אין עוד מלבדו | הרב אמנון יצחק

- - - לא מוגה! - - - 

נציב יום רפואת הנפש והגוף וחזרה בתשובה שלמה לאלברט בן חורשיד

ונוריד בת מהוזר.

מהרה אמן.

אין עוד מלבדו.

אין עוד מלבדו אמר רבי חנינא אפילו כשפים.

ההיא תתה דאהבת כמהדרה למשקל חפרה מטוטי קרחי דרבי חנינא.

אמר לה שקולי

לא מסתייע מלתיך

אין עוד מלבדו כתיב.

מה אמר רבי יוחנן למה נקרשמן כשפים?

שמכחישים פה מלא של מעלה.

שעני רבי חנינא דנפי זכות.

גמרא וחולין זן.

אין עוד מלבדו. פסוק בדברים ד' ל' הם.

אמר רבי חנינא אפילו כשפים.

זאת אומרת שום כוח מעולם לא פועל

מלבד רצונו של הקדוש ברוך הוא.

ואפילו כשפים.

אז הגמרא מביאה מיד מעשה,

שאצל רבי חנינא זה לא היה מילים.

הוא חי ככה.

הוא האמין ככה. הוא הבין ככה.

ולכן המעשה הבא משקף זאת.

הייתה מכשפה אחת

שרצתה לקחת עפר מתחת רגלי רבי חנינא

כדי להמיט אותו על ידי כישוף.

הוא כמובן הרגיש בזה מה היא מתכוונת לעשות. אמר לה, שקו לי,

תיקחי.

בלאו הכי לא תצליחי.

אין עוד מלבדו כתוב.

ועל זה מקשה הגמרא, והה אמר רבי יוחנן. אבל רבי יוחנן אומר,

למה נקרש מנקשפים

שמכחישים פה מליה של מעלה?

זאת אומרת שניתן כוח מסוים לכשפים.

למה הם נקראו כשפים? שהם מכחישים

במליה של מעלה.

מתרצת הגמרא שאני רבי חנינא דנף איש זכות מרובין זכויותיו.

אצל רבי חנינא זה לא עובד.

למה מרובין זכויותיו?

ועכשיו יש קושיה לרב פרידלנדר,

שואל,

יש להבין, הלא אמרו חכמים זיכרונם לברכה בשבת ל״ב,

לעולם על יעמוד אדם במקום של סכנה,

לומר שעושין לו נס.

שמא אין עושין לו נס,

ואם עושין לו נס,

מנקין לו מזכויותיו.

אם כן, איך סמך רבי חנינא על הנס?

זו השאלה.

בהמשך הגמרא מובא עוד

ואמר רבי חנינא

אין אדם נוקף אצבעו מלמטה,

אלא אם כן מכריזים עליו מלמעלה,

שנאמר מאדוני מצעדי גבר הוקננו,

והאדם

מא יבין דרכו.

אז הגמרא מביאה עוד ממרא אחת בשם רבי חנינא,

שאדם לא ייכנס לו אפילו קוץ באצבע למטה,

רק אם ישבו בבית דין למעלה והכריזו עליו מלמעלה.

ויש לבאר

מה הקשר בין שתי הממראות האלה של רבי חנינא, אין עוד מלבדו,

ומהשם צעדי גבר קוננו.

דברי רבי חנינא,

כי אין עוד מלבדו אפילו כשפים,

לא היו מכוונים כלפי המכשפה הזו בלבד,

אלא זה הוגדר בכך המדרגה הרוחנית של רבי חנינא,

שהבין,

חי והרגיש שהכול מהקדוש ברוך הוא.

הכל בכל מכל כל מהקדוש ברוך הוא.

וגם הכוח שניתן לכשפים,

הוא רק,

ורק,

רצון השם.

הקדוש ברוך הוא בהנהגתו את הבריאה,

מנהל אותה באופן של הסתר כזה,

שנראה כאילו יש לכשפים כוח לפעול.

בדעת תבונות הרמחל אומר שזו הייתה אחת מטעויות הגויים,

שהם חשבו שהם יכולים לעשות נגד רצון השם על ידי כשפים.

אבל

כל זה הוא עד שהאדם דבק בקדוש ברוך הוא,

אז הוא זוכה לקבל השגחה מיוחדת ממנו יתברך כמו רבי חנינא.

אם אתה לא אומר את זה מן השפה ולחוץ,

אתה באמת חי ככה ומרגיש ומבין

שאין עוד מלבדו. בכל מצב אתה יודע שרק השם נמצא פה,

ואף אחד לא יכול להזיק ולא להועיל.

רק אם אדם נמצא במדרגה כזו שהוא דבק בקדוש ברוך הוא, כמו שלמדנו בשיעור של הבוקר,

ככה זוכה לקבל השגחה מיוחדת ממנו יתברכנו.

רבי חנינא היה חי עם הידיעה של אפס זולתו.

אין

שום כוח בעולם

זולת הקדוש ברוך הוא.

והוא הגיע לדרגת הכרה אמיתית,

ועל כן לא היו כשפים מסוגלים לשלוט עליו.

ולא היה לו בזה משום סומכין על הנס,

כי זאת הייתה ההנהגה של הקדוש ברוך הוא עמו,

מי שפוטח בשם במאה אחוז.

השם עמו במאה אחוז.

אז ממילא לא צריך נס.

ככה הוא חי, פשוט.

כך גם הממרא הסמוכה

של רבי חנינא. אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן מכניסים הלאה מלמעלה.

כי אין מקרה בבריאה.

הצער הקטן ביותר, גם הוא נגזר מהקדוש ברוך הוא.

אצל רבי חנינא לא הייתה זו ידיעה בלבד,

אלא הוא חי

והרגיש

את העניין של השגחה פרטית,

שעיני השם משוטטות בכל הארץ,

עיניו על כל דרכי איש ובוחן לב

וחוקר כליות.

זאת אומרת, הקדוש ברוך הוא נמצא איתך, אצלך,

במעשים,

בדיבורים,

במחשבות,

רואה הכל בכל רגע. אם אתה מחובר אליו,

דבוק,

גם הוא דבוק אליך.

אז שום גורם בעולם

לא יכול לפגוע בך בלתי רצונו. ולמה שיהיה רצונו שיפגע בך אם אתה דבוק בו?

אז לכן אדם כזה לא חושש אף פעם,

כמו רבי חנינא.

עכשיו נשוב לבאר את דברי הראש שאמרנו בבוקר.

לבטוח בה' בכל לבבך.

פירושו שלא תהיה פינה בלב חסרה מביטחונו.

ביטחון צריך להיות בכל לבבך. פירושו שאין פינה בתוך הלב

שאתה סומך על מישהו אחר או שיש לך איזה הווה אמנה

שאתה תצליח בכוח עצמך ויש לך את הכישורים והיכולות.

לבטוח בה' בכל לבבך זה שלא תהיה פינה בלב החסרה מביטחונו.

ולהאמין בהשגחתו הפרטית.

הביטחון בשם

קשור באמונה בהשגחה פרטית.

זאת אומרת שאתה יודע למה אתה בוטח בשם במאה אחוז כי אתה יודע שהשם משגיח בהשגחה פרטית.

החזון איש

בספרו אמונה וביטחון

הוא מבאר

שביטחון בשם אין פירושו שבטח יהיה טוב

ושכל התוצאות תהיינה כפי שאני חושב ורוצה.

אלא ביטחון בשם זה להאמין שאין מקרה בעולם

וכל פרט ופרט הנעשה תחת השמש הכל בהכרזה מאיתו יתברך.

זאת אומרת זה לא אומר שמי שבוטח בשם יקבל כל מה שהוא רוצה. אני בוטח שהוא ייתן לי מיליארד, תקבל מיליארד.

אתה צריך לבטוח ביטחון פירושו שכל מה שקורה בעולם

וכל פרט ופרט הנעשה זה רק בהכרזה מאת השם יתברך.

ובזה תקיים בלבבך ייחוד השלם.

מהו הייחוד השלם?

אין עוד מלבדו אין שום כוח, עזר

או מזיק

שיכול לפגוע באדם,

רק השם לבדו בגזירתו ובהרשעתו.

והאמין בו

כי עיניו משוטטות בכל הארץ.

הכל בהשגחה מאת השם יתברך ואין שום כוח אחר פועל בבריאה.

ועיניו

על כל דרכי איש.

הקב' לא משקיף מהצד

ומסתכל ורואה מה קורה בעולם ומה קורה עם כל אחד,

אלא הוא מקיים השגחה פעילה ונותן ליבו על כל פרט.

ובוחן לב וחוקר כליות.

הוא בוחן את הפנימיות והמצפון של האדם.

כי מי שאינו מאמין

אשר הוצאתיך מארץ מצרים אף באנוכי אדוני אלוהיך אינו מאמין.

השגחה פרטית

שעיני השם שוטטות בכל הארץ נגלתה לעין כל ביציאת מצרים.

אז ראינו שאני הוצאתיך, אני, אני הוצאתיך מארץ מצרים. זאת אומרת, מה זה הוצאתיך?

ראיתי את כל מה שקורה איתכם וכל מה שעובר עליכם והכול,

וכשהגיע הרגע מהסיבות

שנפרט בהמשך,

אז החלטתי להוציא אתכם מארץ מצרים.

אבל בזמן הגלות של מצרים הייתה הנהגה של הקב' בבריאה,

בהעלמת עין כביכול.

כביכול הוא לא רואה צועקים, משתגעים, כואב להם, יש צרות, הכול.

כאילו אין אף אחד שמסתכל עליהם.

זה היה בגלות.

ולבסוף,

בגלות מצרים נאמר, וידע אלוהיו.

מה זה וידע? עד עכשיו לא ידע.

אלא נתן עליהם לב,

ולא העלים עיניו, אומר רשי.

מה זה נתן עליהם לב? דעת.

וידע אלוהים דעת, דבקות פנימית.

לא העלים את עיניו.

מה הפירוש לא העלים? אז למה עד עכשיו? ומה היה עד עכשיו?

היה אז הסתר עצום.

מררו את חייהם בעבודה קשה.

השליכו את הילדים ליוור.

אמנם היה להם פרק זמן,

86 שנה לפני הגאולה, היה להם פרק זמן

של השגחה בעין.

אז זרח פתאום אור גדול.

מרים נולדה והיא התנבאה על עידת משה רבנו וההצלה הייתה

על ידי בת פרעה שמסרה אותו ליוכבד.

ואחר כך שבה הסתר עוד פעם.

משה נאלץ לברוח ונעלם מהם עד 80 שנה.

הוא הגיע לפני פרעה בגיל 80. והיה ריבוי צרות,

ובינתיים בזמן הזה לא התרחש כלום.

אז היה הסתר עצום.

בינתיים מרררו את חייהם בעבודה קשה, השליכו ילדים ליאור.

ובגלות מצרים, בגלות לא הייתה נראה השגחה פעילה מאיתו יתברך.

אלא כאילו הוא לא משגיע.

למה? כי על כן היו ישראל משוקעים בעבודה,

ולא הייתה תורה,

ולא היו ישראל אומה נבדלת בחוקותיה ומצוותיה כיום הזה,

ולא היו בני האדם מכירים שמו של האדון ברוך הוא כלל ועיקר.

ואז נראה שהכול היה כביכול מכוסה,

כאילו לית דין ולית דיין.

זאת אומרת,

כתוב שהקדוש ברוך הוא בא ולקח את עם ישראל גוי מקרב גוי,

כמו תינוק

עובר בתוך הבטן

של אימא שלו,

והוא בא, הקדוש ברוך הוא, והוציא אותנו מתוך

מצרים שאנחנו היינו בפנים,

כעובר בתוך מעי אימו.

זה אומר שהיינו מעורבים ממש עם המצרים, הללו עובדי עבודה זרה, והללו עובדי עבודה זרה, ממש

לא ניכר כמעט שום דבר חוץ ממה שאמרו חכמים שלא שינו ולא שינו.

אבל זה נקרא שכאילו היה מכוסה הכל כמו עובר שהוא מכוסה בבטן אימו.

אין הכוונה שהשם יתעלם כביכול,

אלא רק שהוא לא הגיב באופן פעיל.

אמנם הוא הצטער עימהם על כל פרט,

כתוב בישעיה בכל צרתם לא צר,

וכמו שכתוב בתהילים, אמו אנוכי בצרה,

וכתוב שמתחת רגליו כמעשה לבנת הספיר,

והיא הייתה לבנה הזאת

לפניו בשעת השעבוד לזכור צרתן של ישראל שהם משועבדים במעשה לבנים, אומר רשי,

ואפילו בשעת הקרבה והרוממות הכי גדולה במתן תורה שהיה בבחינת פנים בפנים,

מה יראו את אלוהי ישראל,

ושמה כעצם השמיים לתואר

גם כן הייתה לבנת הספיר,

אפילו אז הוא זוכר את הלבנה כציור חי של השעבוד,

כי אצל הקב' ברוך הוא הכל בהווה,

ואפילו בשעת שמחה לא נחלש הצער.

אבל בתוך ההסתר הגדול הזה

היה לעם ישראל אתגר גדול לאמונה,

ובזכות האמונה זכו לחיזוק ונחמה.

מה קרה?

כאשר פנו אל אדוני,

מיד השתנתה הנהגה,

ככתוב, ויהי בימים הרבים ההם, וימות מלך מצרים,

ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו.

יש מסבירים, וימות מלך מצרים,

שהוא נצטרע במצורע שהוא כמת, והיה רוחץ את בשרו

על ידי שחיטת שלוש מאות ילדים.

וייאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו. יש מפרשים שזה היה בגלל שהוא מת ממש,

ופחדו עכשיו מי יקום, וכולי, ודי, די, די, די, לא יכולים.

וייאנחו בני ישראל,

ויזעקו.

כאשר מצד עם ישראל הייתה ידיעה

כלשהי בקב' ברוך הוא,

מיד אומר רש״י, שמתי לב להתבונן ולדעת את מכאוביו,

ולא העלמתי עיניי,

ולא אאטום את אוזני מצעקתם.

אז החלה השגחה מיוחדת עליהם,

כי בתחילה ימסתיר פניו מהם,

והיה לאכול.

ועתה שמע אלוהים את נעקתם,

וראה אותם לומר שלא הסתיר פניו עוד מהם,

וידע את מכאובם,

וכל הנעשה להם,

ואת כל הצריך להם. זאת אומרת,

למה חיכה בעצם הקב' ברוך הוא? שיפנו אליו.

אם אתם

מבקשים רחמים מהמצרים, מבקשים טובות מזה,

מבקשים פה ושם, אתם לא מרימים עיניים למעלה לקרוא לאבא שבשמיים.

אז הוא כביכול, כביכול מתעלם.

הוא יודע מה קורה, אבל מתעלם כאילו.

כואב לו, אבל הוא מחכה שאתם תקראו לו.

זאת אומרת,

עם ישראל, ברגע שקראו לשם,

אז כתוב, ויזכור אלוהים את בריתו.

מה זה ויזכור אלוהים את בריתו?

אף על פי שנשלם הזמן שנגזר עליהם,

לא היו ראויים להיגאל,

אלא מפני הצעקה

קיבל את תפילתם ברחמיו, אומר הרמב״ן.

רק אז הופעלה בריתו.

זה הבחינה, ויזכור.

זאת אומרת, ויזכור את אברהם, את יצחק ואת יעקב.

הכול הזכיר כל אחד לחוד, כי כל אחד כשלעצמו היה כדאי.

ובכל זאת,

לא הועילו האהבות

עד שהתפללו.

זאת אומרת, רק אחרי התפילה, אומר הספורנו, יזכור את בריתו.

חייבים לפנות לקדוש ברוך הוא בכל העת.

חייבים.

מי שרוצה קשר ולהיות מושגח,

צריך לפנות לקדוש ברוך הוא בכל העת.

התימניות של פעם היו מדברות איתו במטבח כל רגע.

על כל דבר.

צריכות צנון מדברות איתו. צריכות זה, כל דבר מדברות איתו.

כדי שהגאולה תצא לפועל,

היה צורך להמשיך ולחזק את ישראל בידיעת ההשגחה של הקדוש ברוך הוא.

ולכן,

מה שלמדנו בשיעור הקודם, היה צריך משה להודיע בפני בני ישראל את כל שלבי הגאולה מראש.

הוצאתי אתכם והצלתי וגהלתי ולקחתי.

מה המטרה בידיעתם?

כי אני אדוני אלוהיכם.

באופן פרטי, אני אדוני אלוהיכם.

עליכם לדעת זאת בידיעה פעילה

בלי סך הדעת,

כמו שלמדנו בשיעור הקודם.

כי אני אדוני, מה אתם צריכים לדעת? כי אני אדוני המוציא אתכם

מתחת סבלות מצרים.

ככל שתגדל הידיעה הזאת,

אז באותה מידה יפעיל הקדוש ברוך הוא את הנהגתו העל-טבעית

שהייתה ביציאת מצרים.

אם כן,

יציאת מצרים לימדה אותנו שיעור נפלא כיצד עיני השם משוטטות בארץ.

מצרים קיבלו עונש מדויק מידה כנגד מידה

בעשר המכות

ובקריעת ים סוף.

וחכמים זיכרונם לברכה העריכו בתיאור פרטי עונש עשר המכות,

והראו כיצד כל מכה ומכה

הייתה כעונש על צרה המיוחדת שאירעו לעם ישראל,

וכנגדה נענשו המצרים במידה כנגד מידה.

ואז זכו לראות איך הקדוש ברוך הוא מגיב

על כל פרט,

ואיך הכל מושגח,

מאיתו יתברך.

אז עכשיו אני עושה הפסקה,

ואני מראה לכם את ההשגחה האלוקית

בעשרת המכות.

כל עשרת המכות מידה כנגד מידה.

דם,

ממי אור נהפכו לדם.

דבר ראשון, עונש

על שהמצרים השליכו את ילדי ישראל ליאור.

שפכו דם.

שתיים,

משום שביטלו את הנשים של עם ישראל מטבילה,

ולא היו יכולים לשמש, כי רצו לבטל אותם מפריה וריבייה.

שלוש,

פרעו היה רוחץ בדם של תינוקות כל יום

שלוש מאות

כדי להתרפא מצרעתו.

לכן הם לקו במכת דם,

לפי שהיו שותפים ברצח ילדי ישראל.

וכמו שהילדים היו מתים בתוך היאור,

ככה דגה אשר בהיאור מתה.

צפרדע.

הצפרדעים נכנסו לכל מקום.

דבר ראשון, נענשו בצפרדעים

כי המצרים ראו את ישראל בדימוי שלילי

על זה ותמלא הארץ אותם. כמו שרואים את החרדים, והגזמתם כמה אתם יולדים,

מה אתם משריצים ילדים?

ותמלא הארץ אותם, אז הצפרדעים מילאו את כל הארץ.

לפי חכמים זיכרונם רחץ, צפרדע אחת הייתה, ותעלה צפרדע.

וכל פעם שהכו אותה, השריצה עוד צפרדעים.

וזה היה כנגד מה שנאמר על ישראל,

וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ.

מענים את ישראל,

מתרבים עוד יותר.

כל אישה יולדת שישה בקרס אחת.

נותנים מכת צפרדע אחת, יוצאים עוד צפרדעים.

בדיוק מה שעשו לישראל, קיבלו.

וגם,

כאשר יענו אותו, אמרנו כן ירבה וכן יפרוץ. דבר שלישי, משום שהמצרים

הכריחו את ישראל לאסוף להם שקצים ורמסים.

אז זאת אומרת, הקדוש ברוך הוא, הוא הביא עליהם את כל הצפרדעים.

אתם אמרתם לאסוף, אז אני אספתי לכם כבר,

שלא יצטרכו ישראל לאסוף. אני אאסוף לכם את כל הצפרדעים.

מלא לכם את כל מצרים.

דבר רביעי,

במכת צפרדעים היה צעקות גדולות, שאפילו משה לא שמע את עצמו יצא מחוץ למצרים בשביל לדבר עם השם.

ויצעק אל השם, כתוב. למה?

מרוב הצעקות של הצפרדעים הוא לא שמע.

גודל הצעקות של הצפרדעים לא היה יכול אחד לדבר עם חברו.

במה המידה כנגד מידה פה.

בשעה שבנות ישראל

היו יולדות,

היו פוחדות לצעוק.

למה?

היה להם צעירי לידה.

הם לא רצו שהמצרים ישמעו את הזעקות,

כי אז ידעו שהם ילדו, ויבואו ויקחו את הילדים להשליך ליאור.

אז הם נמנעו מלצעוק.

כאשר אדם רוצה לצעוק ולא יכול, הצער גדול פי כמה וכמה.

וכנגד צעקת בנות ישראל

וגם הדמעות

על ההריגה של הבנים,

היו אלה שלא צעקו

בלידה. והיו כאלה שצעקו

בגלל שלקחו את הילדים להריגה.

אז היו צועקות,

צועקות

בנות ישראל על הילדים,

כנגד זה באו הצפרדעים וצעקו גע גע גע גע גע גע גע גע

כינים

העונש הזה על המצרים,

כיוון שהם ראו את עם ישראל כשרצים וישרצו

אז השם מביא עליהם את השרצים, את הכינים

דבר שני,

הם היו משעבדים את ישראל לתעתע את עפר הארץ

אז השם מביא להם כינים שמילאו את כל הארץ,

ואז אי אפשר לתעתע,

אז יכולים הישראלים לנוח

דבר שלישי,

היו נכנסים בתוך העיניים והגוף שלהם כל הכינים,

למה?

כי הם מנעו מעם ישראל להתקלח

דבר רביעי

כל כך היה מגרד למצרים

שהיו הולכים ומתגרדים על הקטלים והדם שלהם זורם

והעור יורד מהבשר מרוב הגירודים

ולמה זה?

מידה כנגד מידה

כנגד מה שזב דמם של ישראל בשעה שהיו יוצאים למדבר לקושש קש לתבן.

המצרים החליטו יום אחד

לא נותנים בהוראה של פרעה,

אין יותר לתת להם, שהם ילכו לקושש.

מזה נשפך הרבה דם היהודי, מהמאמצים והכול.

אז השם גרם להם גם כן שיזל דמם

באופן הזה.

הכינים היו מעפר הארץ,

כיוון שהמצרים מררו את חיי בני ישראל בחומר ובלבנים

ובכל עבודה בשדה.

ובעבור שנתנו עמלם ועוניים בעפר האדמה,

ציווה הקדוש ברוך הוא להכות

את הארץ,

שהוא היה עמל וכעס לישראל,

ולכן זה נהפך לכנים.

ערוב.

פרעות דרש מהן ילדות להרוג את הזכרים.

מה הן ענו לו? כי חיות הנה.

נמצא שהמצרים הכריחו את נשי ישראל ללדת בסתר

כמו חיות.

אז כעונש,

השם שלח להם חיות רעות במצרים.

זה הערוב.

עוד סיבה,

הם היו שולחים את ישראל לצוד חיות.

לך תביא לי אריה שני זאבים ואחד פיל.

מה הכוונה הייתה? לצער את ישראל, להפחיד אותם.

הם צריכים לחזור עם זה.

וגם היו עושים אותם רועי צאן,

פרות וכבשים.

והיו מכריחים אותם לבשל בשר וחלב ביחד.

לכן באו החיות בערבוב,

כולם ביחד.

והיו יודעים להבדיל בין המצרי ליהודי. מה ביקשת? חיפשת אריה? רצית פיל?

רצית נמר.

באנו, הגענו.

הגיעו לשם ובערבוף.

ערוב מלשון מעורב.

עריות, נמרים, דובים, זאבים, נחשים, עקרבים.

כולם באו על המצרים וטרפו אותם.

דבר נוסף, הערוב היה נכנס לבתי מצרים, נושך, טורף וחומס את הבנים שלהם.

למה?

כיוון שכל אחד מהמצרים היה משעבד את עם ישראל כרצונו.

נכנס לבית של היהודי,

לוקח את הבן או את הבת לעבודה שלו בלי לשאול, בלי כלום.

ולכן בא ערוב לבתים שלהם ועשה כרצונו.

גם הוא לקח להם את הילדים והכל בלי לשאול.

כתוב שהיו הולכים,

היו שולחים את הישראלים ללכת לטייל עם הילדים בגינה.

בעיה באה

כל הערוב, כל המיני חיות,

ולוקחים את הילדים של המצרים ולא נוגעים ביהודי, בישראלי שעובר שם.

מכת דבר.

מה הטעם של הדבר?

היו משעבדים אותם לרעות את הצאן

ולא מאפשרים להם זמן לרעות את הצאן של עצמם, של ישראל.

והכוונה הייתה שייעדרו כמה שיותר מהבית ויתבטלו מפריה וריבייה. כל הזמן הם פחדו פן ירבה.

וגם היו משתמשים בישראל במקום סוסים לחרוש בשדות שלהם.

זאת אומרת,

לוקחים אותם בתור שור,

חושרים אותו למחרשה, סוס לחרוש,

משתמשים בהם בבני אדם כמו שבסין שם, עם הריקשה.

אנשים רצים ולוקחים בני אדם.

דבר נוסף,

המצרים היו גוזלים את הבקר והצאן והמקנה של ישראל,

ואף אחד לא היה אומר השם.

אף אחד לא עומד להגיד, תשיב לו את מה שאתה לוקח, לא יפה, מה אתה עושה?

ולכן מידה כנגד מידה,

המכה הזאת, דבר, המיטה את כל המקנה של הצאן והבקר ששייך למצרים,

וממקנה בני ישראל לא מתו אפילו בהמות חלשות וחולות שעומדות למות בזמן מכה זו.

זאת אומרת, היה קורונה,

ופגע רק במקנה,

בבקר ובצאן של המצרים.

והטעם הוא שלא יאמרו שגם אצל ישראל יש דבר.

זה מה שציינתי בדרשות הקודמות,

שהפעם הקדוש ברוך הוא מראה שזה לא בבהמות הדבר,

אלא באנשים וגם בישראל.

זאת אומרת, אחרון אף עלינו הוא גדול.

מכת שחין.

החרטומים,

אמרו לפרעה, אל תתרשם מהמופתים שמשה עושה,

אנחנו גם יכולים לעשות.

לכן הם אכלו את החרטומים.

גם החרטומים קיבלו שחין.

מה זה היה שחין?

מכת שחין

זה לח מבפנים ויבש מבחוץ.

זאת אומרת, זה פצעים מוגלתיים כאלה, אבל

בחוץ זה יבש, אבל לח מבפנים, כמו פרונקלים.

זה כואב.

ולא יכלו להתקלע, לא בחמים ולא בקרים.

דבר ראשון, משום שהיו מונעים מעם ישראל להתקלע.

וגם מנעו את ישראל מתשמיש.

לכן, הם נענשו להיות מוקש חין, ואז אשתו של המצרי פורשת מבעלה,

כי יש לו אבעבועות של מצורעים.

אתה רצית למנוע את ישראל מתשמיש? גם אתה.

והמצרים היו משתעבדים בעם ישראל

בתשמישים של ביזיון.

היו מבקשים מהישראלי שירחץ את המצרי וינקה לו את הגוף.

וזה הקנה מידה שהביא עליהם את השחין,

והיה גורם להם למצרים פצעים במוגלות,

ולא יכלו לרחוץ את הגוף לא בחמים ולא בקרים.

ועוד סיבה,

המצרים היו מחרפים ומגדפים את בני ישראל.

היו אומרים להם, סורו טמא.

כמו שכתוב, לא יאכלו למצרים לאכול את העבריים לחם.

והישראלים היו טמאים בעיניהם, כמו שאומרים בערבית, נג'יס.

לכן היו העונש שלהם כולם מוקש חין,

כי מי שמוקש חין טמא יקראו לו,

ואין מי שמתקרב אליו כי זו מחלה מידבקת.

ברד.

כתוב שפרעה לא ידעה את יוסף.

פתאום הוא לא ידע את יוסף.

יוסף הושיע לכם את התבואה, הציל אתכם ברעב.

אה, אתה לא מכיר אותו?

עונש.

הברד ישמיד לכם את התבואה.

סיבה,

היו מכריחים את בני ישראל לזרוע צמחים ועשבים

גם כשלא צריך, העיקר לשעבד.

לכן ירד ברד בחוזקה ושבר להם את כל התבואה.

דבר נוסף, המצרים היו רודים ומכים את בני ישראל

להשלים את מכסת העבודה.

לכן הביא הקדוש ברוך הוא את מכת הברד,

והברד ירד על הראש שלהם בכוח גדול.

הם היו מכים את ישראל באבן או באגרוף

ונותנים בקולם עליהם, צועקים עליהם,

בכל חירופים וגידופים.

לכן הביא עליהם ברד של אבטיחים,

אבנים מן השמיים,

והביא עליהם רעש גדול, רעמים חזקים מאוד,

שהיו מצערים אותם לאומם ולאבדם,

כנגד שהיו צועקים על ישראל מידה כנגד מידה.

הרבה.

המצרים תיעבו את בני ישראל,

ראו אותם כשרצים,

לא מוכנים לאכול איתם בשולחן אחד.

לכן הקדוש ברוך הוא שלח על המצרים את הארבה,

שכילה להם את כל הירק.

גם אתם לא תאכלו שום דבר.

המצרים אילצו בכוח את בני ישראל לחרוש בשדות, לזרוע תבואה ולטע כל מיני עצים.

כדי שלא יענו ממה שחייבו את ישראל באונס,

הקדוש ברוך הוא הביא את הארבה ואכל להם את הכל

ולא נהנו משום דבר שישראל עבדו להם.

לפי שהמצרים היו גוזלים את התבואות שלהם שבשדה,

הביא עליהם הרבה.

אכל להם את כל עשב הארץ ואת כל פרי העץ ולא השאיר להם כלום.

מכה תשיעית חושך.

מה הטעם?

מפני שהיו מעבדים את ישראל בעבודת פרך.

והיו עובדים כל היום עד מאוחר בלילה

וגם היו קמים בבוקר עוד לפני שאיר היום לאסוף תבן ללבנים

וגם

היו כופים את בני ישראל לשאת לפניהם אבוקות בלילה כדי להעיר להם.

כל ישראלי היה פנס למצרי שהולך בלילה.

וגם

היות שישראל היו בגלות מצרים בחושך ואפלה,

כמו שכתוב במחשכים, הושיבני כמתי עולם,

לכן הקדוש ברוך הוא דן את המצרים בחושך,

ולכל בני ישראל היה אור במושבותם.

מכת בכורות,

כיוון שהקדוש ברוך הוא ציווה לפרעה לשחרר את בני בכורי ישראל,

ומשום שהוא היה הורג את הילדים, לא משחרר, הורג ילדים של עם ישראל,

שהם בני בכורי ישראל, נענש

והנה אנוכי הורג את בנך בכוריך במכת בכורות להרוג את כל הבכורות, לא רק של האימא,

גם של האבא. זאת אומרת, לאישה, עד יכולים היו למות

11 בחורים.

אחד זה שלה, הראשון שיצא ממנה,

ועוד

מכל אלה שבאו איתה במגע

בלי שהבעל ידע.

אז זה בכור של ההוא,

זה בכור של ההוא, ובכור של ההוא.

כל הבכורים מתו.

אז יש מפרשים, הרב פרידלנדר מפרש,

שמצד אחד

הקדוש ברוך הוא עבר במצרים והיכה מכת בכורות.

את מי הוא הכה?

את הבכורים של הגברים,

שאף אחד לא ידע

שזה בעצם בכור של אדם זר.

והמשחית שהכה,

זה הכה את אל הידועים והמפורסמים, כי יש פסוקים שלכאורה סותרים,

שהשם הכה,

שרק אני עובר בארץ מצרים,

והכיתי כל בכור,

ומצד שני,

ולא ייתן את המשחית להכות.

למה?

מה זה לא ייתן? לא ייתן באלה, אבל באלה כן ייתן.

בסיכום, מכאן רואים שכל מה שקורה בעולם,

הכל מכוון מידה כנגד מידה.

שום דבר לא אקראי.

כמו שאמר יתרו, כשראה את כל זה, אמר, ובדבר אשר זדו עליהם,

כל הדברים שהם זדו עשו במזיד נגדם,

על זה שילם להם מידה

כנגד מידה.

ובקדרה שבה בישלו, בה נתבשלו.

וכן יאבדו כל אויביך ישראל.

אם כן, כל מה שקורה לאדם זה בגלל מעשים שלו.

ודע מה למעלה,

זה ממך.

טוב, זה היה מאמר מוסגר, בשביל שנבין מה שנאמר פה בקיצור.

אז אני חוזר עוד פעם.

יציאת מצרים, הלימוד

והשיעור הנפלא,

איך עיני השם שוטטות בארץ.

מצרים קיבלו עונש מדויק מידה כנגד מידה

בעשר המכות וגם בקריעת ים סוף.

החכמים העריכו בתיאור פרטי עונש עשר המכות, כמו שלמדנו,

והראו כיצד כל מקור מכה הייתה כעונש על צרה מיוחדת שהראו לעם ישראל

כנגדה, נענשו המצרים מידה כנגד מידה.

ואז זכו לראות כי יש תגובה על כל פרט

והכל מושגח מאיתו יתברך.

וכן בתביעת המצרים בים

מובא בחכמים, זיכרונם לברכה, שכל אחד מישראל

ראה את העונש למצרי שלו.

הרשע צף

ועלה כקש.

והיה עולה ויורד.

זאת אומרת,

בלה בלה בלה בלה בלע מים זה בקושי זה הולך למות ומצער אותו הקדוש ברוך הוא.

לכן אומרים מיכה מוכה באלים

מי כמוך בהתחלה מיכה מוכה עוד כשהוא היה קצת מעל המים היה אומר מיכה מוכה אפשר להגיד ככה

אחרי זה זה נכנס לו מים לפני

אז על המצבים האלה שהם היו כמו קש

אומרים מיכה מוכה

באלים אדוני, מי כמוך נהדר בקודש.

הכשרים יותר במצרים צללו,

זאת אומרת הכשרים הבינוניים ירדו כאבן

והכשרים צללו כעופרת, זאת אומרת מתו בבת אחת ואין להם פחות צער במיטה.

באותה שעה ראו בבירור כיצד לא נעלם שום פרט בבריאה שאינו מושגח על ידי השם.

זאת אומרת, הקדוש ברוך הוא גם דן את המצרים,

כל אחד לפי גודל הצער שציעה ארץ ישראל.

ככה הוא גם נענש.

ממשיכים

עם מה שאמר הראש,

ואין זה ייחוד שלם

שאם אינו מאמין בהשגחה פרטית שנתגלתה ביציאת מצרים,

אז זה אומר שהוא עדיין מאמין בעוד איזה כוח ויכולת של השתדלות, חס ושלום.

כי זהו סגולת ישראל על כל העמים.

אפילו שיש גויים שמאמינים בשם,

אבל ההשגחה הפרטית של השם זה רק מעלה לישראל מיוחדת.

גוי

לא מסוגל להגיע לאמונה שכל פרט ופרט הוא יד השם.

אפס זולתו הוא לא מכיר.

תגיד לאמריקאים ששום דבר, כל הכוח שלהם וכל הטנקים והמטוסים

וכל פצצות אטום והכל זה הכל חרטה ברטה זה קש.

אין לזה שום משמעות אם השם רוצה לנטרל אותם,

ששום דבר לא יעבוד ולא כלום. נתק להם את החשמל,

נעשה להם זה, שום דבר לא יוכלו לעשות.

הם לא יאמינו בזה.

הם לא יאמינו בזה.

הם לא יכולים להאמין אפס זולתו.

רק השם ואין אף אחד ולא צריך לעשות שום דבר.

לא.

יהודי כן יכול.

מצב שהטבע אינו

אלא הסתר

ובתוכו פועל השם יתברך,

גוי לא מוכן ולא מסוגל להבין.

לכן אומר הראש, כי מי שאינו מאמין באשר הוצאתיך מארץ מצרים

על ידי השגחה פרטית להתבונן בדיוק מה קיבלת, מה עשו לך,

ולשלם לכל אחד בדיוק מה שמגיע לו,

מי שלא מאמין בזה באפס זולתו ואין עוד מלבדו,

אפילו באנוכי אדוני אלוהיך, אינו מאמין.

האמונה השלמה בשם

היא להאמין שהשם הוא אלוהיך,

אלוהים פרטי שלך,

משגיח עליך,

וזה מורה על השגחה פרטית.

אז אם אתה לא מאמין באשר הוצאתיך,

שזה היה בהשגחה פרטית על כל פרט ופרט,

גם באנוכי אדוני אלוהיך אתה לא מאמין.

האם בן עזרא עונה בתשובה לריהל

רבי יהודה לוי, מדוע לא פתחה התורה,

למה הקדוש ברוך הוא לא פתח בעשרת הדיברות,

באנוכי אדוני אלוהיך אשר בראתי שמיים בארץ?

מה יותר גדול, יציאת מצרים

או בריאת שמיים בארץ?

לכאורה בריאת שמיים בארץ, את כל הבריאה כולה.

אז למה לא פתח בזה ואמר אנוכי אדוני אלוהיך,

שלך של עם ישראל,

אבל תדע שאני בראתי שמיים בארץ?

התשובה היא,

שעיקר הדיברה הראשונה, אנוכי אדוני אלוהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים,

זה לא בא להורות אמונה כללית בשם שהוא בורא העולם,

אלא אמונה בהשגחה פרטית

על כל פרט ופרט,

כמו שכתוב אני אדוני בקרב הארץ,

ואין כמוני בכל הארץ.

כל מכה ומכה שקיבלו המצרים,

פרק מיוחד בסוגיה גדולה זו,

לדעת שאני אשם בקרב הארץ.

נמצא שאת האנוכי אדוני אלוהיך לומדים דווקא

באשר הוצאתיך מארץ מצרים.

זוהי סגולת ישראל על כל העמים,

שאנחנו מאמינים באמונת הייחוד השלם שאין עוד מלבדו שום כוח בעולם.

זוהי האמונה בהשגחה פרטית,

וזה ההפך מטבע וההפך מכוחי ועוצם ידי.

וזה יסוד כל התורה כולה, שנאמין בזה,

כמו שבא חבקוק ויחמידן על אחת, וצדיק באמונתו יחיה.

אבל בהשגחה פרטית, ואין עוד מלבדו.

זה באה התורה ללמד.

האמונה בהשגחה פרטית,

והכול

והכול

והכול

תלוי במעשינו

על ידי קיום התורה והמצוות שלנו,

ככה פועל העולם כלפינו וכלפי כולם.

וידועים דברי הרמב״ן, סוף פרשת בו,

שאין לאדם חלק בתורת משה רבנו עד שנאמין בכל דברינו ומקרנו שכולם ניסים.

אין בהם טבע

ומנהגו של עולם,

אלא

אם יעשה המצוות,

יצליחנו שכרו,

ואם יעבור עליהם,

יכריתנו עונשו.

מי מנהל את הכל? מי גורם לכל? אנחנו,

בתורה ובמעשים שלנו.

אתה עושה מצוות?

תצליח ותקבל שכר. אתה עובר על המצוות?

מחרית אותו העונש.

הכל זה היסוד של התורה.

למסקנה כרגע,

ההשגחה הפרטית

שאדם זוכה

או האומה זוכה,

היא פעילה באותה מידה שבה רואים בני ישראל את ההשגחה

ומודעים להשגחה פרטית בייחוד השלם.

כמו שאמר הראש, ולמדנו אותו בשני השיעורים,

כאשר אנחנו במצב של אי-דבקות

וחוסר מודעות,

אין הקדוש ברוך הוא מראה השגחתו, חס ושלום.

ואז נראה כאילו יד הטבע שולטת,

חלילה.

אז מה לעשות?

ככל שנתחזק יותר באמונה של ההשגחה,

באותה מידה נזכה,

והקדוש ברוך הוא יראה לנו את השגחתו המיוחדת הפרטית.

וזה בכל קוראנו אליו.

ובזכות האמונה הזאת

יצאנו ממצרים.

כתוב ויאמן העם,

ויאמינו באדוניו ובמה שעבדו.

ועלינו להחזיק בדבר הזה ולקנות את זה בנפשנו.

איך עושים זאת?

כמו עכשיו,

על ידי שמתעמקים ולומדים את הפרשיות האלה של יציאת מצרים.

ואם עושים כך, השם יהיה בעזרנו, תמיד בהשגחה פרטית.

שיעור הבא כהמשך,

עוד דקות ספוריות.