טוען...

קניין מ"ה - הלומד על מנת לעשות - חלק ג'

הורדת MP4 הורדת MP3

 בית מדרש 'קהילות פז', בני ברק
 תאריך פרסום: 25.06.2014, שעה: 22:13


המשך הלומד על מנת לעשות. ללמוד כדי לעורר את הרצון לחיות על פי רצון ה'.

דברים כדרבנות במעלת הלומד על מנת לעשות השמיענו רבי יצחק אייזיק שר, ראש ישיבת סלבודקא וכה דבריו: משמעותו של המושג לימוד תורה, כיצד להגדירו וכיצד להעריכו, הורונו חכמים ז"ל בעובדה מאלפת המסופר בגמרא בחגיגה ה', רב אידי אבו דרבי יעקב בר אידא, הוה רגיל דהוה אזיל תלתא באורחא, וחד יומא דבי רב, רש"י מפרש שהיה מהלך שלשה חדשים בביתו לבית המדרש, ונוסע מביתו אחר הפסח במשך שלשה חדשים, ולומד יום אחד, שלשה חדשים הוא נסע בשביל ללמוד יום אחד. וחוזר לשמח את אשתו בחג הסוכות, אז הוא חוזר עוד שלשה חדשים. והוו קרי ליה רבנן בר בי רב דחד יומא, תלמיד שהיה יום אחד, היום כל בר בי רב דחד יומא זה בזכותו. חלש דעתו, קרי אנף שאשחוק לרעהו אהיה, אז כשהוא שמע שהחכמים אומרים לו שהוא תלמיד של יום אחד, אז חלשה דעתו, וקרא על עצמו את הפסוק "שחוק לרעהו היה" כולם צוחקים עלי. אמר לו רבי יוחנן, במיתותא מינך לא תעניש להוא רבנן, אל תקפיד על החכמים, אל תעניש אותם בבקשה. נפק רבי יוחנן לבי מדרשא ודרש, ואותי יום יום ידרשון, ודעת דרכי יחפצון, שואל רבי יוחנן וכי ביום דורשים אותי ובלילה אין דורשים אותי? מה זה שכתוב "ואותי יום יום ידרשון"? אלא לומר לך כל העוסק בתורה אפילו יום אחד בשנה, מעלה עליו הכתוב כאילו עסק כל השנה כולה. עד כאן דברי הגמרא.

לרבים נקודת מבט כזאת היא בלתי מובנת, כיצד אפשר להשוות לימוד של יום אחד ללימוד מתמיד וקבוע במשך שנה שלמה? אכן כדאי לעמוד על דעת תורה בענין זה עלינו להסביר לעצמנו בבהירות המלאה מה תכלית לימוד התורה. תכלית הלימוד היא לא אך ורק כדי לקיים את המצוה של תלמוד תורה, תכלית של התורה היא על מנת לעשות, ללמוד על מנת לעשות, ועל מנת לעשות איננו מיוסד על מקריות, שאם מצוה זו או אחרת תזדמן לידו אל יחמיצנה ויקיימנה בשלמותה, לא זו היא עוד התכלית של לימוד התורה, ללמוד על מנת לעשות אין המשמעות לקיים מצוות באקראי, אלא העיקר הוא ללמוד כדי לעורר בקרבו את הרצון לחיות על פי רצון ה' יתברך, כדי לדעת כיצד ימצא האדם את אושר החיים בעולם, כיצד ליהנות מן החיים ולהתענג על ה', לא ליהנות מן החיים חיים חומריים, חיים של תורה ויראת שמים. בשביל האדם הרגיל החיים הם קשים, אפילו המאושרים באיזו מידה מרגישים את עצמם בלתי מאושרים, ואדם צמא לקצת אושר, הוא שואף ונכנס ומתגעגע למשהו של אושר אמיתי, רוצה האדם לחיות מתוך שביעות רצון ואושר, אבל איננו יודע איך וכיצד, איך הוא יודע איך מגיעים אל האושר, אין הוא יודע אלו אפשרויות נותן לו אביו שבשמים להגיע על ידן אל האושר. אבל בשעה שאדם מישראל מגיע לידי הכרה פנימית שישנה תורה אלוקית שהיא מגלה לאדם את הסודות של שני העולמות, והיא מגלה לו את סוד החיים המאושרים, והוא האדם לומד את התורה הזאת ומגמתו בלימודו היא כדי להשיג את הסוד הזה, כדי לדעת כיצד לחיות בעולם הזה ולהיות בטוח בעולם הבא, לימוד כזה בעל מגמה כזאת זהו לימוד על מנת לעשות.

דוד המלך ע"ה מלמד אותנו, לכו בנים שמעו לי יראת ה' אלמדכם, מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב, נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה סור מרע ועשה טוב בקש שלום ורדפהו, בקריאה הזאת מבטיח לנו דוד המלך ללמדנו יראת ה', אבל במקום לדבר על יראת ה' כפי מה שמורגלים אנו להבין במושג הזה, בא הכתוב ומציג לפנינו שורה של מצוות יקרות ונאות כמו נצור לשונך מרע, זה יראת ה', סור מרע - יראת ה', בקש שלום - יראת ה', מה המטרה אשר אליה מביאות את האדם לקיימן, מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב, כלומר המטרה של המצוות זה כדי לחיות וכדי לראות טוב בימיו, נו, ואיפה כאן הלימוד על יראת שמים שמובטח לנו בתחילת הכתוב? לפיכך צריכים להבין כי בתוך המילים "מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב" כלול וחבוי המובן האמיתי של יראת ה'. הכתוב מלמד אותנו כי ירא שמים כמשמעו לפי השקפת התורה, אדם זה שיש לו חשק אדיר לחיות, שהוא שואף בכל מלוא רצונו הכביר לראות אך טוב בחייו, לחיות חיים מאושרים, ומשום כך הוא לומד תורה, כדי לדעת כיצד לחיות חיים טובים ומאושרים, אבל מי שלומד תורה מתוך שהתייאש מחייו ובורח מן החיים אל בית המדרש, אדם זה איננו בגדר ירא שמים. דוד המלך מדגיש לנו שיראת ה' ראויה לשמה, זה אלה שניגשים ללמוד תורה מתוך הכרה מלאה של חפץ חיים, מתוך תשוקה של אוהב ימים לראות טוב, ורק מפני שיש לו לאדם חשק וצמאון כזה לחיות כמאושר לפיכך הוא לומד תורה. לימוד כזה פירושו לימוד על מנת לעשות, ולימוד כזה הוא יראת שמים.

בימי קדם לפני מתן תורה, הרי אדם שרצה לעמוד על סודות ויסודות החיים היה מוצא בדרכו קשיים רבים. אנשים היו מוכרחים בעצמם לחדור ולקלוע לעומק המושגים האמיתיים של תורת ה' ע"י נבואה, ע"י קבלה שקיבלו איש מפי איש, או על ידי שכלם הם, על ידי שחקרו את מסתרי הטבע של הבריאה, בזה שעמדו על מעשי ה' יתברך. כך למדו בישיבות של שם ועבר, כך למדו אצל האבות הקדושים. אבל מאז קבלת התורה, מאז שזכתה האנושיות לאושר הגדול שניתן לה תורה מן השמים, מאז הדרך קלה היא, לא צריך יותר לחקור אחרי הסודות של החיים מתוך הבריאה השמים וכל צבאם בימים וכל אשר בהם, לא בשמים היא ולא מעבר לים, כיום יכול כל אחד לפתוח את ספר התורה ובפיהו ובלבבו לעשותו, ולשאוב ככל אשר יחפוץ את סודות הבריאה, את המושגים של טוב ורע, להבין את החיים, להבין כיצד לחיות בעולם הזה, ולזכות לחיים הנצחיים בעולם הבא. יש ספר הוראות איך משיגים את הכל.

אכן, מאז ניתנה התורה בעולם נקל לו לאדם לרכוש לעצמו את מושגי התורה, כל אחד יכול לגשת אל הספר בלי קשיים ולעמוד על סודות החיים, על סוד החיים המאושרים, אבל הגישה אסור לה להיות רגילה כמו לספר רגיל, אע"פ שקל להשיג את התורה כי היא כבר לא בשמים ולא מעבר לים, מכל מקום אם הרצון להגיע לידי קנינים בתורה עליו להשקיע בלימודה של התורה מרץ ומסירות כה גדולים כאילו בשמים היתה או מעבר לים, עד כדי מידה כזאת דוקא. מי שרוצה להשיג את הקנינים, אדם מישראל צריך להרגיש מעצמו שהוא חפץ חיים ואוהב ימים, וכשהוא ניגש לקבל את התורה מן השמים והליכתו לקבל את התורה היא מתוך אותה הכנה ואותם תנאים שמכשירים את האדם לקבל תורה מן השמים, למשל, לפי ההלכה בשעה שאדם מישראל עולה לתורה, צריך הוא להיקרא לזה ע"י אחר, ע"י סרסור, שלישי יעמוד בכבוד, או כמו שהתימנים מדקדקים לומר, פלוני בן אלמוני יעלה בכבוד, מזכירים שמו ושם אביו, יעלה בכבוד. למה צריך ע"י סרסור, למה צריך שהמתווך יקר אלו ויגיד לו לעלות? מפני שגם בשעת מתן תורה ומעמד הר סיני ניתנה התורה ע"י סרסור, ע"י משה רבינו ע"ה, סרסור זה לשון מתווך. העולה לתורה צריך לראות ולהרגיש בנפשו כאילו קוראים לו בא לעמוד לפני הר סיני וכאילו הוא שומע עכשיו מפי הגבורה ושכונה מדברת מתוך גרונו של משה, אילו היינו זוכים אז להשגה כזו כאילו אנחנו עומדים לפני הר סיני, ובהוציאנו מליבנו את הברכות, "אשר בחר בנו מכל העמים ואשר נתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו" אז היינו נעשים לבני אדם מסוג יותר נעלה לגמרי, חדורים ומלאים רגש עמוק של חרדת קודש, והיינו מרגישים בעליה לתורה מעין קבלת התורה. אבל איך אנשים עולים לספר תורה, איך הם מברכים, ברוך אתה ה' נותן התורה.... מה זה? אתה מבין בכלל מה אתה אומר, אתה אומר שה' בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו, אתה מבין מה אתה מדבר? אתה המובחר באנושות, שמתוך שבע מיליארד ה' הוציא אותך עם פינצטה, אמר אתה בא לפה אתה הבן שלי, אתה הבן שלי ואני נותן לך את ספר הספרים שכל סודות הבריאה נמצאים שם, בא, תעלה להר סיני, תקרא, אם היו מזמינים אותך בהר סיני לקרוא עכשיו שלישי, רביעי, איך היית מרגיש, כל העולם היה שומע, ואיך היית אומר אשר בחר בנו מכל העמים, הא? זהו. אין הרגשים אין הבנות.

בהשגה כזאת צריך גם לגשת אל הענין של קביעת עיתים לתורה. יש לך זכות לשבת עם רבי שמעון בר יוחאי, עם רבי מאיר בעל הנס, עם הלל הזקן, עם שמאי, אתה נכנס לבית המדרש, איפה אתה הולך? יש לי פגישה עם רבי שמעון בר יוחאי, איפה? איפה אתה נפגש איתו? בית המדרש, קהילות פז, מה זה אנחנו יושבים שמה וכל החכמים איתנו, הרמב"ם ורש"י וכולם יושבים ומלמדים אותנו תורה, ואומרים לנו מה התורה אומרת וכו' וכו', אם אדם ניגש בהשגה כזאת לקביעת עיתים לתורה ואם הוא חדור בחשק אמיתי לחיות חיים מאושרים ומשום כך הוא החליט לבקש ולדרוש בתורה אחרי דרכי ה' יתברך, ואותי יום יום ידרושון, אלא שאין עיתותיו בידיו, הוא רוצה מאד מאד ככה לשבת כל היום בבית המדרש, אבל אין עיתותיו בידיו, יש לו לפעמים אילוצים הכרחיים, מה יהיה? יש לו רק יום אחד בשנה, יום אחד, ביום היחידי הזה הוא מקדיש את כולו בשביל אושר חייו, ביום הזה הוא רוכש ידיעות בתורה כמה שאפשר להספיק יום אחד, והוא חוזר לביתו שלשה חדשים, אין תחבורה, בשביל ללכת ללמוד הוא היה צריך ללכת ללמוד שלשה חדשים, אתם יודעים מה זה מסירות נפש ללכת שלשה חדשים בשביל יום אחד ולחזור? אני אמרתי לבן אדם תבוא ללמוד, אין לי אוטו הוא אומר, אמרתי לו אז מה אם אין לי אוטו, אז תבוא באוטובוס, הוא אומר לא, אני צריך לקחת את הילדה לגן, אמרתי לו מה הבעיה, קח את הילדה לגן באוטובוס ואחרי זה תבוא עם אוטובוס, שלשה אוטובוסים כמו שכולם הולכים לעבודה ותבוא, ותבוא תלמד יום שלם ושלום, מה קרה, למה פעם היה אוטובוס, שלשה חדשים הלכו בשביל ללמוד יום אחד. והוא חוזר לביתו והוא צריך להכין סוכה גם, והוא חוזר לביתו מאושר בשביל להגשים שאיפותיו שרכש לו בחייו, על שכמותו אומר רבי יוחנן, אדם כזה, מעלה עליו הכתוב כאילו למד כל השנה, מפני שלימודו קשור אל החיים, הוא לומד כיצד לחיות, יש לך מצב יותר מובהק מהאדם הזה שהולך ללמוד ומוכן להשקיע שלשה חדשים ויום אחד? זה לא שלשה, זה חצי שנה הלוך חזור בשביל יום אחד ללמוד, איפה יש מסירות נפש כזו?

 

ש. השאלה למה לא הביא את הבית שלו לשם

 

הרב: אתה יודע יש לכל אחד אילוצים, לא כל אחד יכול לעבור, לא תמיד האשה יכולה, אולי יש לה משפחה ולא יכולים לזוז, לך תדע, אבל לא משנה, זה המציאות, בן אדם קם והולך, לא חוסך שום מאמץ בשביל שאת מה שנותר לו בשביל ללמוד הוא מנצל מאה אחוז. אתה שומע, אל תזלזל אפילו ברגע אחד של לימוד, רגע אחד של לימוד.

הזכרנו מספר פעמים שהרב הגאון הרב בנגיס, שהיה אב בית דין של העדה החרדית בירושלים, למד את הש"ס מאה ואחד פעמים. כל פעם היה עושה סיומי ש"ס, פעם הוא עשה בריבוי אנשים, שאלו אותו מה נשתנה זה? אמר להם זה ש"ס של חמש דקות, סיימתי את הש"ס בחמש דקות. אמרו לו איך אפשר בחמש דקות לסיים את הש"ס. אמרו לא, כל חמש דקות שהיו פנויים לי הייתי צריך להמתין פה לחכות זה פה שם למדתי עוד חמש דקות, עוד חמש דקות, עוד חמש דקות, ככה התקדמתי עד שסיימתי ש"ס שלם בחמש דקות. צריך לנצל ולהוקיר את הזמן, חבל, הזמן זה חיים. ואם אתה עושה ככה מנצל את הזמן, גם מה שלא הספקת ולא יכלת וכו', נחשב, יום נחשב שנה, יום נחשב שנה. אז ז"א, מי שלומד באופן הזה זה אומר שהלימוד שלו קשור אל החיים והוא לומד כיצד לחיות.

העובדה שמסופרת בגמרא על אותו בר בי רב דחד יומא, היא מאלפת מאד. שלשה חדשים הלך בדרכו עד שהגיע לישיבה, שלשה חדשים נשא בנפשו את השאיפה הגדולה ללמוד תורה בישיבתו של רבי יוחנן, שום מניעה לא עצרה בעדו, שום עיכוב לא עיכב אתו, כי בהיות נפשו מלאה על גדותיה בצמאון לוהט, בחינת צמאה לך נפשי כמה לך בשרי, ללמוד תורה בישיבה שוב לא היה קשה בשבילו כל דבר, כל הקשיים והעיכובים כאין היו בעיניו מול השאיפה הכבירה שיקדה בליבו כיקוד אש, וכל אותם ימים היו ימים מלאי צפייה דחופה ומתוחה לקראת הרגע המאושר אשר בו יזכה לדרוך על סף הישיבה, אתם מתארים לכם, אם היה לו עיכוב של יום אחד בדרך מסיבה כל שהיא הלך כל הנסיון שלו להגיע. יום יום ספר ומנה את הימים שכבר עברו עליו, ואת הימים שעוד יעברו עליו, מידי יום ביומו חישב שעות ורגעים, בבוקר יאמר מי יתן ערב, בערב יאמר מי יתן בוקר, וכמה שמח, כמה היה שמח על כל שעה שעוברת ומקרבת אותו אל מחוז חפצו וליבו. איך חתן וכלה מחכים לרגע שיכנסו לאולם, הא, הוא ככה היה מרגיש שלשה חדשים, כמו חתן שמתקרב למעמד הר סיני, ומה מאושר היה על כל יום שעובר, שיודע שבזה הוא קרוב, כי כל יום מקרב אותו אל המטרה הגדולה אל שיא השאיפה. כך יום יום, שעה שעה, מחשבה קדושה מעירה אותו משנתו, מעודדת ומעוררת, מחזקת את ליבו ומאמצת את דרכו.

והנה באה השעה הגדולה, הגיע הרגע הנכסף, רגליו עומדות על סף דלתה של הישיבה, הא, כמה הוא עייף, כמה הוא יגע, כמה הוא רצוץ, וכמה הוא שבור בגופו. תארו לכם שבן אדם היה צריך לחשוב על חמור ושבוע ימים הוא רק מתקדם מתקדם מתקדם מתקדם 12 שעות, מתקדם מתקדם מתקדם, הגיעה שבת מה הוא עושה, חורפ, זהו ממוטט, הוא שלשה חדשים רצוף, היה צריך לבוא לנוח שבוע קודם מהדרך, לא? והוא בא ישר ללמוד. כל הטלטולים והנדודים הקשים, אבל אין מאושר כמוהו עלי אדמות, מי ידמה לו, מי ישווה לו מאותו רגע גדול. מי ירגיש לליבו המאושר, מי יחוש לנפשו שטובלת בנחלי עדן, שמתגשם חלומו, הן הגיע לשיא מטרתו, זכה עכשיו להיות בר בי רב, ומיד השקיע את כל ליבו ונפשו בחיים הקדושים של הישיבה, הוא לא עשה תה, לא שתה קפה, כי הוא מאבד את הזמן, מה הוא נסע בשביל לשתות קפה, תה? הוא בא ישר, עכשיו הוא נכנס, כל רגע אין ערוך לערכו, כל שעה זה עולם מלא, כולו צמא לדבר ה', נפשו יוצאת אל הישיבה, אש דת בוערת בקרבו באהבה כמוות, אהבה אליה ואל תורתה, וככה עובר עליו היום הראשון בישיבה, יום מאושר מכל ימים, חמדת כל חייו, חמדת ליבו ומשוש נפשו, שיא השאיפה והפסגה. והנה, פנה היום, אתה לילה וגם בו קר, וראה שוב פלא פלאים, לוקח את מקלו ואת תרמילו בידו והוא שוב הולך, לא אל הישיבה אלא מן הישיבה, והליכתו באותה זריזות כמו בהליכה אל הישיבה, עיניו ישר לנגדו, ואיזו מטרה קדושה ניצבת לפני רוחו וממלאת את חדרי ליבו? מה קרה פתאום? למה הוא עוזב את הישיבה שהיתה רק אתמול פסגת שאיפתו, נקודת המוקד של צמאונו, הרי רק היה יחידי בה, רק חד יומא למד בה, שלשה ימים חדשים רצופים הלך אליה, חלם עליה, ציפה לרגע המאושר שיגיע לשעריה, והנה בלכתו לישיבה לא הרגיש כל סבל, לא צער, לא קושי, לא עיכוב, לא מניעה, באהבתו אהבה עזה שאין דומה לה ואין שווה לה, ומה המטרה העומדת עכשיו לנגד עיניו, מה מחוז חפצו? מה ימלא עכשיו את לבבו? מה יחזק את ליבו ומה יעודד את רוחו? מה יתן לו עתה כח ועוז און ואומץ בדרכו כשהוא נפרד כל כך מהר כמעט כהרף עין ממשוש ליבו, ממקור חייו מן הישיבה. לאן ילך? לאן הועדו פניו? מה ומי נתנו לו את הכח להנתק ממקור חייו שאליו ערג, שאליו נדבק במסירות נפש כה גדולה במשך שלשה ירחים רצופים אחרי שסוף סוף הגיע אליה והיה רק יום אחד בודד ויחיד.

אכן אל תתמה ואל תתפלא, הוא חוזר לביתו כדי לקיים מצוה, הוא חוזר אל ביתו כדי לשמח את אשתו בחג הסוכות, מצוה היא והוא הולך לקיימה, מצוה היא ואין הוא יכול לקיימה אלא אם כן יחזור לביתו מיד למחרת בואו מהישיבה. הרי תורה מה צריך? צריך ללמוד על מנת לעשות, והנה הוא הולך עכשיו לעשות, הוא למד עכשיו הוא הולך לעשות. אמנם רק אתמול זכה להגיע לישיבה, אחר סבל לא ישוער ולא יתואר של שלשה חדשים רצופים, אבל היא הנותנת, תורה נלמדת על מנת לעשות. הנה מה שנותן לו כח ואומץ להפרד מן הישיבה למחרת בואו אליה מה שנותן לו כח להתגבר על כל המכשולים ועל כל הקשיים, על כל העיכובים והמניעות זה למען יגיע לביתו לקיים מצוה שעליו לקיים, אתם שומעים? הולך עכשיו שלשה חדשים לקיים מצוה, כמה אתם מכירים אנשים שהולכים לקיים מצוה שלשה חדשים, זוהי המטרה הקדושה שעומדת לנגד עיניו, זוהי השאיפה הממלאת עכשיו את חדרי ליבו, אף עכשיו אש קודש יוקדת בו, צמאון כביר שוכן בקרבו, כדי לקיים מצוה ולפיכך ילך ולפיכך יזדרז בהליכתו ולפיכך יכול הוא להפרד מן הישיבה אחרי יום אחד של שהיה בה, כי הישיבה היא עכשיו כבר איתו ועמו בליבו ונפשו, בה הוא למד באותו יום יחידי שהה בה, מה הוא למד? על מנת לעשות, ועכשיו הוא הולך לעשות. ומה ומי יכול לעכב בעדו, למנוע בעדו, אותו רגש קודש ממלא גם עכשיו את ליבו, מכאן אותה מידה של זריזות בהליכתו עכשיו כמו בהליכתו הראשונה, מכאן מידה של אותה אהבה יוקדת בקרבו גם עכשיו, מכאן אותה מידה של מסירות נפש כמו אז, הליכתו אז והליכתו עתה זה תורה אחת הן, תורה אחת. הליכה שלשה חדשים על מנת ללמוד, הליכה שלשה חדשים על מנת לעשות. תורה על מנת לעשות היא תורה שלמה. כל הליכתו לישיבה לא היתה אלא בשביל אותו יום יחיד שיוכל להיות בה, זאת שהוא יודע מתחילה שכל הטרחות שטרח וכל הסבל שסבל זה בשביל יום אחד. רק מי שמסוגל לטרוח ולסבול כל כך הרבה בשביל יום אחד של לימוד בישיבה, רק זה מסוגל אח"כ לטרוח לעבוד ולסבול באותה מידה ממש כדי לקיים מצוה אחת. שכן שאיפתו הלא היתה מלכתחילה ללמוד על מת לעשות, ועכשיו שעליו לעשות ישב ולא יעשה? זאת התמונה הנאמנה בשביל כל אדם בישראל כיצד צריכים ללמוד תורה, כך צריך ללמוד התלמיד חכם, כך גם  צריך ללמוד הקובע עיתים לתורה, אין הבדל בין שני סוגי הלימוד, חשובה רק המטרה של הלימוד, המגמה היא על מנת לעשות, ובשביל על מנת לעשות צריכה להיות אותה מידה של מסירות נפש כמו הלימוד עצמו. זה היה התלמיד של יום אחד, כל העולם היום, כל העולם עושים מידי פעם בר בי רב דחד יומא, יום שלם של לימודים מהבוקר עד הערב, זה בזכות היהודי הזה. אתם שומעים מה זה מסירות נפש? נו, מי יכול להבין? עכשיו תחשבו על אשתו, איזה מסירות נפש שלה, שהבעל ילך חצי שנה בשביל ללמוד יום אחד, ואח"כ לחזור בשביל להיות איתה, נו, אתם מבינים מה זה מסירות נפש לתורה? ככה צריך אדם, אבל בן אדם אומר מה אני אבוא לחצי שעה - מה, אני כבר עייף אני זה וזה, הלו, הלו, כשתגיע לעולם האמת אתה תעמוד מולו ויגידו אתה רואה אותו, שלשה חדשים הוא הלך בשביל ללמוד יום אחד, ואתה מה, מה אמרת? מה בשביל שעה אני אבוא, מה אני אבוא לשעה, גם אין לי אוטו, זה מרחק, מה אני אקח אוטובוס? לא, בעזרת ה' יהיה לי אוטו אני אבוא, וגם כשיש לו אוטו הוא לא בא, וגם אם הוא בא אז הוא עולה לישון באוטו, זה  צורה?

בכנס רוחני רב משתתפים שנערך בארה"ב סיפר רבי ראובן פיינשטיין ראש ישיבת מתיבתא בסטייטן איילנד, בשנים הראשונות להקמת בתי החינוך התורניים בארה"ב הגיעה בקשה מקבוצת הורים שלא להתחיל את לימוד הגמרא במסכת בבא מציעא ובבא קמא כנהוג, אלא להעדיף מסכת ברכות שבה נלמדות הלכות הנוהגות בכל יום, תפילה, קריאת שמע, ברכות הנהנין. רבי משה פיינשטיין שמע על כך, ובדברו לפני כנס חינוכי הביע התנגדות נחרצת לשינוי שהוצע ע"י ההורים. צריכים לדעת, אמר, שתחילת לימוד הילדים בפרק אלו מציאות או המפקיד, בסדר נזיקין אינו דבר אקראי, כך הוא מנהג ישראל מדורי דורות ואין לשנות זאת. רבי משה הוסיף והעניק הסבר למסורת הזאת, רשאית, לימוד הלכות חושן משפט יחדיר ללב הילד כי התורה אינה רק ענין למצוות שנעשות בבית הכנסת, שקוראים קריאת שמע, מתפללים ומברכים ברכות. התורה נוגעת לכל חיי האדם וגם להנהגה שלו ברחוב עם חבריו או בעסקיו כאשר הוא מוצא אבדה או מקבל חפץ, לשמור אותו או שהוא שואל דבר מה, התורה מורה לנו את הדרך בכל הליכותינו, ולא רק בעניני תפילה וכדומה, תורה זה לא לדתיים בבית הכנסת, תורה זה בכל תחומי החיים כל יום, כל שעה, כל רגע, כל השנה, כל החיים. אין תזוזה בלי שולחן ערוך. אז לכן מתחילים עם הילדים דוקא לדעת חושן משפט שזה נוגע לא רק לבית הכנסת. לא בד' אמות של הבן אדם, אלא במרחב הציבורי, בכל מקום שאתה נמצא.

סיבה נוספת היא, שהלימוד בעניני נזיקין ודיני ממונות בלימוד דפים ספורים עליהם, יחזור התלמיד שוב ושוב פעמים רבות, ויטביע בתת ההכרה את הילד עד כמה הוא צריך להזהר בממון של הזולת, לא לגעת במה שאינו שלו. לא לחוש שהעולם הפקר, וביכלתו ליטול חפץ הנמצא בדרך וכדומה. הלימוד בפרקים האלה יקנה לו את התחושה העמוקה שכל ענין ממוני דורש בחינה מדוקדקת ויסודית כיצד לנהוג בו על פי התורה. פעמים צעירים מזיקים בטעות חפץ של זולתם ומצטדקים בטענת אנוס וכדו' שאין לו מקום, שהרי אדם מועד לעולם, וכן טעויות נוספות מעין אלו, יתכן כי מדובר בתלמידים שלא החלו לימודם בסדר נזיקין אלא התחילו בסדר מועד, ולכן לא ננטעו בקרבם המושגים הבסיסיים והנכונים של דיני ממונות וזהירות בממון הזולת. אתם רואים כמה דתיים נתפסים על עניני ממון רח"ל, ובפרט חברי כנסת, מה, אם הם למדו בישיבה אז הם לא למדו, אם הם למדו אז הם לא הבינו, או שלא רצו להבין, או שבבית הם למדו אחרת, או שהחברה שלהם היא אחרת. איך יתכן שאנשים הולכים למרחב הציבורי ולא חוששים ונוגעים בכסף לא להם ובסוף נתפסים ועושים גם חילול ה' גדול, וכולם סובלים בגללם, כי אומרים כל הדתיים גנבים. לכן מתחילים ללמוד דוקא חושן משפט, שכל ילד חרדי כבר מהתחלה ידע מה זה אבידה, מה זה סימנים, מתי מכריזים, מתי לא, איך עושים מה, צריך לדעת, אם מוצאים טלית, שניים אוחזים, מה הדין, למי זה שייך, דברים בסיסיים, וכשלומדים את זה חוזרים על המושגים וחוזרים וחוזרים אז זה טבוע בילד, לא נוגעים בממון של אחרים, ואם מצאת יש דינים, ומה צריך לעשות, אבל שאדם יקום ויכניס את היד שלו לכיס של השני ויקח, גזל, גזלן, חמסן, עושק, מאיפה זה בא? אז איפה הוא למד? איפה הוא למד? זה דתי? זה חרדי? איפה הוא למד? אפילו בחיידר לא.

כמו כן יש חשש גדול מפני התוצאות של תחילת לימוד הגמרא במסכת ברכות, אם כמו ההצעה שהציעו ההורים האלה שיתחילו ללמוד גמרא במסכת ברכות יש חשש גדול מפני התוצאות. הילד הרך ילמד הלכות זמן קריאת שמע ותפילה, הענינים הנוגעים למצוות עשה מדאורייתא ומדרבנן, אח"כ הוא ילך לבית הכנסת השכונתי, ועלול לראות כי אביו ועוד יהודים מתפללים לאחר הזמן, והם לא מקפידים על כך כפי שהדבר מצוי, הולכים לשטיבל ומתפללים באיזה שעה שרוצים, וזה למרבה הצער כשיתקל הילד הרך בסתירה הזאת בין מה שלמד בפרוטרוט ובין המציאות בפועל הוא עלול להפנים בתוכו אבחנה מסוכנת, שכאילו יש הבדל בין ההלכה לבין ה'למעשה'. וכאילו לא נורא אם לא מדקדקים בפרטים, כי יש לו מעשה רב, והוא רואה את אבא שלו, הוא רואה את האחרים כולם נגד מה שהוא למד בגמרא, ואז יחלחלו הדברים בקרבו וישבשו את מבטו הנכון כל חייו כי שבשתא כיון דעל על. כשהטעות כבר נכנסת ועולה אז היא מתקיימת אצל האדם לתמיד. אז אלה טעמים שהסביר רבי משה פיינשטיין למה לא לשמוע בקול ההורים שרוצים לשנות, כאילו מבינים, מבינים, בא תן משהו ריאלי שצריכים להשתמש בחיי היום יום, והם לא מבינים למה חוקקו לנו  חכמים מה להתחיל ומה פה. בחומש מתחילים ללמוד עם הילדים קרבנות, ספר ויקרא תורת כהנים, מה, למה מתחילים שמה? למה לא התחילו ללמוד אותם מבראשית? טהרה, טהרה, שיהיה מושגים לילד של טהרה, שהמושגים של טהרה יכנסו לו כבר, ידבר על טהרה משהוא תינוק, לא סתם קראו את הדברים האלה.

על רבי מהש פיינשטיין מסופר, בא פעם רבי משה לבחון תלמידים צעירים במתיבתא בתפארת ירושלים, בפרק השני של מסכת בבא מציעא העוסקת בעיקר בדינים הנוגעים להשבת אבידה, רבי משה החל את ה מבחן ושאל, מה קורה כאשר מישהו מוצא שני חפצים שאבדו? האחד שייך לאביו והשני לרבו, איזה מהם ישיב תחילה, ומדוע. הילדים השיבו תשובה נכונה ואמרו שחפצו של הרב לקבל עדיפות כי הרב מלמד אותם תורה, מעמידם על הדרך המובילה לעולם הבא. רבי משה שאל אח"כ שאלות נוספות שכולן היו אמורות להשריש בלב התלמידים הערכה והוקרה לרבם, ואו אז נשתנה כיוון שאלותיו וקיבל תפנית בלתי צפויה, ז"א הוא הנחה שאלות כאלה שכל פעם הם יגידו את השבח והמעלה של הרב, כל פעם יצטרכו לענות דברים, יצטרכו לענות הרב הרב הרב, ופתאום הוא שינה כיוון. כיצד משפיעות מצוות ה' על הדרך בה אנו חיים, שאל רבי משה פיינשטיין את התלמידים, איך משפיעות מצוות ה' על הדרך בה אנו חיים? אחד מהם ענה, שאלמלא מצוות תלמוד תורה היה יכול עתה לשחק בחוץ בכדור, ענה על כך רבי משה, מותר לילדים לשחק בכדור, אולם כיצד משפיעות מצוות ה' על הדרך בה אנו משחקים בכדור, איך התורה היא משפיעה והמצוות על הדרך שבה אנחנו משחקים בכדור, עתה נבוכו בני הכיתה ולאחר שתיקה קצרה השיב רבי משה עצמו על השאלה, נערים יהודיים חייבים בעת משחקם להמנע מריב, ולבטח שאסור להם לשקר, או לכנות את חבריהם במילים מגונות, אפילו שעות הפנאי של יהודי חייבות להיות מודרכות לא על ידי אמות המידה המקובלת בעולם, אלא דוקא על ידי מצוות התורה שהן מעל ומעבר לזמן. אז רואים, לשחק בכדור לילדים מותר, אבל לא לריב ולשקר, לא לכנות שמות, וכמה זמן פנאי יהיה, כל זה על פי מצוות התורה.

בדרך דומה הסביר פעם בעת אסיפת מלמדים בתפארת ירושלים, מדוע מקובל שתחילת לימוד הגמרא תהיה מתוך פרק שני של מסכת בבא מציעא, ואם לא בהלכות שמע ושמונה עשרה שהן מעשיות יותר. אחת הסיבות היא לחקוק בלב התלמידים את ההכרה שהתורה מכתיבה כיצד חייב יהודי להתנהג ברחוב באותה מידה שהיא מלמדת אותו כיצד עליו להתנהג בבית הכנסת, כפי שאמרנו קודם. לא רק בימים כתיקונם, גם במצבים קשים של צער ויגון נתבע אדם לקיים את ההלכה בכל פרטיה ודקדוקיה, כפי שיעיד המעשה הבא:

רעייתו הצדקנית של רבי שלום שבדרון  נפטרה, זה היה לפני כעשרים שנה, עולמו  חשך עליו, הצער היה גדול מאד, הארון הגיע, הרגעים האחרונים היו קשים מנשוא, ליד חדר הטהרה עמד רבי שלום, יד אחת פורקת את האויר, יד שניה דופקת על לוח ה טהרה, והאנחות פורצות בזו אחר זו. אבא, מה קורה, שואלת הבת, והוא ממשיך בשלו עם אנחות מורטות לב איומות, גניחות איומות, הצער והכאב גדולים עד מאד, לפתע פתאום נעצר רבי שלום שבדרון וצועק, יעצט, יעצט, עכשיו, עכשיו, שעת חימום, תביאו סכין, סכין, בשביל מה? לקרוע קריעה, עכשיו הזמן, הרגיש רבי שלום שהוא עומד בשיא הצער, לפני הקו האדום של ישוב הדעת, בשעת החימום, וכשהכאב ממלא אותו מרגליו ועד קדקדו, הנה בעוד חמישה רגעים הוא נשאר לבד, כשהכל מתרוצץ לו במוחו, וגם האויר מלא בכאב חד של בלבול חושים, עולה קולו של הגאון הצדיק, סכין, עכשיו! לקרוע קריעה, ולברך, ברוך אתה ה' אלקינו דיין האמת.

ישום לכל דבר, כל מעשה, כל מצב בחיים הלכה למעשה, אפיין את דרכו של רבי יעקב קמינצקי, הוא היה מיישם כל דבר, כל מעשה, כל מצב בחיים זה היה אצלו הלכה למעשה. והעובדות הבאות יעידו שארעו בדידו. פעם אחת נכנסו רבי יעקב קמינצקי וראש ישיבה למכונית שרד שעמדה להסיעם מחתונה אחת לשניה, מוזיקה רועשת בקעה ממכשיר הרדיו וראש הישיבה השני ביקש מן הנהג לכבות אותו, ומיד הפנה ראשו לעבר רבי יעקב קמינצקי בבקשה אילמת לקבל הסכמתו, אולם להפתעתו אמר לו רבי יעקב, למרות שמשבטלה הסנהדרין אסורה השמעת שירה, הרי במקרים מסוימים מותרת דהיינו כאשר הדבר נחוץ לשם עבודה, מלאכתו של הנהג הזה כה משעממת וחד גונית עד שהוא עלול לצאת מדעתו ללא המוזיקה, ואין לנו כל זכות לקש ממנו לכבות אותה. יש דין שכמה בעלי מלאכה מותר להם לשמוע מוזיקה, כמובן מותרת, בשביל לעודד אותם בעבודה, כגון אלה שהולכים עם הבקר כדי שילכו ישר, או אלה שמושכים את האניה או את הספינה, או מרימי משאות או דברים כאלה שהם צריכים עידוד, זה נותן להם דחף כדי שיוכלו לעשות את העבודה, אבל אלה שאורגים לדוגמא ויושבים באריגה הם במקום נינוח והכל אסור להם. אז אדם שנמצא בדרכים והוא צריך להשאר עירני ואם לא הוא יכול להשתגע כי הוא יכול להירדם, כי הוא נוסע כל הזמן בדרכים, אז הוא שם לו טיפה מוזיקה בשביל שיחזיק את עצמו במשך כל הדרך. אז הוא אמר לו אין לנו רשות, זה נכון שהדין שמשבטלה הסנהדרין אסורה השמעת שירה, אבל במקרים מסוימים מותרת כשהדבר נחוץ לצורך עבודה, כמו שכתוב בסוטה מ"ח. ומלאכתו של נהג זה משעממת וחד גונית שהוא עלול לצאת מדעתו ללא המוזיקה, ואין לנו כל זכות לבקש ממנו לכבות אותה. אז ז"א המוזיקה היא לא בשביל ליהנות אלא בשביל להחזיק אותו שפוי. אז רואים מה זה לומד על מנת לעשות.

עובדה נוספת, פעם אחת נסע רבי אברהם קמינצקי עם אביו בשדרות קוני איילנד שבברוקלין. בעודו ממתין ברמזור אדום, דרוך לקראת זינוק קדימה כדי לעקוף אוטובוס שממתין בצידו ולתפוס את הנתיב היחידי הפתוח לפניהם, הופתע רבי אברהם לשמוע את אביו אומר לו, רבי יעקב קמינצקי, אתה חייב לתת לאוטובוס לנסוע ראשון, כי יש לקבוצה הגדולה שיושבת באוטובוס זכות קדימה. שמעתם? קבוצה גדולה יש לה זכות קדימה מהיחידים.

בדרך אופיינית לו ביסס את ההערה שלו על הוראה מן הש"ס, כאשר שתי ספינות, האחת עמוסה במטען והשניה ריקה מגיעות בו זמנית למעבר צר, תידחה שאינה טעונה מפני הטעונה משום צדק צדק תרדוף. אז מי שטעון יותר הוא הראשון, זאת הטענה שטען החזון איש זצ"ל לראש הממשלה הראשון בן גור גור מנוחתו שדה בוקר. מה הוא אמר לו? אמר לו בן גור גור איך אנחנו נחיה במדינה, אתם חיים באופן אחר ואנחנו ככה, איך אפשר להסתדר? איך, נו תגיד מה עושים? אז הוא אמר לו את הדין הזה, שאינה טעונה צריכה לפנות מקומה לפני הטעונה, אנחנו באים  טעונים עם תורה 3300 שנה, מה יש לכם אתם? מה יש לכם? ריקים ופוחזים, מה יש לכם? אתם רוצים לפנות את העגלה הטעונה המלאה, את כל הש"ס, את כל הפוסקים, את כל החכמה של העם היהודי, את כל התורה שכל העולם מוקיר ומעריך, אתם רוצים שנפנה את הדרך בפני ריקים ופוחזים, אין לכם שום דבר, מה יש לכם, תרבות של גויים, מה יש לכם?!

 

ש. תלוי מי נוסע מהר יותר

 

הרב: בסדר, זה לא כתוב בגמרא מי נוסע מהר, ברור שמי שהיא לא טעונה זה נוסע יותר מהר ממה שהיא טעונה ולמרות זאת צריך לפנות את הדרך. הבנת? הלא טעונה מן הסתם היא יותר מהירה כי אין לה משא כבד, ובכל אופן צריכה להמתין שהטעונה תעבור. זה ללמוד על מנת לעשות, מי שלמד יודע מה לעשות, מי שלא למד אין לו מה לעשות.

זאת ועוד, פעם אחת בעודו נוסע בדרכו לפגישה עם רבי יעקב, נקלע הרב קנובל לתאונת דרכים, אז פעם אחת שהם נסעו, פעם נסע הרב קונבל בדרך לפגישה עם רבי יעקב קמינצקי והיתה תאונת דרכים, אז הוא התקשר לרבי יעקב ואמר לו שיש תאונה והוא לא יוכל להגיע למונסי, השאלה הראשונה של רבי יעקב האם פגעת במישהו? כשהתשובה היתה שלילית הוסיף ושאל, האם נפגעת? מדוע השאלות האלה נשאלו בסדר הזה? האם פגעת קודם ואח"כ האם נפגעת, למה? משום שהתוס' אומר בבבא קמא בכ"ז, דיותר יש לו לשמור שלא יזיק משלא יוזק, כיון שהדין שאדם צריך יותר לשמור שהוא לא יזיק מאשר הוא יוזק, הסדר השאלות היה - פגעת במישהו? כי צריך לשמור קודם כל שהוא לא יזיק, ואח"כ שהוא לא יוזק, אז הוא שאל אותו, ואתה נפגעת? אתם רואים, אפילו שיחת חולין של תלמידי חכמים - תורה. כל פסק הלכה כמו כל דבר כתוב בתורה, שימש לרבי משה פיינשטיין כדבר שיש לקיימו כהלכתו וככתבו ללא כל אפשרות לשנותו, כל פסק הלכה כמו כל דבר שכתוב בתורה יש לקיים כהלכתו וככתבו ללא אפשרות לשנות. זה שימש את רבי משה פיינשטיין זללה"ה.

באחת מועידות אגודת ישראל פילס רבי משה דרכו לפגישה עם כמה רבנים, לפתע הוא נעצר, לפניו עמד אדם שקוע בתפילת שמונה עשרה. לא היתה כל דרך אחרת להגיע אל הפתח, אלא רק זו העוברת לפני האיש, דבר שההלכה אוסרת. עברה שעה קלה והאיש עדיין עומד ומתפלל, המלווה לחש לו שהשעה מאוחרת, כבוד הרב, מה אעשה ענה רבי משה, יש קיר שניצב מולי, איך אני אעבור את הקיר? מי שמתפלל באמצע שמונה עשרה זה כמו קיר, אי אפשר לעבור. לעבור לפני אדם שמתפלל שמונה עשרה זה בלתי אפשרי באותה מידה כמו לעבור דרך קיר, וכל זאת רק משום שההלכה פסקה שאין לעשות כן. זה נקרא ללמוד על מנת לעשות.

רבי נחום רגודזינסקי קיבל ממרן בעל החזון איש את ההדרכה הבאה בענין דרכי הלימוד. בצעירותי בהיותי כבן 16 הצעתי בפניו חקירה בריש מסכת בבא בתרא אם היזק ראיה הוא מדיני מזיק או מדיני שותפים, וכבר חקרו ודנו בזה רבים. שאל אותי למאי נפקא מינא משני צדדים אלו? ואמרתי לו שאין לי נפקא מינא, הגיב על כך בפסקנות, בלי נפקא מינא אסור לחקור חקירות, וזו הוראה חינוכית בדרך הלימוד, אע"פ שנמנעה מן הצעיר הרגשת סיפוק, כי הצעירים נהנים לחקור חקירות, לעשות חקירות ופלפולים והכל, אומר לו יש נפקא מינא או אין נפקא מינא? לא אין נפקא מינא, אומר לא, אמר לו בלי נפקא מינא אסור לחקור חקירות, צריך ללמוד על מנת לעשות.

מורגל בפיו של הגאון מטשעבין לספר, שני גדולי הדור היו בתקופה אחת, רבי יהונתן אייבשיץ ורבי יעקב יהושע מפרנקפורט, בעל הפני יהושע, שניהם היו גדולי דור בתקופה אחת. רבי יהונתן אייבשיץ נתפרסם בישיבתו הגדולה ובתלמידיו הרבים שומעי שיעוריו הנפלאים, והיו תלמידיו מתגרים באלו של רבי יעקב יהושע שהוא היה בעל הפני יהושע, שכוחו רב ופרסומו כרב מורה הוראה ומשיב גדול שאינו במדרגת רבם, ככה היו מתגרים בהם התלמידי, תלמידי רבי יהונתן בתלמידי הפני יהושע ואומרים שהרב שלהם הוא לא במדרגת הרב שלהם, ולהיפך, תלמידי רבי יעקב יהושע התגרו בתלמידי רבי יהונתן שהוא אינו כרבם. וראה זה פלא, לאחר פטירתם נתפרסמה ונשארה בידינו תורתו של רבי יהונתן בהלכה כמו האורים ותומים, והכריתי והפליתי, או בדרוש שהם המשתייכים לאסכולה הרבנית, ומתורתו של רבי יעקב יהושע יש לנו את הפני יהושע, ספר יסודי, שבו הוא מתגלה כגאון עמקן שתורתו לא משה מאהלי הישיבות ותלמידיהם, ללמדך שהפרדה בין השניים היא מלאכותית, ואמנם שלמות קומתו וגדלותו של ראש הישיבה היא ביכלתו להביא את האורים ותומים לפסק ההלכה, ושלמות קומתו של הרב הפוסק והמשיב היא מותנית ברקע כמו הפני יהושע שמבוסס על הקפת סוגיה בעומק העיון וחדירה ממצה לשיטות הראשונים ורק מתוך כך הגיע להוראה. אז ז"א, התלמידים לפעמים לא מבינים, הם חושבים זה למדן וההוא פוסק וכן הלאה, ואי אפשר זה בלא זה, וככה יצא שבסוף ימיהם הם השאירו לנו בדיוק את ההיפך כביכול מה שתלמידים סברו כל אחד בדעתו שחסר לרב השני. מכל מקום, שניהם קיימו הלומד על מנת לעשות.

רבי חנניה בן עקשיא אומר, רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות שנאמר ה' חפץ למען צדקו  יגדיל תורה ויאדיר. 


יוצרים קשר עם שופר

 משרדי שופר

 03-6777779

 WhatsApp

 050-6500-666

 דואר אלקטרוני

 main@shofar.tv

 מספר פקס

 03-6740578






תגובות, ראיונות ופרסומים אחרונים בתקשורת