כיצד מקיימים "ושמחת בחגך"? | הרב אמנון יצחק

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

ולשמח בניו ובני ביתו ברגל

שנאמר ושמחת בחגיך.

במה משמחים?

רבי יהודה אומר,

אנשים בראוי להם

ונשים בראוי להם.

אנשים בראוי להם ביין

ונשים במאי

תניא רבי יוסף בבבל בבגדי צבעונין

בארץ ישראל בבגדי פשתן מגוהצין.

תניא רבי יהודה בן בתירא אומר,

בזמן שבית המקדש קיים אין שמחה אלא בבשר.

ועכשיו שאין בית המקדש קיים אין שמחה אלא ביין.

וכך, זה גמרא בפסחים קט,

וכך פסק הרמב״ם בילקוט יום טוב,

וזה לשונו, שבעת ימי הפסח

ושמונת ימי החג

עם שאר ימים טובים,

חייב אדם להיות בהן שמח וטוב לב

הוא ובניו

ואשתו

ובני ביתו

וכל הנלווים עליו,

שנאמר ושמחת בחגיך.

אף על פי שהשמחה האמורה כאן

היא קורבן שלמים,

יש בכלל אותה שמחה לשמוח הוא ובניו ובני ביתו כל אחד כראוי לו.

כיצד?

הקטנים, נותן להם כליות ואגוזים ומגדנות.

והנשים, קונה להן בגדים ותכשיטים נעים לכפי ממונו.

והאנשים,

אוכלים בשר ושותים יין,

שאין שמחה אלא בבשר ואין שמחה אלא ביין.

חלקות יום טוב, פרק ו' הלכה יז'.

מבואר מפה

שחובת השמחה ברגלים

היא שישמח האדם וישמח את עצמו ואת בני ביתו בתענוגי העולם,

בבשר ויין, בכליות ואגוזים, בבגדים ותכשיטים נעים.

כל אחד כפי הראוי לו,

כל אחד בדבר שמשמח אותו.

והדבר צריך תלמוד.

הלוא שמחה כזו אינה שמחה רוחנית

ואינה שמחה במהות החג עצמו,

אלא זו שמחה בתאוות ליבו וברצונו החומרי של האדם.

והרי לימדונו חכמים זיכרונם רכה

שהשמחה הנדרשת מאיתנו היא שמחה רוחנית,

שמחה בשם,

כמובן במדרש שיר השירים.

הביאני המלך חדריו,

נגילה ונשמחה בך.

רבי אבין פתח זה היום, עשה אדוני נגילה ונשמחה בו.

אמר רבי אבין, אין אנו יודעים במה נשמוח, אם ביום,

אם בקדוש ברוך הוא.

כי מה כתוב? זה היום, עשה אדוני נגילה ונשמחה בו. מי זה בו?

נגילה ונשמחה בו ביום,

או נגילה ונשמחה בו בשם.

אמר רבי אבין, אין אנו יודעים במה נשמחים ביום,

אם בקדוש ברוך הוא.

בא שלמה ופרש לנו נגילה ונשמחה בך.

בך.

בסוף פסוק תמיד זה בא בך,

לא בך.

לאלה ששואלים חושבים פעם מלשון זכר ללשון נקבה, סוף פסוק ובאתנחתא,

אז זה תמיד בא בך, לשון נקבה כאילו.

זה בגלל הדקדוק.

בא שלמה ופרש, נגילה ונשמחה בך.

בך בקדוש ברוך הוא.

בך בישועתך.

בך בתורתך.

בך ביראתך.

זאת אומרת, צריכים לשמוח בקדוש ברוך הוא, בישועה שלו, בתורה שלו, ביראה שלו.

וכך איתא,

ככה מובא גם בילקוט, סוף פרשת פנחס, ילקוט שמעוני.

וכיוון שיצאו שבעת ימי החג,

אמר הקדוש ברוך הוא לישראל,

עכשיו אני ואתם נשמח יחד.

מכיוון ששמעו ישראל כך, התחילו מקלניסין הקדוש ברוך הוא, ואומרים,

זה היום,

עשה אדוני, נגילה ונשמחה בו.

אמר רבי אבין,

אין אנו ידעין במה נשמחים ביום בקדוש ברוך הוא.

בא שלמה ופרש, נגילה ונשמחה בך, בך בתורתך, בך בישועתך.

חוזר על אותם דברים.

עכשיו, כך מבואר בדברי הרמב״ם,

בהלקוט יום טוב פרק ו' הלכה כ',

זה לשונו.

ולא נצטווינו על ההוללות והסכלות,

אלא על השמחה שיש בה עבודת יוצר הכל.

איזה שמחה? לא השמחה של הוללות וסכלות,

אלא של עבודת יוצר הכל.

שנאמר תחת אשר לא עבדת את אדוני אלוהיך בשמחה ובטוב לבם מרוב כל.

הלמדת שהעבודה היא בשמחה.

צריכים לעבוד את השם בשמחה.

ואי אפשר לעבוד את השם מתוך שחוק.

שחוק זה ההפך, זה קלות ראש.

וכן מבואר בסוף לקוט לו לאו,

וזה לשון השמחה שישמח האדם בעשיית המצווה

ובאהבת האל שציווה בהן,

עבודה גדולה היא, אומר הרמב״ם.

אז השמחה שאדם שמח בשעה שהוא עושה מצווה.

ובאהבת האל שציווה בהן.

זו עבודה גדולה היא. וכל המונע עצמו משמחה זו,

ראוי להיפרע ממנו.

וכל המגיס דעתו וחולק כבוד לעצמו,

הוא מתכבד בעיניו במקומות אלו,

חוטא ושותא.

זאת אומרת, במקום שצריך לשמוח בעבודת השם,

ואדם ליבו גס עליו,

מתגאה,

והאדם הזה חולק לעצמו כבוד ומתכבד בעיניו במקומות שצריך לשמוח בעבודת האל,

נקרא חוטא ושותא.

לכל המשפיל עצמו מקל את גופו במקומות אלו,

הוא הגדול המכובד העובד מאהבה.

ואין הגדולה והכבוד, אלא לשמוח לפני השם.

אז דוד היה מפזז ומחרכר לפני השם.

אבל אלה שמחזיקים מעצמם ככה, אתה יודע, זה ככה, ככה, דואג לכבוד שלו,

ולא מוכן לשמוח בשמחה, שמחה של מצווה וכו',

זה נקרא חוטא ושותא.

הרי מפורש לפנינו,

ששמחת החג שאנו מצווים בה,

אינה שמחה בתענוגים גשמיים, בתענוגי הגוף.

ובחמדותיו, אלא דווקא בתענוגים רוחניים,

בלימוד התורה, בהתעלות במעלות העירה והאהבה.

וכל היסוד של השמחה בחג היא שמחה לפני השם.

שמחה שיש בה עבודת היוצר.

אז עכשיו נשאלת השאלה שוב.

אם כן, מה זה שנצטווינו

לשמח את עצמנו ואת בני ביתנו בתענוגים גשמיים בבשר, ביין, בכליות, במקדנות, במלבושים, נאים ותכשיטים?

מצד אחד ראינו נשמחה בך.

מצד שני, אנחנו רואים שצריך לשמוח על ידי זה שקונים את הדברים האלה וכו', ואוכלים מה שאוכלים.

איך זה מסתדר?

אז איזה שמחה זאת? מה השמחה?

שמחת בחגיך שיהיה קונה לאשתו ולבניו וכו'.

שמחת בחגיך שישמח בשם בישועתו וכו'.

אז מה השמחה פה בסוף?

על דרך זו יש לנו להבין גם את ההלכה השנויה בלכות פסח.

ערב פסח סמוך למנחה

לא יאכל אדם עד שתחשך.

גמרא בפסחים צדיק ט'.

רש״י מפרש לא יאכל

כדי שיאכל מצה של מצווה לתיאבון.

תיאבון שיתעב

לכן, בערב פסח סמוך למנחה לא יאכל אדם עוד שתי משקר.

וככה נפסק להלכה.

אסור לאכול מצה ערב הפסח, אסור,

כדי שייכנס לאכילת מצה בתאווה.

וגם הרמה בלכות סוכה בתרלת סג',

סימן ג',

סעיף ג', סליחה.

הביא בשם המהריל,

שדין זה נוהג גם בערב סוכות, ולא יאכל ביום מחצות ואילך

כדי שיאכל בסוכה לתיאבון.

דו מיד אכילת מצה.

כמו באכילת מצה.

ומבואר עוד בריש ערבי פסחים, שגם בשאר ימים טובים

אין ראוי לאכול מן המלחה ולמעלה

כדי שייכנס ליום טוב כשהוא בתאוותו לאכול.

הרמב״ם הביא את הדין הזה בלכות יום טוב.

מה נמצא?

נמצא שיש חיוב להנות את הגוף

באכילת כזית מצה בליל פסח,

באכילת כזית פת,

בסוכה,

בליל סוכות,

וכן בשאר ימים טובים.

בחולן צריך שיהיה אדם אוכל בתיאבון ובתאווה.

ואם כן,

כל אכילת המצווה נהפכת כאן לאכילה בתאוות ליבו וברצונו החומרי של האדם.

ולכאורה אין כאן

אכילה לשם השם שציווה על הדבר.

והלא כבר לימדונו.

והרמב״ם פוסק

שכשאדם אוכל ושותה ברגל,

לא יהיה זה אלא עבודת השם יוצר הכל.

אז איך הדברים תואמים יחדיו?

דבר ברור

שהמצוות התלויות במעשה

צריך אדם לעשותן בפועל ידיו,

כמו הנחת תפילין

וכיוצא בזה,

אלא שנוסף על העשייה

צריך שתתלווה לזה עוד

מתחילה כוונה טובה לעשות את המצווה לשם השם.

למה אני מניח תפילין?

לקיים את רצון הבורא,

שציווני על כך.

אולמנדא אמר מצוות צריכות כוונה וכך פוסק מרן

שמצוות צריכות כוונה.

כל מצווה צריך להתכוון

שאתה מקיים מצוות השם.

הרי הכוונה הזאת היא לעיכובה בקיום המצווה.

אם לא התכוונת, לא יצאת ידי חובת המצווה.

אז צריך להתכוון.

ועל כל פנים, לכל הדעות,

עניין הכוונה הוא דבר בפני עצמו שצריך לצרף אותו למעשה.

אז יש מעשה ויש הכוונה של המעשה,

שאני עושה את זה לשם המצווה שציווני לעשות זאת.

זה דבר שתלוי במחשבה ובדיבור.

לפני עשיית המצווה, לכן יש

לפני כל מצווה, אומרים לשם ייחוד.

ואז אומרים ומציינים שאני הולך לקיים מצוות כך וכך.

מצוות תפילין, מצוות טלית, מצוות, מצוות, מצוות.

וזה דבר התלוי במחשבה ובדיבור לפני עשיית המצווה.

אתה מברך ברכת המזון, צריך להתכוון שאתה הולך לקיים מצווה של ואכלת ושמאת וברכת את השם אלוקיך.

אתה אומר בקדושה קדוש, קדוש, קדוש.

אתה צריך להתכוון שאני מתכוון לקיים מצוות ונקדשתי בתוך בני ישראל

וכן וכן. זאת אומרת, כל מצווה צריכה כוונה לפני עשייתה.

אז יש במחשבה ויש בדיבור מה שצריך,

ואת המעשה עצמו.

להודיע ולגלות לעצמו שהוא עושה את המעשה לשם השם

שציווה אותו על הדבר.

וכשם שהמצוות המעשיות מחייבות מעשה,

מלבד הכוונה תחילה,

ככה מצוות שתלויות ברגשת הלב,

כמו אהבת רעים וכיוצא בה,

אינן מתקיימות אלא בצירוף שני הדברים.

צריך עשייה,

צריך כוונה.

כדי להגיע לעשייה ראויה באלו המצוות,

צריך אדם להכין את ליבו תחילה

עד שיימצא בו הרגש הזה בפועל ממש.

אם דיברנו על אהבת רעים,

אז צריך שיהיה בו רגש ממש,

ואז הכוונה והמעשה יתקיימו בשלמות.

הרגש גופני המורגש בלב

צריך להיות כהרגש הפעולה הנעשית ביד.

כמו שאני מרגיש

שאני מניח תפילין,

ככה אני צריך להרגיש שאני אוהב את השני.

להרגיש, לא מבין שצריך לאהוב אותו.

צריך להרגיש.

אלא שגם במצוות שבלב

צריך תחילה לכוון לעשות את המצווה לשם השם.

וזה עניין מיוחד בפני עצמו,

מלבד הכנת הלב שנדרשת בזה לעצם קיום המצווה.

מעתה יובנתם כל העניין שנתקשינו הוא איך הולך שמחת החג בדברים חומריים גשמיים ותיאבון וכו' וכו',

בגדים ותכשיטים.

ומצד שני,

צריך לשמוח בשם,

במצווה,

שמחת החג הרוחנית.

נגיד להם, נשמחה בך,

בך בתורתך, בך בישועתך, בך ביראתך.

איך זה מסתדר?

עכשיו זה יובן.

כיוון שמצוות השמחה

היא מצווה תלויה בלב,

וכל הקיום הוא רק על ידי שמרגישים בלב.

כשבא חיוב המצווה,

צריך האדם להכין את הלב כראוי,

עד שישמח ליבו ותגל נפשו בהרגשים מוחשיים,

כמו הרגש של פעולות שנעשות באיברים של הגוף.

וכיוון שלא שמחה של גדול כשמחה של קטן, כל אחד שמח במשהו אחר,

ולא שמחה של גבר כמו של אישה,

אז כל אחד צריך להכין את הלב שלו למצוות השמחה לפי התכונה שלו והרצון שלו.

אז אנשים במים שמחים? בשר ויין.

נשים משמחות, בגדים נעיים ותכשיטים.

ילדים משמחים, קטניות, כליות, מגדנות,

ממתקים.

שכן רק על ידי גופו וחושיו הגשמיים בדברים המשמחים,

אז תתיישב השמחה בלב.

אז אנחנו צריכים להביא את הלב שלנו לשמוח בצורה מוחשית.

מה יכול לגרום ללב לשמוח כשכל אחד מקבל את מה שהוא שמח בו?

ואז השמחה תהיה מורגשת,

ורק אז יוכל לשמוח שמחה אמיתית,

שמחה לפני ה' בתורתו, באהבתו וביראתו.

אחרי שיש לך שמחה מורגשת, תחושית,

שהינת את גופך, בין בלבוש, בין באכילה,

בין במתנה, בין בכל דבר,

עכשיו תוכל לשמוח לפני ה' בתורה, באהבתו וביראתו.

אבל אם אדם לא ישמח את גופו,

כמו שקבעו החכמים, זיכרונם לברכה,

לא תתיישב יפה השמחה בלבו,

ולא תהיה שמחתו רק מן השפה ולחוץ.

רק דיבורים, אבל זה לא אמיתי.

שמחה

שאין תוכה כברה,

מה שבפנים ובחוץ לא דומה.

ולא כאותם שטועים,

מעידים בעצמם, שמשמחים שמחה אמיתית

בחג עצמו.

החג עצמו, הכותבים, שמחה אמיתית.

מבלי להזדקק לשמחת בשר ויין, בגדים ומקדנות.

כי שמחה שכזו,

בלי להכשיר את הלב,

תהיה שמחת הפה.

רק לדבר בפה שאתה שמח, אבל במציאות זה לא יהיה שמחה.

ואפילו אם בכוונה ובמחשבה הם שמחים,

אבל לכדי שמחת הלב בכל הרגשות

הם לא מגיעים.

שכן הלב הפשוט של כל בני אדם

אינו מרגיש,

אלא כשמעוררים אותו מבחוץ בהרגשים גופניים.

רק יחידי סגולה,

יש בכוחם לעורר את הרגש של הלב לשמוח שמחה שלמה בלי להזדקק להכנה החיצונית.

אבל אין נחייב את כל העולם להיות נמנה עם אותם יחידים שבדור.

על כן הדרך הראויה לכלל הוא לשמח את הגוף של כל אחד

כפי עניינו הראוי לו.

ועל ידי כך מתעוררים רגשי הלב לשמוח

שמחה אמיתית ושלמה.

אלא שכאמור,

מלבד עצם מעשה המצווה שנעשה כאן בהרגשי הלב,

צריך להוסיף למעשה את הכוונה הנכונה

לעשות את המצווה לשם

מצוות השם,

אבל לא לשם צחוק והוללות,

כי לא נצטווינו על ההוללות והסכלות,

אלא על השמחה שיש בה עבודת יוצר הכול.

בזה מתבהר לנו גם העניין

של אכילה ביום טוב.

בפרט אכילת כס זית בליל פסח

ובליל סוכות,

כי בגדר האכילה לפי משפט התורה מבואר במסכת חולין קג לעניין איסורי אכילה.

מתי אדם עובר על איסור אכילה?

כדי להתחייב

צריך האדם ליהנות מן המאכל האסור.

אבל, יש מחלוקת, רבי יוחנן ורשלקיש,

האם צריך הנעת גרון

או הנעת מעין?

מה זה הנעה?

הנעה בגרון בחיך שתנהנה

או הנעת מעין?

אבל כולי עלמא מודו, כל העולם מודים, כולם, כל החכמים מודים שצריכים הנעת הגוף.

בשביל לעבור על איסור צריך הנעת הגוף.

ונפסקה הלכה כרבי יוחנן

שצריך הנעת גרון.

אז אם נהנית בגרון ממאכל אסור, עברת.

רמב״ם,

פרק יד' ממאכלות אסורות, הלכה ג'.

וכשם שלגבי איסורי אכילה

צריך הנעת גרון כדי להתחייב

ולעבור את האיסור?

כך לעניין מצוות אכילה,

מצווה של לאכול.

צריך הנעת גרון

כדי לקיים את המצווה.

אז לכן אדם לא יאכל מערב פסח,

ערב יום טוב, כדי שיאכל לתיאבון, לתאווה,

כי צריך הנעת גרון.

אמור מעתה שהציווי לאכול כזית מצה בליל פסח.

עניינו שבלילה הזה צריך אדם ייהנה בגרונו

מאכילת המצה.

וכן בליל יום טוב ראשון של סוכות,

צריך שייהנה גרונו מאכילת כזית פת בסוכה.

והלוא הדבר מובן,

שכאשר אדם שבע, אם הוא אכל

בערב פסח או בערב יום טוב,

הוא אכל והוא שבע,

אז הוא לא נהנה מהמאכל.

לא דומה אדם שאחרי שלא אכל כמה שעות אוכל,

לעומת מי שבסמוך כבר אכל.

וכל אכילתו היא תהיה אכילה גסה,

אם הוא כבר אכל בערב פסח.

כשהוא יבוא לליל הסדר והוא יאכל, לא יהיה לו הנאה.

זו אכילה גסה שאין בה הנאה לגוף.

לפיכך צריך האדם להרעיב עצמו בערב פסח או בערב סוכות.

חוץ מאלה שמטענים תענית בחורות

בערב פסח, אם הם לא מסיימים מסכת.

אז הוא אומר,

צריך להרעיב את עצמו בערב פסח או בערב סוכות, כדי שיאכל תקע זית לתיאבון מתוך תאוות המאכל.

לכתחילה צריך לאכול קבצה,

אבל לפחות כזית.

כדי שיאכל הכזית תיאבון מתוך תאוות המאכל, למען ירגיש היטב

הנעת גרון מאכילת המצווה.

אלא שמלבד זאת,

יש לצרף אל המעשה שאתה נהנה בגרון ונהנה מאכילה

גם את הכוונה הטובה לאכול לשם מצווה,

לשם השם שציווה על הדבר.

מה פתאום אני אוכל עכשיו מצות?

למה אני אוכל עכשיו מצווה?

מצת מצווה, למה אני אוכל עכשיו?

השם ציווה,

לא בגלל שאני רעב,

בגלל שהשם ציווה אני אוכל.

ואז

תהיה הנעת הגוף הזו אכילה,

עם הכוונה הזו,

כל כולה עבודת היוצר,

יוצר כל.

אבל ודאי

אין באכילה הזו נעשית לתיאבון בתאוות הגוף

משום מילוי רצונות הגוף החומרי.

שהרי אדרבה, זהו עצם

גדר המצווה,

שגדר המצווה זה להנות את הגוף באכילה הזו.

זה לא אכילה סתם של יום חול שנהנים ואוכלים שיחים ופפפפפה.

לא.

פה זה עצם המצווה היא להנות. זה המצווה, להנות.

שהגוף יענה מהאכילה של המצווה.

אבל עם הכוונה.

והרי יש כאן דווקא מילוי רצונות של הנשמה הרוחנית

לעשות את רצון אביש בשמיים. כי כך ה' רוצה.

ושמחת בחגיך זה שכל אחד ישמח בהרגשים ממש.

הבעל, האבא, הסבא,

צריכים לשמוח. במה? בשר ויין.

באנשים,

בתכשיטים, בגדים, צבעונים וכו'.

והילדים,

בכליות,

באגוזים, במגדנות, וכו' וכו'. כל אחד צריך לשמוח בהרגש.

שירגיש היטב

שהלב שלו מוצף בשמחה.

כל אחד כפי ממונו. אם אין לו, אין לו. אבל כפי ממונו.

והשמחה הזאת תגיע האדם לחג.

יהיה רעב לפני כן.

כדי שיהנה הנאת הגרון. וזה המצווה.

זה לא תאווה כמו פסולה.

זה תאוות מצווה.

ויכוון לשם המצווה הקדוש ברוך הוא.

וכך יקיים. ושמחת בחגיך והייתך שמח.

הגאון מווילנה שאל אותו, מה המצווה הכי קשה לקיים? אמר,

שמחת החג.

כי במשך שבעה או שמונה ימים אתה צריך להיות בשמחה כל הזמן.

שלא יהיה לך עצב ולא דאגה ולא שום דבר.

לשמור על זה שמונה ימים, שלא ייכנס איזה משהו,

והשטן יודע להפריע.

אם הילדים שיפריעו בסדר, ועם הזה, והוא עושה ככה, והוא מתבדח,

וזה לא שומע, וזה ככה, ונהיה בלאגן,

זה לא סדר.

זה בלאגן.

להעביר סדר, שיהיה כסדר,

זה צריך הכנות מראש, ולהסביר לפני שיושבים מה עושים, וזה,

ותעשו טובה, ואפילו לתת פרס לילדים.

מי שיהיה כל הסדר בשקט וישאל שאלות כמו שצריך, והכל יהיה בסדר, יקבל כך וכך,

זה עוזר.

וגם,

המבוגרים לפעמים צריך לפתות אותם גם כן בכמה דברים, מה לעשות?

אבל בשביל שיעבור סדר כסדר,

זה סיפור, סיפור, סיפור קשה מאוד.

לא יודע כמה אנשים זכו שיעבור להם סדר אחת כמו שצריך בסדר.

אבל שנה מחכים, אז כדאי לעשות את ההכנות.

לא למתוח את זה, לא למרוח.

לעשות את כל מה שצריך, קודם כל לגמור את החלק של המצווה,

לספר ביציאת מצרים והכל, לא להיכנס עכשיו כל מיני סיפורים וזה, והם פה יגיעו לרכילות וקשקושים.

ערב קדוש ביותר,

ליל שימורים מול השם.

אפשר לשאוב הרבה מן השמיים בלילה הזה,

אבל צריך לעשות את זה בשמחת הלב,

בהרגש,

ועם כוונה,

כוונה שלמה לעבודת הבורא יוצר הכל.

ויהי רצון שבעזרת השם, בניסן עתידים ניגען,

שהקדוש ברוך הוא יערה עלינו.

אם לא את הגאולה בפועל,

אבל את ההרגש לגאולה כבר, שנתחיל לטעום את הטעם האמיתי של החירות,

את החירות, חירות מיצר הרע,

חירות מכל השטויות,

מכל ההבלים שאנשים מתעסקים בהם כאילו הם הדברים החשובים והעקרוניים,

לדבק באמת,

להיבדל מהשקר ונושאיו

ומשגריו

ומעמידיו ומקיימיו.

היי, כמה צריך להיות דבוק באמת.

להיות דבוק באמת זה להיות דבוק בקדוש ברוך הוא.

השם אמת, תורתו אמת,

זה מה שצריך.

כל משהו שקר, להתרחק ממנו.

רבי חנניהו ברגשו אומר, עושו הקודש בחודש הקודש רואין לפי כוח,

רבו יום תורו לצבעות שנה,

אמור אדון העבד, סלומה נסתגו, יגדיל תורו ויעדי.