מתי אין לחשוש מן החטא
\n
- - - לא מוגה! - - -
\n
אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים
וכבר נתבאר
בדברי הרמב״ם
דלפיכך נתחייבנו לנהוג בלילה הזה של יציאת מצרים
בהנהגת חירות
ולשתות ארבע כוסות
כדי להשריש מליבנו את היציאה לחירות עולם
לה זכינו בליל טו בניסן.
ויש מן הצדיקים
הנוהגים לערוך
גם בליל שביעי של פסח
הנהגות
לזיכרון הנס הגדול של קריעת ים סוף
והעברת אבותינו בתוכו.
הבה נעמוד גם אנו בביאור המאורע
הנפלא של קריעת ים סוף.
מצאנו במסכת סוטה ל״ו היה רבי מאיר אומר
כשעמדו
ישראל על הים
היו שבטים מנצחים זה עם זה.
זה אומר אני יורד תחילה לים
וזה אומר אני יורד תחילה לים.
קפץ שבטו של בנימין
וירד לים
תחילה
אז שבט בנימין ירד לים תחילה.
והיו שרי יהודה רוגמים אותם באבנים.
אמר לו רבי יהודה לא כך היה מעשה
אלא זה אומר אין אני יורד תחילה לים
וזה אומר
אין אני יורד תחילה לים.
קפץ נחשון בן עמי נדב
וירד לים תחילה.
הנה נחלקו התנאים
במה שאירע על הים.
רבי מאיר
ראה ברוח קודשו
רבי מאיר ראה ברוח קודשו בלילה זה איך נכנסו ישראל אל הים
כאשר נצטוו מפי הגבורה
דבר אל בני ישראל וייסעו
ורבי יהודה ראה ברוח קודשו דברים אחרים
ועלינו אפוא להבין ולהשכיל את המציאות האמיתית
הנה כבר נתברר אצלנו רום מעלתם של ישראל באותו הדור
שהיו כולם בדרגת מלאכים
מופשטים מכל גשמיות
כנאמר
זכרתי לך חסד נעורייך
אהבת כלולותייך
וכבר מפורש בתורה וגם צידה לא עשו להם
אז רואים מפה שהם היו בדרגה גבוהה מאוד עם ישראל
כי אם הם הולכים בלי צידה
והם מאמינים ופוטחים בשם
אז הם היו ברום המעלה
זה דרגה של מלאכים מופשטים מכל גשמיות
איך יכולים לצאת מיליונים עם ילדים
ולא לדאוג למזון
ולא לוקחים איתם
וגם צידה לא עשו להם
והולכים למדבר
זה מראה על רום המעלה של עם ישראל
ומובא בגמרא בסוטא יא
דרש רב עבירא
בשכר נשים צדקניות
שהיו באותו הדור נגאלו ישראל ממצרים
שוב אנחנו רואים את המעלה הגדולה ביותר
שהייתה להם
ובפרט לנשים הצדקניות
בזכותם נגאלו ישראל ממצרים
כיוון שהיו מתעברות
באות לבתיהם
אז הגברים היו עובדים מחוץ לעיר נגיד
והיו הולכות אצלם ומתעברות ואחר כך חוזרות לבתים
עכשיו הייתה גזרה להשליך את הילדים
אז הם היו מחכות עד שהוא קרוב
למצב של לידה
וכיוון שמגיע זמן מולדיהן
הולכות בשדה תחת התפוח
והקדוש ברוך הוא שולח
משמי מרום
מלאכים
מי שמנכיר ומשפיר אותן כחיה זו שמשפרת את הבלד
כמו החיה שמוציאה את הילד ואחת שלוקחת אותו משפרת אותו
כך היו במלאכים
ועושים זאת
וכיוון שמכירים בהם מצרים, המצרים היו רואים אותם
שהם יש להם ילדים
התינוקות שנולדו היו באים להרוג אותם
ונעשה להם נס ונבלעים בקרקע
אז היו מביאים מחרשה לחרוש
והיא יורדת שלושה טפחים אבל הם היו יותר עמוק מזה
ולא הייתה פוגעת בהם והם נבלעים בתוך האדמה
ונעשה להם נס
ואז הולכים המצרים
ולאחר מכן הם היו הולכים והילדים והתינוקות היו מתגדלים
ובאים עדרים עדרים לבתיהם
ואחר כך חוזרים בחזרה ומגיעים למצרים
זאת אומרת גם אנשים שבאותו הדור עמדו ברום המעלה להמשיך ולהביא לעולם דורות דורות למרות שהייתה סכנה שיהרגו להם את הילדים
והם השליכו יהבם על השם, ביטחונם בשם
לומר לו אנו עשינו את שלנו
אתה עשה את שלך
מה אנחנו צריכים לקיים? מצוות פרו ורבו? קיימנו
מה יהיה עכשיו? זה אתה עושה
והניחו את הילדים תחת התפוח
והם חזרו לבתיהם
והיו בטוחות בביטחון איתן בשם ובישועתו
ובתקוותם
תקווה אמיתית שפעלה שהקדוש ברוך הוא יעשה להם ניסים ויגדל את הילדים
אה, איזה יופי אם היה בדור הזה, באים ליד תפוח, שמים אותו ואחר כך הוא חוזר לך
ישר לישיבה
וגם ראו בעיניהם ניסים גלויים
למה?
הם ילדו את הילדים שלהם בלא חבלי לידה
בלי צעקות, בלי כאבים, בלי כלום, למה? שלא ישמעו המצרים ואז יבואו
לקחו את הילדים להשליך ליאור
ככתוב בפסחים קט זן
ולאחר שנים שוב ראו ניסים
כששבו הילדים לאבותיהם
ובאו עדרים-עדרים
מן השדה והכירו
איש את אביו,
איך הוא מכיר? מאיפה אתה יודע מי הולידה אותך? לא היה לך קשר איתה.
והם יודעים לזהות את ההורים ושמחו עמהם יחדיו
בלי דנא.
ואחר כל הניסים והנפלאות
נשתעבדו הבנים בעבודת פרך
ובזה ראו כי בדבר השם הגלות המר הזה.
אתה רואה?
להיוולד בניסי ניסים.
לזהות ההורים, ניסי ניסים.
אבל זה שיש גזירה לעבוד בפרך?
זה הקדוש ברוך הוא קבע שצריכים כל אלה שנמצאים שם לעבוד בפרך.
בזה הם ראו כי בדבר השם הגלות המר הזה אי אפשר לברוח.
אפילו אם עושים לך ניסי ניסים, יש גזירה?
צריך לקיים אותה.
ומעת השם הייתה זאת שיגדלו הנערים ויעבדו את המצרים.
ודאי שהאנשים הללו,
שגדלו ונתגדלו בניסים גדולים מן השמיים,
כאשר באו אל הים,
לא היו ירעים מן המצרים,
אלא מן הכוח הרוחני של מצרים.
כמו שאמרו חכמים זיכרונו למרחב במדרש תנחומא על הכתוב,
בייסעו בני ישראל את עיניהם
והנה מצרים נושא אחריהם
ויראו מאוד.
לא מצרים רודפים אחריהם,
אלא מצרים זה השר של מצרים,
הנקרא עוזה.
הם ראו אותו, היו ירעים, ויראו מאוד.
וכיוון שהיו ירעים מן השר של מצרים,
לפיכך לא אבו ללחום עם המצרים.
למה?
היו ירעים פן ילחם עימם השר ההוא,
וחלילה תאבד נפש אחת מישראל.
ואם תאבד נפש אחת מישראל לא שווה להתקוטט איתם עם המצרים,
כי השר שלהם נלחם עימם.
אני זוכר שבזמנו פעלתי לסגור
את הבריכה בראש העין.
פתחו בריכה.
היה ראש עיר
שמרחם
על נשמתו,
שפתח את הבריכה.
הוא פתח את הבריכה, והבריכה עובדת בשבת.
ואנחנו פעלנו שם
וארגנו הפגנה גדולה נגד הבריכה, ברוך השם, נסגרה אגב שבתות.
והלכתי לרב שך, זכר צדיק ברכה,
ואמרתי לו שאנחנו הולכים לעשות כך וכך.
וכך וכך, מה הרב אומר?
הוא אומר, יכולים לזרוק אבן אחת על יהודי.
אם יש סכנה שיהודי ייפגע מאבן,
לא לעשות את ההפגנה.
אפילו שזה למנוע חילול שבת.
לא לעשות את ההפגנה.
רואים מפה מה זה נפש יהודי?
מה זה נפש יהודי? והיום השם ירחם אנשים
לא מכירים בזה בכלל.
ישר מרימים ידיים, עושים דברים איומים ונוראים. כוחניות.
יהודי, אתה יכול להתווכח,
אתה יכול להגיד מה שאתה רוצה, אתה... הכל טוב.
לא להשתמש בכוח.
ביאמר לרשע, למה תכה רעיך? עוד לא היכה, כבר נקרא רשע.
בפרט על אישה נשואה שמרחם.
אז מכל מקום,
רואים מפה שפיקוח נפש של אחד מישראל,
טוב שיעבדו העם כולו את המצרים.
כי יקרה בעיניהם נפש מישראל לבד טובת חלילה.
זהו שאמרו כי טוב לנו עבוד את מצרים ממותנו במדבר.
למה הם אמרו, טוב לנו עבוד את מצרים ממותנו במדבר?
כי הם לא רצו ללחום בשר של מצרים
מחשש שמא תאבד נפש אחת מישראל.
מכיוון שהיו בוטחים בשם,
שישמע תפילתם
ויעשה להם ניסים,
למעלה מדרך הטבע,
אז לכן העדיפו
לעבוד את מצרים מלמות אפילו נפש אחת בישראל.
וכן היה.
כמו שענה להם הקדוש ברוך הוא,
ועל ידי משה, אל תיראו,
התייצבו וראו את ישועת השם
אשר יעשה לכם היום.
אדוני יילחם לכם
ואתם תחרישון.
אחר הדברים האלה
הן ודאי שבשעה שאמר משה לישראל
לסע לתוך הים,
לא התעורר בלב העם כל ספק
במה שהקדוש ברוך הוא עתיד לעשות להם.
והיו בטוחים כי ודאי ינוס הים
והם ילכו בו ביבשה
כמו שהבטיח השם למשה.
אז מה נחלקו רבי מאיר ורבי יהודה?
אלא בעניין חביבות המצווה של ישראל באותה שעה.
רבי מאיר ראה ברוח קודשו,
כי כל אחד רצה להראות ביטחונו ואמונתו בשם,
בזה שייכנס אל הים תחילה.
כדי שעל ידו יראו הכל שהים ברח ואיננו.
אז זה שבט יהודה ושבט בנימין, בנימין רד ים
ויהודה גם כן.
אז מי ייכנס ראשון ויקדש שם שמיים בכניסה שלו ויראה לכל העולם
שהים ברח ואיננו?
זה צד אחד
שמסביר על מה הייתה הקטטה כביכול.
הסברנו בדרשות קודמות
שמה הייתה המחלוקת, למה היו צריכים יהודה לרגום אותם באבנים את בנימין כשהם קופצים, כי בנימין היה שבט הקטן,
ויהודה היה שבט
של המלכות,
והקטן לא ייכנס לפני הגדול,
וגם אם חלילה לא יהיה בסדר או משהו פה ושם,
אז הציבור לא ילך אחרי הקטן,
אבל אם זה הגדול אז צריך קצת שיקול דעת,
יישוב הדעת, וכו' וכו'.
בקיצור, שניהם זכו בסוף שיהיה בחלקם בית המקדש.
אבל מכל מקום זו הייתה המחלוקת.
רבי יהודה אומר שכל אחד פחד לנפשו שמא יגרום החטא ויטבע בים.
ואף על גב שהוא לעצמו לא יראה שמא הוא יטבע בים וימות.
אם ככה, רצון הבורא להעניש אותו על חטאים שבו,
חטא אחד אפילו,
אז הוא לא מתנגד למות אם השם ככה רוצה.
אבל כאן, שהיה רצון מאת השם שיעבור ישראל את הים,
ולא יפלו בתוכו לטבוע,
כל אחד חשש לנפשו שלא יתחלל על ידו של שמיים
אפילו רגע אחד.
כי אם ייכנס אחד,
באחד הזה לא ראוי.
יש לו חטא,
ולא יתרחש הנס על ידו.
על ידי אדם שהוא בעל חטאים, לא מתרחשים נסים.
אז אם הוא ייכנס,
יכול לגרום שהוא ימות.
ואז אם הוא ימות, תהיה חלישות הדעת לכולם ויראו הכול שאחד מהם טבע בים, ולא יתקיים חפץ הבורא בו באבטחתו.
אז זה כל אחד פחד, לא רוצה לרדת לים.
לא מפאת חוסר ביטחונם שיקרע ים,
מפאת שהוא לא ראוי.
ועל כן היה כל אחד רוצה תחילה לעשות הכנות,
להתחזק באמונה ובביטחון כראוי לו,
שלא יתחלל שם שמיים על ידו.
אבל על זה הייתה להם תביעה.
עליהם הייתה תביעה.
למה הם פחדו שמא יגרום החטא?
כמו הדרך שהיה יעקב אבינו ירא מחסיו,
כי חשש שמא יגרום החטא,
גם מופיע בברכות ד',
והם נטבעו על זאת.
למה?
שכן לפי מדרגתם לא היה להם לפחד מזה.
כיוון
שהשם יתברך ציווה על הדבר לסע אל תוך הים.
אם כן, הם מובטחים בסיעתא דשמיא.
ואין יראת חטא נחשבת להם בכגון זה,
אלא כעבירה של חסרון אמונה בשם.
השם לא חילק,
אמר להיכנס לים,
ולא חילק, צדיקים בראש.
אלא אמר לסע.
דבר אל בני ישראל ויסעו.
דבר אל בני ישראל כולם ויסעו.
ומה שהם היו יראים מן החטא זה נחשב להם
כעבירה בחסרון אמונה בשם.
רואים מפה שלפעמים אפילו בעל חטא מצווה לא להתחשב
במצבו העכשווי,
וצריך לעשות, להתגבר חושים ולעשות את רצון הבורא כשידוע מה השם רוצה.
כמו שכבר הערכנו לבאר בעניין המרגלים,
שכל החטאים של ישראל במדבר,
הם היו על דרך זה שהיו יראים מן החטא,
וסברו שאינם זכאים לנישא השם בנפלאותיו,
וזה נחשב להם הדבר לחסרון באמונה.
זאת אומרת, יש מפרשים שהחטא של הנשיאים שהלכו, המרגלים שהלכו
לארץ ישראל,
ואמרו דיבת הארץ רעה, זה היה מהפחד שלהם,
שהם לא ראויים
להיכנס לארץ ישראל,
כי שם הכל מתהלך באופן נשיא,
ענקים,
והכל ארץ אוכל את יושביה,
ואנשים מתים תכף ומייד,
ואשכולות של ענבים אדירים שצריכים שמונה אנשים לשאת אותם.
זה ארץ שכל כולה ניסים, הם הבינו, ואנחנו לא בדרגה, הרי כבר סבלנו במדבר,
בגלל שהשם איתנו ונמצא לידינו,
וכל חטא גורם לחורבן,
אז הם פחדו שהם לא ראויים,
לכן הם עיכבו וראו את זה באופן כזה וכולי.
יש מסבירים כך.
ומחובתנו, אנו, אנו, בימינו היום,
לראות את עצמנו
כאילו אנחנו יצאנו ממצרים,
והלכנו עימהם בתוך הים,
בלי פחד ומורא,
מתוך הכרה ברורה וידיעה
שהים יברח וינוס מלפנינו,
ובהיותנו חשים
בכל נפשנו הרגשים כאלה,
שאין שום דבר שיעמוד בפני רצון הבורא.
ודאי שאין לנו לירה משום דבר בעולם.
לא גויים, לא אומות העולם, לא אובמבה, לא אף אחד, שום דבר, אם היינו מאמינים,
מתבוננים בזה.
כשהשם אומר מה צריך לעשות,
לעשות בלי מורא.
אפילו שזה ההפך הטבע,
זה לא הגיוני שאפשר להצליח ככה.
וזה הגיוני להיכנס לים בשביל שהוא ייקרע?
זה גם לא הגיוני, זה לא טבע.
ברור שצריך להיות פה נס.
בלי זה איך עוברים?
אבל אם השם אומר,
דבר אל בני ישראל ויסעו, מה אתה שואל שאלות?
בורא עולם אמר כך, אפילו שזה לא הגיוני, זה לא נראה,
תעשה מה שהשם אמר.
זאת הבחינה.
רק את השם אלוקינו נראה ואותו נעבוד.
אנחנו לא עובדים בשום מפלגה.
אנחנו לא עובדים לשום אדם.
אנחנו עובדים את הבורא בלבד.
ויראים ממנו ולא מפחדים מאיומים ולא מסחיטות ולא מבטיח.
אותנו מעניין דבר אחד.
יש בורא לעולם, אותו אנחנו מחויבים לעבוד.
בשר ודם, אנחנו לא עובדים.
כי לי בני ישראל עבדים, ולא עבדים לעבדים.
לאף אחד.
רק מי שהולך על פי התורה באמת,
אליו אנחנו נראים.
נצמדים ואיתו ביחד עובדים את השם יתברך.
רבי חנניהו ברגשי אומר.
ראשו הקודש בור ראשו הקודש ישראל להביא כוך,
הרבו להם תורו ומסוות שנה אמור אדוני חופץ למען צדגו יגדיל תורו ויאדיר.