המבדיל בין ישראל לעמים | הרב אמנון יצחק שליט"א

- - - לא מוגה! - - - 

אגדה של פסח, רבי יחזקאל לוינשטיין, זכר צדיק וקדוש לברכה,

משגיח דפונוביש.

באגדה אנחנו מברכים

וקידשנו במצוותיו

וקידשנו במצוותיו

לאדם הראשון, יציר כפיו של הקדוש ברוך הוא, נאסר לאכול בשר

ולא הותר אלא לנוח

לפי שטיפל בכל בעלי החיים בתיבה ובזכותו ניצלו.

למה הותר לנוח לאכול?

לפי שטיפל בכל בעלי החיים בתיבה ובזכותו ניצלו. אז אם הוא טיפל בבעלי החיים ובזכותו הם חיו, בזכותו הם ניצלו, יהיה לו מותר לאכול אותם.

מה לומדים מפה?

שדבר שקיים בזכות האדם,

זכה האדם לבעלות עליו.

בעלות עליו.

אנדרכסטרה,

כן,

בעלות עליו.

כל מי שמחזיר אדם בתשובה, כאילו ילדו, כאילו ברעו, כאילו יצרו, כאילו עשאו,

בעלות עליו.

זה בריאה חדשה, כתינוק שנולד דמי.

אז אם אומרים לו לבוא לסדר את החשמל, הוא חייב לבוא לסדר את החשמל.

אם כן,

החשמלאי לא מקשיב.

כן.

אם כן, המצווה שהאדם מקיים היא קניינו שלו,

והיא גוף הסחרו.

כשאדם מקיים מצווה,

היא קניין שלו.

והיא גופה סחרו, היא גם הסחר שלו.

כי סחר מצווה, מצווה.

בתחילה כתוב תורת השם, ולבסוף כתוב תורתו, ותורתו יהיה גא יומם ולילה.

בהתחלה היא תורת השם, אבל כשהוא עמל בה, היא הפכה להיות תורתו. אז מי שעמל בעבור מישהו, טורח בעבורו,

או מציל אותו, יש לו בעלות עליו.

שמעתם דבר כזה?

אז לכן, וקידשנו במצוותיו.

המצווה היא קדושה,

וממילא כשאנחנו עוסקים בה,

אז היא הופכת להיות קניין של האדם.

ואם היא קניין של האדם,

והיא קדושה,

ממילא הוא מתקדש בה.

ותיתן לנו מועדים לשמחה.

קושיה הייתה לרבנו,

וכי רק במועדים נצטווינו ושמחת בחגיך והיית אך שמח.

רק במועדים אנחנו מצווים, ושמחת בחגיך והיית אך שמח.

ותיתן לנו אדוני אלוהינו מועדים לשמחה,

חגים וזמנים לששון.

הלוא השמחה היא נצרכת לעבודת השם.

שמחה נצרכת לא רק במועדים,

לכל עבודת השם.

וכשם שאין הנבואה שורה אלא מתוך שמחה של מצווה,

כנאמר, ויהי כנגן המנגן ותהי עליו יד אדוני,

כך אין להשיג שום דרגה של קרבת אלוקים אלא מתוך שמחה.

עד שאפילו התפילה,

שעיקרה של התפילה זה הכנעה ותחנונים,

צריך להיות מתוך שמחה של מצווה.

עכשיו נתבונן

מהאדם הראשון.

האדם הראשון נצטווה לעובדה ולשומרה.

לעסוק בתורה ולשמור כל מצוותיה. ככה אומר פרקי דרבי אליעזר,

פרק יא.

ולשם כך,

השם שם אותו בגן עדן.

כי דווקא באופן זה,

להיות יושב בגן עדן ממש,

אז מסוגל לשמור התורה והמצוות.

ומה פשר היות המועדים לשמחה?

אם ראינו עד עכשיו שצריך להיות בשמחה תמיד, בלי קשר,

למועדים,

אז מה זה שבמועדים כתוב לשמחה במפורש?

הלא חייב להיות אדיר בשמחה של מצווה.

תמיד צריך להיות.

הסיק מכך שאכן כן.

נכון, תמיד צריך לא עבוד את השם בשמחה,

את אשר לא עבדת את השם אלוקיך בשמחה וטובה ובנום הכל.

אבל במועדים עליו להוסיף שמחה על שמחתו,

כמו שיש קורבן מוסף שנוסף במועדים על קורבן התמיד.

אז השמחה במשך כל ימות השנה בעבודת השם זה כמו קורבן התמיד, זה תמיד צריך להיות.

אבל יש קורבן מוסף במועדים,

אז גם השמחה צריכה להיות מוספת

יותר משאר ימים.

לכן צריך לכבד את המועדים, כל המבזה את המועדות, דהיינו שלא אוכל,

לא אוכל במועדות,

בשונה מימות החול,

ולא מתלבש בגדי חג בכל המועד.

זה נקרא מבזל את המועדות ואין לו חלק לעולם הבא.

ואם הוא עובד... חייב לשמוח.

אם הוא עובד זה רק אם אין לו מה לאכול ויאכל במועד את הכסף שהוא הרוויח.

הבנת?

זהו.

וגם אם עבד, עבד בבגדי עבודה, סיים,

לובש בגדי חג.

לזכור את זה, זה נקרא מבזל את המועדות, הרבה נחשנים בזה. רוצים להרגיש כיף, הולכים לטייל, לא יודע מה, לובשים בגדים בשביל טיול.

הולכים לפיקניק או משהו, לובשים בגדים, אתה מבין? בשביל העשן. לא.

קודם כול תשתדל לא ללכת. ודבר שני, אם הלכת, בלית ברירה, לא משנה איזה סיבה הייתה שהיא מוצדקת.

אז רק אם בבגדי חג.

שיתלכלכו,

תלבש אחרים.

תכין סטים, סטים.

כן.

מה עם הכסף ברכה?

מה?

אני מחויב לעבוד יום אחד ואחד, בתור נהג אוטובוס, אתה יכול לקחת אנשים.

כן.

אז זה צורכי ציבור.

מותר לכסף הזה, יש ברכה? אתה לוקח כמה הרווחת ביום, נגיד 300-400 שקל, תבזבז אותם, תגיד זה של האוטובוס.

זהו, זה הכסף של האוטובוס, אני אוכל אותו בחג.

תאכל משהו, תקנה דברים, זה פה, שם תאכל, תעשה מה?

זהו ככה הוא קונה, זהו ככה הוא קונה, זהו ככה הוא קונה, שיכוון לדעת לאוטובוס.

מה יכוון?

זהו ככה הוא קונה. זה היה לו קודם, עכשיו הוא הרוויח מהחג. מהחג, צריך להשתמש בזה לחג.

לחול המועד, לזה.

טוב,

בקלם היו אומרים מועדים לשמחה. אתם יודעים מה זה מועדים לשמחה?

המועדים לשמחה זה מה שלמדנו עכשיו.

בקלם היו אומרים,

בדרך כלל קשה לתפוס את היצר הרע כשהוא מסיט אותנו. אנחנו לא מרגישים שהוא מסיט אותנו.

אנחנו חושבים, אני רוצה, בא לי, לא בא לי, אני מעוניין, לא מעוניין. זה כאילו אני.

אנחנו לא מרגישים שזה יצר רע, אנחנו בכלל לא תופסים איך הוא מסיט אותנו.

הוא תמיד מסתתר מאחורי שלוחים כאלה שבאים ומייעצים לנו עצות,

או שהתאוות, לא, אני אוהב את העוגה הזאת, אני אומר לך, אני אוהב את זה, משהו, משהו.

הוא לא מבין שהיצר הרע עכשיו מביא לו תאוות, מביא לו זה, מביא לו זה.

והמידות,

הוא חושב שהמידות שלו מוצדקות,

או שיש לו ניסיונות חיצוניים. הוא לא מרגיש שזה יצר רע בכלל.

מתי ניתן לתפוס את יצר הרע בעליל?

מתי?

בזמן החג.

איך תופסים אותו בחג?

נצטווינו על שמחה, נכון?

ומה טוב לאדם מלשמוח? יש דבר יותר טוב מלשמוח?

איזה יופי של מצווה לשמוח. בשמחת, בחגיך, איזה כיף לשמוח.

למה לא טוב? נכון, היא קשה, אבל טוב לשמוח או לא?

ואז שובר את האדם ומביא אותו לידי עצבות. דווקא בחגים,

דווקא בעולם, נותן לילדים להפריע, נותן לזה, לא לזה,

הוא לא מקיים את זה, נהיה לו בלאגן,

ופתאום נהיה מאוכזב, והלך... שנה!

שנה הוא חיכה לפסח.

שנה הוא חיכה לראה סדר.

שנה חיכה לחול המוחש, סוף סוף יישב, ילמד או משהו.

ובסוף הכול לא מסתדר, התאכזב וזה, ואתה רואה אותו על הפנים,

מה אני אגיד לך וכו'.

שבעה ימים לשמוח, רבותיי, זה המצווה הכי קשה שאמר הגאון מווילנה. אם הגאון מווילנה אמר ששבעה ימים,

של חול המועד, של המועדים,

לשמוח בהם, אבל בלי רגע אחד

שלא לשמוח. זה מצווה הרי על כל רגע ורגע.

לשמוח כל הימים, לעבור אותם בשמחה,

זה מצווה קשה. לא לתת ליצר להפריע,

לא להתרגש,

לא להתפעל משום טרדה, משום בלאגן. גערו בך, אמרו לך, אכזבו אותך, לא עשו לך, לא נתנו לך, חיכית לתה עוד יותר זמן, לא קנו לך, לא הביאו לך.

תשתדל לא להתרגש,

לא להתפעל,

להיות שקוע בשמחה. פיקודי השם ישרים משמחים להם.

קח את האגדה הזאת, רק את האגדה הזאת, אם תעביר איתה,

את החג ואת המועד,

חביבי, אתה מסודר, מובטח לך שאתה שמח כל הזמן.

מדהים.

אז מתי תופסים את זה?

יצר הרע שהוא עובד עלינו בחג, למה?

מצווה לשמוח, ואין דבר יותר משמח משמחה,

אז איך הוא מצליח להפיל אותנו?

זה היצר הרע. כי אני רוצה לשמוח, אתה לא יכול להגיד שאני לא רוצה לשמוח.

זה ברור שאני רוצה לשמוח,

אני לא יכול להגיד שאני אוהב את העוגה הזאת בגלל שאני אוהב את הברכה עליה,

אני לא יכול להגיד, פה אתה ודאי רוצה לשמוח,

אז איך זה אתה לא שמח? מי הפריחה לך?

יצר הרע, תפסת אותו.

אתה רואה?

אז מי שלא יודע שיש יצר הרע, יגלה אותו בחגים.

מועדים לשמחה, חגים וזמנים לששון.

החגים קרויים זמני ששון.

צריך להקדים, שימו לב,

שהאהבה של חתן וכלה בנישואיהם

היא משל,

משל לאהבה עצומה של הקדוש ברוך הוא לעמו.

כמסוש חתן על כלה,

הקדוש ברוך הוא שש ושמח בעם ישראל,

כמסוש חתן על כלה.

אמרו חכמים בבראשית רבה פ' ז'

שבשלוש לשונות של חיבה,

חיבב הקדוש ברוך הוא את ישראל.

איזה לשונות?

דביקה, חשיקה, חפיצה.

בדביקה,

ואתם הדבקים באדוני אלוהיכם,

חיים כולכם היום.

חיבה גדולה, הקדוש ברוך הוא מחבב אותנו, שאם אנחנו נדבקים בו, חיים כל היום.

בחשיקה,

לא מרובכם מכל העמים חשק אדוני בכם.

כי ממעט

מכל העמים.

הקדוש ברוך הוא לא בגלל שאנחנו מרובים וגם לא בגלל שאנחנו מתגאים,

אלא מעט שאנחנו ממעטים עצמנו וכולי.

השם חשק בנו. חשק.

בחפיצה,

כי תהיו אתם ארץ חפץ.

אתם ארץ חפץ, מכל הארצות שבעולם. לא שווייץ, ולא פינלנד, ולא הולנד,

ולא ולא.

אלא מאי?

אתם ארץ חפץ.

מאיפה לומדים את כל הלשונות האלה, דביקה, חשיקה, חפיצה? מאיפה לומדים?

מהפרשה של הרשע שכם בן חמור.

שכם בן חמור,

רואים שהיה לו דביקה, חשיקה וחפיצה בדינה.

כתוב, ותדבק נפשו בדינה בת יעקב.

דבק!

דבק!

ותדבק נפשו

בדינה בת יעקב.

בחשיקה,

שכם בני חשקה נפשו בבתיכם.

זהו.

חשקה, והוא לא יכול להסיר את ליבו ממנה.

חפיצה, כי חפץ בבת יעקב.

חפץ בבת יעקב.

ותמוהה.

מה לתבן את הבר?

ומה לטומאה אצל הקדושה?

מה זה?

הקדוש ברוך הוא אוהב ומחבב אותנו בשלוש לשונות שהם היו גם אצל השכם בן חמור הזה?

אבל אמרו, כשם שאהבת שכם הייתה לדינה בלי גבול. אתם יודעים למה בלי גבול?

עד שהוא השתדל שכל בני העיר שלו ימולו.

אתם יודעים מה זה?

איש צחם. הוא גרם

24,000 איש נמולו.

נמולו. כדי שישיג את בת יעקב. שכנע אותם, בשביל שהוא יצליח לקחת אותה.

כמו כן, אהבת השם אותנו בלי גבול ובלי מעצור.

אין גבול ואין מעצור.

מכאן אנחנו מבינים את החשיבות של החגים והמועדים.

מועדים

בהם אנחנו מתוועדים אם הבורא יתברך.

במנגל,

בפיקניקים, לא מתוועדים עם הקדוש ברוך הוא,

מתוועדים עם הבשר.

ורואים דברים שלא צריך כל הדרך, וגם כשמגיעים לשם, ודיבורים לא יפים, ולא צנוע וכו' וכו'.

המועדים ניתנו, מועד זה להתוועד עם הקדוש ברוך הוא.

לא ניתנו חגים ומועדים ישראלים לעסוק בתורה?

לא ניתנו שבתות אלא לעסוק בתורה?

אז אדם מתוועד אם הבורא יתברך. נו, וכמה יש שמחה כשמתוועדים החתן והכלה.

אשר בא רע ששון ושמחה.

נכון?

הקדוש ברוך הוא בא רע ששון ושמחה, חתן וכלה.

הרי ההתוועדות של חתן וכלה זה פסגת האושר והשמחה.

אז כך זמני הששון שהנחילנו.

המרום פסגת האושר והשמחה אצל השם יתברך.

איך הקדוש ברוך הוא מחכה לחגים שאנחנו נתפנה להתוועד איתו.

אתם שומעים?

השם מזמן את עצמו כביכול,

שנהיה אנחנו מוכנים להתוועד איתו. איזה שמחה יש לו שכל ישראל יושבים בסדר. אתם יודעים מה זה הוא מסתכל מן השמיים,

אומר למלאכים, תראו את בניי חביבי, תראו מה הם עושים.

יושבים.

וכולם קוראים בהגדה, וכולם אומרים דברי תורה, וכולם עושים את מה שאני ביקשתי, וכו'. איזה שמחה זה.

כשאבא בא ורואה את הילדים שלו, זה תופס ספר, וזה לומד, וזה עם הגמרא,

והוא מתנדנד עם המדרש, וזה לומד מוסר.

וכל הילדים שלו לימודי השם, איזה שמחה יש לאבא כזה שיש לו ילדים כאלה, אה?

איפה הילדים שלך? לא יודע, ירדו לגינה, אני חושב, לא יודע לאן נחו.

אה, אימא שלהם לקחה אותם לפיקניק, וזה, איפה זה?

אין שום דבר, אף אחד לא תופס ספר, לא קורא לו, שום דבר, הכל חריץ.

ובורא עולם מסתכל מכל העולם, כמה אנשים נשארים להתוועד איתו במועדים וללמוד תורה,

יבא ביי, ואז הוא משפיע ומעניק, ומה שאדם מבקש,

יש על מה לתת.

חגים וזמנים לששון.

רבנו סיפר, תקשיבו טוב, משהו מדהים. משהו מדהים. ציון, אתה חייב לדעת את זה. רבנו סיפר שפעם עלה ביד מורו וריבו.

הגאון הצדיק רבי צבי הירש ברוידה,

זכר צדיק וברכה, לאפות מצות

בתנור ראשון.

חבורי, עשו חבורי,

והוא היה התנור הראשון.

ושמח מאוד על ההידוריות.

תנור ראשון, מדובר בערב פסח.

תנור ראשון בערב פסח.

אבל כשהגיעו לאכילת המצות,

נוכחו לדעת שהואיל והתנור עדיין לא היה לוהט כמו בהמשך האפייה,

לא היו המצות פריחות כמו בכל שנה.

תנור ראשון הוא לא מספיק חם כמו הנגלה השנייה, השלישית, הרביעית, שכבר התחמם מספיק.

אז לא יצאו המצות פריחות כל כך.

נענה ואמר,

מורו וריבו של רב חזקאל,

הגאון הצדיק רבי צבי הירש ברוידר,

אמר, תנור ראשון,

הידור, הידור.

מי שעושה תנור ראשון זה הידור.

הידור.

מהדר במצוות.

לאכול מצות מתנור ראשון זה הידור.

ועונג יום טוב,

מצווה דאורייסה.

עונג יום טוב זה מצווה דאורייסה.

המסקנה ראוי איפה לוותר על ההידור כדי להרבות בו עונג יום טוב.

שמעתם?

אז אם יוצא ככה מהתנור, שמתנור ראשון לא יוצא פריח וזה ממעט בעונג יום טוב כי המצות לא כל כך טעימות,

עדיף לוותר על ההידור בשביל עונג יום טוב.

כי עונג יום טוב זה דאורייתא ותנור ראשון זה הידור.

שמעתם דבר כזה?

איי איי איי איי.

זמן חירותנו זה נקרא, נכון?

חג הפסח, זמן חירותנו.

במדרש בדברים רבה בית ג'

הביא הכתוב

שהקדוש ברוך הוא משנה עיתים ומחליף

את הזמנים. עכשיו תשמעו דברים שלא חלמתם.

משל לאוהבו של מלך

שהיה ממנה דוכסים ושליטים.

אוהב אחד של מלך,

המלך אהב אותו, הוא אהב את המלך.

מה היה התפקיד שלו?

ממנה דוכסים ושליטים.

לאחר זמן ראו הוא מתחנן לפני השוער

להניחו להיכנס לפלתרין ואינו מניח לו.

יא ביי ביי.

פעם היה אחד,

אהובו של מלך,

קראו לו אלי ישי.

בכל ביתי נאמנו.

ופתאום ראו אותו שרוצה להיכנס ולא מכניסים אותו, מושיבים אותו שורה שביעית.

מה קרה? קודם היה ממנה דוכסים,

והיום לא נותנים לו להיכנס.

איי, איי, איי.

היום יש מישהו אחר.

גם הוא בינתיים ממנה דוכסים ומרנים.

אבל יום אחד לא ייתנו לו להיכנס.

אולי ייתנו לו להיכנס, תלוי לאיפה.

מכל מקום... כבר היה שם הרב. כן. מתגעגעים, מתגעגעים.

אז לכן משל לאוהבו של מלך שהיה ממנה דוכסים ושליטים,

לאחר זמן ראו מתחנן לפני השוער להניחו להיכנס לפלתרין,

ואינו מניח לו.

למה? כי עברה שעתו.

כך היה משה גוזר.

משה היה גוזר.

מה הקדוש ברוך הוא מקיים?

מה אומר משה?

קומה ה',

שובה ה',

ואם בריאה יברא ה',

מה שהוא אמר, השם עושה.

קומה, שובה.

ואם בריאה יברא, הקדוש ברוך הוא בורא פי הארץ.

ועכשיו הוא מתחנן ומתחבט להיכנס לארץ ישראל,

ואינו מקבל.

ולא נותנים לו להיכנס. ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמור.

למה?

כי עברה שעתו.

עברה שעתו.

דוגמה לדבר.

אילו הייתה מחשבה זרה לכהן גדול ביום הכיפורים, כשהוא נכנס לקודש הקודשים, מה היה קורה לו?

היה מת.

ולא היו הכוהנים משלימים את שנתם.

שנה אחת אפילו לא היו משלימים.

ואילו בשעת החורבן

נכנס הרשע לקודש הקודשים והציע ספר תורה על הרצפה,

ועבר עליו עבירה עם אישה רחמנא לצלן, ולא הוזק.

כי עברה השעה

והשתנה זמן. קדושת בית המקדש פקעה,

עברה השעה

והשתנה זמן.

וכן אמר שלמה המלך עליו השלום, לה כל זמן

ועת לכל חפץ תחת השמיים.

זמן תורה לחוד.

זמן תפילה לחוד.

כל הבריאה כולה תלויה בזמן המסוגל.

יש לאדם להתאים את עצמו לזמן.

מועדים לשמחה.

חגים וזמנים לששון.

פסח זה זמן חירותנו,

ועלינו להתעלות בחגים לפי סגולתם.

לא להפסיד את הזמן,

כי זמן עובר אחר כך.

מה שלא תפסת בזמן, הלך.

זמן חירותנו להיות בן חורין מיצר רע.

אפשר להשתחרר ממנו בפעם אחת,

אם תופסים את הזמן.

זמן חירותנו,

כמו שיש מקום שאינו מן הטבע,

ככתוב, עומדים צפופים ומשתחווים רווחים.

בבית המקדש היו נכנסים ישראל צפופים כמו סרדינים,

אבל כשמשתחווים

היה רווח ארבע אמות בין אחד לחברו.

זה נס של מקום, זה סוד המקום.

כמו כשכל ישראל נכנסו תחת הארון.

זה נקרא מעט המחזיק את המרובה.

אז לכן,

כמו שיש מקום,

מקום שהוא אינו מן הטבע, כמו בית המקדש,

שהיו עומדים צפופים, משתחווים רווחים,

כך יש זמן שהוא לא מן הטבע והוא זמן חירותנו,

זה לא טבעי,

ליל שימורים

זה זמן לא טבעי.

למעלה משאר הזמנים צריך לנצל את החג.

צריך לנצל את החג. יצר הרב ממתין לנו,

בחג הוא לא רוצה,

אבל ליל שימורים זה לילה משומר מן המזיקים.

צריך לנצל את החג, להכניס את ההכרה, לצאת לחירות ממש.

לא לקרוא את ההגדה של פעם, מה היה.

זה אנחנו בפנים.

זה עובר עלינו כל הזמן.

אנחנו צריכים לצאת לחירות.

עוד נקודה אחת.

בין ישראל לעמים.

הקדוש ברוך הוא מבדיל אותנו

בין ישראל לעמים.

יוסף הצדיק יצא מבית האסורים למלוך.

מבית האסורים יצא למלוך.

איזה סיכוי יש לאחד שנכנס לבית האסורים שהוא יצא למלוך?

איי, איי, איי. ויצא יוסף על ארץ מצרים,

ובלעדיו לא ירים איש את ידו ואת רגלו. איך יכול להיות?

אתמול אמרו לו, תקום,

תזוז לפה, תעשה ככה, תשטוף כלים, תעשה ככה, תעשה ככה, תעשה ככה.

היום

הוא יוצא, מולך על מצרים, ובלעדיו

לא ירים איש את ידו ואת רגלו. הכיצד?

אבל הם רואים, אנחנו נער קטן.

אנחנו רואים במו עינינו נער קטן

שמנהיג עדר של שברים.

כל שור, אם נותן לו נגיחה,

מעיף אותו באוויר,

ויש שם עדר של שברים.

כל אחד יכול לרמוס אותו ברגע.

אבל בגלל שהוא יודע, הנער, שהוא האדם,

והם בהמות,

אז הוא מוצא עוז בנפשו למשול בהם.

אפילו לתת להם במקן.

כך ידע יוסף,

כי הוא עברי.

הוא ידע מה סגולת נפשו ויחוסה.

וכאפס ותוהו נחשבו הערלים בעיניו.

לכן היה יכול למשול בכל ארץ מצרים.

אתם רואים את אובמבה.

שהוא רועד מכל דבר.

אז פוטין מזהה שיש פה שפן,

אז ממנה הוא עושה מה שהוא רוצה.

למה? כי הוא לא מרגיש, אין לו סגולת עצמו.

הוא משורש של עבדים.

אז אפילו שהוא מנהיג,

זה בגלל שהוא מבין.

אבל במהות שלו הוא לא השתנה.

ההשרשה שלו גרועה.

אבל יוסף, הרגיש הוא עברי, ידע מה סגולתו.

לכן כל הערלים היו בעיניו, כאין וכאפס וכתוהו.

וזכורני שבנו של פריץ היכה בן תורה במיר.

בעלה עמד לריב עמו,

להתקוטט איתו.

אז אמר המשגיח,

הגאון הצדיק רבי ירוחם ממיר,

זכר צדיק לברכה.

מה העסק שעושים כאן? מה העסק?

וכי יעשה עסק עם כלב שיתנפל עליו?

אם כלב יתנפל עליך, אתה הולך להתקוטט איתו? בוא הנה, אני אראה לך, אני אחזיר לך.

אתה עוזב אותו, מסתלק, זה כלב. מה אתה מתמקח עם כלב?

מה אתה עומד להתקוטט איתו?

זה העבודה של כלב.

זהו.

זה היה בשביל להעיר את הישנים.

אם היו מביאים כלב לדרוש, כולם היו ערים.

כן, כי זה היה מסקרן, איך הוא מדבר?

איך הוא מדבר?

אני לא מאשים אתכם, אתם אחרי משמר, כן? ברוך השם.

99% ערים, רק אחד ישן, אבל לא נורא.

אם מישהו ידחף אותו קצת, יעשה תחיית המתים.

ובכן,

אמר, תקשיבו טוב, זה חשוב ונוגע אלינו.

בין ישראל לעמים, אמר רבנו, מי זה רבנו?

רבי יחזקאל לוינשטיין, זכר צדיק ברכה.

אמר רבנו, יש לי קבלה איש מפי איש,

מרבי יהושע ליבדיסקין, זכר צדיק ברכה, שבמלחמה האחרונה,

שימו לב,

קודם ביאת משיח,

קור הארליך עידן,

קור הארליך עידן,

כל היהודים הישרים ינצלו.

רק הישרים.

הארליך.

ארליך.

זה אצלך, ארליך.

ומה זה ארליכר?

זה מובדל,

מובדל מן העמים.

הוא בא ללמד אותי תימנים.

ומה זה ארליכר?

זה מובדל מן העמים. הוא הסביר מה זה, אנשים ישרים. מה זה יהודים ישרים?

זה מובדלים מן העמים.

לא מדובר בלו צדיקים,

אלא כל מי שמובדל מחוקות ה...

כל מי שמובדל מחוקות העמים, שאין לו שייכות לתרבותם,

אומר הקדוש ברוך הוא, אתם שלי. את אלה הוא יציל במלחמה האחרונה.

כל מי שאין לו שייכות לגויים,

מי ששומע זמרים פסולים לא יינצל.

הוא מקושר לתרבות הגויים.

עליו לא יגיד השם, אתם שלי.

אתם של אלטון ג'ון.

של ג'ין.

של המג'אנין.

אתם לא שייכים אליי.

אתם במקום להגיד זמירות של דוד המלך,

אתם מחפשים שירים של גויים וגויות.

אתם רוקדים כמו פינגווין.

אתם טמבלים.

אתם לא שלי.

אתם שייכים לבעלי חיים. פינגווין.

שחור לבן.

ורוקד כמו פינגווין.

ומשבחים את זה באתר השבאב.

ובמקומות האלה הם טונפים.

לא יאומן כי יסופר.

רוקדים כמו חיות, כמו בעלי חיים.

אלה לא יינצלו.

זו קבלה מפורשת.

שאמר רבנו

בשם רבי יהושע לבדיסקין. רק היהודים הישרים, שהם מובדלים מן העמים,

אלה יינצלו, שלא קשורים לשום תרבות של הגויים.

בין ישראל לעמים.

סיפר הגאון הצדיק רבי מתתיהו סלומון,

יש סיפור ידוע מהחפץ חיים, זכר צדיק לברכה, והרבים לא יודעים את סופו.

ושמעתי התייחסות אליו מרבנו, זכר צדיק לברכה.

את הסוף של הסיפור סיפר רבנו רבי יחזקאל לוינשטיין.

וגם זה לא ידוע.

הסיפור הוא ידוע.

במלחמת העולם הראשונה

העלילו על בחור מישיבת ראדין,

שהיה עילית גרמניה,

שהוא ריגל לטובת הגרמנים.

והיה צפוי לו עונש מוות.

החופץ חיים בא להעיד על חפותו בבית משפט של הגויים.

השופט דרש מהחופץ חיים שיישבע.

החופץ חיים אמר שמימיו הוא לא נשבע.

עשו ליהודי להישבע.

מימיו הוא לא נשבע.

והתערב עורך דין יהודי,

ואמר לשופט,

יכול אתה להאמינו בלי שבועה.

ואני אסביר לך במי מדובר.

פעם ישב ולמד עם תלמידיו,

ובא גנב,

ונטל את פמותי הכסף של החופץ חיים.

עמד החופץ חיים ורץ אחריו.

עמדו כל הבחורים ורצו עימו,

ושמעו אותו צועק אחריו,

מחול לך, מחול לך.

אז זה צריך להישמע.

תמה שופט,

ואתה מאמין לסיפור כזה?

ענה לו העורך דין, עובדה,

שעליי ועליך לא מספרים סיפורים כאלה.

כן, זה עד פה הסיפור הידוע.

אבל אני שמעתי מאחד התלמידים שהיו שם את סוף המעשה, אומר רבנו.

כששבו ממרוצתם, טמאו באוזני החופץ חיים.

כשהוא קם לרדוף אחר הגנב,

הבינו שרצונו לתפוס אותו כדי להשיב את הפמותים.

אז הם הצטרפו לריצה.

אבל אם בסוף הוא ביקש למחול לו,

די היה שיקום ויאמר,

הריני מפקיר את הפמותים.

למה צריך לרדוף אחריו?

ענה להם, הלוא ההלכה המפורשת בקידוש אינפא,

שמי שביקש לאכול בשר חזיר

ועלה בידו בשר טלה,

צריך כפרה.

לכן, רציתי שהגנב ידע שאין זה רכוש גנוב,

ולא יחשוב שעבר עבירה.

מי שהתכוון לגנוב,

לאכול בשר של חזיר, דבר איסור,

ועלה בידו היתר,

גם צריך כפרה.

כי הוא לא אכל בסוף, אבל צריך כפרה.

אני רוצה שידע שהוא לא צריך שום כפרה, שום דבר.

מה חול, מה חול.

זה שלך, זה שלך.

מכל מקום,

סיפור זה שמעתי מרבנו,

והוא גם השמיע ביקורת על העורך דין,

החופץ חיים.

העורך דין עמד לימינו, לכאורה, נכון?

והוא השמיע עליו ביקורת, החפץ חיים.

הוא אמר, הוא לא היה צריך לספר לשופט

את המעשה הזה בשביל שיאמין שאני לא צריך להישבע.

כי הוא היה צריך להבין ששופט גוי

לא יראה בזה צדקות, אלא מעשה שטות.

והעורך דין, מדוע לא הבין זאת?

משום שהוא לא, שמר תורה ומצוות.

והוא לא ידע את ההבדל שבין ישראל לעמים.

לפיכך הוא לא הבין שאי אפשר לצפות שגוי יאמין לסיפור כזה.

על זה נאמר, המבדיל בין ישראל לעמים יש הבדל גמור לגמרי.

גוי שואל,

למה?

למה?

למה יאמרו הגויים?

למה יאמרו העמים?

אבל יהודי לא אומר למה, הוא אומר נעשה ונשמע.

בין ישראל לעמים, ישראל מובדלים בטבעה מן העמים.

דהם רחמנים, ביישנים וגומלי חסדים.

אבל רבנו ציין את דברי הכתוב, ויבדיל אתכם

מן העמים להיות לי,

הוא פירש רש״י שתהיה הבדלתכם מהם לשמי. אתם צריכים להיות נבדלים מן הגויים לשמי.

פורש מן העבירה ומקבל עליו עול מלכות שמיים.

ונמצא שגם אם יש בנו מעלות טבעיות ותכונות טובות,

אין בהן די,

כי עדיין אין זו הבדלה לשמו.

עלינו לפרוש מן העבירה משום קבלת עול מלכות שמיים.

זה ההבדל, רבותיי, בינינו לבין העמים.

אנחנו מופרשים ומובדלים לשמו יתברך.

אנחנו פורשים מן העבירות ומקבלים עול מלכות שמיים. לא מספיק המידות הטבעיות, רחמנים, מיישנים, גומלי החסדים,

אלא צריך להיות נבדלים לשמו יתברך. פורשים מן העבירות ונבדלים לשמו.

זה נקרא המבדיל בין קודש לחול ובין ישראל לעמים.

כמו שיש הבדל בין קודש לחול,

כמו שיש הבדל בין אור לחושך, שזה חד וברור,

ככה חייב להיות המבדיל בין ישראל לעמים.

מי שיובדל מן העמים, תזכרו, במלחמה האחרונה הקרובה יינצל.

אתם לי, אתם שלי,

אתם בשבילי.

אם אתם איתם, הם יוכלו לשלוט בכם.

הוזהרתם.

חג שמח.

רבי חנניהו בנעגשי אומר,

עושה הקודש ברוך הוא זה קוד ישראל אבי כוח הרבונות ורשמות שנה אמור.