הקרבת קרבן הפסח | הרב אמנון יצחק

- - - לא מוגה! - - - 

כל הכבוד ש...

בטוחים וטיפולים כלל. אמן. אמן.

סדר קורבן פסח בזמן בית-המקדש.

מרובים היו האוכלוסין שעלו לרגל לירושלים לחג המצות,

משאר הרגלים,

שבכל הרגלים העלייה לירושלים יש בה שלוש מצוות עשה,

מצוות ראייה,

מצוות חגיגה ומצוות שמחה.

נפרש אותם בהמשך.

בחג הזה ישנה גם מצווה הקרבת קורבן פסח ב-14 לחודש,

ומצווה זו היא כוללת,

ויש בה הרבה פרטי מצווה.

מצוות עשה ומצוות לא תעשה.

בתוך המצווה הזאת של הקרבת קורבן פסח.

בשאר הרגלים, אם עבר אדם ולא עלה לירושלים,

כתוב שלוש פעמים בשנה ייראה כל זכורך,

אם אדם עבר ולא עלה לירושלים, בשאר רגלים,

דהיינו בסוכות ובשבועות,

לא כתבה התורה עונשו.

כשם שלא פורש בתורה עונש המבטל כל מצוות עשה אחרת,

חוץ ממילה

שעונשה כרת,

זו מצוות עשה,

ביום השמיני ימול בשר עור לתום.

אבל אין לנו עונשים על מצוות עשה שכתובים בתורה חוץ ממילה ופסח.

באילו המבטל בזדון מצוות עשה זו של הקרבת קורבן פסח במועדו,

עונשו מפורש בתורה, העונש החמור כרת.

הוא מת בין גיל 50 ל-60.

בכל הרגלים

אין העלייה לרגל של הנשים חובה עליהן,

ובקורבן פסח גם הנשים חייבות כאנשים,

ואף על פי שהן פטורות משאר מצוות עשה שהזמן גרמן.

כל מצווה שתלויה בזמן,

נשים פטורות בדרך כלל. יש יוצאים מן הכלל, מעט.

פה,

אפילו שזו מצווה שבאה בזמן, ולכאורה הן צריכות להיות פטורות,

פה הן חייבות.

לפיכך,

רב מאוד ההמון

החוגג

שעלה לירושלים לחג הפסח יותר מלשאר הרגלים.

מיליונים.

מיליונים עולים לירושלים.

עם ישראל מצטופף בירושלים.

אמרו חכמים,

מה צבי זה אין עורו מחזיק את בשרו?

אחרי שאתה מפשיט את הצבי

מהעור,

אם תרצה להחזיר אותו על הצבי,

לא חוזר.

אף ארץ ישראל, בזמן שיושבים עליה,

מרווחת.

בזמן שאין יושבים עליה, מקווצת.

וכן אתה מוצא בירושלים,

שכל הרואה אותה היום בתחומיה,

מה זה ירושלים?

זה העיר

תוך החומות.

זה ירושלים.

לא ירושלים רבתי היום מסביבותיה.

רק בתוך החומות.

זה ירושלים.

כל מי שרואה אותה היום בתחומיה,

מטמיע ואומר, האח ייכנסו בה בשעתו?

אלפי רבבות עולי רגלים על כל המון תושביה,

כהנים, נמיים, ישראלים.

וכיצד ילינו בה?

איפה יש מקום לישון?

וכיצד חגגו בתוכה? איך אפשר לזוז?

ואיך נכנסו כל אלה בעזרה בשעת שחיטת הפסח?

והלא צר המקום הזה עתה מאכיל אפילו כמספר הזה של קנים.

אם תרצה לכניס שם קנים.

במספר האנשים לא ייכנסו.

קנים.

מה שטח העזרה, אתם יודעים?

135 המעל, 135 המעל,

זה 70 מטר בערך על 70 מטר.

מאות אלפים יכולים להיכנס?

אלא

שבזמן שישראל ישבו על אדמתם והקדוש ברוך הוא השרה שכינתו בירושלים,

לא אמר אדם, צר לי המקום שאלין בירושלים,

או צר לי המקום שיכנס בעזרה.

המקום צר, אין מקום להיכנס.

צריך למקום להיכנס.

אף על פי כן,

אין חכמים מונעים דבר זה בין הניסים

שהיו במקדש.

לא מונעים את זה כנס אפילו,

שכן זוהי סגולתה של ירושלים,

וזה טבעה

שמקום יש בה עבור כל בניה,

מקרוב ומרחוק.

כל זמן שהם באים לירושלים,

ונכנסים לעזרה.

יש מקום, אין הגבלה.

מעט,

המחזיק את המרובה.

וכשאין הם באים,

באותה שעה מתקבצת ירושלים.

במקום המקדש נראה צר מאכין,

שלא כסגולתם ולא כטבעם,

של ירושלים ושל בית המקדש.

כל זה למה?

שלא יבואו זרים לשם.

כי ירושלים זה כל ירושלים.

עזב אותך, מה אתה מדבר? חצר אצלי בבית כבר יותר גדולה. מה אתה?

יש לי דונמים.

במונסי, מה קרה לך?

כדי שלא יבואו זרים לשם ולא ימצאו במנוח.

פעם אחת ביקש אגריפס המלך

לדע כמה מניין אוכלוסין שבירושלים.

אמר להם לכהנים,

הפרישו לי קוליה אחת מכל פסח ופסח.

מכל קורבן פסח תפרישו.

הפרישו לו 600,000 זוגות של כליות.

כפליים כיוצאי מצרים.

זאת אומרת,

זה קורבן פסח.

ועל הקורבן

יש בני חבורה.

אתה הבאת כבש?

כמה יכולים בני חבורה להיות,

להשתתף?

אדם חייב לאכול את הפסח בחבורה. הוא לא יכול לאכול אותו לבד.

נגיד אתה מביא כבש לעצמך לבד ואתה יכול גם לאכול את כולו.

כי אחרי חצות לא משאירים אותו.

באש יישרף.

אז

אפילו לא צריך, הדין הוא שיהיה בחבורה

וכמה יכולים להשתתף, עד כדי שיהיה לכל אחד כזית בו.

כמה כזיתות, 30 גרם בערך, יש בכבש?

יש מספיק, כן?

אז תכפילו את מספר בני החבורה, כפול המספר הזה.

ואין לך כל פסח ופסח שלא היו עליו מנויים יותר מעשרה.

אז פעמיים יוצא,

זאת אומרת מיליון 200 כפול עשר,

12 מיליון.

כי אין לך,

זה במינימום,

כי אין לך פסח ופסח, זאת אומרת קורבן פסח וקורבן פסח, שלא נמנים עליו לפחות עשרה בני החבורה.

זאת אומרת, 12 מיליון.

תנר בחייה, אפילו 40 ואפילו 50. לפעמים 40 ו-50 איש נמנים,

אז תכפיל עוד.

אז זה יכול להגיע,

נגיד אפילו רק עוד כפול, 24 מיליון.

איפה כל אלה נכנסו?

לאן הם נכנסו?

בר קפרה אומר אפילו 100.

יכולים להיות בני החבורה על שא.

כולם צריכים להיות שם, חוץ ממי שהוא טמא,

אז לכן הוא לא מקריא בגלל טומאתו,

או מי שהיה בדרך רחוקה ובשבילו יש פסח שני.

חודש אחרי,

בי' אייר,

יש פסח שני לאלה שהיו טמאים או בדרך רחוקה ולא יכלו להגיע.

נכון.

עכשיו תשמעו דבר מדהים.

אני אומר ליהודים שהם חייבים להגיע לפה להתפלל בבית מדרש מעט,

בית מקדש מעט,

אם הם במרחק 18 דקות מפה בנסיעה.

כן?

יש אנשים שאומרים, לא, אני במרחק 20 דקות נסיעה,

אז אני פטור.

כן, תשמעו.

איש ישראל,

בין שהיה בארץ ישראל, בין שהיה בחוץ לארץ,

אם לא היה רחוק מירושלים

יותר ממהלך של 30 יום,

שזה בערך 1,400 קילומטר,

חייב היה לעלות לירושלים ולהקריב פסחום.

כלומר,

אפילו עני שבישראל,

שאין לו חמור לרכב,

הוא רחוק הרבה מירושלים,

כיוון ששמע 30 יום קודם הפסח שהתחילו שואלים ודורשים מלקות את הפסח,

חייב לכתת רגליו, ברגליים,

30 יום כדי שיגיע לירושלים להקרבת הפסח.

שמעתם את החיוב?

וארבעה ימים קודם הפסח

כבר עולי הרגל מרובים מאוד בירושלים,

שכן כל חבורה שעמדה להימנות

על קורבן אחד

שלחה מביניה

אחד או שניים

לבקר את פסחם ממומים

לפחות ארבעה ימים קודם יום שחיטתו.

היו צריכים לבוא לכהנים מומחים,

שיודעים לבדוק כל קורבן וקורבן, שלא יהיו בו מומים, כי בעלי מום פסולים להקרבה.

וזה צריכים לעשות ארבעה ימים לפני.

אז כדי לעשות זאת,

נגיד נמנו עשרה על

קורבן,

הם צריכים לבוא עם הקורבן

לפני הכהנים הבודקים,

שיבדקו ויבקרו,

ביקורת תהיה,

מבקרים את הקורבן.

אז כמה כבר היו אנשים

אם רק שלחו שניים

בשביל ללכת לבדוק.

ולמדנו אתמול שהנציב הרומי שהעיד מה היה שם בירושלים,

אמר שכבר הכריזו מתחילת חודש ניסן לכל מי שיש לו בקר בסביבות ירושלים והכול,

לבוא למכור את זה כדי שיוכלו לקנות, שיספיקו לבקר ולהכין את הכול.

ומי שלא הביא את זה בזמן,

עשו לו סנקציה ולקחו את כל ממונו.

זהו.

לא שואלים אותו יותר,

הכול

הקדש למקדש.

נאמר בקורבן פסח,

בעשור לחודש הזה ויקחו להם איש

שא לבית אבות,

שא לבית,

והיה לכם למשמרת

עד ארבעה עשר יום לחודש, אז מי בעשור לחודש,

מהעשירי לחודש ניסן,

עד ארבעה עשר שמקריבים את הקורבן,

קיבלו חכמים זיכרון הברכה

שהיו מבקרים את הפסח ארבעה ימים קודם השחיטה,

לראות אם יש בו מום.

ולא רק פסח מצרים,

אלא פסח דורות,

במשך כל הדורות שיבואו.

צריך ביקור ארבעה ימים קודם,

חוץ מפסח שני שאינו טעון ביקור.

הגיע יום ארבעה עשר בניסן.

היה עם שבירושלים רב מאוד כחול הים,

וקול המונה נשמע למרחוק,

קול אדם וקול בהמה.

אתמול

שמענו מהנציב הרומי

שלא ראו דשא בכלל בירושלים, הכול לבן מהצמר של הכבשים.

מאות מאות אלפים

של כבשים,

שהרי הרבה אנשים מישראל אינם פוחתים בחג הזה מחמישה קורבנות,

כמיסת ידו.

שמעתם?

הרבה אנשים מישראל

בקורבן פסח?

לא היו פוחתים מחמש קורבנות! יואו! תכפיל עכשיו בחמש אם כולם מביאים.

יואו! וחמישה קורבנות אלה מהם?

חגיגת ארבעה עשר,

קורבן

שנקרא חגיגת ארבע עשר.

קורבן פסח,

עולת ראייה,

שלמי חגיגה

ושלמי שמחה.

מה זה?

חגיגת יו דלת

זה קורבן שלמים

שמקריבים ביוד' בניסן.

חגיגת ארבע עשר, זו רשות היא ולא חובה.

זאת אומרת, אם אתה תביא או לא תביא, זה רשות.

לא חובה.

אף על פי כן,

היו הכול מביאים אותה

כדי שיאכלו ממנה בשר,

כדי שובעם,

וכדי שיהיה בשר הפסח

נאכל על השובע,

אחרי השובע,

כתורה וכמצווה.

לכן אלה שלוקחים שתי כזיתות בסוף,

אז הכנגד קורבן חגיגה,

והאפיקומן כנגד קורבן פסח.

אז זה בסוף.

שתי אלה,

פסח,

קורבן פסח הוא היה כבש תמים,

זכר, תמים זה ממין זכר, לא נקבה,

וזה היה לקורבן פסח,

וזה הקורבן השני.

זה חובה.

עולת ראייה.

כל העולה לרגל חייב להבין,

כמו שכתוב, ולא יראו פניי רקם.

זאת אומרת, אתה לא יכול לבוא בידיים ריקות.

הרי קורבן שלישי,

והוא נאכל כולו למזבח,

ואין לבעלים חלק בו.

זאת אומרת, מזה הוא לא אוכל כלום.

זה כולו קרב על גבי המזבח.

זה נקרא

עולת ראייה.

אז כבר שני קורבנות חובה להביא.

שלמי חגיגה,

אף הם של חובה.

שלושה קורבנות חובה כבר.

ככתוב,

שלוש רגלים תחוג לי בשנה.

ותחוג,

היינו בקורבן חגיגה,

שמקריבים אותו שלמים

לכבוד החג.

ובשרו נאכל לבעליו.

זה קורבן רביעי.

שלושה קורבנות חובה ושלושה ניתן לאכול מהן.

לכן מי שלא יודע, רק שלושה חגים יש

שבהם מביאים את הקורבן החגיגה הזה.

חג הפסח, חג סוכות וחג שבועות.

כל השאר זה מועדים שלא נקראים חגים.

בוודאי לא חג העצמאות.

שלמי שמחה.

זה גם של חובה, אז ארבע קורבנות חובה.

מן הכתוב, ושמחת בחגיך.

ואין שמחה אלא בבשר.

איזה בשר? בשר קדשים.

וצוותה התורה להקריב שלמים יתר על שלמי חגיגה.

אז חוץ

משלמי חגיגה שנאמר תחוג לי בשנה, שזה שלמי חגיגה.

כתוב שצריך להביא עוד קורבן שהוא נקרא שלמי שמחה, שנאמר ושמחת בחגיך.

ואין שמחה אלא בבשר.

וזה בשר הקדשים וכו'.

אז יש חמש קורבנות אלה.

שלושה מהם

הם ככל הרגלים.

ואלה שהזכרנו למעלה.

לעניין שלוש מצוות עשה שבכל הרגלים.

ושניים מיוחדים לפסח בלבד, זה הפסח, קורבן הפסח,

בחגיגת ארבעה עשר,

שזה בא עם הפסח.

עכשיו תיאור של הפסח בעזרה.

העבודה של קורבן פסח

הגיעה לעיצומה ביום ארבעה עשר בניסן.

עולי הרגל שהתכנסו

מכל פינות הארץ

היו מכינים עצמם להקרבת קורבן הפסח,

וכשחל פסח

ביום חול

היו מקריבים גם את שלמי חגיגת יום יד,

והיו זהירים ביותר לבחר את כל החמץ שברשותם,

ולא מפני איסור חמץ בלבד,

אלא אף כדי שלא לעבור על לאו מיוחד שנאמר בתורה.

לא תסבח על חמץ

דם זבחי.

אסור לסבוח את הפסח,

והחמץ קיים.

זו מצווה בפני עצמה.

לא רק בגלל שאסור להשאיר וצריך לבחר,

אלא גם יש איסור שלא תסבח על חמץ. כל זמן שיש לך חמץ, לא תסבח את קורבן הפסח,

את דם זבחי.

והיו ממהרים לטהר עצמם בערב הרגל

כדי שייכנסו לרגל, והם טהורים.

והיו עיני הכול נשואות

אל גג האצטבע שבהר הבית,

שם היו מונחות שתי חלות של תודה פסולות.

כל זמן שהיו מונחות,

היו כל העם אוכלים חמץ.

וכשבתחילת שעה חמישית

מן היום בא שליח בית דין,

והיה נוטל חלה אחת,

לא היו אוכלים.

ולא היו שורפים את החמץ,

אלא היו נהנים בו בשאר הנאות,

כמו מאכינים לבהמה או מוכרים לנוכרי וכדומה.

זאת אומרת, הייתה להם עוד שעה

לא לאכול כבר,

אבל ליהנות מן החמץ על ידי האכלת בהמות או מכירה לגוי.

וכשראה העם שניטלו שתיהן,

דהיינו שתי החלות של תודה שהיו פסולות,

כשראה העם שניטלו שתיהן,

מיד הועלו מדורות בכל מקום ושרפו את החמץ.

וכדברי אבא שאול,

שתי פרות היו חורשות בהר המשחה.

כל זמן ששתיהן חורשות, כל העם אוכלים חמץ.

ניטלה אחת מהן לא היו אוכלים ולא היו שורפים.

לאחר שניטלו שתיהן, היו כל העם שורפים את החמץ.

בשבע ומחצה, בשעות זמניות מן היום,

זאת אומרת, אם אנחנו מחלקים את היום לא לפי שעות זמניות,

אלא ל-12 שעות של היום, נגיד משש עד שש

ל-12 שעות,

בשעה שבע וחצי,

זה אחת וחצי לפי

זמננו היום, אחת וחצי בצהריים,

היה נשחט התמיד של בין הערביים.

בדרך כלל הוא נשחט בין הערביים,

אבל בגלל שצריכים להקדים אותו פה באופן חריג,

כדי שיספיקו לשחוט את הפסחים.

אז הוא היה נשחט התמיד של בין הערביים בשבע ומחצה,

ובשמונה ומחצה

היה קרב.

ומייד לאחר מכן,

זאת אומרת מ-12 וחצי, כאילו, לפי הזמן שאמרנו,

התחילו בהקרבת קורבן הפסח.

ואם חל ערב הפסח להיות בערב שבת,

אז היה תמיד נשחט בין שש ומחצה

וקרב בין שבע ומחצה.

ואחר כך הפסח אחריו,

כדי שיוכלו למהר לצלותו מבעוד יום,

אם זה היה בערב שבת.

אז כדי שיספיקו גם לצלות אותו,

אז היו צריכים להקדים עוד שעה שהספיקו לצלות אותו.

אז זאת אומרת,

ביום רגיל

עד שש

נשאר להם בסך הכל

מ-2.5-3.5 שעות להספיק את כל

מיליונים קורבנות.

כן, עברו אותו.

מצוות עשה לשחוט את הפסח

ב-14 לחודש ניסיון אחר חצות, ואין שוחטין אלא מן הכבשים

או מן העיזים בלבד.

זכר בן שנה

באחד האיש,

באחת האישה,

חייבין במצווה זו.

ומי שביטל מצווה זו בזדון,

בעבר יום 14 ולא הקרים,

והוא לא היה טמא

ולא בדרך רחוקה,

ולא עשה פסח שני,

חייב כרת.

אין שוחטין את הפסח אלא בעזרה.

כשאר הקדשים,

שחיטת הפסח

אחר חצות,

ואם שחטו קודם חצות,

פסול,

ואין שוחטין אותו אלא אחר תמית של בין ההרביים,

אחר שמקטירים קטורת של בין ההרביים

ואחר שמטיבים את הנרות.

ועד סוף היום

ניתן להקריב.

אז שוחט את הפסח בזמנו,

והיה לו כזית חמץ ברשותו, לוקה.

אחד השוחט

ואחד הזורק את הדם

על קרנות המזבח,

ואחד המקטיר את האמורים,

זה החלקים, הנתחים של הקורבן שעולים למזבח.

אם היה ברשות אחד מהם, או

ברשות אחד מבני החבורה שאוכלים את הפסח הזה,

כזית חמץ

בשעת הקרבה,

הרי זה לוקה.

הפסח כשר.

הקורבן הזה כשר,

אבל האיש הזה, או אחד מאלה שאמרנו מהכהנים שעושים את המלאכה, והיה להם חמץ כזית באותה שעה שהיה

מלאכת הפסח,

אז

הוא לוקה.

שלוש כיתות בשחיטת קורבן הפסח.

שלוש.

נגלות בעברית מחודשת.

הפסח נשחט בשלוש כיתות,

שנאמר ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל.

קהל

עדת ישראל.

שלוש כיתות.

כיצד הוא נשחט?

נכנסה הכת הראשונה

עד שתמלא העזרה.

אם אתם זוכרים, אמרנו אתמול,

בשם הנציב הרומי, שהיו 12 כהנים בפנים שהיו בודקים כמה יכולים להיכנס,

וסוגרים נועלים את הדלת מבפנים, כי כבר זה מלא.

נכנסה הכת הראשונה עד שתמלא העזרה,

תמלא העזרה,

ונועלות דלתות העזרה,

ומתחילים לשחוט את פסחיהן.

וכל זמן שהיו שוחטים

ומקריבים

קוראים הלוויים את ההלל.

אם גמרו ההלל

ועדיין לא שלמה הכת מלהקריב,

שונים את ההלל.

ואם שנו

ולא שלמו להקריב,

משלשים,

ומעולם

לא שלשו.

אתם שומעים?

אפילו בתימנית

שאומרים

איך אפשר להספיק

שלא אומרים שלוש פעמים הלל,

לשחוט

את השליש בכמות שאמרנו.

רבי יהודה אומר, מימיהם של כת שלישית,

הכת השלישית שנכנסה,

לא הגיעו הלוויים

לא אהבתי כי ישמע אדונו יד גולי.

לא הגיעו אפילו לשם.

למה?

כי עמה כבר מועטין.

יש פה איזה רמז,

שאם היו מגיעים

לדרגת אהבתי,

אז לא היו נשארים לסוף, לכת השלישית,

אלא היו נדחקים כבר בהתחלה כדרך האוהבים להיות ראשונים.

על כל קריאה וקריאה של ההלל

תוקעים שלוש תקיעות בחצוצרות.

תקיעה, תרועה, תקיעה.

הכהנים עומדים שורות-שורות, כמו שהסברנו אתמול,

ובידיהם בזיקי כסף

ובזיקי זהב

שורה שכולה כסף,

כסף,

שורה שכולה זהב,

זהב,

ולא היו מעורבים הכסף בזהב

כדי שיהיה להם לנוי

שורות-שורות-שורות-שורות-שורות,

ולא היו לבזיקים

שוליים

כדי שלא יהיה ניחום על הקרקע וייקרש אדם,

ואז

הוא ייפסל על המזבח.

שחט השוחט

וקיבל הכהן

את הדם במזרק.

אז לפי זה לא היה להם שוליים פירושו שתחתית שיכולה לשבת, כי אם

ירצו להניח את זה, זה יכול לשבת, אז זה צריך להיות כמו קונוס.

שחט השוחט

וקיבל הכהן את הדם במזרק נותרו לחברו,

וחברו לחברו,

כדי שיתעסקו רבים במצווה.

עד שיגיע האדם אצל כהן הקרוב למזבח,

שופכו שפיכה אחת כנגד היסוד,

ומקבל בזיך אחר מלא.

ואחר כך מחזיר את הריקן.

הסברנו אתמול איך זה ייתכן.

הרי אם הוא מקבל מפה

ומחזיר מפה, אז כל אחד יש לו שניים.

אחד שהוא מעביר ואחד שהוא מחזיר.

איך זה מסתדר?

יא ביי.

ותולין את הפסח.

ומפשיטין את כולו.

וקורעו.

וממחה את קרביו עד שמסיר מהן הצואה והפרש.

ומוציא את האמורים.

ונותנם בכלי.

ומולחם.

ומקטירם הכהן על גבי המזבח.

זאת אומרת,

אחרי השחיטה

תולים את קורבן הפסח.

היו שם אנקולים כאלה,

ובים, שהיו תולים.

מפשיטים את כולו מעורו.

אחר כך קורעים אותו.

פותחים כדי להוציא את האיברים הפנימיים.

אחר כך מנקים את הקרביים,

את המעי,

את הכרס, את הקיבה,

עד שמסיר מהם את הצואה והפרש.

פרש זה מה שפורש מגופו.

ומוציא את האמורים.

האמורים זה החלקים ששייכים למזבח, ששם

מקטירים אותם.

ונותנים אותם בכלי ומולחים אותם.

ומקטיר אותם הכהן על גבי המזבח.

כל זה פעולות שצריכות לעשות בכל קורבן.

וכיצד תולין ומפשיטין?

מסמרות של ברזל היו קבועים בכתלים

ובעמודים

שבהם תולים ומפשיטים.

וכל מי שלא מצא מקום לתלות,

מקלות דקים וחלקים היו שם.

מניח על כתפו ועל כתף חברו,

ותולה את הבהמה על המקל, ומפשיט.

שלמו מלהקריב,

פותחים דלתות העזרה,

יוצאת כת ראשונה,

נכנסת כת שנייה,

יצאה שנייה,

נכנסת שלישית.

כמעשה הראשונה,

כך מעשה השנייה והשלישית.

שלמה כת שלישית ויצאת?

רוחצין את העזרה. כמה דם היה שם.

כל העזרה, בית המטבחיים, הכל.

וכל איש נוטל פסחו עם העור, העור שייך לו,

ומביאו לביתו בירושלים.

איזה ביתו? איפה ביתו?

באו כולם.

לאן הולכים?

הלו, לאן הלכים?

חל ארבעה עשר להיות בשבת. מה עושים?

ארבע עשר זה בשבת.

כמעשהו בחול,

כך מעשהו בשבת.

ומדיחינה עזרה בשבת,

כי אין איסור שבות במקדש.

אין איסור מלאכה מדרבנן במקדש.

אין כל אחד ואחד

מוליך את פסחו לביתו בשבת. אם זה נפל בשבת,

אז לא מוליכים את הפסח הביתה.

אלא

כת ראשונה יוצאים

עם הפסחים שלהם ויושבים בהר הבית.

השנייה יוצאים מפסחיהם ויושבים בחיל.

זה השטח בהר הבית שסמוך לעזרת נשים.

השלישית

עומדים במקומן בעזרה.

ושוהינה כל עד מוצאי שבת.

והולך כל אחד בפסחו לביתו.

ואין שוחטין את הפסח אלא למנוייו שנאמר תחוסו על השא.

מלמד שמתמנים עליו

כשהוא חי.

ואלו המתמנים על הפסח

מנויים על הפסח נקראים בני חבורה.

כמו קהילות פז. מנוי בקהילות פז מבני החבורה.

כנישתא חדא.

עד כמה נמנים על הפסח?

עד שיהיה בו כזית לכל אחד ואחד.

אכילת בשר הפסח

בליל חמישה עשר מצוות עשה.

עכשיו האכילה היא

בליל הפסח,

שזה ליל חמישה עשר,

שנאמר, ואכלו את הבשר בלילה הזה,

צלי אש ומצות

על מרורים יאכלו.

מצווה מן המובחר לאכול בשר הפסח, אכילת שובע.

לפיכך, אם אכריב שלמי חגיגה

בארבעה עשר,

אוכל מאם תחילה,

ואחר כך אוכל בשר הפסח.

למה? כדי לסבוע ממנו.

ואם לא אכל אלא כזית,

יצא ידי חובתו.

ואינו נאכל

אלא צלי אש,

והאוכל ממנו כזית נע

או מבושל,

בליל פסח

לוקה

מלקות

שנאמר

אל תאכלו ממנו נע ובשל מבושל.

ומי שאוכל אותו חי,

ביטל מצוות עשה.

כמובן, אחרי הכשרה,

מי שיש לו גסות ויכול לאכול בשר חי,

בלי למשל, בלי לחצי דיל, בלי צלי, בלי תיגון, בלי שום דבר,

אוכל אותו חי.

האדם הזה ביטל מצוות עשה.

אבל לא אוכלים אותו לא נע ולא מבושל.

מה זה נע?

נע, הזהירה תורה עליו.

זה בשר שהתחיל בו מעשה האור

ונצלה מעט

ואינו ראוי לאכילת אדם עדיין.

פחות מחצי בישול כזה, רק תחילתו של בישול.

מה זה מבושל?

הזהירה התורה לא לאכול מבושל את הקורבן

בין שנתבשל במים,

בין שנתבשל בשאר משקים

או במי פירות,

שנאמר ובשל מבושל.

ריבה הכול, כל סוגי בישול, ובשל מבושל.

לא בישול כזה ולא בישול כזה, שום בישול.

אין צולינתא פסח על גבי כלי אבן

או כלי מתכות.

נאמר צלי אש.

שהאש תתפוס אותו מכל צדדיו.

צלי אש.

לא צלי דבר אחר.

זאת אומרת שהבשר לא יצלה על ידי חום של אבן

או על ידי מתכת.

כי אם הוא יהיה מונח על גבי אחד מאלה והם חמים,

אז באותו מקום שזה יצלה, זה יצלה מהמתכת או מהאבן. זה לא צלי אש, זה צלי אבן,

צלי מתכת.

בתור אחיווה,

צלי אש.

לפיכך,

אם היה כלי מנוקב כדי שתשלוט בו האור, האור זה האש,

צולין עליו, כי האש חודרת לכל מקום והיא לא יושב עליו,

אז זה בסדר.

אבל יש אוסרים גם בזה.

אלא אם הבשר אינו נוגע בכלי אלא תלוי באוויר.

באופן כזה זה בסדר.

אבל אם הוא יושב קצת וזה נכנס האש,

עדיין אומרים שבכל מקום, איפה שאין חור,

אז יש שם

צלייה על ידי כלי כאילו.

ואין צולעים אותו בשפוד של מתכת.

התימנים קוראים לו שפוד, לא שיפוד,

שפוד.

שהרי השפוד כולו חם וצולה מקומו.

אם זה של מתכת,

הוא חם

והוא צולה את הבשר.

אז כיצד תולין אותו?

כיצד צולין אותו?

תוחבו מתוך פיו.

מכניסים לו דרך הפה

עד בית נקובתו,

עד הצד השני, איפה שיוצא שם הרעי.

בשפוד של עץ,

ותולהו לתוך התנור והאש למטה.

ותולה קרעיו, הקרעיים, ובני מעה בתנור חוצה לו.

לא בתוכו.

ולא יתנה בתוכו.

כי אם זה בתוכו זה כמין בישול הוא.

ושפוד,

איזה עץ היו לוקחים?

של רימון.

עץ רימון.

בוררין אותו לצלייתו.

למה?

כדי שלא יזרוק מימיו ויבשלהו.

דרך שאר העצים שבאש הם מוציאים את המים שיש בהם.

אבל עץ רימון אינו מוציא מימיו כשמכניסים אותו לאש.

אתם רואים, כשמכניסים עץ הוא מזיע ורואים את המים.

זה לא מוציא.

אז לא יהיה בישול.

כי אמרנו שאסור לצלוט אותו או לבשל אותו במים.

ואם יוצא מהעץ מים, במים חמים,

אז הם מבשלים את המקום שזה נמצא שם.

תראו מה זה, איזה דבורים, איזה דבורים.

נגע הבשר בחרסו של תנור,

יקלוף את מקומו.

כי זה צלי החרס.

נטף מרוטבו

על החרס.

וחזר עליו.

ייטול את מקומו.

שכל המרק והלחש תפרוש ממנו כשיצלה אסורה.

שערינה בשר צדי.

אין צולעים שני פסחים

כאחת

מפני התערובת.

אפילו אם יש לך בתנור

מקום לשניים,

לא צולעים שניים ביחד.

כלומר,

שלא יתחלפו זה בזה,

ונמצא פסח נאכל שלא למנוייו.

ואפילו גדי וטלה.

יש לך גדי ויש טלה, אתה מזהה.

הגדי יותר קטן מהטלה.

רואים.

אז אתה יודע, החבורה הזאת מנויה על הגדי והחבורה הזאת על הטלה.

לא!

לא צולעים שתיים. למה?

אוי ואבוי.

אם אתה לא מנוי ואכלת מה שלא,

לא קיימת את הדין.

אין הפסח נאכל

אלא עד חצות,

חצות לילה,

כדי להרחיק את האדם מן העבירה.

מדין תורה אפשר לאכול כל הלילה עד שעלה עמוד השחר.

ויש שאומרים שאפילו מדין תורה זה רק עד חצות.

לא רק להרחיק את האדם מהעבירה,

שלא יגיע למצב שחלילה הוא יגלוש.

אז לכן

צריך עד חצות.

לכן אומרים לנו תמיד

למהר לאכול את האפיקומן לפני חצות, שהוא כנגד קורבן הפסח.

בני חבורה שנרדמו כולם

בשינה באמצע אכילת

הפסח או האפיקומן,

אפילו בתחילת הלילה,

אין חוזרין ואוכלין ממנו.

ישנו מקצתן בתוך הסעודה, לא כולם,

חוזרין ואוכלין.

וזה שנצטווינו לאוכלו צלי דווקא,

לפי שכך דרך בני מלאכים ושרים לאכול בשר צלי,

שהוא מאכל טוב ומוטער.

אבל שאר העם אינם יכולים לאכול מעט בשר שתשיג ידם

כי הם מבושל.

למה הם אוכלים אותו מבושל?

כדי שימלא את בטנם.

זקנים.

העם לא עשירים גדולים.

כשאתה עושה בישול,

אז בבישול ככה זה נספק, בהרבה מים, הרבה לחות, הרבה זה, זה יותר משביע.

ואנו, שאוכלים את הפסח לזיכרון, שיצאנו לחירות

להיות ממלכת כהנים וגוי קדוש,

ודאי ראוי לנו להתנהג באכילתו דרך חירות ושררה.

בעוד טעם מלבד שהאכילה תצליג גם יורה על החיפזון,

שיצאו ממצרים

ולא יכלו להשהותו עד שיתבשל בקדרה.

אבל עיקר הטעם זה להראות חירות ושררה שאנחנו בני מלאכים עשירים ואנחנו מקרימים וכולי.

במצרים עשו ככה בשביל להראות ששורפים את האלוהים

של מצרים לעיניהם.

כיצד אוכלים את הפסח?

לאחר שאכלו מצה ומרור,

מברך, אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על אכילת הזמח ואוכל מבשר חגיגת ארבע עשר תחילה. קודם כל, הקורבן שנקרא חגיגת ארבע עשר.

הוא מברך,

אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על אכילת הפסח ואוכל את הפסח.

אז אוכל משתיים,

מחגיגת ארבע עשר מן הפסח.

לכל אחד יש ברכה.

קדישנו ומצוותיו ציוונו על אכילת הזבח וציוונו על אכילת הפסח.

קודם הזבח

ואחר כך הפסח.

והיו אוכלים אותו על השובע. זה בזמן שהיה קורבן ממש.

ואוכלים אותו על השובע.

לפיכך היה אוכל תחילה את שלמי החגיגה.

ולמה הוא נאכל על השובע?

למה צריך לאכול אותו על השובע?

כי אכילת קורבנות צריכה להיות למושכה.

למושכה היינו לגדולה.

כדרך שהמלכים אוכלים.

שאצל המלכים צליבה בקינוח סעודה.

ויש אומרים

שהיא גזרה שלא יבוא לידי שבירת עצם של הפסח,

שזה אסור מן התורה, לא תשברו בו עצם.

שמתוך שיהיה רעב,

ירצה לשבור את העצם כדי לאכול תוכו.

בעצם, יש מוח עצמות, הוא רוצה לאכול תוכו.

בטלאים ובזה יש עצם רכה,

אוכלים אותה עם המוח עצמות.

אבל אם הוא יהיה רעב,

אז הוא עלול לשבור את העצם

כדי לאכול את תוכה.

אז לכן לא אוכלים את זה ראשון.

אחרון על השובע,

שהוא לא יחפש את העצם, הוא כבר שבע.

רק הוא אוכל לקינוח עכשיו, כמו מלך.

ויש עוד טעמים אחרים לדבר,

כדי שתהיה גם אכילתו לשם מצווה בלבד,

ולא מחמת תאווה.

עכשיו אתה אוכל את זה כבר לא לתיאבון.

אתה אוכל את זה רק לקיים את המצווה.

כמו שאשכנזים קוראים לסעודה שלישית,

שולוס סודס.

מה זה שולוס סודס?

שלוש סעודות, הם לא אוהבים סעודה שלישית.

הם אומרים,

שלוש סעודות.

זאת אומרת, אתה אוכל רק אחת,

שתיים אכלת, אתמול בערב, היום בבוקר,

ועכשיו אחרי הצהריים אתה אוכל.

אז למה אתה קורא לזה שלוש סעודות? אתה אוכל שלוש סעודות במנחה?

לא.

קוראים לזה שולוס סודס,

בגלל שבסעודה שלישית קשה כבר לאנשים לאכול, אחרי שאכלו חמים,

אכלו הכול, זה כבר מפוצצים.

עכשיו זה ממש מגלה שכל האכילות שלך היו בשביל לקיים את המצווה לאכול בשבת.

זה מגלה על השלוש סעודות.

זה לא סעודה בפני עד מה שאתה רעב ובא לאכול.

זה אתה לא יכול כבר לאכול. אז למה אתה אוכל?

לקיים את המצווה.

אז זה מגלה את כל השלוש,

שזה נקרא שולוס סודס.

ועוד טעם, כדי שיישאר טעם הפסח בפיו.

כשהיו אוכלים את הפסח,

היו קוראים את ההלל שנאמר,

השיר יהיה לכם כליל התקדש חג.

ואלו שאין אוכלים מבשר הפסח, מי לא אוכלים?

הטמא,

לא אוכל בקורבן פסח.

ואם היו רוב ישראל טמאים מטומאת מת,

אז מה דינם? מה הם עושים?

הם עושים את הפסח בטומאה,

והפסח נאכל בטומאה.

אין מה לעשות.

הערל,

ומי שבניו או עבדיו אינם נימולים,

זה לא אוכל גם כן.

ואפילו שבשעת שחיטת הפסח לא עיכבו, כגון שקנה העבד

אחר

שנשחט הפסח,

או שהיה לו בן שלא הגיע זמנו להימול אחר שחיטת הפסח,

אף על פי כן מעכבים באכילתו.

אז כל מי שיש אצלו ערל,

לא אוכל.

המומר לעבודה זרה,

לא אוכל.

וגר תושב,

לא אוכל.

זה נוכרי שקיבל עליו לא לעבוד עבודה זרה,

ושומר מצוות בני נוח.

ושכיר, לא אוכל.

זה גר שמל ועדיין לא טבל לשם גרות,

ואפילו שהוא קנוי ליהודי לעבדות.

אלה לא אוכלים.

בית שאוכלים בו פסח הוא כמו עזרה שבמקדש.

כל האוכל מן הפסח

אינו אוכל אלא בחבורה אחת.

תשמעו איזה דינים יש בזה.

ואין מוציאים ממנו

מן החבורה שיאכל בה.

ומוציאים ממנו כזית בשר מחבורה לחבורה בליל חמישה עשר לוקה,

שנאמר לא תוציא מן הבית,

מן הבשר, חוצה.

מה קורה אם שר הפסח יצא חוץ לחבורתו,

בין בזדון

בין בשגגה,

נאסר באכילה,

והרי הוא כבשר קודשי קודשים שיצא חוץ לעזרה,

או בשר קדשים קלים שיצא חוץ לחומת ירושלים,

שהכל כטרפה ולא כנעה.

אבר שיצא מקצתו

חותך הבשר

ויורד

עד שמגיע לעצם

וקולף את הבשר.

כל שבפנים יאכל,

וכל שבחוץ יישרף.

כשהוא מגיע לעצם,

הרי אסור לשבור בו עצם,

קולף עד הפרק

ומפרק העבר שיצא מקצתו מן הפרק ומשליכו לחוץ.

שתי חבורות שהיו אוכלות בבית אחד,

צריכה כל חבורה מהן לעשות להן היקף,

מחיצה.

אתה נמצא בחדר אחד בסלון,

יש שתי חבורות שמנויות כל אחת על קורבן אחר, צריכים לעשות מחיצה.

שנאמר מן הבשר, חוצה,

מפי השמועה למדו, שצריך לתת לו חוצה למקום אכילתו.

ואילו בית שיש שם שני פסחים, גם חוצה של פסח זה,

אינו חוץ, אלא הוא מקום פסח אחר.

ואלו הופכים פניהם אילך ואוכלים, ואלו הופכים פניהם אילך ואוכלים, כדי שלא ייראו מעורבים.

גם מפנים את הגב אחד לשני.

היו המים שמוזגים בו ינם באמצע הבית.

היה להם יין חי, והיו מוזגים אותו. יין מזוג זה נקרא.

היין חי, הוא היה חזק מאוד, והיו מוזגים אותו.

שלושה חלקים כנגד חלק אחד של יין.

כשהשמש עומד למזוג

את המים ליין,

קופץ את פיו

ומחזיר את פניו

עד שמגיע אצל חבורתו ואחר כך אוכל מה שבפיו,

שאסור

לאוכל לאכול בשתי חבורות.

אז אם הוא הולך, הוא צריך לומר,

ולא ללעוף,

ולהפנות את פניו לחבורה שלו עד שהוא יעשה את הפעולה ויחזור למקומו, כי הוא אוכל רגע במקום חבורה.

ומפני שנעשינו, אדונים,

באה מצווה עליו שיהיה נאכל במקום חבורה.

ולא נוציא אותו לחוץ,

כמו דרך מלכי ארץ.

מלכי ארץ לא מתפזרים, יוצאים באמצע הארוחה וזה,

לא מוציאים החוצה שום דבר,

כל מה שנשאר נשאר במקום,

הכל מוכן והכל נאכל בהיכלם ברוב עם שלהם, כל המוזמנים

למלך

שסועדים על שולחנו,

הם לא מוציאים משם החוצה למישהו, מבית המלך מוציאים לאנשים, מחלקים לאנשים בחוץ.

זה רק המוזמנים שבאים לבית המלך בהזמנה אישית,

יושבים שם, לא אוכלים בחוץ, רק בחבורה.

אבל דלת הארץ,

בעת שהם מכינים סעודה גדולה,

שולחים ממנה לחוץ מנות לרעים.

למה? כי אצלם זה חידוש.

ראית מה בישלנו?

אני אשלח לכם,

אני אשלח לך.

תטעמו, תראו, חידוש אצלהם.

היי, יש להם משהו חדש, איזה אוכל, מטעמים וזה, הם רוצים שכולם יטעמו.

זה דלת העם עושים.

אבל המלכים, מה הוא אומר? תטעמו מה אני אוכל.

מלכים, אנחנו בני חבורה, רק

החבורה כמו בני מלכים, לא מוציאים החוצה.

וגם לרוב החיפזון אין פנאי לשלוח ממנו מבית לבית ולהמתין לשליח עד שישוב.

סיבה טכנית גם.

והכוונה הייתה להראות החיפזון והמהירות

כדי שלא יתאחר אחד מהם ולא יוכל לצאת עם המון העם,

ויוכלו להזיקו ולהתנכל לו.

וציווה לעשות העניינים ההם לנצח,

לזכר,

לזכור איך היה עניין.

זאת אומרת, בזמנם, בזמן שהיה מצרים,

אז היו צריכים לאכול הכל בחיפזון,

שלא יתאחר, כי אם היו מוציאים החוצה,

אז הוא לא היה אוכל עם ההמון,

ואז היו יכולים להזיק לו ולהתנכל לו, המצרים.

ולכן היו צריכים לצייח

בי-בי-לו יא-שא-נו מי-מס-ר-א-י-א-מי-מס-ר-א-י-א-י-א-חיפזון יצא למצרים.

אז אי אפשר להמתין לאחד ששלחו אותו להביא איזה

בשר להטעים מישהו אחר.

משתדלין שלא ישחוט לכתחילה את הפסח על היחיד,

אפילו הוא ראוי לאכול את כולו,

אלא מתקבצין חבורות-חבורות.

צריך אדם להשתדל לא להשאיר מבשר הפסח עד בוקר,

שנאמר ולא תותירו ממנו עד בוקר.

ואם ישאיר ממנו

עבר על מצוות לא תעשה,

ואינו לוקח על הלאו הזה,

כי הוא ניתק לעשה.

אפשר לתקן אותו על ידי עשה,

איזה עשה, ונותר ממנו,

באש תשרוף הוא.

אז כיוון שזו תקנה שניתן לשורפו לאחר זמנו,

אז לא לוקים על זה.

וזה שנצטווינו שלא להותיר ממנו,

מה העניין?

כדרך מלאכים ושרים,

שאינם צריכים להותיר מהתבשיל מיום אל יום,

תשמרו, תשמרו את זה.

אל תזרוק, אל תזרוק, תשים במקרן, תזרוק.

מלאכים לא משאירים מהיום למחר.

ועל כן אמר שאם יוותר ממנו,

שיישרף

כדבר שאין בו חפץ,

כדרך מלכי אדמה,

כמו מלאכים.

וכל זה לזכור

ולקבוע בלב

שבאותו זמן

גאל אותנו השם יתברך מעבדות

ונעשינו בני חורין

וזכינו למלכות ולגדולה.

אין בזה בל תשעית.

צריך מצוות היום להראות שאנחנו בני מלאכים.

השובר עצם בפסח בפסח,

בפסח שהוא טהור,

הרי זה לוקה שנאמר ועצם לא תשברו בו.

אבל פסח שבא בטומאה,

הכוונה, כשרוב הקהל טמא, כמו שאמרנו, זה מותר,

אם שבר בו עצם, אינו לוקה, רק בפסח טהור

ולא בפסח

שהקהל היה טמא.

אחד השובר את העצם בלילי חמישה עשר, או ששבר בו בעוד יום,

בארבעה עשר,

או ששבר אחר כמה ימים,

הרי זה לוקה.

לפיכך, סופין עצמות הפסח של הקורבן

בכלל הנותר מבשרו,

כדי שלא יבואו בהן לידי תקלה.

אין חייבים אלא על שבירת עצם,

שיש עליה כזית בשר,

או שיש בה מוח.

זה מוח, לא מוח עצמות, מוח עצמות,

שנאמר בפסוק, ומוח עצמותיהם ייגרם.

השובר אחר השובר,

בעצם אחת,

לוקה.

היה גדי קטן ורך,

שעצמותיו רכות,

לא יאכל אותן,

שזה נקרא שובר עצם.

ואם אכל, לוקה.

כשאחד השובר עצם קשה או עצם רכה, לוקה.

זה הכלל, כל שנאכל בשור הגדול

אחר שהתבשל,

הוא שמותר לאכול כנגדו ומנגדי הרך, אחר צלייתו.

דינם שווה.

בעניין מצווה זו שהזהירה אותנו התורה לא לשבור עצם בקורבן פסע,

וכן

שאר המצוות המרובות שבקורבן זה,

כתוב בספר החינוך,

בפרשת בואל פרעה,

מאמר נכבד וזה לשונו.

משורשי המצווה,

לסגור ניסי מצרים.

וכמו שכתבתי באחרות, בשאר המצוות.

וגם זה גזעו מן השורש הנזכר.

שאין כבוד לבני מלכים, תשמעו את התיאור,

שאין כבוד לבני מלכים

ויועצי ארץ

לגרר עצמות ולשוברם ככלבים.

כלב אוכל עצמות.

אבל מי שהוא מלך,

בן מלך,

יועץ של מלך,

זה נקרא לגרר עצמות ולשוברם ככלבים.

לא יאוט לעשות ככה,

כי אם לעניי העם הרעימים.

מעל כן,

בתחילת בואנו להיות סגולת כל העמים,

ממלכת כהנים וגוי קדוש,

כשרק יצאנו ממצרים ונהיינו

לעם סגולה, ממלכת כהנים וגוי קדוש,

ובכל שנה ושנה באותו הזמן

ראוי לנו לעשות מעשים המראים בנו המעלה הגדולה שעלינו לה באותה שעה.

נציין את זה.

ומתוך המעשה והדמיון

שאנחנו עושים,

זה גם נקבע בנפשותנו הדבר לעולם.

ואל תחשוב, בני, לתפוס על דבריי ולומר,

ולמה יצווה אותנו השם יתברך לעשות כל אלה לזיכרון אותו הנס,

ולא בזיכרון אחד יעלה הדבר במחשבתנו,

ולא יישכח מפי זרענו.

למה צריך הרבה כל מיני, כל מיני, כל מיני, כל מיני דינים מהלכות כאלה?

כי לא מחוכמה תתפסני על זה,

ומחשבת הנער ישיאך לדבר כן.

מעתה בני בינה ושמעה זאת,

ועתה אוזנך הוא שמה אלמדך להועיל בתורה ובמצווה.

פה הוא אומר יסוד עצום שכל חכמי המוסר

חוזרים עליו ומלמדים אותנו.

יסוד עצום.

דע,

כי האדם

נפעל כפי פעולותיו וליבו

וכל מחשבותיו תמיד

אחר מעשיו

שהוא עוסק בהם,

אם טוב ואם רע.

ואפילו רשע גמור בלבבו.

וכל יצר מחשבות ליבו רק רע כל היום.

אם יערה רוחו

וישים השתדלותו ועסקו בהתמדה בתורה ובמצוות,

אפילו לא לשם שמיים,

מיד ינטה אל הטוב

ומתוך שלא לשמה בא לשמה.

ובכוח מעשיו

ימית

היצר הרע.

כי אחרי הפעולות

נמשכות הלבבות.

ואפילו אם יהיה אדם צדיק גמור

ולבבו ישר ותמים,

חפץ בתורה ובמצוות,

אם יעסוק תמיד בדברים של דופי,

כאילו תאמר דרך משל,

למה שצדיק כזה

יתעסק בדברים של דופי? איך יכול להיות צדיק?

ולבבו ישר ותמים וחפץ בתורה, איך יכול להיות?

אז הוא אומר, למשל,

הכריח אותו המלך

ומינה אותו באומנות רעה באמת.

עם כל עסקו תמיד, כל היום באותה האומנות,

ישוב בזמן מן הזמנים מצדקת ליבו להיות רשע גמור.

כי ידוע הדבר,

ואמת,

שכל אדם נפעל כפי פעולותיו, כמו שאמר.

מעל כן אמרו חכמים, זיכרונו לברכה.

רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל.

לפיכך הרבה להם תורה ומצוות

כדי להדפיס בהן כל מחשבותינו ולהיות בהן כל עסקנו,

להיטיב לנו באחריתנו.

כי מתוך הפעולות הטובות

אנחנו נפעלים להיות טובים

וזוכים לחיי עד.

ורמזו זיכרונו על זה באומרם,

כל שיש לו מזוזה בפתחו

וציצית בבגדו

ותפילין בראשו,

מובטח לו שלא יהיה חטא,

כי אלה מצוות תמידיות

והוא נפעל בהן תמיד. במזוזה הוא פוגש כל הזמן.

לא לנשק סתם, לחשוב בעניינה, כמו שאומר הרמב״ם.

ציצית בבגדו, וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות השם. תפילין בראשו, פעם הלכו עם תפילין כל היום.

אבל היום לפחות כשאתה מניח את התפילין,

מובטח לו שלא יהיה חטא, כי יש לו מזכירין הרבה,

הוא כל הזמן מתעסק בזה.

לכן אתה ראה גם ראה

מה מלאכתך,

מה עסקיך,

כי אחריהם תימשך.

ואתה לא תיפשכם.

אתה רק תימשך.

ואל יבטיחך, היא צריכה לומר.

אחרי היות ליבי שלם ותמים באמונת אלוקים,

מה הפסד כי אתענג לפעמים בתענוגי אנשים?

לשבת בשווקים ברחובות?

ללכת לסטימצקי?

להתלוצץ עם הלצים?

לדבר על הצות?

עוד דברי נבלות בסבבה?

וכיוצא באלה הדברים

שאין מביאים עליהם חטאות והאשמות.

הלוא גם לי לבב כמוהם.

מותני,

קוטמי אהבה ממותניהם, ומדוע הם שכונם אחריהם?

לא, אני רק יורד אליהם בשביל התמיד לקרב אותם עם התותים שלי.

זה לא.

על בניי.

יישמר מפניהם פן תלכת ברשתם. אתה עוד תיפול ברשת שלהם.

רבים שתו מתוך כוס תרעילתם,

ואתה את נפשך תציל.

אתה בא להציל,

ואחר כך תחפש מי יציל אותך.

ואחר דעתך זה,

אחרי שאתה יודע את זה,

אל יקשה עליך עתה מריבוי המצוות

בעניין זכירת נישאי מצרים,

כי הן עמוד גדול בתורתנו,

כי ברבות עסקינו בהן נתפעל אל הדבר,

כי אדם פועל על פי פעולותיו.

עד כאן דברי החינוך.

איזה יסוד עצום, שאדם נפעל על פי פעולותיו.

אה, כשמקריבים את הפסח בראשון,

דהיינו בפסח ראשון,

בי״ד בניסן,

מקריבים עמו שלמים מיום ארבעה עשר מן הבקר או מן הצאן, גדולים או קטנים, זכרים או נקבות,

ככל זבחי השלמים,

וזוהי נקראת חגיגת ארבעה עשר.

מתי מביאים עמו את החגיגה הזו?

בזמן שקורבן פסח בא בחול,

ביום חול,

בטהרה ובמועט.

מה זה מועט?

כשהפסחים מועטים לפי האוכלים המנויים עליהם. כי אם יש יותר מדי מיליונים,

אז זו בעיה, לא יספיקו.

ואמרנו שהוא רשות.

אבל אם חל יום ארבעה עשר להיות בשבת,

או שבא הפסח בטומאה, רוב הציבור היו טמאים מתים,

או שיהיו פסחים מרובים,

אין מביאים עמו חגיגה,

אלא מקריבים רק את הפסחים בלבד.

כי חגיגת ארבעה עשר היא רשות ואינה חובה.

והיא נאכלת מדינה.

היא נאכלת לשני ימים

ולילה אחד.

כמו כל זבחי שלמים.

אבל בשר חגיגה

שעלה עם הפסח על השולחן,

וכל התבשילין העולים עמו עם הפסח

על השולחן בליל

חמישה עשר,

מתבערין עמו, לא משאירים מהם,

והם נאכלין אל החצות,

כמו פסח עצמו.

למה?

גזירה חוששים מפני התערובת.

כי אתה אוכל גם את קורבן החגיגה הזה

וגם את הפסח,

ויהיה מותר לך להשאיר מה החגיגה,

כי הוא נאכל יומיים ולילה,

אז אתה עלול לערבב ולא לשים לב. החתיכה מאיפה היא? משל הפסח לא, ואתה תעבור על איסור

השארת נותר של קורבן הפסח. לכן כל שעולה עמו לשולחן עם קורבן הפסח, הכול מתבחר עד חצות.

אבל אם לא עלית על השולחן,

מותר לך לאכול אותו לשני ימים ולילה אחת, קורבן חגיגה, לא פסח.

אם כן, אנחנו מיצינו,

ברוך השם,

את הדברים.

ומפה יש לנו גם ללמוד

שצריך אדם לבחור חבורה טובה,

להיות בחבורה טובה,

חבורות-חבורות,

להיות מנוי על הפסח,

על הקורבן,

לקרב את עצמנו לעבודת הבורא בחבורה טובה,

וכל אחד

לא יביט לחבורה אחרת,

לא יצא חוץ למקומו,

אלא

יתחבר

לחבורה קדושה,

קהילות פז.

אמן.

רבי יחנניהו בר אביו שאומר,

נסוג הקדוש ברוך הוא זוכות ישראל, לפי כוח

ירבו להם תורו משלוש שנה אמור אדם אביו סלמאן סבגו ירדו תורו ויעדרו.