סוד של שירת הים

- - - לא מוגה! - - - 

אמר רבי עקיבא,

בשעה שאמרו ישראל אז ישיר,

לבש הקדוש ברוך הוא חלוק של תפארת

שהיו חקוקים עליו כל אז שבתורה.

אז רבי עקיבא אומר,

בשעה שאמרו ישראל

אז ישיר,

את השירה הזאת,

שירת הים,

בשעה שאמרו אז ישיר, לבש הקדוש ברוך הוא חלוק של תפארת

שהיו חקוקים עליו כל אז שבתורה.

המדרש אומר בפרשת בשלח,

אז ישיר משה,

עד אהוד הכתיב,

נכון כסאך מאז,

זהו שאמר הכתוב, נכון

כסאך מאז.

נבין תכף מה זה נכון כסאך מאז.

אמר רבי ברכיה בשם רבי אבהוו,

אף על פי שמעולם אתה לא נתיישב כסאך ולא נודעת בעולמך עד שאמרו בניך שירה.

וכך נאמר,

נכון כסאך מאז.

מאז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת, מאז

נכון כסאך.

עד אז

כסאך לא נתיישב.

משל למלך שעשה מלחמה וניצח.

אמרו לו, עד שלא עשית מלחמה היית מלך.

עכשיו, עשינוך אגוסטוס.

מה יש בין המלך ואגוסטוס?

מה ההפרש?

מה המשמעות?

המלך

עומד על הלוח,

ואגוסטוס יושב.

כך אמרו ישראל.

עד שלא בראת עולמך,

היית אתה.

ומשבראת אותו, אתה הוא.

היית אתה.

אבל אתה הוא זה שכולנו מודים שאתה הוא.

משבראת אותו, אתה הוא.

אלא כביכול עומד.

משבראת אותו, אתה הוא.

אתה כביכול עדיין עומד,

שנאמר, עמד וימדד ארץ.

אבל משעמדת בים,

ואמרו שירה לפניך באז,

אז ישיר,

נתיישבה מלכותך וכסאך נכון.

נכון כסאך מאז,

באז ישיר.

זה דברי המדרש, והם צריכים ביאור.

עניין התיישבה מלכותך יש להבין,

כי הלא עניין של מלכות מהו.

מה זה עניין מלכות של ה' מלכות ה'?

אצלנו זה נקרא מלכות ה' זה מידת ההשגחה של הקדוש-ברוך-הוא וממשלתו,

שהיא ניכרת

בהנהגת העולם.

בשעה שאנחנו רואים

שהקדוש-ברוך-הוא משגיח ומושל

בברואים

ועושה בעולם כחפצו,

כשזה ניכר לנו בהנהגת העולם,

זה נקרא מלכות ה'.

רואים שמלכותו בכל משלה.

ומפני שעד קריעת ים-סוף לא נודע כל כך שם ה' וגבורתו בעולם,

ועל-ידי הנסים שנעשו במצרים ועל הים נודעה יותר מלכותו וממשלתו.

נודעה.

לא האמינו,

לא מסורת,

לא קבלה,

אלא נודעה.

ועל-ידי הנסים שנעשו במצרים ועליהם נודעה יותר מלכותו וממשלתו,

אז זה נקרא שנתיישבה מלכותו.

כשאנחנו רואים

מלך עומד על הלוח,

זה כמו אנדרטאות, להבדיל, כן? שרואים איזה מלך עם כתר ויש לו כידון או שיש לו חרב ביד,

והוא עומד ככה.

זה אומר שהוא עדיין ערוך ודרוך למלחמה,

וזה אומר שהוא מלך, שם מלך,

אבל עדיין לא נתיישבה מלכותו, כי יש לו אויבים,

ולכן הוא עדיין עומד

ועם החרב או הכידון,

ומראה שהוא מוכן ודרוך למלחמה.

אבל אם רואים אותו על כיסא מלכות, יושב, נינוח, רגוע,

בלי חרב, בלי כידון,

זה נקרא שנתיישבה מלכותו כבר.

כמו ששלמה המלך לא היה מלחמות בימיו,

מלך שהשלום היה בימיו, נקרא שלמה,

יושב על כיסא ה',

שזה מודל ודוגמה.

אז ככה,

בעז ישיר נכון כיסאך.

כשעם ישראל הגיעו להכרה שלמה.

למה?

כי כל זמן שישראל היו במצרים,

אף על-פי שהקדוש-ברוך-הוא הכה את המצרים מכות על מכות,

אבל עדיין יש מצרים בעולם,

עדיין האויבים קיימים, הם מוכים,

אבל עדיין הם קיימים.

אז הקדוש-ברוך-הוא מלך,

ורואים שהוא מנצח במלחמות והוא מפיל אותן, עושה בהן כחפצו,

בן רגע עושה מה שהוא רוצה, שינוי הטבע.

אבל עדיין לא ניכר שנתיישבה מלכותך.

כשראו על הים שכל מצרים מתים,

ואין כבר אויבים שיכולים לא לשמוע בקול ה',

אז זה נקרא נתיישבה מלכותך.

אז עם ישראל הכירו

בהכרה גמורה נתיישבה מלכותך.

אז הם אמרו,

ימלוך השם לעולם בעל.

עכשיו המלכות שלו תיכון לעד.

אז זאת אומרת, מלך זה עדיין עומד,

אגוסטוס זה יושב.

מה זה מלכות השם, אתם כבר יודעים?

מה זה מלכות השם?

הסברנו מה זה מלכות השם.

מה זה מלכות השם?

אתם חושבים על האוכל של הברית, או שאתם,

לא. מה זה מלכות השם הסברנו קודם?

יפה.

שיש הכרה שהוא משגיח ושהוא מושל בכל הבריאה. זה נקרא מלכות השם.

אך המשל ממלך ואגוסטוס, שזה עומד על הלוח וזה יושב,

עניינן של בחינות אלה לא נדע,

מפני מה נקרא כביכול מקודם עומד ואחר כך יושב,

ובלתי מובן אומרם שנתיישבה מלכותך משעה שאמרנו שירה לפניך באז.

איזה עניין וחשיבות יש במה שאמרו שירה באז,

שעל זה נאמר,

נכון

כסאך מאז.

עוד יותר קשה.

הלא, הם לא התחילו בכלל את השירה במלה אז.

התורה רק מספרת

שלפני שהם אמרו שירה,

אז ישיר משה ובני ישראל

ויאמרו אשירה לאדוני כי גאו גאה.

זאת אומרת, אז זה לא התחלת השירה,

זה ההסבר שאז ישיר משה,

הם התחילו לשיר ואמרו כך וכך.

אז איך קוראים לשירה אז?

גם משאר המדרשים של ריבותינו, זכרונו לברכה, משמע שהשירה נאמרה באז.

זה תמוה. למה אומרים על דבר שבעצם הוא לא מעצם השירה,

אלא הקדמה לשירה, לומר שאז ישיר משה מגולה?

אלה שאלות שאנחנו צריכים לתרץ.

אבל נקדים עוד מאמר אחד של חכמים, זיכרונו לברכה.

דבר אחר,

אמחילתא בשלח אומרת,

דבר אחר,

שר משה אין כתוב כאן,

אלא אז ישיר משה.

מה זה אז?

אז זה מילה שהולכת על עבר וגם על עתיד.

אז זה גם עבר וגם עתיד.

מתי זה היה אז?

זה לפני זמן.

ואז זה גם לעתיד לבוא.

כשכתוב אז ישיר,

ישיר זה לשון עתיד.

נמצאנו למדים תחיית המתים מן התורה.

מאיפה מצאנו? אז ישיר.

אם משה עתיד עוד

לשיר ובני ישראל מכאן שהוא יקום הוא ישיר.

אז מכאן שיש תחיית המתים מן התורה, לומדים מן ה...

תורה שתהיה תחיית המתים מהפסוק הזה

מאז ישיר משה.

מבואר

שלכן נאמר בלשון ישיר שזה לשון עתיד ולא כתוב אז שר,

לשון עבר.

כאילו נאמר

שלעתיד לבוא ישיר משה ובני ישראל.

מכאן זה תחיית המתים מן התורה שיהיה משה עימהם.

אבל הפשט של הדברים זה תמוה לומר.

תמוה לומר שנכתב על שם העתיד.

הרי אמרו משה וישראל

שירה על הים ממש.

אז איך אתה אומר אז ישיר, וממש ישארו?

או כמו שכתוב בפסוק, ביאמרו לאמור.

לא ויאמרו אז,

אלא ביאמרו, עכשיו,

באותה שעה.

אז איך נאמר על העתיד?

גם זה צריך באמור.

אז זה אז שהיה אז, או אז שיהיה.

עוד נקדים מאמר אחד של חכמים, זיכרונו לברכה, במדרש רבה שם.

דבר אחר, אז ישיר משה.

זהו שאמר הכתוב,

פיה פתחה בחוכמה

בתורת חסד על לשונה.

מיום שברא הקדוש ברוך הוא את העולם,

ועד שאמרו ישראל על הים

שירה,

מיום שהוא ברא הקדוש ברוך הוא,

עד שאמרו ישראל על הים שירה,

לא מצינו אדם

שאמר שירה לקדוש ברוך הוא אלא ישראל.

ברא האדם הראשון

ולא אמר שירה.

הציל את אברהם מכבשן האש,

הציל את אברהם מן המלכים

ולא אמר שירה.

וכן יצחק מן המאכלת,

ניצל

מהעקדה ולא אמר שירה.

וכן יעקב

מן המלאך ניצל ומן עשיו ומאנשי שכם ולא אמר שירה.

כיוון שבאו ישראל לים

ונקרע להם,

מייד אמרו שירה לפני הקדוש ברוך הוא, שנאמר, אז ישיר משה בני ישראל.

וזה פלא,

האבות,

גדולי העולם,

שראו הרבה ניסים ופלאים שיוצאים מגדרי הטבע, לא אמרו שירה.

הלוא היה להם להתרגש מהישועות של הקדוש ברוך הוא ולהביע את רחשי ההודאה והשבח לקדוש ברוך הוא. איך זה לא אמרו שירה?

אנחנו יודעים שחזקיה המלך הפסיד את היותו משיח בגלל שלא אמר שירה.

אבל

נשמעו המשוררים,

תוכן ומהות השירה אינם מבוררים די צורכם בעולם.

סוברים שאפשר שיהיה משורר גם אדם קטן,

לא בגובה.

שפל אנשים,

חושבים שמשורר יכול להיות שפל אנשים,

כמו לדוגמה המשורר הלאומי,

חיים נחמן ביאליק,

או אימבר,

שהיה שיכור ממש, שפל אנשים, מתגולל ברחובות,

שחיבר את התקווה,

שיר התקווה, שאומרים אותו כהמנון הלאומי.

חושבים וסוברים שאפשר שיהיה משורר גם אדם קטן,

שפל אנשים שיכור

ובעל תאווה אשר יקראו לו בדורנו משורר עממי,

או כמו הזמרים הפסולים בהמוניהם.

משורר באמת,

עניין השירה הוא דבר נעלה,

רם ונסגב.

ומשורר באמת צריך להיות אדם גדול, חכם ונבון,

בעל נשמה גדולה ותורה.

רק איש כזה יוכל לומר שירה.

ומה שרואים שקוראים היום ומכתירים בשם משורר,

אנשים בעלי רוח נמוכה ושפלה,

אנשים כאלה קוראים להם משורר,

זה אות על שפל המצב והירידה הגדולה של הדור.

הלוא בדורות הקודמים

היו המשוררים בבני עמנו אנשים גדולים, רמי המעלה,

חכמים וצדיקים,

כמו הפילוסוף האלוהי,

רבי משה חיים לוצאטו, זכר צדיק וקדוש ברכה,

שידע קבלה בגיל צעיר,

אבל קבלה בהיקפה מלא,

ושהיו לו גילויים

של מלאכים

ונשמות גבוהות,

עוד בהיותו צעיר.

אדם כזה שהקיף את כל התורה כולה.

האדם הזה היה משורר,

יש לו שירים.

ומה גם בדורות קדם,

מי זכה לשם משורר?

אנשים בעלי רוח נאצלה, כמו רבי שלמה אבן גבירול,

או רבי יהודה הלוי,

שכל הרואה את שירתו של רבי שלמה אבן גבירול בכתר מלכות,

התפעל מחוכמתו,

מצדקתו,

מהקדושה הנשוכה שם.

קדושים וטהורים כאלה היו משוררינו ששירתם נשמרה בערב.

ועכשיו חושבים

כי אפשר לאדם גס,

בעל נפש שפלה, להיות משורר.

אם רק יש לו איזה כוח דמיון,

או יש לו איזה כישרון לבטא את הדברים בסגנון יפה,

בלשון מדבר גדולות,

אין זו באמת שירה אלא חיקוי וצל של שירה.

זה לבוש חיצוני שדומה לשירה.

לא לזאת ייקרא שירה מה שחורזים חרוזים

בסגנון של שירה,

אלא שירת נפש היוצאת מלב.

מלא רגשות נעלים

שמרוממים את נפש האדם ומלאים את כל חלל הלב.

לזאת קוראים שירה.

רק אדם נעלה,

גדול המוח,

גדול לב,

מסוגל לזה.

אבל אנחנו רואים בתורה הקדושה,

ומהשקפה של חכמים זכרונו לברכה,

שעניין השירה האמיתית

הוא עוד יותר רם בנישא מהמושגים שלנו בשירה.

בזכות מיוחדת דרושה לו לאדם להגיע עדיה.

רק ההארה האלוקית

מכתירה אותו, מסגלת אותו לומר שירה.

רק הערה אלוקית

מכתירה אותו, מסגלת אותו לומר שירה.

זו באמת היתה טעות של חזקיה הנביא.

מה היתה הטעות שלו? שהוא אמר שהוא לא ראוי לומר שירה.

חזקיה המלך, סליחה.

זאת אומרת, הוא היה במצב שאמר שהוא לא ראוי לומר שירה על הנס הגדול שמתו

370 מיליון

ממחנה סנחריב

סביבות ירושלים.

איך אפשר?

איך אפשר להגיד שירה על נס בסדר גודל כזה? ככה הבין חזקיה המלך.

אבל הוא חטא בזה, הוא היה צריך להגיד שירה

לפי הכלים שיש לו.

מכל מקום מובא במדרש רבה שם,

כתוב, ויאמינו בדבריו

ישירו תהילתו.

אמר רבי אבהוו,

אף על פי שהאמינו

עד שהיו במצרים,

עוד בהיותם במצרים האמינו העם, שנאמר, ויאמן העם,

חזרו ולא האמינו אחר כך,

שנאמר, אבותינו במצרים לא השכילו נפלאותיך.

אבותינו במצרים לא השכילו נפלאותיך. זאת אומרת, למרות שהם ראו

את הנפלאות ואת הישועות ואת הכול,

עדיין לא השכילו נפלאותיך,

כיוון שבאו על הים

וראו גבורתו של הקדוש ברוך הוא, האח עושה משפט ברשעים,

מיד ויאמינו בה'

ובמשה עבדו.

אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת דמו.

בזכות האמונה שרתה עליהם רוח הקודש

ואמרו שירה.

איך יכול להיות שכולם, בלי ללמד אותם את המילים,

בלי את המנגינה,

בלי כולם, כולם פוצחים ואומרים את אותה שירה?

אלא רוח הקודש שהם זכו בזכות האמונה.

ואמרו עוד חכמים, זכרונם לך במדרש.

תשורי

מראש אמנה.

בשביל האמונה שהאמין אברהם אבינו לקדוש ברוך הוא, שנאמר, והאמין באדוני,

זכוי ישראל לומר שירה על הים.

זכוי ישראל לומר שירה. אז תשורי

את שרת,

בזכות ראש המאמינים,

תשורי מראש אמנה.

מי זה הראש שהאמין?

אברהם אבינו.

זכוי ישראל לומר שירה על הים.

אז בזכותו, בזכות אברהם, שהיה המאמין הגדול,

בזכותו שרו על הים.

הרי מבואר, כי מעלת רוח הקודש

הייתה דרושה להם למען יאמרו שירה.

וצריכים היו לי זכויות מיוחדות

כדי להגיע למדרגה כזו שהיא נקראת מדרגת השירה.

כי שורש השירה הוא ממקום גבוה וממקור קדוש.

היכל השירה

וליד היכל התשובה,

שזה עולם גבוה ביותר מאוד,

שרוח הקודש לא מגיעה להיכל של התשובה.

ואיך אתה יודע שהמשוררים של היום הם שפלים וגסי הרוח?

כי אם הם הגיעו לשער שירה,

אז לידם כבר שער תשובה, איך הם לא הגיעו לתשובה?

נשארים שיכורים, ששותים קוניאק בשביל לשיר.

אם הוא לא ישתקע קוניאק, הוא לא יכול לשיר.

הוא צריך להיות התמבין בגיל לובין בשביל.

והנה עניין השירה,

באה מתפעלות הנפש,

שהיא באה לרוב על-ידי התחדשות.

שירה באה מתפעלות הנפש,

על-ידי התחדשות,

שכשרואה האדם איזה חידוש

שמביא אותו לידי התפעלות יתרה,

אז נוצרים בו רגשות של נפש שמתפרצים לצאת החוצה, והנשמה שואפת להיחלץ

ומשתפכת בדברי שיר.

לפי זה מובן לנו

כי זה תלוי במידת גדלות האדם,

חוכמתו והבנתו, כי רק חכם גדול ומבין את מהות כל דבר וערכו,

הוא יכול לבוא לידי התפעלות נפשית נכונה ולהגיע למצב של רוח שירי.

גם אופן ההתפעלות ומידתה תלויים במידת

חוכמתו והבנתו של אדם.

ישנם הרבה דברים שאינם

מביאים את האדם הקטן

לידי התפעלות.

והחכם

מוצא בהם חידוש רב.

הוא בא על-ידי זה להתפעלות הנפש.

אדם קטן לא מתפעל.

אדם חכם מוצא, גם בדברים שאנשים אחרים לא מתפעלים,

חידוש גדול ורב,

ובא להתפעלות הנפש.

וכל כך להפך.

כמו כן זה גם להפך.

לפעמים ישנם דברים שהאדם הקטן מתפעל מהם הרבה יותר מהאיש החכם.

למשל,

ההמצאות החדשות בדורות האחרונים

הפליאו את אנשי העולם,

הביאו אותם להתפעלות גדולה ועצומה.

כמו הטלפון בשעתו,

וכאשר ידבר איש עם רעהו ממרחק רב,

ומה עכשיו, בהמצאת הרדיו,

שאפשר לשמוע דברים שנמסרים באוויר ממרחק רב,

וכבר המציאו לצלם על-ידי הכוח הזה ממרחק של אלפי מילים, יש היום לוויינים, יש פה את כל מה שאנחנו יודעים ומכירים.

המצאות כאלה בעת הופעתן בעולם עשו רושם אדיר

והביאו את בני-אדם להתרגשות והתפעלות.

ובוודאי, המאמין,

נתפעל וראה בזה את חוכמת הבורא שתיקן עולמו בעניינים נפלאים כמו אלה

שהם נמצאים כבר built in בתוך הבריאה,

ואפשר שיביאה אותו התפעלות לידי רגש ושיר.

כמובן, עכשיו, כשאנחנו כבר רגילים בהמצאות חדשות,

כמעט ואין המצאה שמעוררת השתוממות והתפעלות כל כך.

אבל טרם שהורגלו בזה, זה הביא כל המצאה,

כל איש פשוט לידי התפעלות עצומה.

אומנם האנשים הגדולים, אפילו שכמובן גם הם התפעלו מהחידוש,

אבל ההתפעלות לא הייתה כל כך גדולה.

לא ראו בזה חידוש עיקרי,

אלא זה פשוט תולדה מהצטרפות הכוחות והעניינים השונים שכבר נמצאים בטבע הרגיל.

אתה לוקח דבר שקיים, מלביש דבר על דבר שכבר היה קיים ומשפר אותו.

אז זאת אומרת, זה לא חידוש גמור,

אלא זה כבר התפתחות של החידוש הגמור שהיה בהתחלה.

ובאמת החכם,

קוראים לזה ננס על גבי ענק,

ובאמת החכם האמיתי,

המבין כל דבר לאשורו,

לא ראה בזה חידוש יותר גדול ממה שרואים אנו בכל יום בטבע היצורים.

לדוגמה, החכם האמיתי מתפעל מדברים שבעינינו אין מה להתפעל מהם.

האם יש דבר נפלא יותר מכוח הראייה של האדם?

מכוח השמיעה של האדם?

מכוח ההתפתחות של האדם בתוך בטן אמו?

מכוח הביצה

שהאפרוח מוצא את מזונו מתוך הביצה בלי שמישהו יכניס לו מזון?

כל הדברים האלה אצלנו בכלל כאילו לא תופסים שום דבר. מה זה?

אם אחד לא נושם, מבינים שיש פה בעיה.

זה שהוא נושם זה בכלל לא בעיה.

אז זאת אומרת,

אם לא היינו מורגלים בזה ולא ידענו מזה מראשית ילדותנו,

כמה היינו באים לידי התפעלות ממה שאפשר לו לאדם לשמוע ולראות את חברו אפילו בהימצאם במקום אחד.

רק הרגילות היא מסירה מאתנו את ההתפעלות מפלאי הטבע.

אתם שומעים? אני,

לפני שרכבתי משקפיים,

הבחנתי שבנסיעה ברכב בלילה אני לא מזהה מרחוק.

רק מקרבה מסוימת הייתי מזהה.

אבל מרחוק לא הייתי מזהה.

והבנתי שיש לי איזו בעיה כנראה כבר בראייה,

והלכתי לאופטומטריסט.

נכנסתי אליו, בדק לי את זה, אמרת, צריך חצי,

מספר חצי.

טוב,

שם לי זגוגיות לראות אם אני רואה טוב,

שמתי את המשקפיים, עמדתי בפתח החנות, הסתכלתי לצד השני של הרחוב, אה,

אה,

כל האנשים התקרבו.

לפני כן הייתי רואה עיגולים, פרצופים ככה, אתה יודע, אבל בלי תווי פנים.

פתאום אני מסתכל ואני רואה את הבן, רואה את העיניים שלו,

רואה את העיניים שלו, איזה דבר.

וזה כולה סטייה של חצי.

תאר לך בן-אדם שלא רואה מספר שש הוא,

ופתאום אתה שם לו משקפיים,

והוא רואה את כולם, ברור שש-שש.

מה זה?

אחד שלא רואה בכלל ופתאום יראה את העולם.

אדם נולד עיוור, הוא פתאום יראה את העולם.

מה, מה, מה, מה יהיה לו?

אתם מבינים מה הוא רואה עכשיו,

איזה קפיצות, איזה שיר, איזה מה?

אנחנו הרי לא מתפארים כי זה רגיל.

אחד שלא שמע מוזיקה בחיים שלו, אין לו שמיעה בכלל, הוא לא שומע כלום.

מדברים איתו רק בסימנים.

הוא לא שמע אף אחד מהעולם לא שומע את אבא שלו,

לא שמע את אמא שלו, לא שמע את אחיו,

הוא לא שומע שום דבר,

אין לו שום מושג,

אין לו ערך מה זה בכלל.

ופתאום נפתחות לו אוזניים, והוא שומע, הוא רואה, וצלילים, וזה, ומה זה?

אומרים לו, זה ציפור, ומה זה?

ומה זה שאני שומע?

בואו.

הוא יכול לשבת ככה עכשיו שנה שלמה, רק להקשיב לכל מיני דברים.

אנחנו לא מתפעלים.

ומי עשה את זה?

כל המכשירים שעושים היום זה חיקוי עלוב עדיין

לכל מה שאצלנו זה בטבע.

אבל האדם הגדול שיש בכוחו להפשיט את עצמו ממאסרי ההרגל,

הלוא הוא יתפעל ויתרגש יותר ממציאות כוחות כאלה בבריאה,

ממה שהתפעל לנוכח ההמצאות שהמציאו.

כי הלוא כל ההמצאות הן רק בזה שהם הכירו את הכוחות שקיימים ושולטים בעולם.

רק למדו לדעת איך להשתמש בהם ולנצל אותם לתשמיש העולם ולצורך האדם.

ומובן כי עצם הכוחות ומציאותם הם דברים יותר נפלאים לאין שיעור וערב.

החכם העמיתי מתפעל

ובא לידי שירה גם מענייני הבריאה שהוא רואה בכל יום ויום.

דוד המלך, נעים זמירות ישראל, התפעל מהשמש,

מהירח והכוכבים. יש היום מישהו שמתפעל מהשמש?

אף אחד לא מתפעל מהשמש.

איך אדם לא מתבונן אלפי שנים,

החמה לא סוטה ממסלולה ועושה את התפקיד בצייתנות?

אין בוקר שהיא אומרת, היום אין לי כוח, אני הולכת לישון,

אני אגיע יותר מאוחר.

דוחת הפגישה.

איך זה?

מי מכריח את השמש להסתובב במסלולה כל הזמן?

מי עושה את זה?

מה הירח, מה הכוכבים, מה הכול? מי עושה את זה?

אתה רואה שיש מטאורים ומטאוריטים,

ויש התפרקויות של עצמים בגלקסיות ונופלים ונופלים.

תאר לך שהיית מתפרקת השמש ונופל ומדרימה וזה, מה היה פה?

איך זה?

מה שקשור לאדם,

ושהאדם חי בזכותו,

הכול מתפקד פיקס. אם לא, אוי ואבוי.

החכם האמיתי, אמרנו,

מתפעל ובא לידי שירה גם מענייני הבריאה.

דוד המלך התפעל ואמר, אדוני אדוננו,

מה אדיר שמך בכל הארץ?

אנחנו לא צריכים לחוכמה יתירה כדי להכיר את חוכמת הבורא, הרי כל העולם מכריז

על היוצר

ועל הבירה הנפלאה שהיא מעידה על בעל הבירה, הקדוש ברוך הוא.

הפסוק אומר, אתם ראיתם

אשר עשיתי למצרים

ואשא אתכם על כנפי נשרים

ואביא אתכם אלייך.

אתם יודעים שבליל פסח הקדוש ברוך הוא לקח את כל עם ישראל

על ענני כבוד והביא אותם לירושלים לעשות קורבן פסח והעביר אותם למצרים.

ואשא אתכם על כנפי נשרים. לכן קראו לעלייה של התימונים כנפי נשורים.

שלא כוחו ואדם במטאסים ויביאו להם.

הלא ידעתם וראיתם כי ביציאת מצרים הגבהתי אתכם ממדרגתכם.

ואשא אתכם למדרגה עליונה יותר מכפי שהייתם ראויים.

נשאתי אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי,

שתעמדו תחת ממשלתי,

ממשלת שם

הביה ברכו

והייתם קרובים אלי.

כי על ידי זה נעשיתם ראויים לקבלת התורה והמצוות מכל העמים בעולם.

אם כן, מעתה, אחרי שעמדתם כבר תחת ההנהגה הזאת,

להיות תחת הנהגת שם הוויה ברכו,

אז כל מצבכם מהיום תלוי בקיום התורה.

בני ישראל, כשראו את קריעת ים סוף

וזכו להכיר

את אור שם הוויה,

יש שם שנקרא צווקות,

שם השם,

שזה השם שהוא נלחם,

אבל לראות שהשם שולט בכל הבריאה כולה,

זה שם הוויה,

שם שבו היווה הקדוש ברוך הוא את כל העולמות.

היה, הווה ויהיה.

והכירו אז את מציאותו, יתברך, במעלה העליונה ביותר.

ידעו ברוח קודשם,

כי יביא אותם הקדוש ברוך הוא למדרגה העליונה לקבלת תורה ומצוות.

ושעל ידי זה הם יזכו לעתיד,

למדרגה עוד יותר רוממה,

להיות תמיד מוארים באור השם, להיות דבוקים בו.

אז לבשה אותם רוח הקודש

ואמרו שירה.

כי שורש השירה הוא מה שהנפש

משתוקקת לשורשה ומקורה למעלה. הרי אנחנו הנשמות ירדו מהשורש העליון

והעתידות לחזור.

הם הגיעו להכרה ששורש השירה זה הנפש שמשתוקקת לשורש שלה למעלה ולמקור,

ומזה נשתלשל אצלנו כוח השירה.

כי יש שנמצא אדם במצב שירי,

גם בלי לומר אומר ודברים,

ובציירם לעצמם את מצב כנסת ישראל לעתיד לבוא,

מצב נפש חושקת

ומשתוקקת להתאחד עם הבורא,

שעל העניין הזה צייר לנו שלמה, המלך על שלום משיר השירים,

בדרך, למשל, הומליצה את תשוקת הרעיה לדודה,

שזו תשוקת כנסת ישראל לקדוש ברוך הוא,

נתמלאו נפשותיהם רגשי קודש והשתוקקות להתדבק בקדוש ברוך הוא ועברו שירה.

אתם רואים שאנשים שיש להם שמחה מאירוע משפחתי שנגרם,

הוא מכנה משותף, אתם רואים מה קורה איתם, הם מתקרבים אחד לשני,

מתחבקים

ומתנשקים.

מה פירוש? הם רוצים להתאחד,

הם מרגישים מאוחדים באותו עניין שמשמח אותם.

עם ישראל הגיע למצב שהוא רוצה להתאחד ולהתדבק בקדוש ברוך הוא באמירת השירה שהם אמרו.

חכמים זיכרונם לכל, לפי עומק השקפתם ידעו מהו שורש השירה באמת.

לכן ידעו כי כל עניין השירה ששרו בני ישראל על הים

היה מכוח השירה שהם עתידים לשיר לעתיד לבוא.

כי רק מזה שהם הרגישו ברוח הקודש את שירת העתיד

שאז היא תושר,

באותו רגע נתעלתה נפשם למדרגת השירה האמיתית,

והשירה שהייתה באותו זמן עם משה רבנו בפועל

היא הייתה מסוג השירה שעתידים לשיר אותה לעתיד לבוא.

אז אז ישיר זה כמו האז ישיר

שיהיה לעתיד לבוא בדיוק,

כי זו היתה ההרגשה שלהם.

ואמרו אז ישיר, מילת אז מראה לעתיד לבוא.

זה מה שאמרו לנו, זיכרונו לך, שאמרו שירה באז.

מה זה שירה באז?

הרי אמרנו שירה באז, בכלל השירה לא מתחילה באז.

אלא אומרים, לא, שירה, מדובר שהם שרו שירה באז,

באז ישיר, איך שהם עתידים לשיר,

כשתגיע השלמות, כל הבריאה להכרה בה' אחד ושמו אחד,

ומלכותו תהיה, היא נפרשת בכל העולם, כולם הכירו אותו,

אז אותה שירה של אז שיהיה לעתיד,

אז אותה שירה הם שרו.

זה נקרא שהם שרו שירה באז.

כי התחילו לשיר מאז ישיר.

ופני זה נאמר אז ישיר משה אבני ישראל.

דהיינו שלעתיד לבוא, גם כן ישיר משה.

את זה למדו החכמים בתחילת המתים מן התורה.

בזה יש לבאר עכשיו את המדרש.

נכון כיסאך מאז,

אף על פי שמעולם אתה.

לא נתיישב כיסאך

ולא נודעת בעולמך עד שאמרו בניך שירה.

היינו,

כי עד העת ההיא לא הייתה בעולם הכרה במידה האמיתית

של הבורא ברוך הוא שזוהי הנהגת

שם אביה ברוך הוא.

אז גם האבות לא השיגו.

גם האדם הראשון לא השיג.

כל מי שהיו לפני עם ישראל לא השיגו את הנהגת אביה ברוך הוא.

לאבות נודע הקב'-ברוך-הוא בשם שדי.

למשה הוא אמר,

ושמי השם לא נודעתי להם.

אבל לך כן נודעתי.

עם ישראל הכירו את ההנהגה של שם אביה בים.

כי מכל ענייני ההנהגות שנראו בעולם היה נראה כי ניתנה שליטה לכוחות שונים. עדיין ראו שיש כוחות שיכולים לפעול וכו' וכו'.

אבל באותה שעה שהם טבעו,

המצרים בים,

והשם סגר את הסיפור, כמו שאומרים,

והבינו שאין מי שיכול לעמוד נגד השם,

לא בעל-פי עור ולא זה ולא שום כוח בעולם,

אז הם הבינו.

אז היה ציור שנצטייר ביחס להנהגת הבורא עם העולם,

כאילו הבריאה מהלכת על-פי מערכת טווחים, מה שהוסדרו מבראשית,

והקב'-ברוך-הוא כביכול עומד ממעל ומשגיע על הבריאה,

שהיא תתנהג לפי התכלית המכוונת. ככה היה ניכר עד אז.

אבל מעת שהכירו בני ישראל את ההנהגה של שם אביה,

ואמרו שירה באז, שהכירו תוקף וכוח הנהגה,

נתיישבה מלכותו יתברך.

כי מאז ניתן מקום להנהגת שם אביה, שתגיע לידי תוקפה לעתיד לבוא.

ואז הוכר כוח ממשלת השם בעולם,

שכל ענייני הבריאה הם רק לפי הרצון העליון,

שהוא שורש הכול.

ולכן מצטייר לנו עכשיו יחס הבורא עם הנהגת העולם,

כאילו כביכול הוא יושב בכיסאו נכון,

כי בכול הוא שולט,

ברצון העליון

ומלכותו בכל מה שלח.

לסיכום, לפי הדברים שלנו שאמרנו,

לבאר את מה אמר חכמים זיכרונם נברא,

א-נפלא,

אמרנו בהתחלה, אמר רבי עקיבא,

בשעה שאמרו ישראל אז, ישיר,

לבש הקב'-ברוך-הוא חלוק של תפארת

שהיו חקוקים עליו כל אז.

איזה אז?

בתורה כתוב, אז, לעתיד לבוא,

אז תשמח בתולה,

אז ידלג כאייל פיסח,

אז תפקחנה עיני עיוורים,

אז ידבר יהושע,

אז תראי ונהרת,

כל אז על לבוש תפארת של הקב'-ברוך-הוא שלבש,

באותה שעה שאמרו ישראל אז על הים.

והרי ידוע על-פי חוכמת האמת

שכל ענייני הכינויים והשמות שעל-פיהם

מתנהג את הבריאה זה נקראים בשם לבושים כביכול

לשם ברוך-הוא,

כי בהם מתכסה הרצון הפנימי

של המאציל ברוך-הוא, שהוא שורש כל המציאות.

וכל הכרתנו בבורא ברוך-הוא היא רק על-פי השמות.

היינו, על-פי הפעולות של הקב'-ברוך-הוא ואופן ההנהגה שנראים בעולם,

שרק לפיהם אנחנו מכירים את הבורא ברוך-הוא ומכנים לו בשם,

מידת רחמים, מידת דין, תפארת, כל מיני.

שמות.

בעיני הנהגת הבריאה,

לפי המערכת התמידית

שנסדרה בעולמות לאין-שיעור,

מצטיירת לנו כאילו הקב'-ברוך-הוא כביכול מתלבש בכמה לבושים.

וכל מה שמכירים לנו ביתר בהירות את עצם הרצון הפנימי של הבורא בהנהגת הבריאה,

הרי זה כאילו אנחנו רואים אותו כביכול בלבושים מועטים יותר דקים.

לכן, לפי הכרת בני ישראל, בשעה שאמרו שירה,

שהם השיגו מציאות הבורא ברוך-הוא ואופן הנהגתו.

כבר באור העתיד לבוא,

שתהיה כל הנהגת הבריאה רק לפי רצון ה' ברוך הוא,

ולא יהיה שום כוח בעולם שיכול לטוט את האנשים

מהרצון האלוקי.

זה נקרא שראו את הקדוש-ברוך-הוא בלבוש דק וטהור,

בחלוק של תפארת.

ובהכירה מנהגה עליונה זו,

ראו ברוח קודשם מחזה הבריאה לעתיד לבוא,

בשעה שאור הביאה התפשט בעולם,

שאז תהיה כל הבריאה במצב אחר, עליון ורם.

על העת ההיא

נאמרו הכתובים

שנאמרו באז,

כי אז מראה על עתיד לבוא,

אז תשמח בתולה, אז תפקחנה עיני העברים,

כי על כל הבריאה יאיר עור חדש, לא יהיה יותר, לא עקומים ולא פסחים ולא חיגרים

ולא עיוורים ולא כלום. כולם יהיו ברורים ובהירים ויודעים ומכירים,

כולם ממש, בלי שום שינוי.

אור חדש על כל הבריאה, והיא תמלא כל הבריאה, הוד ושמחה.

זה מה שאמר,

כי על חלוק של תפארת זה יחכו כל אז שבתורה,

כי באופן ההנהגה העליונה הזו,

וכפי התאחדות הבורא עם הבריאה,

כפי שיכירו את זה אז,

נכללו כבר כל הייעודים שנאמרו על העתיד.

ועל זה אנחנו אומרים בליל פסח,

בברכת אשר ג'עולונו ונדע לך שיר חודש

על ג'עולוננו ועל פזוז נפשנו.

מה זה שיר חודש?

מה זה שיר חודש?

הוא אומר, עניין שיר חדש

זה כשנזכה כבר למצב הלזה,

להיות בקרבות והידבקות עליונה תדירית,

שלזה ציפו בני ישראל ברוח קודשם בשעה שאמרו שירה על הים.

אז נשיר שיר חדש.

היינו,

שאותה שירה שתהיה לה עתיד לבוא,

היא תהיה ביותר בהירות וחוזק,

ונשיר שיר חדש

על גאולתנו ועל פדות נפשנו מכל הכוחות והשמות השונים שהיו כיסויים ומלבושים,

ולא ראינו בבהירות.

ואז נעמוד תחת אור ממשלת הביא ברוך הוא

ונהיה דבוקים בו.

לכן זה נאמר שיר ולא שירה.

עשר שירות נאמרו בעולם.

זה מובא בתרגום

על משלי,

על קהלת.

התרגום הראשון, שעשר שירות נאמרו,

וכולם נאמרו שירה לשון נקבה.

שירה לשון נקבה. שהשירה תוליד עוד שירה.

כל שירה הייתה הודאה לקדוש ברוך הוא

על ניסים ונפלאות.

אז שירה הולידה עוד שירה, ושירה הולידה עוד שירה. זאת אומרת, יהיו עוד מצבים

שנעבור מצבים קשים, ואחריהם נאמר שירה.

אז שירה מולידה שירה זה לא טוב.

למה?

סימן שיהיה עוד פעם בעיות, עוד פעם מלחמות,

עוד פעם ישועות, ונגיד עוד פעם שירה.

אבל בסוף השירה האחרונה תהיה, בלשון זכר, שיר,

שאחריה כבר לא יהיה צורך. לא יהיו עוד מלחמות ולא יצטרכו עוד ישועות,

והכול יהיה שיר חדש נשאירה לך.

זה יהיה השיר האחרון.

ואז

נודה לך שיר חדש

על גאולתנו ועל עבדות נפשינו.

כשנתבונן אחורה

על כל מה שעבר על עם ישראל משך כל הדורות,

אז נבין הכול באור בהיר,

איך הקדוש ברוך הוא פעל איתנו בחסד וברחמים,

והכול יהיה ברור ומאיר,

ונתאחד עם השם

בשיר חדש

על גאולתנו ובדודנשנו במהרה בימינו אמן.