שנינו בשולחן ערוך בפתיחת הלכות פסח: "שואלין בהלכות הפסח קודם לפסח שלושים יום". והרמ"א מוסיף: "ומנהג לקנות חיטים לחלקם לעניים לצורך פסח".

נשאלת השאלה: לכאורה אין קשר בין שני הדינים. מדוע כתב הרמ"א את דינו בו"ו החיבור? "שואלין בהלכות הפסל קודם לפסח ומנהג לקנות חיטים לחלקן לעניים לצורך פסח". מה קשור זה לזה? למה הוא מחבר אותם?

 אומר הרב יעקב גלינסקי, זכרונו לחיי עולם הבא: שהגרמנים כבשו את פולין  מצד זה והרוסים מצד זה, נתבצר מקום בגהנום בליטה חופשית שהוקמה בטבח, והמוני בני ישיבות מצאו מקלט בעיר ווילנא. רציתי להיכנס לגאון רבי חיים עוזר, זצ"ל, ומקרובו הגאון רבי יחזקהו יוסף מישקובסקי, זצ"ל, קבע לי תור למחרת באחד עשרה בבוקר. כל הלילה לא ישנתי מרוב התרגשות. ושנינתי את סוגיות מסכות יבמות שיהיו שגורים על פי. אם ישאלני לא אגמגם, אלא אומר לו מיד. 15 נשים פותרות צרותיהן וצרות צרותיהם מן החליצה ומן הייבום וכו'. הגעתי במועד ומצאתי כ-30 איש ממתינים לתורם. כל אחד ושאת צרותיו. לפתע נפתחה הדלת והרב מישקובסקי קרא לי להכנס. התרגשותי געתה, עמדתי לפני רבם של ישראל.

הייתי בטוח שהשאלה הראשונה תהיה: 'מה אתה לומד?'. והשאלה השנייה: 'מה חידשת?'. והשלישית: 'מה עוד חידשת?'. במקום זה הוא שאל שלוש שאלות אבל אחרות:

הראשונה: "מתי קיבלת לאחרונה מכתב מההורים?". עניתי: "כבר חצי שנה נותק הקשר. הם נשארו בצד הרוסי ואנחנו ברחנו לליטא מהצד הגרמני.

שאלה שנייה: "האם יש לך שמיכה?". על מקום שינה לא שאל. לרבים לא היה. ישנו על ספסלי בית המדרש אבל בלי שמיכה ועלולים לקפוא למוות. עניתי שיש לי. נחה דעתו.

שאלה שלישית: "אפשר לראות את נעלייך?". התביישתי. אבל לא היית ברירה. הרמתי את המכנס המתולע ונעליי נראו במלוא הדרן. בנובהרדוק היו אמרים על הנעליים של הבחורים: "כולם אהובים כולם ברורים וכולם פותחים את פיהם". מיד נתן לי כסף לקנות זוג נעליים. ואמר: "כאן ביתם הוא פתוח עבורך 24 שעות ביממה".

ואני כששמעתי במקום לשמוח, התחלתי לבכות מהתרגשות. הרגשתי שמשיהו אכפת לו ממנו. לא חקר על צרותיהן וצרות צרותיהן של היבמות, אלא מה שעניין אותו זה צרותיי וצרות צרותי שלי. כאלה הם גדולי ישראל.

זה מה שרומז הרמ"א, זצ"ל: "שואלין בהלכות הפסח קודם לפסח שלושים יום", טוב יפה, אבל קודם תראו שיהיה לעניים מה לאכול. אז צריך לדאוג לקמחא דפסחא לכל היהודים שלא יהיו רעבים.

כיודע, כבר אמרנו את זה בשם הזוהר הקדוש, שאצל הקב"ה יש מושג כזה שנקרא "שברי כלים". מי אלה השברי כלים? אלו העניים. הם כלים שבורים. אתה תשב על שולחן מרווח עם כל מה שצריך והוא ישב מסכן אין לו כלום. ואיך הוא יתסכל על הילדים ועל האשה? אין לו שום דבר. אז קורא לזה הקב"ה "שברי כלים". וחובה על כל יהודי בימים טובים בפרט לתת לעניים שיהיה להם לאכול, ואם צריך גם בגדים. לדאוג להם.

אחרת הקב"ה אומר את הפסוק שאמר הנביא: "וזרעתי פרש על פניכם פרש חגיכם". שזה חגים שלכם ולא של כולם. אתם דואגים שבחגים לכם יהיה ומצטבר לכם מאכילה פרש, מה שמופרש וזה יהיה על פניכם. אז כתוב שאדם נטמן באדמה אחרי שלושה ימים מתבקעת קרסו וכל הפרש נופל על פניו. במי נאמר? באלה.

ומביא הזוהר שמה את המעשה שאפילו על זה נידון אברהם אבינו בעקדה. בגלל שהשטן בא בשעה שהוא עמד על גדולי הדור בזמן הברית, אז הוא היה שמה עם יצחק והסתובב והוא עמד על הפתח והוא לא קרא לו. ישר עלה קטרג אצל הקב"ה, אומר: "ראית? אברהם אבינו, אתה אומר שהוא עמוד החסד וזה, תראה, אני עומד שמה בפתח הוא לא קרא לי אפילו להכנס". והא התחזה לעני אבל הוא לא קרא לו. אמר לו :"איפה יש עוד אחד כמו אברהם?". אמר: "לא, לא משנה, בסוף, בסוף הוא לא קרא לי? לא קרא לי". עמד וקטרג קטרג. "ויהיה אחר הדברים האלה", עקדה.

אז זאת אומרת מעקדה מה נגרם ששרה אמנו נפטרה. בקיצור, כל השתלשלות הייתה בגלל חוסר שימת לב שהיה עוד מישהו שהוא לא הבחין בו  אברהם אבינו.  עד כדי כך הקפדה שאדם ישים לב וכו'.

וידוע שבתו של רבי עקביא ניצלה, ביום חתונתה נאמר לאביה שהיא תמות. וזהו, ככה ראה רבי עקיבא, הוא לא ידע איך, מה ומו, אבל הוא ראה. ואחרי כן, אחרי הלילה הוא בא אליה והיא חיה. אז הוא נדהם. מה קרה? שאל אותה מה קרה? אז היא אומרת שהגישו לו את הסעודה בזמן החתונה לאכול, ואז היא ראתה עני שאין לו מה לאכול והיא נתנה לו את המנה שלה. והוא אכל העני. ואז היא באה לחדר והיא הוציאה את הינומה שהייתה לה והיא תקעה אותה בקיר עם הסיכה וזהו. ובבוקר שבאו להוציא את הינומה נמשך איתה נחש. "צדקה תציל ממוות". בזכות הצדקה שהיא עשתה בלילה, היא ניצלה ונשארה בחיים. נתבטלה הגזרה.

אז זאת אומרת, קמחא דפסחא זו חובה. אבל בעניין הזה של שואלין ודורשין בפה, כתוב: "שואלין ודורשין", כששואלין ודורשין בהלכות הפסח זה בפה. ויש מנהג לקנות חיטים לעניים. זה בפועל. בפועל. שואלין ודורשין בפה ולקנות זה בפועל. כי שמעתי אומרים שפעם היו מנשקים ספר תורה בפה וצדקה נתנו ביד. היום מנשקים ספר תורה בהושטת יד וצדקה נותנים בפה. מבטיחים ודיים.  הנודבים נהיים שבעים מהבטחות ועניים לבטח אינם שבעים מהן. אז זאת אומרת, באמת צריך לראות שכל אחד ישתדל כפי כוחו לעשות.

נשאלת השאלה: מדוע דווקא חיטים ומדוע דווקא לצורך פסח. "מנהג לקנות חיטים לחלקם לעניים לצורך פסח", למה דווקא חיטים? ולמה דוקא לצורך פסח? משום שבפסח נידונים על התבואה. כמוש כתוב בראש השנה טז. אז תיקנו שלפני הדין נראה ונוכיח שאנו מודעים לכך שגם התבואה של העניים מופקדת בידנו. "את העני עמך". אז זאת אומרת, אדם צריך לדעת שיש חוב גדול שאדם יתן גם לעניים.

עכשיו אנחנו נאמר איזה משהו, פעמים אנחנו נצרכים לחזור על דברים שאמרנו, אבל מה לעשות, כל שנה זה מחזור, חוזרים על הדברים וכו'. האם יש תועלת בזה או אין תועלת בזה? אז בואו נראה:

חזקיה המלך היה צדיק גדול, הוא היה בעל רוח הקודש, וראוי היה להיות מלך המשיח. כמו שכתוב בסנהדרין צד. וחלה חזקיהו וישעיה הנביא בא לומר לו בשם ה': "צו לבתך כי מת אתה ולא תחיה". מדוע? משום שהוא לא נשא אשה. לא קיים מצות פרו ורבו. התנצל. שהוא לא עשה את זה במרד ובמעל. להפך, הוא התכוון לכבוד שמים. כי ראה ברוח הקודש שיצאו ממנו בנים שאינם ראויים. אז ענה לו הנביא: "מה לך בסתרים של הקב"ה עליך מוטל לעשות את שלך". אמר לו: "אתה יודע מה, תן לי את בתך לאשה אולי תגרום זכותי וזכותך ויצאו ממני בנים ראויים". הבריא מחוליו ונשא את בת ישעיהו הנביא ונולדו לו מנשה ורבשקה.

יום אחד הרכיב אותם על כתפם להביאם לבית המדרש, אמר אחד מהם: "ראוי ראשו של אבא לצלות עליו דגים". אמר השני: "ראוי הוא להקריב עליו לעבודה זרה". לקח את שניהם חבטם בקרקע, רבשקה מת ומנשה חי. קרא על עצמו "וכלי כליו רעים". כלומר, זה שהיה כלי במצוה זה, "כלי" זה מלשון עני, כלומר, זה שהיה כלי במצוה זו ולא נשא אשה עד שנשא את בת ישעיהו לא הואילו ויצאו ממנו בנים רעים. ככה מפרש הבן יהוידע, על ברכות י'.

אז זאת אומרת, לא עזר גם שהבת של ישעיה הנביא התחתנה איתו וכמו שהוא ראה ברוח הקודש, הוא ראה שיצאו ממנו בנים לא מהוגנים ואלה הם השנים : מנשה ורבשקה.

טוב, מה קרה עם מנשה שנותר בחיים? לא היה מלך רשע ביהודה יותר גרוע ממנו. הוא היה יותר גרוע מירבעם בן נבט. הוא הכניס צלם להיכל, הוא הרג את ישעיהו הסבא שלו. הסבא שאמר לחזקיה הנביא: "בהדי כבשי דרחמנא למה לך", מה אתה מתעסק בנסתרות של ה'? אתה תעשה מה שאתה צריך". אותו סבא שהוא נתן את הבת שלו לחזקיה הנביא, הנכד שלו קם והרג אותו. צדק, הא? צדק חזקיה שיהיו בנים לא מהוגנים. הרג את הסבא ישעיהו ומילא את ירושלים דם פה לפה. לבסוף נלכד ביד צבא מלך אשור ושמו בדוד נחושת נקוב והציתו תחתיו את האש. אתם ידועים מה זה לעמוד על נחושת והאש מתחממת? זה מתחמם מאוד מהר. וצריך לקפוץ עם יבלות. דרגה אחת, דרגה שתיים, דרגה שלוש... לא נעים, נכון?

וכיוון שראה שצרתו צרה לא הניח עבודת כוכבים שלא הזכיר אותה שתבוא להציל אותו. אז הוא התחיל לצעוק, קורא לכל עבודה זרה שהוא עבד ומבקש ממנה שתבוא להציל אותו. וכיוון שלא הועיל לו כלום, אמר: "זכור אני שהיה אבי מקריא אותי את הפסוק הזה", שהוא היה קטן, גרסא דינוקתא: "בצר לך ומצואך כל הדברים האלה ושבת עד ה' אלוהיך ושמעת בקולו כי אל רחום ה' אלוהיך לא ירפך ולא ישחיתך".

ואז הוא פנה אל הקב"ה, אמר: "אם תענני אני חוזר בתשובה, ואם לא, כל הפיה שווים." חס ושלום אתה והעבודה זרה אותו דבר. במצב כזה להגיד כזה דבר, איזה חוצפה! איזה עזות פנים! ומה? הקב"ה רוצה להושיעו והמלאכים מתנגדים. "חס ושלום! לתת לאחד כזה?!". הקב"ה חותר חתירה מתחת לכסא הכבוד ומחזיר אותו למלכותו. הוא מלך 55 שנה. 22 שנה היה רשע גדול, חזר בתשובה מהדוד, ו-33 שנים היה חוזר בתשובה, חזר למלכותו. הקב"ה הטיס אותו מהדוד. אתם שומעים דבר כזה?

אז מה לומדים מכאן? גם שידע חזקיה המלך ברוח הקודש מי יהיה מנשה, הוא ידע, עד כאן הוא צדק, נכון? ונוכח שכליו רעים, שהילדים שיצאו ממנו יהיו רעים, שהוא יהיה כל כך רחוק מעולמו של אבא שלו, שגרם שכל ישראל ידעו את כל התורה כולה, והוא ראוי להיות מלך המשיח, חזקיה המלך, לא חדל ללמד אותו בהיותו קטן והקריא ושינן לו והקריא ושינן והקריא ושינן, ואכן הרשיע מכל שהיו לפניו, חטא והחטיא, היה רע לשמים ורע לבריות. אבל כעבור עשרות שנים, בעת צרה ומצוקה, נזכר בפסוק שהקריא אותו אביו: "בצר לך ומצאוך" ונתפס בפסוק הזה ושב בתשובה ומלך כמלך כשר במשך 33 שנה. היום הוא ראש הישיבה של בעלי תשובה בעולם האמת.

נו, אז זה מלמד אותנו שצריך לחזור ולשנן גם דברים הידועים. לך תדע מתי זה יעזור. כי לא תמיד זה עוזר בפעם הראשונה, לא תמיד אנשים עושים בפעם הראשונה. אבל הדברים צריך להשריש אותם מאוד מאוד.

באמת צדק ישעיה הנביא בכל אופן שאמר לו: "בהדי כבשי דרחמנא למה לך? מה אתה נכנס לחשבונות של הקב"ה ולמסתרים שלו, למה אתה נכנס לזה בכלל? אתה תעשה מה שצוות פרו ורבו ותקיים את זה, מה זה ענייך מה יצא ממך? יצאו מהוגנים , לא מהוגנים. אבל הוא אמר ברוח הקודש אני ראיתי. נו, אז איך הוא לא ראה ברוח הקודש שמנשה הבן שלו יחזור בסוף בתשובה ויהיה 33 שנה מלך כשר? מתרצים: כיוון שמעלת התשובה היא למעלה מרוב הקודש? ואי אפשר להשיג אותה ברוח הקודש. לכן הוא ראה עד איפה שרוח הקודש מאפשרת, אבל המעלה של התשובה היא כל כך גבוהה שלא ניתנת להשגה ברוח הקודש. לכן את הספה הוא לא ראה. אבל הוא לא וויתר! כל זמן שהוא עוד קטן ולא רשע, כמה שאפשר להחדיר, כתוב: "ספילא כתורה" כמו שלדור נותנים את האבוס, מכניסים לו כל זמן שעוד אפשר להכניס לילד, צריך להכניס ספילא כתורה. אח"כ לך תדע מה יהיה, לאן ילך, מה מו, אבל הגרסא דינוקא שהצלחת להחדיר, מי ידע איפה היא תפעל.

אז אנחנו כל פעם מפמפמים ואומרים וכו'. לא תמיד זה נתפס בפעם הראשונה, אולי בפעם העשירי. מכל מקום, קמחא דפסחא חובה ליתן בשביל שהקב"ה לא יכעס עלינו שבשעה שאנחנו יושבים ביום טוב, ואולי יש לנו, אולי אין, אבל אנחנו צריכם לדאוג לאחרים. אז אם אדם יכול לזמן על שולחנו, "כל דכפין ייתי וייכל", כל מי שרעב יבוא ויאכל. או לדואג שיהיה להם ולא יחסר. אז לכן צריך לתת קמחא דפסחא ולעניים אמיתיים ובפרט לומדי התורה כדי לסעוד אותם ולעזור להם כדי שיכולו לשמוח ככל ישראל. וזאת השמחה הכי גדולה. אצל הקב"ה שאדם עוזר לבנים שלו , לשברי הכלים, ולא מפקיר אותם. שאפילו אברהם אבינו נתפס בזה, שהוא היה עמוד החסד! עמוד החסד! שאפילו עובדי עבודה זרה משתחווים לאבק רגליהם, הוא היה מאכיל אותם לשונות וחרדל. אבל אם יש פספוס אפילו פעם אחת, זה מספיק לשטן לקטרג. לא כדאי להיתפס אצלו, הוא לא מוותר. אם לאברהם הוא לו ויתר, אז תארו לכם מה זה סתם בן אדם?!

נו, כל אחד ישתדל, וגם אם אין לו מה לתת, יכול להתרים אחרים כדי שיוכלו לתת, ייחשב לו שהוא גם נותן בזה שהוא מזכה את הרבים. "כי גדול המעשה יותר מן העושה". ואנחנו גם נשתדל מאוד לתת, גם מצות, גם ביגוד , כמו שיש פה כידוע, ושאנשים ישמחו בחג ושלא יחסר בעזרת ה' עד כמה שאפשר.

ברוכים תהיו!