אני השם ולא אחר
תאריך פרסום: 02.04.2015, שעה: 22:47
2-4-15
ליל הסדר רבו בו המצוות והמעשים לזכר הגאולה יותר מבשאר ימי הפסח, והוא השיא ופסגת ימי הפסח, כך היה גם בעת יציאתם ממצרים, כמו שכתוב "ויוציאנו ה' ממצרים... ובמורא גדול" ואמרו חכמים ז"ל, זו גילוי שכינה. ותרגם אונקלוס, בחזוונא רבה - במראות גדולים. מראות והשגות גדולות בבחינת גדלות דמוחין, לזה הגיעו בליל יציאת מצרים, ועל ידי זה יצאו מטומאת מצרים הרוחנית וממילא ממצרים הגשמית.
אמנם אח"כ הסתלקו המוחין שזכו להם בליל הגאולה, דהיינו ההשגות והמדרגות הגבוהות שקיבלו במתנה, וחזרו למדרגתם הטבעית שלב אחר שלב, כדי לחזור ולרכוש את המדרגות העליונות בימי ספירת העומר, עד לקבלת התורה, כמו שלמדנו את זה בשיעורים קודמים שההשגה הזאת היא השגה גדולה מאד. כמו שלמדנו שחיוב מצה הוא דוקא בלילה הראשון, ובשאר הימים קשה מאד להשאר באותה מדרגה ואז צריך לטפס לאט לאט להרגיל את עצמנו. כך הוא בכל שנה ושנה, אנו זוכים בליל הסדר להארה ולהשגה מיוחדת, כמובן מי שהכין את עצמו לקראת, שלא כפי דרגתנו, אז בליל הסדר זוכים להארה והשגה מיוחדת לא כפי דרגתנו, ובימים שאחר כך עלינו לעמול כדי להשיג מדרגות אלו בעבודתנו העצמית. כמו שאמר מרן הגאון הצדיק רבי יחזקאל סרנא זצ"ל, שעבודת ימי הפסח הוא לרענן ולצייר את יסודות האמונה שלמדנו ביציאת מצרים.
אחד מיסודות האמונה שאנו למדים מההגדה הוא - ויוציאנו ה' ממצרים לא על ידי מלאך אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו, שאין לנו לייחס את הגאולה רק לה' יתברך לבדו. ולא עוד, אלא כן בחירת האבות ויצירת עם ישראל לא היה בזכותם, אלא מצד ה' יתברך בלבד, מפני שכך היה רצונו. כמובן שנבחרו לזה הראויים יותר, אבל מפני שכך היה ברצונו.
מכל עשר המכות ניכרת יד ה' ביותר במכת בכורות. אז איפה רואים את היד ה' הגלויה ביותר? דוקא במכת בכורות מכל העשר. על כן הישועה בפועל באה דוקא ע"י מכה זו, המכה העשירית מכת בכורות. והספרי דורש, "ויוציאנו ה' לא על ידי מלאך ולא ע"י שרף ולא ע"י שליח, כמו שאמר "ועברתי בארץ מצרים והכיתי כל בכור" ועברתי - אני ולא מלאך, והכיתי כל בכור - אני ולא שרף, ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים אני ולא שליח, אני ה'. שום כח לא השתתף בהוצאה ממצרים, וכדברי חכמים ז"ל, אני ה' אני הוא ולא אחר.
רואים שהפסוק הזה נדרש בספרי ומתפרש "ויוציאנו ה' לא על ידי מלאך ולא ע"י שרף ולא ע"י שליח", כמו שכתוב ועברתי - זה אני, בארץ מצרים, והכיתי - זה אני, כל בכור, ועברתי אני ולא מלאך והכיתי כל בכור אני ולא שרף, ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים זה אני ולא שליח, אני ה'. שום כח לא השתתף בהוצאה ממצרים. וכדברי חכמים ז"ל, אני ה' אני הוא ולא אחר.
היסוד הזה חוזר ונשנה לאורך ההגדה כולה, כבר בתחילת ההגדה מודגשת בלעדיות ישועת ה', שרק ה' הושיע אותנו ממצרים.
כתוב "עבדים היינו לפרעה במצרים ויוציאנו ה' משם, ויוציאנו ה' אלהינו משם, ואילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים הרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים", אז הקב"ה לבדו הוא הוציאנו ממצרים בכבודו ובעצמו.
בגמרא בפסחים קט"ז נחלקו רב ושמואל בביאור המשנה, מתחיל בגנות ומסיים בשבח, לשמואל מתחיל בגנות היינו עבדים היינו, מה זה עבדים היינו - בשעבוד הגופני. ויוציאנו ה' אלהינו משם - הוא הסיום בשבח. אז מה הגנות? שעבדים היינו, מה השבח? "ויוציאנו ה' אלהינו משם", במה מדובר? בשעבוד הגופני, היינו השבח הוא הסרת השעבוד הגופני. לדברי רב, הגנות מתבטאת בפסקה "מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו", זוהי הגלות הרוחנית, עובדי עבודה זרה זו גלות רוחנית, ומה השבח? "ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו, אז השבח זה שנתקרבנו רוחנית לעבודת ה' יתברך.
בעל ההגדה סידר את ההגדה כשניהם, הן כשמואל והן כרב. הן הגנות הגשמית והן הגנות הרוחנית, ובשבח מדגישים אנו "ויוציאנו ה' אלהינו משם" שזה השבח הגשמי, "ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו", זה השבח הרוחני, אז אנו משבחים רק את ה' יתברך לבדו, על הפדות הגופנית והרוחנית, לכן כתוב "ויוציאנו ה' אלהינו משם הוא ולא אחר ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו" זה גם הוא ולא אמר, אז אנחנו משבחים רק את ה' על פדות גופנו ונפשנו, וכן אנו מסיימים "לפיכך אנו חייבים לקלס" הכוונה לשבח, למי שעשה לאבותינו ולנו את כל הניסים האלו, למי חייבים לקלס? למי שעשה לאבותינו ולנו את כל הניסים האלו. הלימוד הוא שהכל עשה ה' יתברך לבדו ורק לו אנו משבחים בכל ההגדה. משה רבינו לא מוזכר שם כלל וכלל, רק ה' יתברך, מתחילה ועד סוף.
סמך לדברי רב מביא בעל ההגדה את דברי הכתוב ביהושע, בהמשך ההגדה אנחנו ממשיכים ואומרים, "כה אמר ה' אלהי ישראל, בעבר הנהר ישבו אבותינו מעולם, תרח אבי אברהם ואבי נחור, ויעבדו אלהים אחרים ואקח את אביכם את אברהם מעבר הנהר" מה כתוב כאן? מפסוק זה אנו למדים שאפילו הבחירה של ה' יתברך באברהם באה מצידו של הקב"ה, ולא בגלל שאברהם היה ראוי לכך, אלא כחסד ה' יתברך עליו, מה כתוב "ואקח את אביכם את אברהם מעבר הנהר", אברהם אבינו הנקרא אברהם העברי, וכפי שדרשו חכמים ז"ל, בבראשית רבה מ"ג י"ג, שכל העולם מעבר אחד והוא מעבר השני, הוא שעמד כנגד דורו ובעצם כנגד עשרה דורות מנח ואילך, הוא שנתעורר מעצמו להכיר את בוראו, כמו שכתוב בנדרים ל"ב, בן שלש שנים הכיר אברהם את בוראו, והנה עליו אומר הכתוב "ואקח את אברהם", ופירש במצודת דוד, בחסדי נטיתי ליבו מדרך אביו ואחיו, ואקח אותו מביניהם שלא יהא נמשך אחר דעתם הכוזב, לא אברהם הוא שלקח את עצמו אלא הקב"ה לקחו, הקב"ה פעל לבדו בלקיחת אברהם למען יצירת כלל ישראל, שיצא מאברהם בעתיד, לא אברהם מסר עצמו לקב"ה, אלא כמו שכתוב "אתה ה' אשר בחרת באברם" הקב"ה הוא שבחר באברהם.
אז רואים שהוא לקח אותו מעבר הנהר, ורואים שהוא בחר בו והוא היטהו ממשפחתו שלא ינטה ליבו אחריהם.
וכך ביאר המהר"ל מפראג בספרו נצח ישראל פרק י"א, אבל עיקר הבחירה שבחר ה' יתברך באברהם לא היתה בחירה פרטית, רק שבחר בו ובזרעו בחירה כללית, שהבחירה הפרטית הוא לפי המקבל תלויה במעשיו, ואם השתנה המקבל ישתנה הדבר, ז"א יש סכנה כשבוחרים באדם בגלל מעשיו הפרטיים, כי אז אם הוא ישתנה גם ישתנה היחס אליו, ואם כן זאת אהבה התלויה במעשיו הטובים של אברהם, וכל אהבה התלויה בדבר בטל דבר בטלה אהבה, לפיכך אל בחירה פרטית יש שינוי, אבל לא לבחירה כללית, לומר כי הבחירה באברהם לא תלויה בזכותו של אברהם כלל, לכך אי אפשר שיהיה דבר זה בטל, כיון שהבחירה היתה כללית, דהיינו לבחור באברהם ובזרעו ממילא זו בחירה כללית והדבר לא יתבטל לעולם. כמו שאמר הקב"ה למשה רבינו, "לך רד כי שיחת עמך" רד מגדולתך, כל הגדולה שנתתי לך זה בשביל ישראל, אבל אם ישראל חטאו אז מה מ ועיל כל הגדול? הא בהא תליא.
וכן בחירת עם ישראל, וקבלת התורה גם הם באו מצד ה' יתברך, ולא היתה תלויה ברצונם ובמעשיהם הטובים של ישראל, כפי שביאר המהר"ל מפראג שם גם כן, מדוע הקב"ה כפה על ישראל הר כגיגית בקבלת התורה, אע"פ שהם אמרו לבדם נעשה ונשמע? אלא הטעם כי קבלת התורה הכרחי, חייבים היו ישראל לקבל את התורה, ואילו היו מקבלים עליהם את התורה מרצונם היו סבורים כי הדבר תוי בדעתם, ואפשר שיהיה פירוד לדבר זה, יום אחד יכולים לקום בחרנו מרצון, לא רוצים ברצון. שאם לא ישמרו התורה יהיה ביטול לנתינתה, ז"א יכול להיות פירוד, אם זה תלוי ברצונם והם לא ישמרו את התורה היא תלקח מהם. אבל עתה שהיתה קבלת התורה הכרחי, ע"י זה שהקב"ה כפה עליהם הר כגיגית למרות שאמרו נעשה ונשמע, להראותם שזה הכרחי, יפה מאד שרציתם מרצון, עליתם למדרגה של מלאכים, כל הכבוד, אבל זה קיום נצחי, אבל אם זה הכרחי אם כן אי אפשר שיהיה ביטול לדבר זה.
נמצא שכל יצירת עם ישראל, מהבחירה של אברהם אבינו שבחר בו אברהם עד קבלת התורה דרך הגלות והגאולה ממצרים, הכל נעשה ע"י ה' יתברך לבדו בכבודו ובעצמו ומצידו יתברך בלתי תלוי במעשי האבות וישראל, והכל כולל כל הפרטים לטובתם, כמו שכתוב "ואתן ליצחק את יעקב ואת עשיו" מה טוב - שהקב"ה נתן ליצחק את עשיו, כל הפרטים שהקב"ה דאג במשך כל שנות ההיסטוריה של העם היהודי זה רקל טובתם.
אז מה טוב בזה ש"ואתן ליצחק את יעקב ואת עשיו", ביאר המצודות דוד כי לטובה יחשב ליעקב שהיה עם עשיו בכרס אחד, כי הוא שאב את כל הזוהמה ויעקב יצא נקי, ז"א עשיו משך את כל הזוהמה ויעקב יצא נקי.
זה מה שהיה ברור כיון שאברהם אבינו בא מתרח, שהיה טמא מאד, וגם אמו, ולא נספר איך הוא נולד, אבל כדי שהטיפה הזאת תטהר ותתנקה, אז כשנולד אברהם היה בו עדיין מטומאת אביו ואמו, ולכן היה צריך לצאת יצחק עם ישמעאל, וישמעאל לקח קודם את הזוהמה וככה התנקה יצחק, אבל עדיין ביצחק היה ולכן צריך לבוא גם יעקב ועשיו, ואז לקח עשיו את הזוהמה ויצא יעקב שלם, ומיעקב כבר יצאו שנים עשר שבטי יה בלי שום טומאה וזוהמה. אם כן זה היה הכל לטובה, כדי שיעקב יצא נקי.
הדרש העיקרי בהגדה על סיפור יציאת מצרים, הוא גם כן מהספרי בפרשת מקרא ביכורים, וכך אנחנו אומרים בהגדה, "ארמי עובד אבי וירד מצרימה", אבינו יעקב היה אצל לבן הארמי שרצה לעקור את הכל, אז ארמי אובד אבי וירד מצרימה, והדבר מפליא, מדוע בחר בעל ההגדה להביא את פרשת ארמי אובד אבי שהיא כתובה בקיצור והוצרך להרחיב אותה על ידי דרש של כל מילה בפרשה של ארמי אובד אבי שהיא פרשת מקרא ביכורים, כמו שמבואר בספרי, הלא פרשיות שלמות עוסקות בפירוט רב בענין יציאת מצרים, מדוע לא הביא בעל ההגדה אותן ואת דרשות חכמים ז"ל עליהן?
אלא היות ומטרת יציאת מצרים היתה "בהוציאך את העם מצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה" ובמיוחד עבודת ה' וקבלת עול מלכות שמים מתוך הכרת הטוב על היציאה, כמו שלמדנו בשיעורים הקודמים. אז זו היתה המטרה של יציאת מצרים, שעם ישראל יצאו ממצרים ויעבדו את האלהים על ההר הזה, דהיינו שיקבלו את התורה הקדושה ויעבדו ויקבלו עול מלכות שמים מתוך הכרת הטוב על היציאה שהוציא אותנו ממצרים.
כך פרשת ביכורים, המטרה שלה היא הכרת הטוב לה' יתברך, כי עובד האדמה לאחר שעמל ויגע, מרגיש שקיבל הכל מה' יתברך, כמו שהוא אומר בפרשה, "ראשית פרי האדמה אשר נתת לי ה'", את זאת אפשר לחוש ביתר שאת רק על ידי שמתחילים בגנות, ארמי אובד אבי, הרי לבן המיר והחליף משכורתו של יעקב אבינו מאה פעמים, שיזכה בסוף יעקב ליהנות ממה שעמל זה לא כל כך פשוט אחרי שנופלים בידיים של אחד כזה, וכך במשך כל הדורות רוצים לנשל אותנו ממה שמגיע לנו ומה ששייך לנו, אז רק כשאדם מתחיל בגנות בהכרה שהוא מכיר בשפל המדרגה שבו היינו עם ישראל, דרך כל ההשתלשלות של הגאולה עד שהגענו הלום לארץ ישראל, והנה קיבלתי מה' יתברך את פרי האדמה, לכן אני מביא ביכורים, רק באמירה ובהתבוננות כזו מגיעים להכרת הטוב הראויה, ולכן פרשה זו היא עיקר סיפור יציאת מצרים, שהמטרה להביא לעבודת ה' השלמה מתוך הכרת הטוב לה' יתברך על מה שעשה עמנו עד הלום.
מכל האמור למדנו, מדוע ישועת ה' באה דוקא בסמוך ובשייכות למכת בכורות, משום שרק במכה הזו לא פעל משה רבינו מאומה, באותה שעה הוא ישב בביתו אכל את הפסח כמו כל איש ישראל, ואף שפרעה קרא לו לא יכול היה לצאת מביתו, הרי שבמכה זו מודגשת ישועת ה' לבדו.
עוד יש לבאר, מדוע הישועה באה דוקא במכת בכורות? כי מכת בכורות היתה תוצאה של גילוי השכינה בתוך טומאת מצרים. וכך מבאר הנצי"ב מוולאז'ין, בספרו העמק דבר שמות י"א פסוק ד' וזה לשונו שם: יש לדעת דכמו שכל כוחות הקדושה מתפעלים וניזונים באור פני מלך מלכי המלכים הקב"ה, דהיינו כל כוחות הקדושה יש להם יניקה מאור פני מלך מלכי המלכים הקב"ה, כך כל כוחות הטומאה אין מקור חיותם בא אלא ממקור עליון יתברך, וכאשר עבר ה' בארץ מצרים יצאו כל הכוחות הרוחניים בטומאה למצוא שפע חזון כח הרוחני שלו, וכאשר חל עליהם שפע התגלות ה' והם אינם ראויים לכך, על כן ניזוקו על ידי מחבלים כטבע הקדושה בשעה שאינו ראוי לכך אפילו מי שהוא מסתרא דקדושא, כל שכן אנשי מצרים. ז"א, עצם זה שהם נחשפו לכח הרוחני האדיר של התגלות ה', הם פשוט נשרפו מכח הקדושה ולא יכלו לעמוד בזה, כמו שכתוב במקרים שונים - פרחה נשמתם, יצאה נשמתם, לא יכלו להכיל ולהחזיק את האור הגדול.
נמצא, שעצם העברת ה' בעצמו ובכבודו יתברך שזה לא בטבע, זהו הגורם הטבעי שימותו כל הנרגשים בהתגלות הזאת, דבר שלא היה קורה אם היתה התגלות של מלאך או שרף. לכן הוצרך דוקא הקב"ה במכת בכורות לעבור הוא בעצמו בארץ מצרים.
בזה גם מבואר מה הנס בהצלת בכורי ישראל, אשר פסח על בתי בני ישראל בנוגפו את מצרים ואת בתינו הציל, לכאורה התמיהה גדולה, הרי מכת בכורות נועדה לפגוע בבכורים של מצרים, ואם כן מהו הנסס בהצלת בכורי ישראל, מהו הנס? אם ה' רוצה לפגוע רק בבכורי מצרים איפה הנס בהצלת בכורי ישראל? אלא יש לומר שגם בכורי ישראל לא היו במדרגה לשאת את ההתגלות של ה', ואם כן גם הם היו בסכנת פגיעה מאור פני המלך וחמל עליהם וניצלו.
על היבט נוסף בצורך שהגאולה תהיה על ידי ה' בכבודו ובעצמו עומד שוב המהר"ל בגבורות ה' נ"ב רכ"ז, וזה לשונו: אולי תשאל מהו מעלת ומדרגת ההוצאה שלא היתה אפשרית כי אם על ידי ה' יתברך בעצמו ולא תיוחס לשום פועל אחר. כאשר ה' יתברך הוציא את ישראל ממצרים לא שהוציא אותם שהיו במצרים בלבד רק את אלה שהיו במצרים בלבד, אלא את כל הדורות הוא הוציא, כמו שכתוב בסוף ההגדה, "לא את אבותינו בלבד גאל אלא אף אותנו גאל עמהם", איפה גאל, עוד לא היינו? אלא הקב"ה לא שם עינו רק אל אותו הדור, אלא שם עינו אל כלל ישראל הראשונים והאחרונים ואותם הוציא, את כולם, דבר זה ראוי אל הקב"ה כי הוא יתברך כולל הכל, וכלל ישראל הוא שהוציא כפי מדרגתו של ה' יתברך שהוא יכלול כל הדורות, ואילו היתה הוצאה על ידי מלאך, אפילו שהיו יוצאים בפועל ממצרים, לא היתה יציאה רק לאבות, גם אם היה נמשך אח"כ לבנים. ואם תאמר ומאי נפקא מינה אם היה מכוון לאבות והיו נגאלים הבנים ממילא במקרה, או אם כיוון לאבות ובנים יחד ע"י ה' עצמו, מה החילוק? חילוק גדול יש, אם כוון לאבות בלבד היה אפשר לבנים לחזור אל השעבוד, עכשיו שכיוון אל אבות ואל כל הדורות אי אפשר שיששראל יחזרו יותר לשעבוד, לכך אמר "לא את אבותינו גאל אלא אף אותנו גאל עמהם" ופה לימד אותנו המהר"ל יסוד גדול, הן אמנם היו גלויות גם אחר יציאת מצרים, והן עדיין יש גלויות, אבל גלות כגלות מצרים אי אפשר שתהיה עוד, גלות מצרים לא היתה רק גלות טבעית גופנית גרידא, אלא בעיקרה היתה גלות רוחנית מ"ט שערי טומאה, שאם היו נכנסים עוד שער אחד לא היו יוצאים לעולם, ומהגלות הרוחנית הזו יצא עם ישראל כולו לדורותיו יציאה רוחנית נצחית, חירות עולם, זה אי אפשר ע"י מלאך ושרף רק ע"י הקב"ה בכבודו ובעצמו.
בליל הסדר הזה עלינו ללמוד שכל מה שזכינו בגאולת מצרים ויצירתו של עם ישראל, הכל היה מתחילה מאברהם אבינו ועד סוף, הכל היה ללא אמצעי ללא מתווך ללא שליח, אלא בכבודו ובעצמו, ומחובתו של כל אדם ואשה לדעת, שלא די בראיית ההשגחה ובהודאה עליה, אלא צריך להשריש בליבנו שכל אשר יש לנו וכל העולם כולו הם מתנה גמורה מה' יתברך, כי הוא לבדו הפועל ונותן ומבלעדיו היה נותר אדם אין אונים וחסר כל.
רבי חנניה בן עקשיא אומר, רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות שנאמר "ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר". חג שמח.