה.

אנחנו רוסיה,

יש לנו תרבות מפוארת

של מאות ואלפי שנים.

אז אנחנו נבוא, נבטל את התרבות שלנו מפני תרבות שהיא רק בחיתולים?

ולא ידעו מה לענות לו בטלוויזיה.

לא אמרו לו שהתרבות שלנו היא מבריאת העולם מלפניו, התורה כבר הייתה מלפני ואנחנו מקיימים את זה.

לא היה לו מה לענות. הוא באמת יודע שהמדינה היא עוד בחיתוליה.

אבל עם ישראל,

המצוות,

הן לא התגבשו

במשך מאות שנים.

ככה העם לא התגבש מאות בשנים,

אלא ושמרתם את המצות, כי בעצם היום הזה הוצאתי צבאותיכם מארץ מצרים.

מפרש אספורנו ושמרתם את המצות,

כי המצות מורות על מהירות

בלי המתנה של חימוץ, כמו שלמדנו אתמול.

בזריזות.

כי בעצם היום הזה,

שביום אחד נעשה קיבוץ

שלא היו מספיקים אליו בטבע כמה ימים ולילות.

שמעתם מה הוא אומר?

אומר להם

הקב' ברוך הוא, שמרתם את המצות,

כי בעצם היום הזה הוצאתי צבאותיכם אל ציניים.

אומר אספורנו, שמרתם את המצות,

המורות על מהירות בלי המתנת חימוץ,

כי בעצם היום הזה, ביום אחד נעשה קיבוץ

שלא היו מספיקים אליו בטבע כמה ימים עם לילות.

זאת אומרת, לקבץ את כל עם ישראל, מכל מצרים, לא כולם היו במקום אחד,

מצרים היא ענקית.

לקבץ את כולם ולהוציא אותם תוך יום אחד.

איך אפשר לעשות כזה דבר? היו מרחקים של 120 קילומטר.

מרעמסי סוכותה 120 קילומטר, 120 מינים.

איך הגיעו?

וכולם יצאו ביחד לצבאותם על דגליהם ומחנותם מסודרים.

אול, מאיס,

אול,

מאיס, אול, כולם הולכים,

טאדאן, טאדאן, טאדאן, משה בראשם, אהרון, איך זה?

איך זה?

יציאת מצרים הייתה באופן בלתי טבעי לחלוטין.

עם ישראל מנה מיליונים,

60 ריבוא גברים מגיל 20 עד 60. עליהם טף, זקנים, נשים.

והנה,

בבוקר אחד נקבצים המיליונים מכל מקומות פיזורם במצרים

ועוזבים בחיפזון.

זה דבר שהוא למעלה מהטבע,

למעלה מהזמן

ולמעלה מהמקום.

כשם שיציאת מצרים הייתה במהירות ולא על פי הטבע,

כך הלידה של עם ישראל לא הייתה באופן טבעי,

אלא למעלה מהזמן ולמעלה מהמקום.

ידעתם את זה עד עכשיו?

לא ידעתם. למה?

כי יש לכם ציורים של פעם.

מה שלמדתם, מוכות,

בום, טראח,

קריעת הים, יצאו.

זהו, מה?

ולצאת זה דבר טבעי?

ואיך יצאו? חשבת פעם איך יצאו?

איך התקבצו?

איך עשו?

לצאת עם מיליונים ילדים.

נו, קח ילדים, נראה אותך.

כמה, כמה זמן. אתה רוצה להתקדם לבית כנסת עם הילדים, עם העגלה? כמה זמן לוקח לך?

פתאום נפל המוצץ, פתאום זה, פתאום ככה, פתאום זה.

ופתאום הוא רוצה לבכות, צריך להחליף לו, צריך זה. מה?

מה? מה? איך יצאו? איך הגיעו? איך נהיה? איך מעמוד?

חכו, עוד לא התחלנו.

על עניין המהירות האל-טבעית שבגאולת ישראל ממצרים

עמד כבר המהר״ל מפראג בספרו גבורות ה׳.

וזה לשונו.

ועוד יש לפרש לפי פשוטו, לפי הפשט,

כי הגאולה להוציא אותה ממצרים הייתה בחוזק,

וכל דבר שהוא פועל בחוזק,

הוא פועל במהירות לפי חוזק פעולתו.

פועל בחוזק,

זה פועל במהירות

לפי חוזק פעולתו.

לפי כך כתוב,

כי בחוזק יד הוציא אדוני אתכם מזה ולא יאכל חמץ.

למה?

פירוש כי החמץ שנעשה בעיכוב זמן זה לא חוזק.

אם אתה צריך לאכול חמץ, אתה צריך להמתין עד שהשמרים יטפחו,

יטפיחו את העיסה,

ויהיה לך לחם.

אז זה לוקח זמן,

אז זה כבר לא בחוזק.

בחוזק זה במהירות,

לכן זה לא יאכל לכם חמץ,

כי אם יאכל חמץ זה כבר לא בחוזק,

זה לא במהירות.

חוזק נעשה בלי זמן,

ומפני שהוציאו אותם בחוזק לא יאכל חמץ,

כי חמץ

הוא ההפך מחוזק ומהירות,

הפך של פעולה פתאומית חזקה,

כי העיסה שעוסקים בה אינה מחמיצה.

מתי היא מחמיצה?

בזמן שלא עושים בה שום פעולה.

בתהליך החימוץ

הוא תהליך איטי והוא מתמשך.

עם הזמן מתרבים גורמי החימוץ

ונמצא שבמשך הזמן הנמשך לאיטו הוא המחמיץ.

אבל מצד שני, מהירות הפעולה והחיפזון

הם מונעי החימוץ.

על כן,

מפני שגאולת ישראל הייתה בחוזק יד,

דהיינו בחיפזון ובמהירות,

לכן לא יאכל חמץ.

לפיכך ציווה להם לאכול מצה

בליל היציאה

כדי שיקנו ישראל מעלה זאת

שיפדה השם אותם בחוזק,

כמו שציווה להם לאכול פסח

כדי שיפסח השם עליהם.

ולאכול בחיפזון,

שזה גם כן מהירות.

הכול

כדי להידבק במידה שממנה החוזק להוציא אותם במהירות.

כמו שלמדנו אתמול, זה משלים להיום.

החיפזון הוא ההוכחה לכך שאין בגאולה הזאת שום התפתחות טבעית.

אם אתה תראה שאחד שם גרעין באדמה,

ואתה רואה פתאום, עצם פירות.

זה טבעי?

אז איך פתאום בלילה אחד?

יא עם.

אתה רואה תהליכים, יש שלחת,

ואחר כך יש פריחה,

יש חנתה, תהליך, חודשים אפילו בעצים.

אבל בבת אחת, זה ברור שזה לא טבעי.

החיפזון זה ההוכחה שאין בגאולה הזאת שום התפתחות טבעית,

אלא התרחשות ניסית פתאומית של למעלה מהזמן ומהמקום.

וכמו החיפזון של הגאולה,

כך

היצירה של עם ישראל זה היה בחיפזון.

עכשיו תשמעו דבר שלא שמעתם אולי,

ואם שמעתם זה מרשים מחדש.

בתרגום יונתן בן עוזיאל,

התנא הקדוש,

על הפסוק בשמות יט,

כתוב

אתם ראיתם

אשר עשיתי למצרים

ואשא אתכם על כנפי נשרים

ואביא אתכם אליי.

מה זה אומר?

מה זה אומר?

אתם ראיתם

אשר עשיתי למצרים

ואשא אתכם

על כנפי נשרים

ואביא אתכם אליי.

מה זה אומר?

מישהו מבין מה הוא אמר? מה כתוב?

אומר תרגום יונתן בן עוזיאל

אתון חמתון מאדי עבדית למצרים.

אתם ראיתם מה אני עשיתי למצרים.

ותענית ידכון על עננים

ונשאתי אתכם על עננים.

הכה על כתפי נשרים מן פילוסין

וכמו שנושאים על כנפי נשרים

בעננים,

כמו על כנפי נשרים.

תחשוב שנשר לוקח אותך על הכנפיים שלו, מוטת הכנפיים שלו שלוש מטר.

ואתה יושב לו על הכנף והוא לוקח אותך ככה.

והובילי את ידכם

והובלתי אתכם

לאתר בית מקדשה.

הטסתי את כל עם ישראל לבית המקדש בהר המוריה.

פה, פה, בירושלים, שהיינו אתמול זכר

לעלייה לרגל,

שם היו בני ישראל

בליל טו

למעבדתמן פסחה, לעשות שם את הפסח, קורבן פסח.

פסח, מצרים, עשו אותו ישראל בירושלים.

ובההול אליה את הבית ידכון לפילוסין.

נחזרתי אתכם בחזרה למקומכם.

ומתמן,

ומשם קריביתי אתכם לאולפן אור איתי,

ומשם לקחתי אתכם לי לעם

וללמד אתכם את התורה שלי.

אז באותו לילה

עם ישראל טסו ממצרים עד

לירושלים, עשו את קורבן הפסח

בבית המקדש,

במקום של בית המקדש, וחזרו באותו הלילה.

לכן התימנים, כשעלו לארץ,

קראו לזה עליית כנפי נשרים.

כי הם ידעו את התרג'ום,

הם מתרגמים, הם יודעים את התרג'ום.

אז הם קראו לזה כנפי נשרים.

תגידו לי, זה דבר טבעי? אולי אתם מכירים כזה דבר שהעם משנה? בואו, בואו, עכשיו נחליט שישראל מחליטה

להקצות את כל המטוסים של החברות הזרות, כולל אל על, ארקיע, ישרה, בלוף וכולם,

ולהטיס אותם עכשיו בטיסה אחת במהירות לאנשהו, ולהחזיר אותם על המקום. כמה זמן ייקח דבר כזה להתארגן?

ואחרי זה מאורגן, כמה זמן זה ייקח?

כל מטוס אפילו עולה כל דקה, כל דקה, כל דקה, כמה צריך בשביל מיליונים? כמה מטוסים?

כמה?

ולחזור ולזה, מה?

נחיתות וכולי.

והקב' אין לו בעיה שלו, מטוסים לאסוף, עננים? כמה שהוא רוצה.

כמה שהוא רוצה.

חידוש גדול נתחדש כאן בדברי התרגום.

בני ישראל לא עשו את פסח מצרים איש בביתו,

אלא עשו את פסח מצרים במקום המקדש בירושלים.

לשם הם הובאו כולם על כנפי נשארים מרעמסס מפילוסין.

ועוד באותו לילה שבו לבן רעמסס.

לשם מה?

לשם מה היה צריך לעשות להם נס מופלא שכזה?

למה?

אלא בכך הראה הקדוש ברוך הוא שההנהגה שלו עם כלל ישראל היא לא רק למעלה מהטבע,

היא גם למעלה מהזמן ולמעלה מהמקום.

כמה זמן אמרנו לוקח

להספיק

ולהחזיר

במקום?

אין מקום אצל הקדוש ברוך הוא. אתה הרגע פה,

אתה ברגע הבא בירושלים. ברגע הבא אתה בחזרה ברעמסס.

סוד קפיצת הדרך יודעים אפילו.

חכמים שלנו היו עושים סוד קפיצת הדרך.

יכולים.

על ידי כתיבת שם קדוש,

לקפוץ מסוף העולם ועד סופו, בן רגע.

רבי שלום שבזי

היה עושה שבתות רק בארץ ישראל.

איך הוא היה עושה את זה?

כותב שם,

והיה מגיע לארץ ישראל, שובת שבת, כותב שם, חוזר וחזרה לתימן.

אז אם הוא יודע לעשות את זה, הקדוש ברוך הוא לא יכול לעשות את זה?

ממי הוא למד?

מאיזה תור הוא למד?

זה ידעתם?

זה הבנתם?

יש לנו ציורים של ילדים.

עם ישראל נהיה לעם בתורתו.

ושמירת התורה מאחדת את העם.

חטא ופגימה בשמירת התורה זה פגימה באחדות העם,

במהות של העם.

זאת אומרת,

העם

נהיה עם בזכות התורה. אין אומה זו אומה אלא בתורותיה,

אומר רבנו סעדיה גאון.

אין אומה זו אומה,

זה לא אומה כשאר האומות, קיבוץ של אנשים באיזשהו מקום.

אמריקה, מה זה אמריקה?

זה מהגרים, מדינה של מהגרים,

שלא מקבלת היום מהגרים.

אבל זו מדינה של מהגרים, שהתאספו צרפתים,

אנגלים, כל מיני,

ונשלו את האינדיאנים, המקסיקנים והכול,

והשתלטו להם על הכול. עכשיו, רק לפני כמה שנים, סידרו להם איזו חלקה קטנה של כמה

אלפי דונמים,

קצת יותר,

וזהו, ואמרו להם, יאללה, תשארו בשמורות הטבע שלכם, להתראות, ביי,

תמשיכו לרקוד עם כל העלים על הראש,

וזהו.

לקחו להם את כל השטחים, את כל היבשת.

בקיצור,

זה לא נקרא כיבוש שם, שם זה לא כיבוש.

אז עכשיו מה קרה?

הקדוש ברוך הוא עושה את כל זה בשביל להראות איך הוא יוצר עם, ואיך העם נוצר על ידי התורה.

וכששומרים תורה, זה מאחד את העם.

הנה אנחנו פה, כנישתא חדא,

זה מאחד את הקהילה.

שומרים את התורה, שומרים את הכללים, שומרים את ההנהגות, שומרים את זה. זה האיכות, זה מאחד אותנו.

אבל בלי זה הכול מתפורר. כל אחד איש לדרכו, איש לביצועו, כמו שכתוב.

למה לא באה גאולה? כל אחד דואג לעצמו, דואג לכסף שלו, דואג לעניינים שלו.

אף אחד לא דואג לזולת, אז ממילא לא באה גאולה.

אבל עם ישראל נהיה לעם בתורתו.

שמירת התורה מאחדת את העם.

חטא ופגימה בשמירת התורה זה פגימה באחדות העם, במהות של העם.

ובדרך זו מסביר המהר״ל מפראג, וכן

אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל כי אם צלי אש.

אומר המהר״ל, למה התורה מצווה שלא לאכול את קורבן הפסח נא?

נא זה לא מבושל,

קצת

קצת ככה נא, בדרך להתבשל.

וגם לא מבושל לגמרי. למה לא?

למה לא?

צריך לאכול אותו רק צלי אש,

לצלוט אותו כמו שהוא שלם. למה?

כל עניין זה כי בישול במים

או בישול בשאר משכין

זה גורם שהחלקים

מתפרדים על ידי הבישול ומתחלקים.

אבל צלי אש,

מכוח האש, אדרבה, נעשה בשר אחד,

כי האש מוציא את הרוטב

מתוך הבשר

והוא מצמק אותו והופך אותו לגוש אחד מצומק.

כלל הדבר, כי ראוי שיהיה פסח

קורבן אחד.

לא מחולק, לא מפורק. למה? מפני שהוא מורה שה' יתברך אחד.

ועוד,

כי הקורבן הזה הוא עיקר העבודה שהוא יתברך אלוהיהם של ישראל.

והוא יחיד באלוהותו ולכך הקורבן הזה צריך שיהיה אחד.

מה אתה מקריב?

אתה מקריב את האלוהים

של התרבות שגדלת בה.

ובזה אתה מבטל אותו ומראה שה' המצווה הוא האחד ולכן אתה עושה את זה בציור שזה אחד.

ולכן שאר קורבן

שאין איתו,

שאין אותו הקורבן עיקר העבודה במה שהוא אלוהיהם,

שהרי דווקא בקורבן זה כתוב ועבדת את העבודה.

הקורבן הזה נקרא עבודה סתם.

ועבדת את העבודה, כי זה עבודת האלוקים.

עבודת האלוקים זה להראות יחודו יתברך שהוא אחד,

שולט בכל, ואין דבר זולתו בעולם.

בשאר קורבנות

אין מטרת עבודת הקורבן

להורות לנו על אחדותו יתברך שהוא יחיד באלוהותו.

בשאר הקורבנות אין לנו את זה.

אבל בקורבן פסח ישנה זהות מוחלטת

בין עבודת השם הנעשית בכוח

אחדות עם ישראל

לבין עצם עבודת הקורבן

המורה בכל מעשיו על אחדות.

אז לכן

כל ישראל צריכים להביא קורבן פסח,

וכולם צריכים להיות נמנים עם השה, עם הקורבן,

וכולם מאוחדים ביחד,

מחוברים ביחד, משפחות-משפחות,

בקורבן אחד,

להראות ייחוד השם יתברך.

הוא חושב שקורבן פסח נעשה עוד קודם שיצאו ממצרים, קורבן פסח עוד טרם יצאו ממצרים.

כך ישראל יצירתם לעם נעשתה מכוח אלה המצוות

שנצטוו שם ישראל.

מצוות הפסח עשו את עם ישראל לעם.

ונתבהר בדברי המהר״ל

כי עם ישראל

נתהווה לעם

בזכות אחדותו.

האחדות של עם ישראל היא התוצאה

של עבודת כלל ישראל את הקב'

ברוך הוא.

ולכן כולם עבדו אותו בקורבן הפסח.

ולכן

היו צריכים כל עם ישראל לטוס

לבית המקדש לעשות את קורבן הפסח ביחד, לאחד אותם

באותו קורבן שמצביע על אחדותו יתברך.

ועושים אותו צלי לכן,

ולא מפרקים אותו, לא מחלקים אותו.

נו, עכשיו למדנו כמה דברים שלא ידענו ובנערותנו לא לימדונו.

ועל ידי התבוננות מעמיקה,

כמו שלמדנו עכשיו פרשת יציאת מצרים,

בחידושי המאורעות הללו,

כשאנחנו מחדשים את הדברים עכשיו בתוך הלב,

אז הקב' ברוך הוא מחדש עכשיו את קרבתו אלינו שוב פעם.

בשביל לדפוק

על הפתח של מלך מלכי המלכים,

אם אתה רוצה לדפוק שם בדלת, כמו שאומרים,

אז קודם כל תדפוק על הלב שלך כדי שהוא ייפתח.

וכידוע, הלב שלא נתחדש בו

דבר ציור יציאת מצרים אצלו,

אז זה כמו בימי הנערות.

וכמו בימי הנערות, אין לך שום התעוררות מזה. זה שאתה יודע שהייציאת מצרים, אתה אומר, זה איך אני אעשה יד מצרים,

זה איך אני אעשה מצרים, אומר בקידוש, אומר בזה,

זה איך אני אעשה זמן,

זה איך אני אעשה זמן, זהו.

נתחדש לך משהו, נפתח עליהם, שום דבר.

זה כמו הנערות, לב כזה הוא אטום וסתום.

מתי לב נפתח?

כשאתה מתחדש בהתבוננות

בפרשת יציאת מצרים.

אם כן,

כל יום כשאדם מחדש בליבו חידושים

ביסודות האמונה

שהם בנויים על סיפור יציאת מצרים,

אז כשליבו נפתח,

גם הקדוש ברוך הוא מתקרב אליו,

ועונה לו לבקשותיו ושאלותיו.

נו,

היום פתחנו פתח קטן, אנחנו רק ככה נגענו,

אבל יש סודות עצומים ונפלאים ביציאת מצרים, באמונה אין לה גבולות,

בהתבוננות בזה נותן כוחות ותעצומות נפש לעמוד מול כל הזרמים והמכשולות.

ואדם שדבק ביציאת מצרים, וזוכר אנוכי אדוני אלוהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים, לא סתם הוצאתיך,

מי יכול לדבר איתו?

גם כי אלך בגט צלמוות לא יירא רע, כי אתה עימני.

התחדש לנו ביציאת מצרים שהשם משגיח עלינו, רואה במעשינו, דואג לנו יותר ממה שאנחנו דואגים לעצמנו.

מה אתה רוצה?

אז מה יש לך? איזה חששות?

איזה דאגות? איזה דמיונות? על מה אתה מדבר?

זכר ליציאת מצרים.

ושוב, שוב, אזכיר את מה שאמרנו מספר פעמים, שהרב יחזקאל לוינשטיין,

המשגיח נפונוביץ', זיכרונו לחלומה,

בזקנותו היה לו קשה לעלות את המדרגות בכניסה לישיבה,

והוא היה עוצר,

כי לא היו לו כוחות לעלות את המדרגות.

זקן.

והיו רואים אותו שקוע בשרעפיו,

ופתאום הוא עולה כמו בחור.

אז שאלו אותו, מה?

אז הוא אומר, כשאני תמיד מגיע לחולשה או משהו,

אני מתבונן ביציאת מצרים,

ומשם אני שואב את העצומות.

עם מדוכא, 210 שנים שעובד, יש סיכוי שהוא יצא, יש לו חלומות לצאת. איזה לצאת? איזה? על מה אתה מדבר?

איך אני אצא? לאן אני אצא?

אבל אתה רואה שבן רגע,

בן רגע,

עם שלם,

משועבדים, יש להם כוחות ללכת ברגל, בלי אוכל,

בלי לקחת אוכל, בלי אוכל, רק מצות יבשות, יאללה, תיסע,

זה הספיק להם ל-31 יום,

תיסע עם הילדים, עם הכוחות, מאיפה קחו לו את הכוחות? איזה כוחות? מאיפה יש לו כוחות? כן, מי שראה יציאת מצרים,

מי שרואה את השם, מי שיודע מה כוחותיו,

מתחדש, תתחדש, כנשר נעורייכי,

עולה למדרגות.

יש לנו להתבונן

ביציאת מצרים תמיד, לכן

חכמים תיקנו לנו שבכל מקום, כמעט רוב המצוות,

זכר ליציאת מצרים.

רבי חנניהו, ברחקשי אומר,

נושא הכוס ובחוזקו עם ישראל,

לפי כוח.

הרבו לעם תורו מסור של נעמור לעם של מעצים זו, יחזין תורו ידיר.