חייב אדם לשמח בניו ובני ביתו ברגל, שנאמר "ושמחת בחגך", במה משמחם? רבי יהודה אומר, אנשים בראוי להם ונשים בראוי להן, אנשים בראוי להם - ביין, ונשים במאי? תני רב יוסף, בבבל בבגדי צבעונין, בארץ ישראל בבגדי פשתן מגוהצים, תניא רבי יהודה בן בתירא אומר, בזמן שבית המקדש קיים אין שמחה אלא בבשר, ועכשיו שאין בית המקדש קיים אין שמחה אלא ביין. וכך זה גמרא בפסחים ק"ט.

וכך פסק הרמב"ם בהלכות יום טוב, וזה לשונו: שבעת ימי הפסח ושמונת ימי החג עם שאר ימים טובים חייב אדם להיות בהם שמח וטוב לב הוא ובניו ואשתו ובני ביתו וכל הנלוים עליו, שנאמר "ושמחת בחגך", אע"פ שהשמחה האמורה כאן היא קרבן שלמים, יש בכלל אותה שמחה לשמוח הוא ובניו ובני ביתו כל אחד כראוי לו, כיצד? הקטנים נותן להם קליות ואגוזים ומגדנות, והנשים קונה להן בגדים ותכשיטים נאים כפי ממונו, והאנשים אוכלים בשר ושותים יין, שאין שמחה אלא בבשר ואין שמחה אלא ביין. הלכות יום טוב פרק ו' הלכה ז'.

מבואר מפה שחובת השמחה ברגלים היא שישמח האדם וישמח את עצמו ובני ביתו בתענוגי העולם, בבשר, ביין, בקליות, באגוזים, בבגדים, בתכשיטים נאים, כל אחד כפי הראוי לו, כל אחד בדבר שמשמח אותו, והדבר צריך תלמוד, הלא שמחה כזו אינה שמחה רוחנית ואינה שמחה במהות החג עצמו, אלא זו שמחה בתאות ליבו וברצונו החומרי של האדם, והרי לימדונו חז"ל שהשמחה הנדרשת מאיתנו היא שמחה רוחנית, שמחה בה', כמבואר במדרש שיר השירים, "הביאני המלך חדריו נגילה ונשמחה בך", רבי אבין פתח, "זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו", אמר רבי אבין אין אנו יודעים במה לשמוח, אם ביום אם בקב"ה, כי מה כתוב - זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו, מי זה בו? נגילה ונשמחה בו ביום או נגילה ונשמחה בו בה', אמר רבי אבין, אין אנו יודעים במה לשמוח אם ביום אם בקב"ה, בא שלמה ופירש לנו - נגילה ונשמחה בך, בך - בסוף פסוק תמיד זה בא בך, לא בך, לאלה ששואלים חושבים פעם זה לשון זכר בלשון נקבה סוף פסוק ובאתנחתא אז זה תמיד בא בך לשון נקבה כאילו, זה בגלל הדקדוק. בא שלמה ופירש, נגילה ונשמחה בך, בך - בקב"ה, בך - בישועתך, בך - בתורתך, בך - ביראתך. ז"א צריכים לשמוח בקב"ה בישועה שלו, בתורה שלו, ביראה שלו, וכך איתא, ככה מובא גם בילקוט סוף פרשת פנחס ילקו"ש, וכיון שיצאו שבעת ימי החג, אמר הקב"ה לישראל, עכשיו אני ואתם נשמח יחד, וכיון ששמעו ישראל כך התחילו  מקלסים לקב"ה ואומר, זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו, אמר רבי אבין, אין אנו יודעים במה לשמוח אם ביום אם בקב"ה, בא שלמה ופירש נגילה ונשמחה בך - בך בתורתך בך בישועתך. חוזר על אותם דברים.

עכשיו כך מבואר בדברי הרמב"ם בהלכות יום טוב פרק ו' הלכה כ' זה לשונו: ולא נצטוינו על ההוללות והסכלות, אלא על השמחה שיש בעבודת יוצר הכל, איזה שמחה? לא השמחה של הוללות וסכלות אלא של עבודת יוצר הכל, שנאמר "תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל" הא למדת שהעבודה היא בשמחה, צריכים לעבוד את ה' בשמחה, ואי אפשר לעבוד את ה' מתוך שחוק, שחוק זה ההיפך, זה קלות ראש.

וכן מבואר בסוף הלכות לולב וז"ל: השמחה שישמח האדם במצוה ובאהבת האל שציוה בהן, עבודה גדולה היא, אומר הרמב"ם, אז השמחה שאדם שמח בשעה שהוא עושה מצוה ובאהבת האל שציוה בהן, זה עבודה גדולה היא, וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להפרע ממנו, וכל המגיס דעתו וחולק כבוד לעצמו ומתכבד בעיניו במקומות אלו, חוטא ושוטה. ז"א ממקום שצריך לשמוח בעבודת ה' והאדם ליבו גס עליו, מתגאה, והוא האדם הזה חולק לעצמו כבוד ומתכבד בעיניו במקומות ש צריך לשמוח בעבודת האל, נקרא חוטא ושוטה, וכל המשפיל עצמו ומקל את גופו במקומות אלו הוא הגדול המכובד העובד מאהבה, ואין הגדולה והכבוד אלא לשמוח לפני ה'. אז דוד היה מכרכר ומפזז לפני ה', אבל אלה שמחזיקים מעצמם ככה אתה יודע דואג לכבוד שלו, ולא מוכן לשמוח שמחה של מצוה וכו', זה נקרא חוטא ושוטה.

הרי מפורש לפנינו ששמחת החג שאנו מצווים בה, אינה שמחה בתענוגים גשמיים ותענוגי הגוף ובחמדותיו, אלא דוקא בתענוגים רוחניים, בלימוד התורה, בהתעלות במעלות היראה והאהבה, וכל היסוד של השמחה בחג היא שמחה לפני ה', שמחה שיש בה עבודת היוצר. אז אם כן  נשאלת השאלה שוב, אם כן מה זה שנצטוינו לשמח את עצמנו ואת בני ביתנו בתענוגים גשמיים בבשר ביין בקליות במגדנות במלבושים נאים ובתכשיטים, מצד אחד ראינו נשמחה בך, מצד שני אנחנו רואים  צריך לשמוח ע"י זה שקונים את הדברים האלה וכו' ואוכלים מה שאוכלים, איך זה מסתדר, אז איזה שמחה זו? מה השמחה? ושמחת בחגך שיהיה קונה לאשתו ולבניו ולכל אלו, ושמחת בחגך שישמח בה' ובישועתו וכו', אז מה השמחה פה בסוף?

על דרך זו יש לנו להבין גם את ההלכה השנויה בהלכות פסח, ערב פסח סמוך למנחה, לא יאכל אדם עד שתחשך, גמרא בפסחים צ"ט. רש"י מפרש, לא יאכל - כדי שיאכל מצה של מצוה לתאבון, תיאבון שיהיה תאב, לכן בערב פסח סמוך למנחה לא יאכל אדם עד שתחשך, וככה נפסק להלכה: אסור לאכול מצה ערב הפסח, אסור, כדי שיכנס לאכילת מצה בתאוה, וגם הרמ"א בהלכות סוכה בתרל"ד ס"ג סעיף ג', מביא בשם המהרי"ל, שדין זה נוהג גם בערב סוכות, ולא יאכל ביום מחצות ואילך כדי שיאכל בסוכה לתאבון, דומיא דאכילת מצה, כמו באכילת מצה. ומבואר עוד בריש ערבי פסחים, שגם בשאר ימים טובים אין ראוי לאכול מן המנחה ולמעלה, כדי שיכנס ליום טוב כשהוא בתאוותו לאכול, והרמב"ם הביא את הדין הזה בהלכות יום טוב.

מה נמצא? נמצא שיש חיוב ליהנות את הגוף באכילת כזית מצה בליל פסח, באכילת כזית פת בסוכה, בליל סוכות, וכן בשאר ימים טובים, בכולם צריך שיהיה האדם אוכל בתיאבון ובתאוה, ואם כן, כל אכילת המצוה נהפכת כאן לאכילה בתאות ליבו ברצונו החומרי של האדם, ולכאורה אין כאן אכילה לשם ה' שציוה על הדבר, והלא כבר לימדונו, והרמב"ם פוסק, כשאדם אוכל ושותה ברגל לא יהיה זה אלא עבודת ה' יוצר הכל, אז איך הדברים תואמים יחדיו?

דבר ברור שהמצוות התלויות במעשה צריך אדם לעשותם בפועל ידיו כמו הנחת תפילין וכיוצא בזה, אלא שנוסף על העשיה צריך שתתלווה לזה עוד מתחילה כוונה טובה לעשות את המצוה לשם ה', למה אני מניח תפילין? לקיים את רצון הבורא שציוני על כך, ולמאן דאמר מצוות צריכות כוונה וכך פוסק מרן, שמצוות צריכות כוונה, כל מצוה  צריך להתכוון שאתה מקיים מצות ה', הרי הכוונה הזאת היא לעיכובא בקיום המצוה, אם לא התכוונת לא יצאת ידי המצוה, אז צריך להתכוון, ועל כל פנים לכל הדעות ענין הכוונה הוא דבר בפני עצמו שצריך לצרף אותו למעשה, אז יש מעשה ויש הכוונה של המעשה, שאני עושה את זה לשם המצוה שציווני לעשות זאת, זה דבר שתלוי במחשבה ובדיבור, לפני עשיית המצוה, לכן יש לפני כל מצוה אומרים לשם יחוד, ואז אומרים ומציינים שאני הולך לקיים מצות כך וכך, מצות תפילין, מצות טלית, מצות כך וכך וכך, וזה דבר התלוי במחשבה ובדיבור לפני עשיית המצוה, אתה מברך ברכת המזון צריך להתכוון שאתה הולך לקיים מצוה של "ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלקיך", אתה אומר בקדושה קדוש קדוש קדוש, צריך להתכוון שאני מקיים מצות "ונקדשתי בתוך בני ישראל", וכן וכן, ז"א כל מצוה צריכה כוונה לפני עשייתה, אז יש במחשבה ויש בדיבור מה שצריך, ואת המעשה עצמו, להודיע ולגלות לעצמו שהוא עושה את המעשה לשם ה' שציוה אותו על הדבר.

וכשם שהמצוות המעשיות מחייבות מעשה, מלבד הכוונה תחילה, ככה המצוות שתלויות ברגשת הלב, כמו אהבת רעים וכיוצא בה, אינן מתקיימות אלא בצירוף שני הדברים, צריך עשיה וצריך כוונה, כדי להגיע לעשיה הראויה באלו המצוות צריך אדם להכין את ליבו תחילה עד שיימצא בו הרגש הזה בפועל ממש, אם דיברנו על אהבת רעים, אז צריך שיהיה בו רגש ממש, ואז הכוונה והמעשה יתקיימו בשלמות, הרגש גופני המורגש בלב צריך להיות כהרגש הפעולה הנעשית ביד, כמו שאני מרגיש שאני מניח תפילין, ככה צריך להרגיש שאני אוהב את השני, להרגיש, לא מבין שצריך לאהוב אותו, צריך להרגיש, אלא שגם במצוות שבלב צריך תחילה לכוון לעשות את המצוה לשם ה', וזה ענין מיוחד בפני עצמו מלבד הכנת הלב שנדרשת בזה מעצם קיום המצוה.

מעתה יובן היטב כל הענין שנתקשינו איך הולך שמחת החג בדברים חומריים גשמיים לתיאבון וכו', בגדים ותכשיטים, ומצד שני צריך לשמוח בה', במצוה, שמחת החג הרוחנית, נגילה ונשמחה בך, בך - בתורתך, בך בישועתך, בך ביראתך, איך זה מסתדר? עכשיו זה יובן, כיון שמצות השמחה היא מצוה התלויה בלב, וכל הקיום הוא רק ע"י שמרגישים בלב, כשבא חיוב המצוה צריך האדם להכין את הלב כראוי, עד שישמח ליבו ותגל נפשו בהרגשים מוחשיים, כמו הרגש של פעולות שנעשות באיברים של הגוף, וכיון שלא שמחה של גדול כשמחה של קטן, כל אחד שמח במשהו אחר, ולא השמחה של גבר כמו של אשה, אז כל אחד צריך להכין את הלב שלו למצות השמחה לפי התכונה שלו והרצון שלו, אז אנשים במה השם שמחים? בשר ויין, נשים מה שמחות? בגדים נאים ותכשיטים, ילדים מה שמים? קטניות, קליות, מגדנות, ממתקים, שכן רק על ידי גופו וחושיו הגשמיים בדברים המשמחים אז תתיישב השמחה בלב, אז אנחנו צריכים להביא את הלב שלנו לשמוח בצורה מוחשית, מה יכול לגרום ללב לשמוח? שכל אחד מקבל את מה שהוא שמח, ואז השמחה תהיה מורגשת, ורק אז יוכל לשמוח שמחה אמיתית, שמחה לפני ה' בתורתו, באהבתו וביראתו.

אחרי שיש את השמחה המורגשת חושית שהנית את גופך, בין בלבוש, בין באכילה, בין במתנה בין בכל דבר, עכשיו תוכל לשמוח לפני ה' בתורה באהבתו ויראתו, אבל אם אדם לא ישמח את גופו כמוש קבעו חז"ל, לא תתיישב יפה השמחה בליבו ולא תהיה שמחתו רק מן השפה ולחוץ, רק דיבורים אבל זה לא אמיתי, שמחה שאין תוכה כברה, מה שבפנים ובחוץ לא דומה, ולא כאותם שטועים ומעידים בעצמם שהם שמחים שמחה אמיתית בחג עצמו, החג עצמו נותן להם שמחה אמיתית מבלי להזדקק לשמחת בשר ויין ובגדים ומגדנות, כי שמחה שכזו בלי להכשיר את הלב תהיה שמחת הפה, רק לדבר בפה שאתה שמח אבל במציאות זה לא יהיה שמחה, ואפילו אם בכוונה ובמחשבה הם שמחים, אבל לכדי שמחת הלב בכל הרגשות הם לא מגיעים, שכן הלב הפשוט של כל בני האדם אינו מרגיש אלא כשמעוררים אותו מבחוץ בהרגשים גופניים.

רק יחידי סגולה יש בכוחם לעורר את הרגש של הלב, לשמוח שמחה שלמה בלי להזדקק להכנה חיצונית, אבל אין לחייב את כל העולם להיות נמנה על אותם יחידים שבדור, על כן הדרך הראויה לכלל הוא לשמח את הגוף של כל אחד כפי ענינו הראוי לו, ועל ידי כך מתעוררים רגשי הלב לשמוח שמחה אמיתית ושלמה, אלא שכאמור מלבד עצם מעשה המצוה שנעשה כאן בהרגשי הלב, צריך להוסיף למעשה את הכוונה הנכונה, לעשות את המצוה לשם מצות ה', אבל לא לשם שחוק והוללות, כי לא נצטוינו על ההוללות והסכלות אלא על השמחה שיש בה עבודת יוצר הכל.

בזה מתבאר לנו גם הענין של אכילה ביום טוב, בפרט אכילת כזית בליל פסח ובליל סוכות, כי בגדר האכילה לפי משפט התורה מבואר במסכת חולין ק"ג, לענין איסורי אכילה, מתי אדם עובר על איסור אכילה? כדי להתחייב צריך האדם ליהנות מן המאכל האסור, אבל יש מחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש, האם צריך הנאת גרון או הנאת מעיים, מה זה הנאה? הנאה בגרון בחיך שאתה נהנה או הנאת מעיים? אבל כולי עלמא מודו, כל העולם מודים, כולם כל החכמים מודים שצריכים הנאת הגוף, בשביל לעבור על איסור צריך הנאת הגוף, ונפסקה הלכה כרבי יוחנן שצריך הנאת גרון, אז אם נהנית בגרון ממאכל אסור עברת, רמב"ם פרק י"ד ממאכלות אסורות הלכה ג', וכשם שלגבי איסורי אכילה צריך הנאת גרון כדי להתחייב ולעבור את האיסור, כך לענין מצות אכילה, מצוה לאכול, צריך הנאת גרון כדי לקיים את המצוה, אז לכן אדם לא יאכל מערב פסח ערב יום טוב כדי שיאכל לתיאבון לתאוה, כי צריך הנאת גרון.

אמור מעתה שהציווי לאכול כזית מצה בליל פסח ענינו שבלילה הזה צריך שאדם יהנה בגרונו מאכילת המצה, וכן בליל יום טוב ראשון של סוכות צריך שיהנה מאכילת כזית פת בסוכה, והלא הדבר מובן שכאשר אדם שבע אם הוא אכל בערב פסח או בערב יום טוב, הוא אכל והוא שבע אז הוא לא נהנה מהמאכל, לא דומה אדם שאחרי שלא אכל כמה שעות אוכל לעומת מי שבסמוך כבר אכל, וכל אכילתו היא תהיה אכילה גסה, אם הוא כבר אכל בערב פסח, כשהוא יבוא לליל הסדר והוא יאכל לא יהיה לו הנאה, זה אכילה גסה שאין בה הנאה לגוף, לפיכך צריך אדם להרעיב עצמו בערב פסח ובערב סוכות, חוץ מאלה שמתענים תענית בכורות בערב פסח אם הם לא מסיימים מסכת, אז הוא אומר, צריך להרעיב את עצמו בערב פסח ובערב סוכות כדי שיאכל את הכזית לתיאבון לתוך תאות המאכל. לכתחילה צריך לאכול כביצה, אבל לפחות כזית, כדי שיאכל הכזית תאבון לתוך תאות המאכל, למען ירגיש היטב הנאת גרון מאכילת המצוה. אלא שמלבד זאת, יש לצרף אל המעשה, שאתה נהנה בגרון ונהנה מהאכילה, גם את הכוונה הטובה לאכול לשם מצוה, לשם ה' שציוה על הדבר, מה פתאום אני אוכל עכשיו מצות? למה אני אוכל עכשיו מצוה, מצת מצוה, למה אני אוכל עכשיו? ה' ציוה, לא בגלל שאני רעב, בגלל שה' ציוה אני אוכל, ואז תהיה הנאת הגוף הזו אכילה עם הכוונה הזו כל כולה עבודת היוצר, יוצר כל. אבל ודאי אין באכילה הזו הנעשית לתיאבון בתאות הגוף משום מילוי רצונות הגוף החומרי, שהרי אדרבא, זהו עצם גדר המצוה, שגדר המצוה זה ליהנות את הגוף באכילה הזו, זה לא אכילה סתם של יום חול שנהנים ואוכלים סיחים ופפפפ, לא, פה זה עצם המצוה היא ליהנות, זה המצוה ליהנות, שהגוף יהנה מהאכילה של המצוה, אבל עם הכוונה, והרי יש כאן דוקא מילוי רצונות של הנשמה הרוחנית, לעשות את רצון אבינו שבשמים, כי כך ה' רוצה, "ושמחת בחגך" ושכל אחד יהיה שמח בהרגשים ממש, הבעל, האבא, הסבא, צריכים לשמוח במה? בשר ויין, והנשים - בתכשיטים, גדים צבעונין וכו', והילדים בקליות ואגוזים ומגדנות וכו' וכו', כל אחד צריך לשמוח בהרגש, שירגיש היטב שהלב שלו מוצף בשמחה, כל אחד כפי ממונו, אם אין לו אין לו, אבל כפי ממונו, והשמחה הזאת יגיע האדם לחג, יהיה רעב לפני כן, כדי שיהנה הנאת הגרון וזה המצוה, זה לא תאוה כמו פסולה, זו תאות מצוה, ויכוון לשם המצווה הקב"ה, וכך יקיים "ושמחת בחגך והיית אך שמח".

הגאון  מוילנא שאלו אותו מה המצוה הכי קשה לקיים? אמר שמחת החג, כי במשך שבעה או שמונה ימים אתה צריך להיות בשמחה כל הזמן, שלא יהיה לך עצב ולא דאגה ולא שום דבר, לשמור על זה שמונה ימים שלא יכנס איזה משהו, והשטן יודע להפריע, עם הילדים שיפריעו בסדר, ועם הזה וההוא עושה ככה וההוא מתבדח וזה לא שומע וזה ככה ונהיה בלגן, זה לא סדר, זה בלגן, להעביר סדר שיהיה כסדר זה צריך הכנות מראש, להסביר לפני שיושבים מה עושים וזה, ותעשו טובה ואפילו לתת פרס לילדים, מי שיהיה כל הסדר בשקט וישאל שאלות כמו שצריך והכל יהיה בסדר יקבל כך וכך, זה עוזר, וגם המבוגרים לפעמים צריך לפתות אותם גם כן לכמה דברים, מה לעשות, אבל בשביל שיעבור סדר כסדר זה סיפור סיפור סיפור קשה מאד, לא יודע כמה אנשים זכו שיעבור להם סדר אחד כמו שצריך בסדר. אבל שנה מחכים, אז כדאי לעשות את ההכנות, לא למתוח את זה, לא למרוח, לעשות את כל מה שצריך קודם כל לגמור את החלק של המצוה, לספר ביציאת מצרים והכל, לא להכנס עכשיו כל מיני סיפורים ורכילות וקשקושים, עבר קדוש ביותר, ליל שימורים הוא לה', אפשר לשאוב הרבה מן השמים בלילה הזה, אבל צריך לעשות את זה בשמחת הלב, בהרגש ועם הכוונה, כוונה שלמה לעבודת הבורא יוצר הכל ויהי רצון שבעזרת ה' בניסן עתידים להגאל, שהקב"ה יערה עלינו, אם לא את הגאולה בפועל, אבל את ההרגש של הפעולה כבר, שנ תחיל לטעום את הטעם האמיתי של החירות, את החירות, חירות מיצר הרע, חירות מכל השטויות, מכל ההבלים שמתעסקים כאילו בדברים החשובים והעקרוניים, להדבק באמת, להבדל מהשקר ונושאיו ומשגריו ומעמידיו ומקיימיו, איי כמה צריך להיות דבוק באמת, להיות דבוק באמת זה דבוק בקב"ה, ה' אמת, תורתו אמת, זה מה שצריך, כל מה שהוא שקר להתרחק ממנו.

רבי חנניה בן עקשיא אומר, רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות שנאמר ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר.