קניין מ"ה - הלומד על מנת לעשות - חלק א'
תאריך פרסום: 24.06.2014, שעה: 20:51
קנין מ"ה, הלומד על מנת לעשות
המדרש שמואל אומר, אפשר שרמז שהלימוד עצמו לפעמים אדם לומד כדי לחדד את שכלו בפלפול ולהתחכם. ואין לימוד כזה מתקיים ביד האדם, רק הלימוד אשר לומד האדם על מנת לעשות, לידע הדינים פרטיהם ודקדוקיהם איך יתנהג בהם לעבוד את בוראו, תורה זו תתקיים בידו. אז להבדיל מהלומד לחדד שכלו בפלפול ולהתחכם, לימוד כזה אינו מתקיים ביד האדם, רק לימוד שלומד על מנת לעשות, זה אומר לידע הדינים פרטיהם ודקדוקיהם איך להתנהג לעבוד את הבורא, זה יתקיים בידו. זה נחשב הלומד על מנת לעשות, כך אומר המדרש שמואל.
הדרך חיים אומר, דבר זה גם כן מעיקר התורה, שאין התלמוד עיקר רק המעשה עיקר, ולפיכך אם אין תלמודו ללמד אחרים או לעשות אין זה ראוי אלא תורה. הקנין הקודם היה הלומד על מנת ללמד, והקנין הזה - הלומד על מנת לעשות, וזה עיקר התורה, שאין התלמוד עיקר רק המעשה עיקר, לפיכך אם אין תלמודו ללמד אחרים או לעשות, אין זה ראוי אלא תורה.
הלחם שמים אומר, זכירה מביאה לידי עשייה, שנאמר "וזכרתם ועשיתם", ועשיה מביאה לידי זכירה, כמו שנאמר בפסחים ס"ו, ראה מעשה ונזכר הלכה, שעל ידי פעולת המעשה נשאר דמיונו חקוק בזכרונו, וכן ע"י השתוקקותו למעשה מתחזק לשמור מה שלומד באוצר הזכרון שיהא נכון בידו לקיימו ולעשותו בעת שיזדמן. ולא ייפקד מקומו ויחרץ על כח הזוכר, דהיינו, אדם לומד על מנת לעשות אז הוא מתחזק לשמור תמיד מה שלומד באוצר הזכרון כדי שיהיה נכון לקיימו ולעשותו בעת שיזדמן ולא יחסר מקומו.
התפארת ישראל אומר, ובדברים שיש בהם מעשה חוזר ללמדם דחושש שישכחם והוא חפץ לעשותם בשלמות, ורוצה גם ללמד אחרים לעשותן כראוי. מתוך שהוא חוזר כדי לעשות, מתוך שהוא מלמד אחרים כדי לעשות, ודאי שהוא לא ישכח את הדברים ויוכל לקיים אותם בשלמות. עד כאן זה ההבנות, הגדרים של הקנין הזה.
עכשיו עובדות ומעשים.
בדברי חתימה לספרו כותב רבי אברהם, אחיו של הגאון מוילנא כדלקמן: אמר המחבר, יען שהארכתי בזה החיבור לשבח בשבח מעלות התורה ולומדיה, פן יחשוב הקורא לשמוע שאין צריך לדקדק מה ללמוד ואיך ללמוד ואיך לקיים, רק ללמוד, ואפילו מן השפה ולחוץ, חס ושלום, ולא לעשות ולקיים, חס ושלום ולא לעשות ולקיים, ולכן ראיתי לסיים את הספר הזה בדברים נאותים להסיר המכשול והטעות מלב הקורא, כי באמת אין תכלית המכוון מלימודי התורה רק לשמור ולקיים. קח עיניך וראה מה שכתוב בילקוט רמז תתקנ"ה, על פסוק "מימינו אש דת למו" למה נמשלה תורה כחרב, כאש, כמים? כחרב מנין, שנאמר "וישכן מקדם לגן עדן ואת להב החרב המתהפכת" משל לאדם שיש בידו חרב, אם יודע לשחק בו אינה מזקת אותו, ואם לאו מיד הורגת אותו, כך כל שדורש התורה, אם יודע היאך דורשין מוטב, ואם לאו מיד הוא נענש, שנאמר "ונשאו עוונם בעוון הדורש" ככתוב ביחזקאל י"ד י'. נמשלה התורה למים, הוי כל צמא לכו למים. משל לאחד ששט בנהר, אם יודע לשוט עולה בשלום, ואם לאו הוא נחנק, כך דברי תורה. נמשלה כאש שנאמר "מימינו אש דת למו" ומי יוכל ליגע באש? זה ישראל, שנאמר "ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כלכם היום", ואמר רבי יוחנן, כל מי שבא לעסוק בתורה יראה כמי שניתן באש, תורה שנתן הקב"ה למשה אש שחורה על גבי אש לבנה, חצובה מאש, חרוטה מאש ונתונה מאש, שנאמר "מימינו אש דת למו". אז לכן צריך לדעת שאין תכלית המכוון מלימודי התורה אלא רק לשמור ולקיים, שאם לא כן אז אוי ואבוי, זה כמו חרב, כמו מים שטובעים וכמו אש שנשרפים. לכן צריך ללמוד על מנת לעשות.
עוד איתא בילקוט בהאזינו ברמז תתקמ"ב. "יערוף כמטר לקחי תיזל כטל אמרתי" אם תלמיד חכם הגון הוא תיזל כטל, ואם לאו - עורפהו כמטר. ואמר אחי הגאון זללה"ה, הטעם שמדמה אותו למטר, שהמטר יורה ומשקה שמגדל עשבים רעים וטובים, וביותר מתגדלים הרעים מהטובים, כך ע"י התורה, ומי שאינו הגון מתגדלים תכונות רעות בליבו, וגם התורה נקראת אור, והעולם הזה נקרא חושך, כמו שנאמר "והיה במחשך מעשיהם", וכל זמן שאין החושך גדול כל כך אזי ניצול האדם באור שבידו מכל מכשול, אבל אם בחושך גדול הוא מאד, חושך ענן בערפל, אזי על ידי האור שבידו מתבלבל ונבוך יותר, כך מי שהוא משוקע בהבלי העולם הזה מאד ומעשיו מקולקלים, אז על ידי התורה מתבלבל ונבוך יותר, ומחשבותיו מבלבלים אותו יותר. ואמרו בגמרא בירושלמי ברכות, כל הלומד תורה ואינו מקיימה נח לו שנהפכה שלייתו על פניו ולא יצא לאויר העולם, הלומד תורה ואינו מקיימה נח לו שנהפכה שלייתו על פניו ולא יצא לאויר העולם.
ואמר אחי הגאון זללה"ה, שהוא על פי מה דאיתא במסכת נידה ד', שהתינוק במעי אמו מלמדים אותו את כל התורה כולה, ומיד כשיצא לאויר העולם בא המלאך וסתרו על פיו. לכאורה צריך היון, מה תועלת יש במה שמלמדים אותו ואח"כ משכחים אותו והוא כלא למד כלל, ונראה על פי מה שכתב האלשי"ך, על מה שאני אומר "ותן חלקנו בתורתך", לפי שכל הנשמות עמדו על הר סיני וקיבלו כל אחד חלקו בתורה, וזה שכתוב בגמרא במגילה ו', יגעתי ומצאתי תאמין, מצאתי דייקא, כאדם המוצא אבידתו לפי שהוא חלקו. מי שאיבד משהו הוא מחפש אותו, הוא ראוי למצוא אותו, ולפי זה אילו לא היו מלמדים אותו כשהיה במעי אמו איך היה יכול להגיע על ידי יגיעתו, איך היה מוצא את זה? ואם לא היה שוכח לא היה גם צריך להתייגע, ואם כן בטל שכר ועונש, ולכך מלמדים אותו חלק תורתו במעי אמו, וזה נקרא כל התורה, רוצה לומר מה שנוגע לחלק נשמתו. ובצאתו לאויר העולם הוא נשכח ממנו, ואח"כ על ידי יגיעתו יוכל למצוא אבידתו. ואם כן כל הלומד ואינו מקיים אם כן מוטב לו שלא יצא לאויר העולם, מי שלומד ולא מקיים אם כן מוטב לו שלא יצא לאויר העולם, כי בשביל הלימוד לבד לא היה צריך לצאת לאויר העולם שהרי גם במעי אמו הוא למד את כל חלקו, אבל המקיים את התורה ומשלים את כוונת הבריאה שלא היה יכול לקיים התורה בעודו במעי אמו, הגם שלמדה. אז כל יציאתו לעולם זה בשביל הקיום, בשביל הלימוד - כבר התקיים בבטן, עכשיו הגיע זמן הקיום, ואם לא - טוב שהיתה נהפכת שלייתו על פניו ולא יצא לאויר העולם. מה שחידוש גדול פה, שהגאון אומר שמה שמלמדים אותו את כל התורה כולה זה את התורה שלו, שהיא ראויה לו, שהיא חלקו בתורה, כל אדם יש לו חלק בתורה, "ותן חלקנו בתורתך", כל אדם בא לעולם כדי לגלות את החלק שלו בתורה.
וגם אמרו רבותינו בירושלמי בסוטה, פר ז' הלכה ד', על פסוק "ארור אשר לא יקים את דברי התתורה הזאת" אפילו למד ולימד ולא עשה הרי הוא בכלל ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת לעשות אותם.
עוד אמרו בילקוט שמעוני רמז תתע"ו, אשר אנכי מצוה אתכם לעשות אותה, למה נאמר? לפי שנאמר "כי אם שמור תשמרון", למד אדם תורה הרי בידו מצוה אחת, למד ועשה הרי בידו כמה מצוות, ועיין שם. וכך אמרו במשנה באבות, לא המדרש הוא עיקר אלא המעשה, אלא שהמפתח של כל המעשים טובים משבירת היצר ושבירת התאוות בגוף, הכל על ידי התורה. אז המפתח של כל המעשים הטובים משבירת היצר על ידי המעשים טובים שוברים את היצר, ושוברים את התאוות שבגוף ע"י המעשים הטובים, כל זה על ידי התורה, אז איך אפשר לשבור בכלל את היצר הרע? איך אפשר לבטל את התאוות מהגוף? רק בעשיית המצוות, בלימוד התורה גרידא לא מצליחים לשבור את התאוות ואת יצר הרע, הפוך, הוא יכול להתגדל יותר ע"י הגאוה. ואז בא ממילא על ידה לכל המעשים הטובים והמצוות כולם, ואז טוב לו כל הימים בזה ובבא. לכן המשנה אומרת, לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה, שהמפתח של כל המעשים הטובים היא שבירת היצר ושבירת התאוות בגוף, הכל על ידי התורה, ואז בא ממילא על ידה לכל המעשים הטובים והמצוות כולם, ואז טוב לו כל הימים בזה ובבא.
רבי חנניה בן עקשיא אומר, רצה הקב"ה לכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות שנאמר ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר.