שיעור שווה מאה מליון דולר | הרב אמנון יצחק

- - - לא מוגה! - - - 

שואלין בהלקות הפסח, קודם הפסח שלושים יום.

שלושים יום אלו הם זמן שכל עסקו ומחשבתו של האדם

יהיו שאיפה לזכות לעניינים של פסח.

מה זה העניינים של פסח?

הבטחתו של הקדוש ברוך הוא לדורותיכם.

אין בה דיבורים מגוזמאות,

אלא לדורותיכם, פשוטו כמשמעו.

והרי זו הבטחה שבכל שנה,

ביום הזה,

אפשר לזכות מחדש

לבחינה של יציאת מצרים.

ומייד

לאחר יציאת מצרים,

ממחרת הפסח

מתחילה עבודת ההכנה לקבלת התורה.

רק לאחר שזוכים

להיות בן חורין בזמן חירותנו,

אפשר לקבל את התורה.

במצב של שעבוד מצרים,

עדיין לא ראויים לקבל את התורה.

והרי יש כאן שלשלת של מדרגות הבאות כסדרן זו אחר זו

כדי לזכות

לעלות במדרגות הללו.

אז לכן זקוקים להכנה של שלושים יום קודם החג,

שלושים יום שהם הכנה לחירות

משעבוד מצרים.

אני חוזר שוב,

השלושים יום האלה מיועדים

כזמן

שאדם כל העסק שלו וכל המחשבה שלו

יהיו השאיפה לזכות לכל העניינים היוצאים מפסח.

וההבטחה של הקדוש ברוך הוא,

כשהוא אומר לדורותיכם פשוטה כמשמעה,

כל שנה,

ביום זה,

בליל פסח,

בחג הפסח,

יכול כל אחד מאיתנו

לזכות מחדש לבחינה של יציאת מצרים. תעשה לו תחיית המתים,

כן?

אפשר לזכות מחדש לבחינה של יציאת מצרים,

ומייד לאחר יציאת מצרים,

ממחרת השבת,

סליחה, ממחרת הפסח,

ממש מייד מתחילה עבודת ההכנה לקבלת התורה.

מט' ימים, כן? ספירת העומר

עד קבלת התורה.

רק לאחר שזוכים

להיות בן חורין

בזמן חירותנו,

אפשר לקבל את התורה.

רק לאחר שזוכים להיות בן חורין,

מתי?

בזמן חירותנו.

מתי זה זמן חירותנו?

בפסח.

רק אחרי שזוכים להיות בן חורין, מתי? בזמן חירותנו.

אז אפשר לקבל את התורה.

זאת אומרת, צריך להקדים להיות בן חורין.

תכף נבין את המושגים.

רק אז אפשר לקבל את התורה,

כי במצב של שעבוד מצרים לא ראויים לקבל תורה.

אז יש שלשלת מדרגות הבאה כסדרן זו אחר זו, 30 יום הכנה,

בן חורין,

והכנה לקבלת התורה וקבלת התורה.

ולכן זקוקים 30 יום קודם לחג הכנה לחירות

משעבוד מצרים.

אבל אנחנו כבר השתחררנו, לא?

אז מה זה כל פעם, עוד פעם, 30 יום הכנה לצאת לחירות משעבוד מצרים?

יש טעות מושרשת

בהבנת המושג בן חורין.

מה זה בן חורין? מי יכול להגיד לי מה זה בן חורין?

יפה, תשובה יפה, אף אחד לא ענה.

חופשי.

כמו שיש חור. איזה חור?

בן חורין זה חור חופשי.

כאילו, חור זה חופשי.

בן של השם, בן חורין. בן של השם, בן חורין. מה עוד אומרים פה?

מה עוד?

בעל דעת. בעל דעת. מה עוד אומרים פה? ממציאים פה תירוצים על המקום.

מי שזוכה בתורה.

כן, יופי.

אז רואים פה שאף אחד לא יודע מה זה בן חורין,

כי כל אחד אומר משהו אחר,

כן?

נראה לי זה קשור לגאולה נפשית,

גאולה מפנייה, גאולה... נראה לי שזה קשור לגאולה נפשית, לגאולה בכלל.

גאולה פרטית. גאולה פרטית, למה לא?

מה עוד? יש גאולה סיבובית,

ישירה, מה שרוצים.

יש עוד מילים להוסיף?

יש מי ש...

ובכן,

לא להיות עבד לעבד?

בסדר, שמענו את כולם. יש עוד מישהו שרוצה להגיד?

לא להיות עבד ליצר? מה?

עכשיו אתה משפר משהו, ואתה אומר לא להיות עבד ליצר.

כן? מה עוד?

לא להיות עבד בכלל. לא להיות עבד בכלל, הכי טוב.

כן.

אז זה בין חורין.

בסדר.

קיימת טעות מושרשת

בהבנת המושג בין חורין,

וייתכן שהטעות הזו מונעת מלהגיע לאמיתות המעלה של בן חורין. בגלל שלא מבינים מה זה בן חורין, גם לא מגיעים לזה.

הטעות המושרשת,

אפשר שיהיה גורמת שלא מגיעים

למעלה האמיתית

של בן חורין.

מדברים על שעבוד מצרים על כל צורותיו.

שעבוד לגשמיות.

שעבוד תחת עול הגוף.

תחת עול היצר.

כפי שפרש הרמב״ם.

אז שעבוד לגשמיות להיות מגושם שכל הזמן משועבד לתאוות גשמיות.

שעבוד תחת עול הגוף

שכל הזמן הגוף משועבד.

שעבוד תחת עול היצר שהיצר כל הזמן

מדריך את האדם ושולט בו.

כמו שפרש הרמב״ם. ואת היציאה משעבוד מכנים שעבוד ליבו לשמיים.

יציאה משעבוד, מה מכנים?

שעבוד ליבו לשמיים.

קבלת עול מלכות שמיים.

זה גם שעבוד, לא?

לכאורה אין כאן מעבר משעבוד לחירות,

אלא משעבוד לשעבוד.

המהלך של ליבו לשמיים הוא גם עניין של שעבוד. צריך שכל הזמן הלב שלו יהיה לשמיים.

אז זאת אומרת, אם הלב צריך להיות כל הזמן לשמיים,

אז אני לא יכול לעשות משהו אחר. כל הזמן הלב צריך להיות

מחובר לשמיים.

זה שעבוד.

אז יוצאים משעבוד לשעבוד.

אז איך אומרים יוצאים משעבוד לחירות?

החפץ חיים,

זכר צדיק לברכה, היה מתפלא על אלה שאינם שומרי תורה שקוראים לעצמם חופשיים.

אנחנו חופשיים.

להיות עם חופשי

מארצנו.

אז זאת אומרת, חופשי זה חופשי מהמצוות,

חופשי מהכל, רוצים להיות חופשי,

חופשי.

אז הוא מתפלא איך קוראים לעצמם חופשיים. היום קוראים לזה חילונים, פעם הם קראו לעצמם חופשיים.

הוא אומר, זה נקרא חופשי?

אין אלה אלא כפותים, כפותים אסורים במאסר.

כאשר היצר מסית אותם,

הם יכולים בכלל לעמוד נגדו?

כלל וכלל לא.

הוא כפות

בכבלי יצרו.

הוא לא יכול לזוז, הוא כפות בכבלים של היצר שלו, הוא לא יכול לזוז.

סיפרתי פעם, ואני אחזור שוב.

פעם באה אליי אחת,

אמר לי, תשמע, אני אגיד לך את האמת, אני הייתי מוכן לשמור שבת.

אבל אצלכם הכל אסור בשבת.

אסור סיגריות, אסור כדורגל, אסור טלוויזיה,

אסור, אסור, אסור, אני לא יכול.

אם תתיר לי סיגריות,

ואם תתיר לי כדורגל, אתה יודע מה, אני שומר שבת.

אמרתי לו, קודם כל, מי אמר לך זה אסור, זה מותר.

הוא אומר לי, מה, אתה רפורמי?

אמרתי לו, לא,

אני אורתודוקסי.

אז הוא אומר לי, איך זה מותר?

אמרתי לו, מותר לו לעשן בשבת,

מותר לו לשחק כדורגל בשבת, מי אמר לך אסור?

אז הוא אומר, מה, אתה עובד עליי? אתה מחליף מילים?

אמרתי לו, לא,

הפוך, אתה מחליף מילים.

אני גם הייתי פעם,

בלי סיגריות לא יכול.

בלי כדורגל לא יכול.

מה זה לא יכול?

אסור.

אסור במאסר, לא יכול בלי, לא יכול.

היום חזרתי בתשובה, אני מותר.

מותרתי את האסורים,

אני יכול בלי סיגריות, בלי כדורגל.

אני מותר, אתה אסור.

אז מי משוחרר?

אני.

מי אסור?

אז איך אתה קורא לעצמך חופשי?

אתה לא חופשי.

אתה אסור, כפות,

לא יכול לזוג, יצר רע,

רוכב עליך ודנדק דן, על הסוס הלבן.

אז זאת אומרת,

אומר בעל חובות הלבבות, האדם,

או בעבודת אלוהיו,

או בעבודת יצרו.

אין,

אין שחרור.

או פה, או פה.

תמיד אתה עובד, או את השם, או את היצר.

אתה משועבד או לזה או לזה.

אין פה בן חורין, כמו שאתה חושב, חירות,

בן חורין, חופשי, משוחרר.

רק אנחנו, אומר החפץ חיים,

כשאנחנו משתמשים בכוח הבחירה,

אנחנו החופשיים.

היצר מסית,

ואנחנו נשארים חופשיים לקיים את רצונו של הקדוש ברוך הוא.

הוא אומר, אל תעשה את זה. תעשה ככה, בוא איתי, ניקח אותך.

אתה משחרר אותו, אמר, תעוף מפה,

ואתה משתחרר ממנו, ואתה עושה מה שהבחירה שלך אומרת לך.

הבחירה אומרת לעבוד את האלוקים,

בא יצר וננסה לכפות אותך,

לאיים עליך, אתה תהיה עייף, אתה תהיה חלש, אתה תהיה זה, אתה תפסיד.

הם יעשו ככה, אתה לא תעשה ככה, אתה משוחרר ממנו.

רק אנחנו, אומר החפץ חיים, משתמשים בכוח הבחירה,

אנחנו חופשיים.

היצר מסית, ואנחנו נשארים חופשיים לקיים את רצונו של הקדוש ברוך הוא.

אבל לכאורה,

אין לדברים האלה הבנה.

וכי קיום רצונו של הקדוש ברוך הוא אינו שעבוד?

גם זה שעבוד, לא?

אז איך אנחנו קוראים לזה חירות?

איך אנחנו קוראים לזה חירות?

בעצם העניין של שעבוד

זו המדרגה הכי עליונה שיש.

משה רבנו מתואר, עבד אדוני,

כי עבד נאמן קראת לו.

על בני ישראל נאמר עבדי הם.

בהבנה השטחית זה ההפך מחירות.

כי כמו שאנחנו מכירים את הלשון חירות, זה חופשי מהכל, בן חורין.

לכאורה זה ככה.

אנחנו מבינים עכשיו ששעבוד זה המדרגה הכי גבוהה.

ומה?

בהבנה שטחית זה ההפך בעניין חירות.

הדיברה הראשונה, אנוכי אדוני אלוהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מתעבדים,

יש כאן קניין עבדות כלפי הקדוש ברוך הוא לקונה עבדיו.

אנוכי אדוני אלוהיך,

אני האדון שלך.

למה?

אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים, אני קניתי אותך.

אתה קנוי לי ואתה עבד שלי.

ועל כן, אנוכי אדוני אלוהיך, זה קבלת עול מלכות שמיים.

ספרי חוכמה ומוסר ממשינים את העבדות אל הקדוש ברוך הוא כעבד

העובר ממוכר ללוקח,

שחייב לשמור על ציוויו של האדון הלוקח.

היית עבד אצל פרעה,

בא האדון הקדוש ברוך הוא

וקנה אותך ממנו,

ועכשיו אתה מחויב להיות עבד אצל האדון החדש,

שהוא הקונה שלך, את הקניין שלו עכשיו.

ככה בעבדות

הקדוש ברוך הוא קנה את ישראל ממצרים.

אבל העניין הזה של שעבוד,

שהיא המדרגה נשגבה,

אמרנו, אינו מתיישב לכאורה עם העניין של חירות,

שאנחנו חוגגים חג הפסע, זמן חירותנו.

אז איפה חירותנו?

אם יצאנו משעבוד לשעבוד, איפה חירותנו? איך קוראים לזה? זמן חירותנו.

יש בו באדם כוח רצון להיות בן חורין.

שורש העבירות כולם,

כשאדם אומר עבירות, כל זה נגרם בעצם בכוח זה של בן חורין ללא עול.

אדם לא רוצה עול,

באופן טבעי הוא פורק מעליו כל עול.

משהו יכול להתרחק מהתחייבויות, מעול, מזה,

רוצה להיות משוחרר.

הכוח והרצון להיות בן חורין,

הוא מביא לשורש כל העבירות,

כי בעצם בכוח זה של בן חורין הוא רוצה להיות ללא עול.

אבל לעומת הרצון הזה,

עומד היסוד של קבלת עול מלכות שמיים, עול תורה.

הכוח הטבעי

מתנגד לכל עול.

וראוי הוא זמן זה להבין מהו חירותנו.

התורה מצווה להבין שהזמן הוא זמן חירותנו.

חכמים זכרו ראו וכם צווים להבין כי התורה היא חירות.

אל תקרא חירות אלא חירות.

נו, אז איך זה מסתדר?

המקור של הקושייה הזו בטעות.

טעות בהשקפה על עצמנו.

יש לנו טעות

על אני שבאדם.

אנחנו רכינים לדבר ככה,

אני מדבר אליך,

אני עושה,

אני הולך.

מי זה אני?

מי זה אני שבאדם?

ידוע שהאדם מורכב משני כוחות,

גשמי ורוחני.

כשם שהגשמיות היא מציאות,

ככה רוחניות היא מציאות של חלק אלוהו הממעל.

יצירת האדם היא מה שהקדוש ברוך הוא הרכיב לשתי מציאויות אלו ביחד.

כוחותיו של אדם מתייחסים חלקם אל המציאות הגשמית,

וחלק מהכוחות מתייחסים אל הרוחניות שבאדם.

השאלה,

מה בין שעבוד לגשמיות

לשעבוד לרוחניות?

זוהי שאלתן של הכוחות הגשמיים

כלפי אני הגשמי,

שתיהן שעבוד במידה שווה.

זאת אומרת,

אז יש שעבוד שאדם משתעבד לגשמיות,

ויש שעבוד שאדם משתעבד לרוחניות.

אז זאת אומרת, כלפי אני הגשמי,

הרי לעולם הוא נמצא במצב של שעבוד.

האני הגשמי משועבד תמיד

או למידות שלו

או לנשמה שלו.

כשמדברים על חירות,

לא מדברים על הגוף,

לא חירות של הגוף,

אדרבה,

המדרגה הכי עליונה של הגוף זה עבדות.

זו המדרגה הכי גבוהה של הגוף.

עבדות.

אדם לעמל יולד.

כאשר מדברים על עבד השם,

כלפי גוף הדברים אמורים.

אלא שבזה החלק הרוחני,

שינוי גדול.

כל המצב של הנשמה באדם

זה חבוש בבית האסורים.

יהודה,

כל מצב הנשמה באדם זה בבחינה של חבוש בבית האסורים.

הנשמה

היא משועבדת,

היא הופכת להיות משועבדת

אל הגוף

שעבוד עצום.

היא אסורה בבית האסורים.

במדרשים מובאים עניינים נוראים על הנשמה,

שהיא אינה חפצה להיכנס אל הגוף.

היא לא חפצה להיכנס לתוך מקום שאינו שלה בתורת עבד.

כשכוחות הנשמה נכבשים תחת הגוף, היא לא רוצה.

וכל כמה שהגוף גדל ומתחזק,

הנשמה נדחקת יותר.

הנשמה היא אפוא בתוך גוף גשמי במצב של שעבוד.

עצמו הוא גם במצב של שעבוד, לתאוות ולמידות.

כך שאין לו כוח עצמי.

הנשמה מושלכת ומוסתרת שם

עד שאין רואים ואין יודעים אותה.

הגוף רואה גשמיות,

מדבר על סיבה ומסובב, כמו שלמדנו בשער הביטחון.

הוא רק מבין אם נעשה זה, אז יהיה זה, אם נעשה ככה, יהיה ככה,

ואם לא נעבוד אז לא יהיה ככה וככה. כל הזמן הוא רואה את הכל על דרך הטבע.

הנשמה מסכנה חייבת להיגרר אחר הגוף עם כל הבנותיו הטיפשיות.

הנשמה נמצאת איפה? בתוך הגוף, אומללה חבושה בבית האסורים.

כשאנחנו אומרים זמן חירותנו,

הכוונה זה חירות של הנשמה.

להיות בן חורין,

זה הנשמה תהיה משוחררת מהגוף,

לא תלויה בגוף,

לא משועבדת תחתיו.

כלפי הגוף

נשאר השעבוד שעבוד,

הוא עובר משעבוד למשנהו.

בלשון של גוף הוא עבד השם.

בלשון של נשמה זה נקרא זמן חירותנו.

בשעה שהגוף הופך לעבד השם,

מגיעה הנשמה למצב של בן חורין.

אם נשעבד את הגוף,

הרי מה לשעבוד ליצר או ליוצר?

בכל מקרה הגוף צריך להיות משועבד.

אין מצב שהוא יוצא משעבודו.

או שהוא משועבד לתאוותיו וייצרו,

או שהוא משועבד ליוצרו.

אבל מה ההבדל?

כשהוא משועבד לייצרו,

אז אומללה נשמה חבושה בתוכו,

והיא משועבדת למשועבד.

עבד לעבד.

אבל אם הגוף הוא נהיה משועבד לשם,

עבד השם,

היא יוצאת לחירות, עבד למלך.

מצב שבו אין הנשמה רוצה מהגוף, זה המצב.

זה המצב.

כשאדם זוכה שהנשמה שלו יוצאת לחירות והופך להיות בן חורין מהשעבוד לגוף,

והנשמה היא הדעתן שמחליטה לקחת את הגוף לאן שהיא רוצה,

ולא הפוך, הגוף לוקח אותה לאן שהוא רוצה,

זה המצב שהנשמה לא תרצה כבר לצאת מהגוף.

קודם אמרנו שהיא בוכה והיא לא רוצה להיכנס לגוף הסרוח הזה,

הגס הזה, הכול.

אבל אם היא מגיעה למדרגה שהיא חופשייה לעשות את רצון קונה,

לעשות את מה שזה טבעה,

והגוף לא מפריע לה והיא לא נגררת אחריו והיא לא משועבדת לו,

זה בן חורין.

הבן חורין הזה, הנשמה לא רוצה לצאת מהגוף,

כמו אצל משה רבנו עליו השלום,

שהקדוש ברוך הוא אמר לה שהגיעה העת שאת צריכה לעלות למעלה.

אמרה, אני לא רוצה לעזוב את הגוף של משה רבנו.

אני לא רוצה.

אומר לה, לא, אבל הגיע הזמן, חייבים לצאת.

איך אני אעזוב גוף טהור כזה שאפילו לא הפיח מימיו?

איך אני אעזוב גוף כזה? והיא מתעקשת, לא רוצה.

עד שהקדוש ברוך הוא גזר עליה שתצא.

נשמה,

כשהיא מגיעה להיות בן חורין,

היא לא רוצה לצאת מהגוף?

כי אז הנשמה שולטת כאדון ובעל הבית על הגוף.

כשהנשמה שולטת על הגוף,

זה חירותנו.

זה נקרא בן חורין.

לא חור ולא קופסה ולא כל מה שנאמר כאן.

זה נקרא בן חורין.

לשונות אלה,

לשון הגוף

ולשון הנשמה,

אסור להם שיתערבו.

המושג שאומרים חירות בלשון הגוף

ובלשון הנשמה חירות זה משהו אחר, ואסור שיתערבו.

עירוב הלשונות יש בהם כדי להזיק בחיי התוכן של יציאת מצרים.

אז עכשיו אנחנו נבין מה זה יציאת מצרים.

הוא מרגיש שיש רצון של חירות.

אליבא ד'אמת זו שפה של הנשמה.

בשפה של הגוף קוראים לזה שעבוד.

הגוף חפץ בשעבוד.

תינוק חפץ באבא שידריך אותו.

אבא, אבא, בוא איתי, אבא, קח אותי, אבא זה. הוא רוצה שעבוד.

צעירים חפצים במנהיגים מבוגרים, אז מה עושים? אז לאן נלך? אז מה זה?

כל אחד מחפש שעבוד.

כל העולם חפץ בבעלים.

יש אנשים אפילו נכנסים

תחת בעלים,

ומשכירים את גופם

כדי להיות משועבדים.

הולכים לעבודה.

ב-25 שקלים הם מוכנים להיות משועבדים לאדם זר.

נו, זה לא שעבוד?

ודאי שזה שעבוד.

הרצון לחירות

הוא רצון של הנשמה.

כמו שהחליטו פה מהכולל אתמול בלילה,

שלושה או ארבעה אנשים חשובים, ביניהם ראש הכולל,

שזהו,

אחרי פסח

הם עוזבים את העבודה הסופית ולא חוזרים לעבוד יותר.

רק לעבוד את השם, הם יוצאים לחירות.

השבוע האחרון שהם יעבדו,

זה יהיה שבוע הבא

כמעט חצי יום בלבד.

אחרי זה יש זמן חירותנו,

ואחרי זה בני חורין.

ממש פסח,

לא יאומן כי יסופר.

עניינו של היצר הוא לשעבד את הנשמה.

התיקון,

שעבוד הגוף.

אם היה אדם מתבונן כי עבדות לשם

אינו אלא החלפת בעלים,

היה קל בעיניו להתגבר על יצרו גם ממבט גשמי.

מה אכפת לך אצל מי אתה עובד?

מה אכפת לך אם הגוף שלך עובד אצל בעל הבית

או אצל הקדוש ברוך הוא? הרי אתה משועבד גם פה וגם פה, נכון?

שם אתה עובד על הטרקטור, עובד על זה, עובד על הסולם,

עובד פה, עובד שם,

ועכשיו אתה עובד את השם על כיסא מרופד.

יושב ולומד.

נגיד שזה אותו דבר. אז מה אכפת לך להחליף עבודה בעבודה?

עבודת בשר ודם לעבודת השם. מה אכפת לך להחליף?

הרי הגוף בלאו הכי משועבד.

מה אכפת לך להחליף?

אם אדם היה מתבונן כי עבדות לשם אינו אלא החלפת בעלים,

אז היה קל להתגבר על היצר גם ממבט גשמי.

הטעות מונה בעירוב הלשונות.

בזמננו נתפשט רעיון של חירות.

בעולם סובל מכך,

כיוון שנטלו את הרצון הרוחני ומסרו אותו לכוחות הגשמיים.

אנחנו רואים כי בא במידה מתרבה גם חורבן העולם לפי זה,

שכן כלפי הגוף לא קיים רצון של חירות.

הגוף אף פעם לא רוצה חירות.

הוא תמיד משועבד ומשעבד את עצמו.

אפשר לשאול מי יהיה הבעלים,

אבל בעלים חייב להיות.

כאשר אנחנו מדברים על חירות,

אין זה אלא חירות של הנשמה.

בגוף זה תמיד שעבוד.

תלוי מי הבעלים.

מי הבעלים.

אין אדם בלי בעלים.

אין דבר כזה שבן אדם הולך פה בעולם ואין לו בעלים.

אם זה החוק של הבניין, אם זה החוק של העירייה,

אם זה החוק של המדינה,

אם זה חוק כזה או חוק כזה.

יש עליו חלוץ של בעלים. אתה לא בעל הבית לעשות מה שאתה רוצה בכל מקום.

יש בעלים עליך.

השאלה, מה אתה רוצה?

בעלים כאלה?

או מישהו הבעל של כל הבעלים.

בעל הבית,

מה שאומר לך בעל הבית,

הבעל של כל הבעלים,

אלוהי האלוהים, באדוני האדונים.

תחליט, אצל מי אתה רוצה להיות משועבד?

אצל עבד כמוך או אצל מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא?

משועבד אתה חייב להיות, לא יעזור לך. אתה משועבד, הגוף משועבד.

אבל אם תשתעבד למלך מלכי המלכים, אז הנשמה שלך תזכה לחירות.

זה בן חורין, זה בן חורין.

ירא בי, יצר רע. לא יכול לאכוף אותי.

לא יכול לאכוף אותי. לא יכול להכריח אותי.

לא יכול לאנוס אותי.

לא שומע לו, מותק. יש לי אדון.

שמעת?

יש לי אדון.

אני לא עושה מה שהאדון שלי לא אומר.

מי אתה?

אתה אדון?

אתה רימה וטולעה אתה.

אל תפתחו בנדיבים בבן האדם שאין לו תשוחה.

תצא רוחו, שוב להשדמתו ביום העובד ועשתנות עב.

עליך אני אסמוך. מי אתה בכלל?

מה אתה יכול להבטיח לי? מכוח מה? אתה יכול להבטיח שתחיה עוד מעט?

מי אתה בכלל?

אני סומך רק על אדון העולם שהוא חי וקיים לעולם ולעולמים,

ואני אגיע אליו, ואני בדרך אליו.

אני כל הזמן מתקדם אליו, עוד מעט ניפגש.

עוד מעט ניפגש.

עם מה אני אבוא אליו? עם כלום? עם גורנישט? עם סיפורים?

עם לוקשים של בעל הבית?

ישאל אותי, מה אתה הסכמת? אתה באמת הסכמת ב-25 שקל להזכיר את נשמתך ואת גופך?

שעה של עבדות אצל בשר ודאפ

בתנאים סוציאליים?

זהו.

כשאני הצעתי לך עולמות, מיליוני מצוות באותה שעה,

תלמוד תורה כנגד כולם.

מה? החלפת זה בזה?

יא בבא,

יש לך עבדות יותר גדולה מזאת?

בכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים.

יש אומרים שיש כאן חיוב.

כיצד חיוב זה מתקיים?

על ידי היציאה מטומאת מצרים ממ״ט שערי טומאה

מתקיימים שני העניינים.

על ידי היציאה מטומאת מצרים ממ״ט שערי טומאה מתקיימים שני העניינים.

מאחד,

שעבודו של הגוף הגשמי לעבודת השם,

לקונה עבדיו,

להאמיר שעבוד, לגשמיות,

לשעבוד לקדוש ברוך הוא, זה מצד אחד.

מאידך,

זמן חירותנו זה החירות של הנשמה מהמחווש שהייתה בבית האסורים בגוף,

בגוף הזה הנגוף.

אז יש לנו יציאת מצרים ולצאת מהטומאה,

זה להעביר את השעבוד של הגוף מפרעה,

לקדוש ברוך הוא, מאדם לשם,

מכל שעבוד גשמי לעבדות לשם יתברך, זה הגוף.

מצד שני, יציאה ממ״ט שערי טומאה

זה גם זמן חירותנו, החירות של הנשמה,

מהמחווש בבית האסורים שלנו.

כשמחיינים ספר ראשית חוכמה בשער האהבה,

בעניין גלות השכינה רואים שם דברים נוראים.

פלגי דמעות ראוי לשפוך על זה,

על האדם לדעת שגלות השכינה לגבי העולם,

איך גלות השכינה לגבי העולם זה כך גלות הנשמה לגבי האדם.

מעשי האדם הם הגורמים לגלות השכינה.

צערה של הנשמה אצל הגוף הוא נורא.

תשים בת מלך

בתוך מאסר

עם עבריינים ופושעים ורוצחים, ותן לה לשהות שם כמה שעות, איתם בתא אחד.

איזה צער יש.

רק לראות את האנשים האלה, את ההתנהגות שלהם,

את הדיבור שלהם,

איך הם נראים, מה הם מדברים,

והיא רגילה על תכסיסי מלכות, לדברים גבוהים, לדברים כאלה ואחרים.

איזה צער יש לה.

הנשמה פי אלף אלפים לאין שיעור.

כשהיא נכנסת לגוף סרוח, גס,

גרפסים, ועוד דברים שאני לא רוצה להגיד, ומה יש שם, והכול,

זה יותר גרוע מנוח שהיה בתיבה עם כל החיות.

אתם יודעים איזה ריח היה בתיבה? אתם כבר יודעים איזה ריח היה בתיבה. גן חיות שכל הגדולים נמצא שם.

ונשמה, חלק אלוקא ממעל צריך להיות תקוע בתוך הסיר לחץ הזה,

וכל הזמן מושך אותו לשטויות.

והגוף אומר, בוא נלך למסיבה כזאת, בוא נלך לשמה,

בוא נראה את הטלוויזיה, בוא נעשה גם.

והנשמה אומרת, דחילק, דחילק,

אני בת מלכים, אני באתי מלמעלה, אני באתי דברים רוחניים,

מה אתה מכניס אותי לשטויות האלה?

והיא כלואה בפנים, היא רוצה לצאת לחירות.

והגוף הולך ממקום-מקום, מדחי אל דחי.

משולי הנשמה אצל הגוף לאחד שהיה רגיל בחול טוב,

ומשליכים אותו לבית סוהר חשוך,

שגם אין אפשרות לישיבה בו,

צריך לעמוד.

הצער זה היום,

ועדיין אין זה אלא צער גשמי.

צערה של הנשמה כשהיא אסורה במ״ט שערי טומאה,

כשהיא נמצאת בגוף שנתגשם כל כך,

בגוף שאינו רואה שום רוחניות פי כמה וכמה וכמה.

הנס

של זמן חירותנו

זה השחרור של הנשמה מבית סוהר חשוך זה.

הנשמה נהפכת לבת חורין.

אותה שעה הופך הגוף להיות משועבד לעבודת השם.

עבודת האדם בזמן של יציאת מצרים היא תחילת ההתבוננות במחשבה,

ולאחריה ביצוע למעשה בעניין זה,

העניין של יציאת מצרים.

שלושים יום אמרנו,

זה הכנה לקראת

זמן חירותנו.

זמן חירותנו

זה שפרקנו את העול של הגוף

ויצאנו מהשעבוד של הגוף של מצרים,

מבית עבדים,

להיות עבדי השם, הללויה, הללו עבדי אדוני.

הגוף חייב להיות משועבד,

אבל עדיף להיות משועבד למלך מלהיות משועבד לאבן.

ממילא אם אתה נכנס לשעבוד הגוף אצל הקדוש ברוך הוא לעשות מצוותיו,

הנשמה יוצאת לחירות.

ואז האדם עולה ומתעלם, זה זמן חירותנו.

עכשיו מתחילה ספירה לקבלת התורה.

עכשיו אתה יוצא ממ״ט שערי טומאה של הגוף

ועולה ועולה במ״ט שערי קדושה עד קבלת התורה,

ואתם הדבקים בשם אלוקיכם.

חיים כוליכם היום לעד ולעולמי עולמים.

אז עלינו לשאוף ולהתפלל לקדוש ברוך הוא שיוציאנו,

דהיינו את מי? את הנשמה לחירות,

ולשעבד את הגוף לעבודתו יתברך.

מתוך הגישה הזו צריך להגיע לליל הסדר,

שזה זמן יציאת מצרים.

רק מתוך מצב זה אפשר להתקדם לקראת הזמן של קבלת התורה,

שהרי קבלת גופה, גופה של עבדות

היא קודמת לקבלת מעשה העבדות.

עצם זה שאני מוכן להיות עבד השם,

מקבל על עצמי להיות עבד השם בגופי ובנשמתי,

זה קודם למעשים של עבדות.

רק כאשר הגוף יזדכך,

כמו שבמצרים היינו צריכים 210 שנה,

לזכך את הגוף, למעוך אותו,

שיהיה מורגל בשעבוד ובעבדות,

כשייכנס לעבודת השם בגופו,

יהיה לו קל, כי זה גן עדן,

גן עדן, לעומת השעבוד אצל בעל הבית ב-25 שקלים,

מלא אבק וסיכונים בתנאים סוציאליים.

רק כאשר הגוף יזדכך ויהפך למציאות של עבד,

יהיה ראוי להטיל עליו מעשים של עבד,

עבד השם.

המדרגה הכי גבוהה,

עבדי אברהם,

אברהם עבדי,

משה עבדי,

דוד עבדי.

זו המדרגה הכי גבוהה שיש.

לכן נשמתו של משה רבנו לא רצתה לצאת מגופו.

אתם שומעים לאן אנחנו יכולים להגיע?

שעבוד לבית המדרש,

שעבוד לקדוש ברוך הוא,

הגוף חייב להיות משועבד,

אבל עדיף להיות משועבד למלך המלכים,

מלך מלכי המלכים,

שנותן לנו כל שכר שאנחנו צריכים,

והוא ודאי יעזור ויסייע לנו בכל מעשינו, מאשר להיות משועבד לאדם.

היום פה, מחר הוא בקבר.

רבי חנניהו ברגשי אומר,

רוסו הקדוש ברוך הוא, רוסו כל ישראל, דפיקו.