יש בשר או אין בשר? | הרב אמנון יצחק
תאריך פרסום: 23.03.2017, שעה: 06:51
"וספק צורכנו במדבר ארבעים שנה". מישהו שאל את רבי יעקב גלינסקי, זכרונו לחיי העולם הבא: משה רבנו העיד בנו זה ארבעים שנה ה' אלוקיך עמך. לא חסרת דבר. ומאחר שלא חסרנו דבר, איך קיימו במדבר מצות צדקה?
ועניתי לו: הלא אמרו שטעמו במן כל טעמים שבעולם. הביאור הוא: חשבת לטעום מציה, היה טעם מציה. מציה עם שומשום, הייתה מציה עם שומשום. חשבת לשטוח עליה הרינג, דג מלוח? בבת אחת שודרגה עשרת מונים. זה מה שהם היו אוכלים האשכנזים.
והנה היו שכל השגתם היה בלחם ניקודים. באו וסיפרו להם שאפשר באותו המן לחשוב על מציה בשומשום עם דג מלוח, איזה חסד זה! אבל מה? כל זה לא מתקרב למציה עם שומשום דג מלוח ועליו טבעות בצל. זה עולם אחר. אני כבר רואה שאתם מבינים עניין. עם זית ורצועת גמבה, אין מה להשוות!
למה אני אומר זאת? אז זאת אומרת זה היה החסד שהיו עושים. אחד מגלה לשני שיש טעם יותר וזה וזה ככה. ולמה אני אומר את זאת? הלא תבינו יש יהודים רבים שומרי תורה ומצות, אבל יהודים פושרים שלא לומר קרירים. זאת אומרת, יש יהודים רבים שומרי תורה ומצות, אבל הם יהודים פושרים, שלא לומר קרירים, אז נגיד פושרים. למה? הרי הם כמונו בדיוק. אנחנו מתפללים והם מתפללים, אנחנו שומרים שבת והם שומרים שבת. אכן, אבל המצות שלעצמן הן כמו המן. כולם אוכלים בשווה. השאלה מה טועמים. השאלה מה טועמים. וזה תלוי במה שמכוונים. כמו שבמן היו צריכם לכוון, מה אתה רוצה? מציה עם שומשום? עם דג? עם גמבה? עם זית? מה רצית לטעום? תלוי מה מכונים. אז ככה גם במצוות.
כמה מאירה יכולה להיות התפילה, בחשק, באהבה, ביטוי שפתיים, לומר הכל ברור, לא לדבק את המילים, להתפלל בשמחה עם כוונה, כמו שאנחנו אומרים ולא עושים. וכמה יבשה יכולה להיות חלילה, נזרקת התפילה, המילים, במקום ישראל "איזראל", במקום זה ככה, במקום ת"ו, ת"ם... ככה. מערבבים. זה נקרא יהודים פושרים.
כמה מתוקה יכולה להיות התורה הקדושה! וכמה להיפך, חלילה. אם זכה, נעשת לו סם חיים. לא זכה, חלילה, לא נאמר את ההמשך. וכמה גדולה זכותם של אלה שמאירים את העיניים של המלמדים דעת, שלמענקים טעם לאחרים בתורה ובמצות. זה מה שאפשר, אבל יש כאלה שהם מחליטים להיות פושרים, עם טענות ותירוצים וכו'.
זה ההבדל בין אוכלי המן. יש טעם כך ויש טעם כך. היסוד הוא אותו יסוד. מן. כולם הכניסו מן, כולם התפללו, השאלה איזה תפילה. כולם לומדים, השאלה איזה לימוד. הכל תלוי כמו בטעם המן. אז לא חסרת דבר. ואם חסרת אתה חיסרתי. כי ה' נתן לך את כל האופציות להשיג את המקסימום בכל דבר.
כתוב: "ויענך וירעיבך ויאכלך את המן". הלא המן היה אוכל הנפלא ביותר. טעמו כצפיחית בדבש. וטעמו בו כל הטעמים שבעולם. איזה עינוי? ואיזו הרעבה בו? אם הוא טעמו כטעם צפיחית בדבש וטועמים בו את כל הטעמים שבעולם, אז מה? איזה עינוי? "ויענך וירעיבך", מה זה? "ויאכלך את המן".
אלא הגמרא ביומא עה אומרת שלמדו מפסוקים: שהצדיקים ירד להם על פתח ביתם. בינוניים בפתח המחנה. זאת אומרת, בינוני פתח את הדלת, לא מצא, היה צריך ללכת עד פתח המחנה. רשעים יצאו למרחקים לחפש. מחוץ למחנה.
ובכך, תארו לעצמכם: אתה צדיק, בכל בוקר אתה מסיט מסך האוהל ומוצא את מנת המן. מכניס אותו הביתה ואוכל לתפילה. ויום אחד אתה לא נוהג כראוי, יורד מהמדרגה שלך ובבוקר אתה יוצא ואין מן. אין מן. ובכך מה? אחרי תפילה אצא עם הטלית והתפילין לחפש, אסתכל סביב ומי יודע. האם בפתח המחנה או שאני אצטרך לנדוד. ומה יאמרו כולם? "הצדיק הזה מסובב לחפש את המן? מי יודע מה הוא חטא". לא אוכל לשאת זאת! בשום פנים ואופן! אני לא אלך לחפש. אני חוזר לאוהל בידיים ריקות. מסתכלים עליי, מחכים להסבר. ואני ממהר לומר: "זה לא שהמנה שלי נעלמה, לא שהיא נדדה, יש לי תענית חלום". זה הרבה יותר קל מהבושות. אז בגלל שאני בתענית חלום אז לא ירד המן.
אז זה אומרת "ויענך", שלא מצאת. שאתה לא מוצא את המן בבוקר, כי עשית עבירה, אז "ויענך", כי שלא מצאת. "וירעיבך" שהכרזת על התענית. ליום התענית ינוצל לתשובת אמת, אז אתה תשוב. כי עוד יום אחד, אתה יומיים לא תאכל. אז למחרת "ויאכילך את המן". הוא יחזור להיות בפתח האוהל. זה מה שכתוב: "ויענך וירעיבך". אתה מספק תירוץ שאתה בעינוי, תענית חלום, וככה אתה נהיה רעב, חוזר בתשובה ומחר "ויאכילך את המן".
בעניין הזה ישבתי פעם בחתונה עם המשגיח רבי יחזקאל לוינשטיין, זצ"ל ואמרתי לו: "התרעומת נגד משגיחים זה עניין ישן נושן". תמה. והסברתי: בני ישראל התלוננו. מה התלוננו? 'ונפשנו קצה בלחם הקלקל', איך אפשר לכנות את המעדן של המן הנפלא 'לחם קלקל'? איך אפשר? אבל חכמים זכרונם לברכה דרשו ביומא עה: והמן כזרע גד. מה זה גד? שהיה מגיד עוונותיהם של ישראל. גד. מגיד. הוא היה מגלה. כזרע גד. הראה על כל אחד את הדרגה הרוחנית שלו. והתאוננו.
"עזוב, מה אתה מקלקל לנו את ההנאה מהאוכל? מצאת זמן לשיחת מוסר?". הוא ישב בחתונה עם המשגיח, משגיח, אתם יודעים מה זה משגיח? משגיח בישיבה. המשגיח של פונוביז' היה רבי יחזקאל לוינשטיין, אז הוא אמר לו אתה יודע שיש תרעומת על המשגיחים, אז הוא אמר לו שבני ישראל התלוננו גם על המן ואמרו שהוא לחם קלקל. איך אפשר לכנות זאת? אז הוא אמר לו: המן היה מגיד, הוא מגיד את העוונות של ישראל, והוא הראה לכל אחד דרגתו רוחנית. והם התאוננו. למה אתה מקלקל לנו את ההנאה לאוכל? מצאת זמן לשיחת מוסר? המשגיחים פתאום באים נותנים שיחת מוסר תן לאכול, אתה מקלקל את האוכל. זה נקרא שהאוכל מגיד עוונותיהם של ישראל. אין להם ראש ליראת שמים, יש להם עניין למלא את הבטן. ומה אמר על זה? "אתה צודק". אז אדם נמדד באוכל ומהאוכל הוא מגיד האוכל את עוונותיו.
אספר סיפור: בדור המדבר היה בחור גולש. גלש. לא למעלה, גלש למטה. ונמאס לו מהמן ומהסלו, מהחברה החרדית, דור דעה, מהכללים, כסף לא חסר לו, לאבא שלו היו 90 חמורים לוביים טעונים ביזת מצרים, גדש את כיסיו בזהב ועקר למואב. היה רעב. באותו יום טרם אכל, נכנס למסעדה למואב ומה ביקש? ביקש בשר צבי. אבל הוא לא אוכל נבלות וטרפות, חס ושלום! אז הוא ביקש שיתנו לו לשחוט. ויצלו אותו כדי להגיר את דמו. טוב, עשו כרצונו. רצונו כבודו. שחט וצלו וקסס. אורו עיניו, איזה בשר טעים! טרם אכל כזה דבר. זהו! החליט כאן מקומו. היכן שמשיגים כזה בשר טוב, גמרנו! יש פה חבורה של מואבים, הכל בסדר. אבל מה? הוא בודד, אין לו חברה. החליט לקחת את הבשר, לשוב למחנה ישראל, לתת לכמה חברים לטעום ולפתות אותם לערוק עמו. חוזר למחנה, החברים מקבלים אותו בתרועות, מספר את ההרפתקה ונהיה גיבור נערץ. נתן להם לטעום מהבשר וכולם התפלאו בלי די! איזה מתיקות! איזה טעם נפלא! ייאלה עורקים למואב. פותחים חבורה. חנג'ורי! קמו. והנה משה רבנו לנגדם. "לאן בני? לאן?". נבוכו. אבל הוא אזר עוז. "למואב!". "למואב?" תמה רבנו משה. "מה ליהודי לחפש שם?". אמר לו :"יראה רבנו, הבאתי נתחי צבי מתוק מדבש". "אה, זה. ובכן תשמע: בכל בוקר שהשמש זורחת, נמס המן שנשאר בשדה ונעשה נחלים נחלים ובאים הצבאים ולוקקים, והמתיקות נטמאת בבשרם. ואומות העולם טועמים בבשרם מאין טעם המן. ויודעים מכאן מה שבחם של ישראל. נודע להם מה אוכלים ישראל. ואתה מבקש לנטוש מקור טעמים והמתיקות? את המקור אתה רוצה לעזוב? ולקנות מכלי שני ושלישי... תלושו וקלושו...
זה משל כמובן, אבל הוא קולע כל כך! הרי כל רעיון מוסרי ונכון שנמצא שם, המקור שלו אצלנו. מה לנו לשאול מבורותיהם של הנוצרים הפרוטסטנטים. מקור החיים נמצא בידינו. ומה? הולכים לקחת את זה מאחורה, בסיבוב, מה שהם לקחו מאצלנו. שידרגו וקראו לזה במילים אחרות, אז אתה הולך לקחת מאיתם ולהביא אלינו וממש לקיים את דבריהם, כי אם אתה לא נאור, נאור מלשון "ארור".
לסיום: יש בשר או אין בשר? את ירידת המן מציינים, את ירידת הסלו לא מזכירים. אנחנו אומרים באגדה: "והאכילנו את המן", למה לא אומרים האכילנו גם את הסלו. למה מזכרים רק את המן ולא מזכירים את הסלו?
ובמאמר זכרונם לברכה היומא עה כתוב: לחם שאלו כהוגן, בשר שאלו שלא כהוגן. שבלא לחם אין אדם יכול לחיות. אבל הבשר הוא מותרות, ואין הצדקה להתאונן על חסרונו. והם ביקשו בשר. בשר. הקב"ה נתן להם בשר עד שהיה לזרע ומתו מרוב בשר. לחם שאלו כהוגן, בשר לא שאלו כהוגן. לכן לא מזכירים את הסלו. אומרם באגדה "האכילנו את המן", אבל לא את הסלו, את הבשר. לא מזכירים את הבשר. אז באגדה של פסח לא מזכירים את הבשר, מזכירים את המצות. המצות. שיהיה מצות מהודרות. בשר, לא בשר.
עכשיו תשמעו חידוש גדול, לא יאומן! דרגה של פרעה! נראה אם יש לכם דרגה של פרעה. דרגה של פרעה! פרעה חלם על הפרות השמנות שנאכלות ע"י הרזות. מה קרה? חזר לישון. חלם ששיבולים המלאות נאכלות ע"י הצנומות והשדופות. התפעמה רוחו. מדוע? אז אמרו בישיבות: שראה שלא יהיה בשר, נו, לא נרעש, חזר לישון. אבל שראה שלא יהיה לחם, לא יכול היה להירדם. העיקר זה מצות.לא בשר! יהיה בשר, לא יהיה בשר, תישן. אבל אם לא יהיה מצות כשרות? אוי ואוי! זה כל אחד. שהאכילנו את המן.