שירה - הכרת האחדות | הרב אמנון יצחק

- - - לא מוגה! - - - 

נציב יום לעילוי נשמת שמעון בן מסעודה,

מנוחתו עדן,

ושבנו עמרם בן שרה יזכה לזיווג הגון מכפז מהרה אמן.

השירה היא הכרת האחדות.

ביקש הקדוש ברוך הוא לעשות חזקיהו ומשיח

וסנחריב גוג ומגוג.

כלומר,

השם יתברך רצה שזאת תהיה המלחמה האחרונה בזמן חזקיהו המלך,

וחזקיהו ינצח בה ויהיה למשיח,

ותבוא הבריאה לשלמותה.

אמרה מידת הדין לפני הקדוש ברוך הוא, ריבונו של עולם,

חזקיה שעשית לו כל הניסים הללו,

שניצל מסנחריב

ונתרפא מחוליו,

ולא אמר שירה לפניך,

תעשהו משיח?

גמרא בסנהדרין צדיק ד'.

זאת אומרת,

חזקיה מצד מעציו היה ראוי להיות משיח.

סנחריב, שאסף כל צבאות העולם בבעל ירושלים,

היה ראוי להיות גוג ומגוג.

אבל מידת הדין מקטרגת.

עשית כאלה ניסים,

הצלת אותו מ-370 מיליון איש,

ריפאת אותו מחוליו, לא היה בן אדם שהיה מתרפא מחוליו, מי שהיה חולה היה מת,

כמו שביקש יוחקב אבינו.

אבל

הוא נתרפא מחוליו, וחזר

השעון

עשר מעלות אחורנית.

וכל העולם ידע מזה שהיה פה נס ומופת,

והוא לא אמר שירה לפניך, תעשהו משיח.

מבואר כאן

שמי שחסרה לו בשלמות מדרגת השירה

אינו יכול להיות משיח,

כי חסרה לו האפשרות

שעל ידו התגלו כל הגילויים הצריכים להתגלות על ידי המשיח.

וצריך להבין מהי המעלה הגדולה של אמירת השירה,

ומה הקשר בינה לגילויי משיח,

שבגלל אי אמירתה לא נעשה חזקיהו משיח.

עוד אמרו חכמים זיכרונם רכה.

אז ישיר,

עד האוד הכתיב

נכון כסאך מאז.

כלומר,

כסא השם מיוסד ומבוסס מאז,

דהיינו על ידי האז שאמרו בשירה.

אמר רבי ברכיה בשם רבי אבהו,

אף על פי שמעולם אתה שולט בבריאה ומנהיגה,

לא נתיישב כסאך ולא נודעת בעולמך,

עד שאמרו בניך שירה.

וכך נאמר, נכון כסאך מאז.

אמרו ישראל,

באמת,

עד שלא בראת עולמך היית אתה.

ושבראת אותו אתה הוא, אלא שכביכול עומד,

שנאמר בחבקו ג',

עמד וימודד ארץ.

בוודאי

מתחילת הבריאה הקדוש ברוך הוא האדון והשליט

שהרי מדד את הארץ.

דהיינו, נתן לכל נברא את מידותיו וגבולותיו ותפקידיו.

אלא שהיה מבחינת מלך עומד,

כמו שלמדנו בשיעור הקודם.

אבל משעמדת בים ואמרנו שירה לפניך באז,

נתיישבה מלכותך וכסאך נכון.

הווה,

נכון כסאך מאז,

באז ישיר נתיישבה מלכות.

המשמעות שמלכות השם יתברך נתקבעה ונתבססה בעולם

על ידי אמירת השירה שפותחת

במילה אז.

אז ישיר משה.

ויש להבין

מדוע מלכות השם יתברך תלויה באמירת השירה בכלל,

ובפרט במילה אז.

מה העניין?

ועוד אמרו,

אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא,

יודע אני שחטאתי לפניך באז

שנאמר, ומאז באתי אל פרעה.

אירע לעם הזה והצל לא הצלת.

והרי טיבעת אותו לים.

לכך אני משבחך באז.

עדה ודכתיב אז ישיר משה.

זאת אומרת, משה רבנו אומר לקדוש ברוך הוא,

היה לי מין תרעומת, חוסר הבנה,

כשאמרתי, ומאז באתי אל פרעה, אירע.

אתה אמרת לי שאני אלך אליו והוא יישלח.

אמנם אמרת לי גם שהוא יקשה את ליבו וזה,

אבל אני הבנתי שאני הולך לגאול את עם ישראל, ומאז שבאתי אל פרעה, מאז שבאתי אל פרעה,

הוא אירע לעם הזה,

ולא ראיתי שהצל הצלת.

וכל העם באו בטענות, איפה אתה מדבר על שחרור ומה קורה?

אז אני הבנתי, אומר,

שחטאתי לפניך, משה רבנו,

ומאז באתי אל פרעה, במילה מאז באתי אל פרעה.

והרי אני רואה עכשיו שטיבעת אותו לים.

עכשיו, לכן אני משבח אותך באז, תיקון על מה שהיה.

זה מה שכתוב אז ישיר משה.

בואו ראה דרך הצדיקים, אומר המדרש,

במה שהם שורחים, הם מתקנים.

מתוך החטא עצמו צומח התיקון.

ממי הם למדים?

מן הקדוש ברוך הוא.

הצדיקים לומדים מהקדוש ברוך הוא,

שבדבר שהוא מכה,

הוא מרפא.

כמו שאומר ירמיה הנביא, פרק ל', יז'

כי העלה ארוחה לך,

וממכותי חרפייך.

מהמכות

שאני מכה אותך,

מהן אני מרפא אותך.

מנין?

תדעת כן, מן הקדוש ברוך הוא.

צא ולמד ממרה,

שהורה למשה רבנו דבר מר,

והשליך למים,

ונמתקו המים.

עץ מר היה,

והמתיק את המים המרים.

וכך משה לא קינטר אלא באז,

ומאז באתי אל פרעה,

ובמה שסרח תיקן מעשה ואמר, אז ישיר משה.

יש להתבונן איך לימדו אותנו חכמים, זיכרונם לברכה, שמתוך החטא

בא התיקון.

וכי בגלל שמשה בחטאו השתמש במילה אז,

אז נתקן הדבר באמירת המילה אז בשירה?

הופלה, עוד פעם אנחנו צריכים את המהרל מפראג. אי אפשר לזוז בלי המהרל מפראג.

זכותו תגן עלינו, אמן.

בספר גבורות ה',

פרק מ' ז', מסביר את משמעות המילה אז,

וכך כתב

כתיבת המילה אז,

מורה על אחדות

מפני שהא' הוא אחד,

א' זה אחד,

הוא רוכב על שבעה,

על הזן,

הא' על הזן,

הא' האחד רוכב על שבעה.

כי השבעה,

המספר שבעה, ריבוי החלקים בכל מקום.

וכאשר רוצה להזכיר הריבוי,

מזכיר אותו במספר שבעה.

תמיד כשנמצא מספר שבעה, זה מורה על ריבוי.

כמו שכתוב בדברים כ' ח' ז',

בדרך אחד יצאו אליך,

ובשבעה דרכים

ינוסו מפניך.

לא בא להגיד שבדיוק 1, 2, 3, 7 הם יצאו,

ינוסו ממך בשבעה דרכים.

בא לומר בריבוי.

זאת אומרת, הם יברחו לכל כיוון ולכל עבר.

שבעה,

זה בא להגיד ריבוי.

למה?

כשמשתמשים במספר 7, משתמשים בו כסמל.

מתכוונים לריבוי חלקים.

ואפילו יותר מדבר שלם.

מפני שהמספר 6 מסמל דבר שלם.

כי שש קצוות,

שהן ארבע רוחות,

ומעלה ומטה,

מוקף מכל עבר,

זה נקרא דבר שלם.

נמצא שהשבע הוא יותר מהשלם. 6 זה שלם.

הקפה מכל כיוון.

אבל

כל עצם בעולם מוקף משישה צדדים.

אבל 7 זה מעל לשלם.

אם כן, מה הוא מראה? מראה על הריבוי.

וכאשר הוא רוצה לומר

שהוא יתברך אחד מושל על כל החלקים כולם,

דהיינו,

מה שנראה במבט שטחי,

כל המאורעות

וכל הנבראים,

הם נראים כמו חלקים רבים ונפרדים, ואין קשר ביניהם.

בעצם יש להם מכנה משותף המאחד אותם,

כי הם כולם אמצעים המשרתים בסופו של דבר למטרה אחת,

בעקבות שמיים.

אם כן,

המאחד אותם

והמושל בהם

הוא הקדוש ברוך הוא האחד.

לכן כאשר רוצים לומר זאת במילה אחת,

מזכירים את המספר אז.

שהוא יתברך,

אחד רוכם על שבעה.

וכך אמרו במדרש, מה הוא אז?

אחד רוכם על שבעה.

זאת אומרת,

אם חשבנו שאמריקה לבד, ואירופה לבד, וסין לבד, ויפן לבד, וישראל לבד, וכולם לבד,

וכל אחד יש לה מנהיג לבד, והכול לבד,

עכשיו אנחנו רואים במצב הזה של שביעי של פסע של השירה,

שהקדוש ברוך הוא אז

אחד

ששולט על הריבוי.

שבע זה מעל

לשלם שזה שש.

והשם מכניע את כולם תחת וירוס אחד קטן.

אז,

במילה אז טמון כל הסוד.

עוד מבאר המהר״ל את המובן של המילה אז, וכך הוא כותב.

ועוד במחילתא בשלח טוו.

יש אז לשעבר,

ויש אז

לעתיד לבוא.

בפסוק שכתוב, אז אוכל לקרוא בשם השם,

זה לשעבר.

אז ימלא שחוק פינו,

אז יאמרו בגויים הגדיל אדוני לעשות עם אלה,

הרי אלו האז לעתיד לבוא.

כי מילה אז באה על עתה

שהוא נבדל מן הזמן, תקשיבו טוב.

המילה אז באה על הזמן של העת הזאת, עתה, של ההווה,

שהוא נבדל מן הזמן.

נבדל.

המהר״ל כתב למעלה לשון אז מורה על העתה מיוחד שאין בה חילוק

של זמן כלל.

ולפיכך באה המילה הזאת

גם לעבר

וגם לעתיד.

מה אמרנו?

המילה אז באה על העתה

שהוא נבדל מן הזמן.

כי אם היה מילת אז בעל זמן מתייחס לזמן,

אז הזמן הוא או עבר או עתיד.

אבל העבר כבר היה.

בעתיד עדיין לא נהיה.

ואין זה כזה.

לא היה אפשר שיבוא מילת אז על העבר והעתיד.

אבל כיוון שמילת אז באה על העתה,

שהוא נבדל מן הזמן, למעלה מן הזמן,

לפיכך באה מילת אז על העבר והעתיד כאחד.

מסביר המכתב מאליהו

שהקדוש ברוך הוא

הוא במצב הווה כל הזמן. אין אצלו זמן, עבר,

הווה, עתיד כמו אצלנו.

למה הדבר דומה?

הוא אומר, אם תיקח מפה

ותעשה חור בנייר,

ותעביר אותה עם החור

על המפה,

אז כל פעם שהחור נמצא על מדינה או על עיר,

אתה נמצא פה, אתה לא רואה

את הקודמות ואתה לא רואה את הבאות,

וככה אתה מזיז, מזיז, מזיז, וזה נקרא כאילו הווה.

כל פעם אתה נמצא בזמן ההווה,

איפה שאתה רואה, דרך החריץ, דרך החור.

אבל אם נסיר רגע את הנייר עם החור,

נראה את כל המפה, את כל העולם ברגע אחד, הכל בהווה.

זאת אומרת, האז הוא מעל

לזמן, ולכן יש בו גם עבר ועתיד ביחד.

כדי להבין את דברי המהר״ל, אני מבאר מהי המהות של הזמן.

הזמן

מורכב משרשרת נמשכת של אירועים

שמתרחשים זה אחר זה.

כל רגע באירוע שלו.

אבל אנחנו מבחינים

בזמן בשלושה חלקים.

העבר שחלף,

העתיד שלפנינו,

והרגע של ההווה שבו אנו נמצאים.

הסיבה לחלוקה הזו היא

מפני שבחמשת החושים שלנו,

כן, ראייה שמיעה וכו',

שבזה באה לידי ביטוי המציאות שלנו וההוויה שלנו בעולם הגשמי הזה,

אז מפני שבחמשת החושים אנו חשים את הזמן רק בהווה,

כי העבר כבר עבר לזיכרוננו,

והעתיד נוכל רק לצייר בדמיוננו,

והסביר את זה הרב דסלר, כמו שהסברתי קודם, עם המפה,

אז זאת אומרת,

אנחנו בכל רגע רואים רק את הקטע הקטן של המפה.

כך גם בנמשל על הזמן.

הנה חווינו את הזמן שעבר,

וכאשר חלף ונעלם, הוא נותר לנו בזיכרון בלבד.

לכן גם אדם שהוא בעל זיכרון מעולה,

אינו מרגיש

את מה שעשה בעבר כפי שמרגיש דבר שעושה אותו בהווה.

אפילו שיש לו זיכרון מעולה.

וכן העתיד מכוסה מאיתנו.

נמצא שתחושת הזמן

היא מציאות של הסתר,

כי היא מסתירה מאיתנו מציאות הזמן את העבר בעתיד,

ואנחנו רואים בה רק את ההווה.

בהווה

כהרף עין עובר.

היות וכל הווייתנו

היא בתוך מסגרת של זמן,

קשה לנו להבין את המושג למעלה מהזמן.

אך על פי המשל האמור,

נוכל להבין קצת את העניין.

כמו במשל שהביא הרב דסלב,

כאשר נסיר את הנייר המכסם מעל המפה,

נראה בבת אחת את כל המקומות המסומנים בה,

ולא רק קטע-קטע,

אז כך גם בנמשל.

כאשר הנשמה נפרדת מהגוף,

ההסתר,

שקוראים לו זמן,

שזה עבר ועתיד שנסתרים מאיתנו,

מתבטל מן האדם ברגע שהוא עולה מן הזמן,

ואז הוא יחוש וירגיש בבת אחת

את כל מה שעשה ויצר כל ימי חייו

בתוך מסגרת הזמן

שהוא עשה את זה פה, בזה אחר זה.

אבל אז, כשהוא השתחררן מן הגוף והנשמה תצא,

כל העבר,

הווה העתיד שלו שהיה,

הכל הופך להיות הווה מציאות של הכל ביחד.

הן בעשיית הטוב,

שבזה הוא יצר מעלות רוחניות בנפשו,

הן במעשה עבירות,

שעל ידם הוא יצר מציאות של טומאה בנפשו,

את כל זה הוא יחיה ויחוש בבת אחת.

וזה המובן של המושג למעלה מן הזמן,

שהוא בעצם חיי הנצח.

כי נצח,

אין פירושו זמן נמשך בלי סוף.

שאם כן, הוא עדיין במסגרת הזמן.

אלא נצח,

היינו הרגשת כל העבר כחטיבה אחת בהווה.

בספר ערבי נחל מביא שבעצם כל רגע נפרד חלק

מנשמתו של האדם.

כל רגע.

ובחלק הזה יש

בדיוק מה שהוא עשה,

עכשיו דיבר.

כל רגע נפרד.

כל רגע. לא חוזר.

הרגע לא חוזר.

הלך. נפרד.

מת.

כל רגע אדם מת.

כל רגע אדם מת.

זאת אומרת, החלק הזה מת

לא יחזור.

או שהחלק הזה, הרגע היה חי,

או שהיה מת ממש. או שהיה ביטול תורה, או שהיה לימוד תורה, או שהיה מצווה, או שהיה עבירה.

אבל כל רגע שעולה מכאן, נפרד.

בשלושים יום האחרונים, גם כן יש אנשים צדיקים שמרגישים

כבר את ההיפרדות של החלקים האחרונים,

וברגע שהוא יוצא מן הגוף אומר הרבה נחל,

הופ!

הוא עומד עם כל העבר שהיה לו, שעלה למעלה, הכל בבת אחת, זה אתה!

וואו!

זה כבר לא ניתן לתיקון, אין מה לעשות. ככה באת, זה מה יש.

אם אדם הספיק לעשות תשובה,

למחוק את הדברים הלא טובים ולשפר את עצמו, ואולי אפילו להפוך

את כל העוונות לזכויות בתשובה מאהבה,

כשהוא יגיע למעלה, יראו רק את מה שיש מתוקן כפי מה שהוא עשה.

כי בכוח התשובה למחוק, לבטל.

אם עשה, חכם, אם לא, טיפש, שמע, שמע, שמע, דחה, דחה, דחה, עד שנדחה.

אבל אז הוא יוצא מעל הזמן,

והוא זה הוא,

כמו שהוא עשה את הוא.

גם לאחר ההסבר הזה שהסברנו,

כל עוד האדם נמצא בגוף

ובהסתר של הזמן, למה זה נקרא הסתר של זמן? כי העבר עבר, והעתיד עוד לא בא, והזמן עובר כהרף עין.

אין הוא יכול לצייר ולתאר לעצמו את החוויה של נצח,

כשהכול מחובר ביחד.

המציאות הזאת

זה חסד השם יתברך עם האדם בעולם הזה.

כי אם היה אדם יכול לצרף את כל התחושות,

ניקח את הטוב, ההנאות והשמחות

שעבר במשך חייו, לרכז אותם ולחוש אותם יחד ברגע אחד,

לא היה יכול לסבול זאת ולהתקיים.

מת מאושר.

וכל שכן, להפך,

בתחושות של הצער, בכאב, בייסורים, שעבר בימי חייו,

כל זאת, אם היה מקבל ביחד,

לא היה מחזיק מעמד.

מפני שאין הגוף המוגבל והמגביל את יכולת הקליטה

של ההרגשות הנפשיות יכול להכיל כל כך הרבה שמחה ועצב

בבת אחת.

וזו הסיבה

שהקדוש ברוך הוא יצר עבורנו את ההסתר של הזמן.

למה הוא יצר את ההסתר של הזמן? כי אם היה מתחבר הכל ביחד,

לא היינו מחזיקים מעמד כלל.

למשל, מה הדבר דומה?

אדם שיושב במקום שהשמש מאירה בו

במלוא עוזה,

צריך הוא למשקפיים כהות

שיסתירו ממנו את האור החזק

כדי להגן על העיניים שלא יינזקו.

אף על פי שאור השמש וקרניה

הם דבר טוב ובריא לאדם,

אך לא בצורה מופרזת

שעלולה לגרום לו נזק.

כך הקדוש ברוך הוא הרכיב לנו משקפיים

שקוראים להם הסתר הזמן,

כדי שנוכל במגבלות הגוף

לחוש ולחיות

רק את הרגע של ההווה.

והלוואי

שננצל כל רגע

למלא את התפקיד שנתן לנו השם יתברך לעשות בו

בכל

רגע ורגע.

כל רגע שעובר, מת.

כל רגע שעובר, מת.

אי אפשר להחזיר.

מילאת אותו בטוב, יישאר טוב.

רע,

רע.

אפס, אפס.

כשתצא מהגוף, הכל ביחד

יהיה בהווה לנצח.

נמצא שמחד גיסא בעולם הזה, האדם אינו יכול לתאר לעצמו ולהרגיש

את המהות של הנצחיות.

אבל מאינדך גיסא,

העולם הזה הוא המקום

שבו יוצר אדם לעצמו,

על ידי לימוד התורה וקיום המצוות,

את הנצחיות שלו, איך הוא ייראה בהווה תמידי לנצח.

יתרה מזו,

יצירת הנצחיות כאן

דומה לנטיעה של גרעין.

כאשר הוא צומח,

מתפתח,

מוציא פירות,

עשרות מונים

יותר מאשר הזרע.

כמו שאנחנו מברכים בברכת התורה,

וחיי עולם נטע בתוכנו. זו נטיעה שמביאה פירי פירות.

דהיינו התורה.

כל רגע של לימוד התורה בעולם הזה היא נטיעה שתוציא אילן גדול של פירות

בעולם הבא, בעולם הנצח.

אלא שפה איננו מרגישים

ואיננו רואים את בניין הנצחיות שלנו.

אך כאשר הסתלק ההסתר של הזמן,

נחיה את כל הרוחניות שיצרנו בבת אחת.

זה אתה.

מכיוון שכאמור אנחנו חיים בהסתר של הזמן,

אז אנחנו רואים את המעשים של הקדוש ברוך הוא וההנהגה שלו רק בחלון הקטן של ההווה.

זאת אומרת, אנחנו יכולים לשמוע עכשיו רק

מה לשמוע?

לשמוע שאומרים בחדשות,

כך וכך, צריך לעשות, אלא תקנות להיום.

ומה שהיה כבר עבר.

מה שעתיד להיות תקנות, לא יודעים.

מה שהיה לפני חודשים, לפני שהיה קורונה, לא הבנו.

כשבאה קורונה אנחנו חושבים שאנחנו מבינים לפי מה שהיה. אנחנו לא רואים מה העתיד ואיך זה יסתיים, אם בכלל.

זאת אומרת, אנחנו נמצאים במצב

שאנחנו רואים רק את מעשה ה' בחלון הקטן של ההווה,

ואיננו מבינים את הקשר וההמשכיות

של ההווה עם העבר והעתיד.

ראייה מצומצמת זו היא הסיבה לכך שיש לאדם הרבה קושיות

על הנהגת ה' מתברכת.

כמו המשל של החפץ חיים,

זכר צדיק ברכה שהזכרנו בדרשות האחרונות, נחזור שוב.

אורח שמזדמן לבית הכנסת ורואה גבאי מחלק עליות בקריאת התורה,

יש לו קושיות על צורת החלוקה.

לפי ראות עיניו היה ראוי לתת לאלה ולא לאלה וקודם אלה ואחר כך אלה ולמה מפה ולמה אחר כך כאן ולמה קפץ ולמה עשה.

כן,

אבל הוא שואל את הגבאי על כך,

אז הוא עונה לו, תגיד לי, מתי באת? הגעת עכשיו, אתה יודע מה היה לפני?

אתה יודע איך מנהלים את זה? אתה יודע מה הסדר?

מה אתה יודע מה הצדק והיושר בסדר חלוקת העליות במשך כל השנה?

כך גם בנבשל.

מכיוון שאנחנו יכולים לראות את הנהגת השם רק בהווה ולכל היותר בזמן הקצר

של ימי שנותינו,

לכן רבות הקושיות.

אבל אילו היינו רואים את מעשה השם במבט כולל

מששת ימי בראשית

עד ימות משיח,

היינו מבינים איך כל מעשה במכלול

של כל מעשה השם בעבר ובעתיד, צודק ונכון,

כמו שהסברנו בדרשות הקודמות.

אם ניקח רק את הפרק זמן שישראל ירדו למצרים, בהתחלה היה להם טוב מאוד, ולא נגעו בהם, וכיבדו אותם,

אחר כך עינו אותם, שעבדו אותם,

ואחר כך עשרת המכות, ואחר כך יציאת מצרים, ואחר כך קריעת ים סוב, ואחר כך הכול,

אז בכל קטע שהיינו,

לא היינו רואים את המכלול שכל זה היה להכין את ישראל בעבדות אצל בשר ודם,

כדי לצאת ממצרים, כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם,

להכין אותם, להכשיר אותם לעבדות הרוחנית,

לא הגשמית,

ושימליכו את הקדוש ברוך הוא, וידעתם כי אני השם, שהקדוש ברוך הוא

עשה את הכול שכל העולם יכירו שיש בורא,

שמשנה את הטבע כרצונו מתי שהוא רוצה,

עשר מכות שמשנות את הטבע,

מוכיח לעולם שהוא חידש את העולם,

הוא עשה את העולם.

ממילא עכשיו יכול

כל אדם,

לאחר שזה קרה, להבין

את רצף האירועים ולמה היה.

עכשיו מבינים למה הוא השאיר את בעל פעור כדי להטעות את מצרים שירדפו אחריהם, ולמשוך אותם לים, ולהטביע אותם בפנים.

זאת אומרת, הכול מתוכנן אצל הקדוש ברוך הוא לתכלית,

רק אנחנו לא רואים, זה כמו פאזל מפוזר,

ולא רואים שום קשר בין קובייה לקובייה.

אבל ברגע שמסיימים לסדר, רואים תמונה ברורה לחלוטין.

אמר הקדוש ברוך הוא,

אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא,

יודע אני שחטאתי לפניך באז.

עכשיו, על פי האמור, כל מה שהסברנו באריכות,

התבהרו לנו דברי משה רבנו, שאמר לפני הקדוש ברוך הוא,

יודע אני שחטאתי לפניך באז,

שנאמר, ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך,

הרע לעם הזה,

בעצל לא הצלת את עמך.

ודאי שמשה רבנו

לא בא חלילה להתרחם על הנהגת השם,

אלא כתלמיד השואל,

ילמדנו רבנו,

הוא רוצה להבין את דרכי השם ששולח אותו לגאול את ישראל.

והתוצאה המעשית המיידית הייתה התגברות השעבוד,

לא גאולה.

אז מחד גיסא,

יש מצבים שהקדוש ברוך הוא רוצה

שנבין את מה עשה במידת האפשר.

אך מאידך גיסא,

יש מצבים של ניסיונות באמונה,

שהשם רוצה שהמנוסה

לא ישאל שום שאלה אפילו כדי להבין את דרכי השם.

כמו שמצאנו אצל אברהם אבינו ששאל את השאלות שלו

רק אחרי העקדה,

לא לפניה.

היה לו כמה קושיות טובות לשאול. הרי אתה הבטחת לי, ריבונו של עולם,

כי ביצחק יקרא לך זרע.

איך יקרא זרע? איך יהיה לי זרע מיצחק אם אני עוקד אותו?

שאלות טובות היו לו.

לא שאל שום דבר. מה הטעם?

מפני שבעקדה היה ניסיון באמונה שציווי העקדה

היה נראה סתירה גלויה בדברי השם יתברך.

כי בתחילה אמר כי ביצחק יקרא לך זרה.

אחר כך אמר לו קח נא את בנך,

את יצחק, עלה ולעולה.

חלק מהניסיון היה ללכת

לעשות את רצון השם בתמימות,

כמו שאמר השם יתברך עכשיו ולא לשאול דבר.

זה בניין אב למצבים כאלו.

כאשר אדם נמצא בצרה,

מתעוררות בליבו שאלות על הקדוש ברוך הוא,

ויש לו לחשוש ששורש השאלות

אינו מתוך הרצון להבין,

אלא שמפריעה לו ההנהגה הזו של השם יתברך ובעצם הוא מתרעם עליה.

נמצא שהוא פוגם באמונה,

הוא פוגם באמונה בצדקת השם ויושר משפטו.

לכן במצב כזה תפקיד האדם לקבל

את מעשה השם בתמימות ולהתחזק באמונה פשוטה,

כי צדיק וישר הוא.

זאת הייתה התביעה על משה.

מכיוון שהיה פה ניסיון באמונה היה עליו לשתוק ולא לשאול.

כי אולי מתוך השתתפות בצערם של ישראל יש בשאלה נקודה דקה של ספק

ביסודות האמונה.

גם את בני ישראל ניסה השם יתברך

בזה לראות היעמדו באמונתם

ולא עמדו בניסיון.

בתחילה כתוב ויאמן העם,

אחר כך, כשהוא רע מצבם,

אמרו למשה ואהרון, ירא אדוני עליכם וישפוט.

הסיבה לזה,

מפני שבעת שבאה הצהרה,

האדם רואה רק את ההווה המצומצם

ודן לפי המצב.

אבל יש קומפלקס שלם

של מטרות שהקדוש ברוך הוא שם, ותכליות,

שאתה לא מכיר, אתה לא רואה,

והוא עושה ודאי בצדק, וכי עבית קודשא בריכו דינא בלא דינא.

אולם כאשר בני ישראל סוף סוף ראו את ניסי השם בקריעת ים סוף,

מת העונש והאבדון שהביא על המצרים,

מה שעומד לקרות מחר,

הגיעו שוב לשלמות באמונה,

ככתוב, וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה אדוני במצרים ויאמינו באדוני.

כמו שאמרו חכמים זיכרונם רכה, אמר רבי אבהו,

אף על פי כשכתוב כבר שהאמינו

עד שהיו במצרים, שנאמר ויאמן העם.

חזרו ולא האמינו.

וכיוון שבאו על הים וראו גבורתו

של הקדוש ברוך הוא,

איך עושה משפט ברשעים בשיקה את מצרים בים,

מיד חזרו ויאמינו באדוני.

כי עתה נתיישבו להם כל הקושיות שהיו להם במצרים.

שהרי רק בגלל רשעותו של פרעה ועקשנותו לרדוף

אחרי בני ישראל,

בגלל זה טבעו הוא וחילו בים.

ועל ידי כן התבוננו שבעצם בכל תהליך הגאולה

הסרבנות הנמשכת של פרעה והבחירה שלו הרעה

הן שהביאו עליו ועל עמו את שרשרת המכות והמופתים,

עד שהוציא בעל כורחו את בני ישראל ממצרים.

וכאשר הביטו לאחור על שלבי התחלה,

לאחר שמשה בא אל פרעה,

הבינו שכל המצב שמשה כינה אותו למה הרעותא

לעם הזה לא היה זה אלא אמצעי

לגלות את הניסים והנפלאות

שעשה השם במכות מצרים

והשגחה מיוחדת על ישראל.

נמצא שכל העקשנות של פרעה מתחילה ועד סוף

הייתה חלק מתוכנית הגאולה.

מזה התגלה להם גילוי נפלא שאפילו הרשע

שכל רצונו להפוך

ההפך

מרצון השם

וטועה לחשוב

בשעת עשיית הרע שאכן הוא ירוויח

ויצליח

נגד רצון השם,

בסופו של דבר מתברר

שאדרבה במעשיו הרעים

הוא מסייע להוציא את רצון השם לפועל

כי ככל שפרעה הרשיע יותר חייב משפט השם לענישו יותר

ועל ידי כך התגלה ותרבה יותר כבוד שמיים.

זאת אומרת

לפי כל הקונספירציות שרצות עכשיו

על ה-G5 ועל הבונים החופשיים ועל הסדר העולמי החדש

ועל כל הדברים האלה

צריך להבין דבר אחד

גם אם מכוונים לעשות רעב, להשתלט על האנשים ועל המוחות ועל הרגשות ולכוון את בני אדם ולדלדל אוכלוסייה ולעשות את כל מה שנאמר בכל המקומות

אז יש אחד ששולט על השבעה

שזה על הכלל, על הריבוי

ומביא וירוס קטן

ועם הווירוס קטן משבש את כל התוכניות

ויש לו עוד כמה באמתחת

אין לו בעיה, אף אחד לא יוכל לשנות מהתכלית

והכיוון

שהשם מוביל את העולם.

החכמים יבינו, המשכילים יבינו,

הטיפשים יחשבו שהכל טבע וצריך לחכות עד שימצאו חיסון ועד שזה

ולא מבינים שהקדוש ברוך הוא מעורר אותנו לשוב בתשובה.

הרבה זמן לא היה דבר כזה

התאריך עכשיו זה זמן של גאולה.

אנחנו קרובים מאוד.

השם עושה שינויים בכל העולם.

מלחמות כבר התחילו מזמן.

כל העולם מסובך

במריבות, במלחמות, באיומים והכול.

כלכלות במקומות מסוימים היו מאוד מוצלחות לכאורה.

בא וירוס קטן בחודשיים,

משבש את הכול, מוריד את כולם לקרקע,

ולך תדע איך זה ייגמר.

הרי יכול להיות שעכשיו יהיה מרד אזרחי במדינות מסוימות,

יתחילו להוציא נשק, יהרגו, יפרצו, ישדדו,

יעשו דברים שאין,

זהו, הם מבינים, סוף העולם, אין מה לעשות.

מדינות לא יכולות לחזור לאזרחים,

אזרחים נשכחים,

בדיקות נעשות,

מתבלבלים בבדיקות,

לא נשלחות,

לא מגיעות, אנשים מתים בבתים.

מה יהיה?

יש תוכנית למעלה.

המשכילים יבינו,

הטיפשים ישלמו.

אז לכן,

צריך לדעת שגם רשע ורע

מתכנן וזומם לעשות, וחושב שבידו להצליח,

שידע, רק הוא יקבל בראש,

כמו פרעה וכמו כולם.

פרעה התחכם,

אמר שהמושיע של ישראל צריך ללקוט במים, בים,

הטביע את ילדי ישראל, בסוף הוא גידל אותו בבית.

המן, אמרנו,

עשה עץ,

חמישים אמה,

הכין אותו למרדכי,

בשביל שמרדכי יתלה את המן על אותו העץ.

אתה לא יכול לעשות משהו שהוא לא בתוכנית.

אם צלצלת לקדוש ברוך הוא ושאלת אותו, מה התוכנית, אני בתוכנית או לא?

אז יכול להיות שאתה זורם בדיוק כמו התוכנית.

יכול להיות שאתה חושב שאתה עושה נגד התוכנית או בלי לשאול,

ואתה תהיה הקורבן.

זאת אומרת, בסוף אנחנו נראה סבלנות רק.

לנו ברור שהסוף הוא טוב.

כל מה שעושה השם זה לטובה.

אז אנחנו ממתינים,

אבל בטוחים שהכל נעשה לטובה.

נמצא שבקריעת ים סוף הגיעו בני ישראל להכרה בשלמות ההנהגה של השם יתברך,

שהיא הייתה מאחדת את כל הזמנים והמאורעות

שהיו נראים לנו נפרדים זה מזה,

תחת מכנה משותף אחד שהוא גילוי וריבוי כבוד שמיים.

זאת אומרת,

בקריעת ים סוף התאחדה ההכרה בשלמות הנהגתו יתברך,

שבזמנים הקודמים והמאורעות שנראו נפרדים,

עכשיו הכל חזר להיות מכנה משותף

ומגלה לנו את ריבוי כבוד שמיים.

אז נפרש את הדברים.

כאמור, בעולם הזה האדם חי במגבלות

ההסתר של הזמן, כי אין לו כבר את העבר,

אין לו עדיין את העתיד,

וההווה הוא כהרף עין.

ופה רואים ומרגישים דרך החלון של ההווה,

כמו המשל

של הרב דסלר,

אנחנו רואים רק קטעים קטנים של אירועים שמתחלפים זה אחר זה כל הזמן.

לכן העולם הזה נקרא עלמא דה פירודה,

העולם הנפרד שיש בו פירודים,

כי כל מאורע נראה נפרד מחברו.

אבל כאשר ראו בני ישראל את אובדנם של המצרים מים סוף,

התבוננו והבינו שכל המאורעות במשך כל התקופה,

ממתי שמשה בא אל פרעו,

מאז באתי אל פרעו

ועד לטביעת פרעו וחילו,

הכל שרשרת אחת של אירועים

שכל החוליות קשורים זו בזול מטרה אחת, כבוד שמיים.

כמו שהיה במגילת אסתר, הכל נראה הדבר בפני עצמו,

עד שבסוף ראו את כל התכלית.

והבינו

שאף החוליות האלה,

שהיה קושי השעבוד אחרי שבא משה אל פרעו,

בסירוב הנמשך של פרעו,

לשלח אותם,

כל זה נראה כמפריע למטרה של הגאולה שהובטחה להם.

זה רק סייע לה לצאת לפועל בצורה טובה ביותר. זאת אומרת,

אם אנחנו מחכים אלפיים שנה,

אומרים נו, נו, נו, נו, נו, והנה עוד פעם,

הנה עוד צרה, והנה עוד איסורים, והנה עוד זה,

בסוף אנחנו נראה שהכל כמו,

ממש,

בקריעת ים סוף, הכל מתחבר לאחד.

וזה היה הבניין אב לאמונה שלמה בכל אימות עולם.

וכדי לבטא את ההשגה הזאת,

כשהגיעו אליה, השתמשו דווקא במילה אז שלמדנו מהפירושה.

ואמרו אז ישיר,

שהמובן

למעלה מן הזמן.

אז, א',

זה אחד הקדוש ברוך הוא,

ששולט על שבעה,

זה על הריבוי,

שכולל גם את העבר וגם את העתיד.

אותיות המורות על האלף שמתברך, רוכב על השבעה.

כל חלקי הטבע והזמנים השונים.

דהיינו,

השם יתברך מאחד את כל הנפרדים,

כולם,

למסכת אחת שנמשכת

לגילוי כבודו של הקדוש ברוך הוא בעולם.

והמשך יבוא בדרשה הבאה בעוד כמה דקות.