טוען...

קניין ל"ט - מעמידו על האמת - חלק ב'

הורדת MP4 הורדת MP3

 בית מדרש 'קהילות פז', בני ברק
 תאריך פרסום: 15.06.2014, שעה: 21:05


יז' סיוון תשע"ד - קניין לט'- מעמידו על האמת – חלק ב' - מח' קנייני התורה

 

איש הלכה מובהק היודע להעמיד על בוריה של הלכה בכל ארוע ובכל מעשה היה רבי שלמה זלמן אויירבך והרי מעשה מעיד על כך: לרבי שלמה זלמן היה ידיד ותיק, רבי יהושע משה אהרונסון שבערוב ימיו קבע למושב לו את עמנואל, בעיר הזו גרו גם שנים מבני בניו של רבי שלמה זלמן פעם בא לבקרם ומכוון שכך הפציר בו רבי יהושע שיאות לערוך גם ביקור בביתו ולכבוד גדול יהיה לו הדבר.

 

רבי שלמה זלמן לא סרב לעשות כבקשת ידידו ולמחרת היום ניצב בשערי ביתו, כמובן מאליו הוא כאורח כובד להיכנס ראשון אל הבית, בתחילה היסס ונוצרה מבוכה קטנה ולבסוף נפתרה הבעיה, כאשר רבי שלמה זלמן אחז ביד ידידו מארחו וכך עברו יחדיו את מפתן הדלת, משנכנסו קיבל בעל הבית את אורחו החשוב לישב בראש השולחן ותכף ומיד ללא אומר ודברים קם רבי שלמה זלמן וישב בראש השולחן על המקום של בעל הבית.

 

 

כשיצא את הבית שאלו: "מאי האי, מדוע בתחילה כשעמדו בשערי הבית סרב להקדים את הרב הישיש על אף ההפצרות המרובות, והנה אך נכנסו הביתה כשכיבד אותו הרב את רבינו לישב על מקומו התיישב ללא היסוס כלל?".

 

פנה אליו רבינו בענוות חן בפשטות ובתמימות: "אכן כך נהגתי, משום שאכן מורה הגמרא להדיא וכן מורין דברי התוספות המפורשין",

-         "היכן הגמרא המורין הלכה בהלכות מידות ודרך ארץ?"

והוא ענה: "בפסחים דף פו' עמוד ב'",

הלך האיש פתח את הגמרא עיין בסוגיה, גמרא ותוספות והעלה כדברים האלה: "הן אומנם, לאחר שנכנס אל הבית חל עליו הדין כל מה שיאמר לך בעל הבית עשה, וכרב הונא שישב על כיסאו של הרב נחמן בר יצחק, אף על פי שדבר גסות ושררה הוא, משום הכלל האמור.

 

ולכן כל מה שיאמר לך בעל הבית עשה, זה כשאתה בתוך הבית, אכן קודם שנכנס לבית זה עדיין לא בכלל, כל מה שיאמר לך בעל הבית עשה כי מחוץ לבית הוא לא בעל הבית, אבל יש דין שאין מסרבין לגדול",

נו אז למה הוא סרב להיכנס ראשון ומשך אותו ביד?

כי בתוספות מדובר שלגבי כבוד: אין הכלל שאין מסרבין לגדול, דהיינו אפשר לסרב בשביל לא לקבל כבוד.

 

מידות ודרך ארץ לא היו אצל רבינו עניין של נימוסין, אלא זה היו הלכות, תורה שלמה שיש ללמוד אותה ולקיימה לשומרה ולעשותה.

מר"ן הגרי"ז מבריסק {ופה אני רוצה לשתף אתכם, מה אתם אומרים?} סיפר את המעשה הידוע שארע "לבעל הנתיבות": פעם בא גנב לביתו וגנב דבר יקר ערך, בעל הנתיבות תפש אותו בשעת מעשה, החל הגנב לברוח, רדף אחריו בעל הנתיבות וצעק לעברו: שהוא מפקיר את הדבר: הפקר! הפקר!.

שאל מרן הגרי"ז את אחד הילדים שהיה שם בסוכה בשעת מעשה: "מדוע לא אמר בעל הנתיבות לאותו גנב שרדף אחריו שנתן לו את הדבר במתנה? למה הוא אמר שהוא מפקיר?"

-         לא ענה הילד מאומה.

מה אתם אומרים? למה בחר "בעל הנתיבות" שהוא מפקיר את החפץ ולא אמר שהוא נותן אותו במתנה?

(אמרו) שאם היה אומר לו במתנה זה לא מכל הלב כי כבר אין לו ברירה כביכול, (ולא שומעים את שאר התשובה).

הרב: מתנה זה לא בלב שלם? והפקר זה בלב שלם? הרי בלאו הכי לקח ממנו, הרי הוא רוצה להצילו מאיזה איסור, מה פתאום הוא אמר לו הפקר?

בכל אופן השאלה היא: למה לא אמר במתנה? משמע שיכול להגיד מתנה, אבל הוא לא אמר מתנה הוא אמר הפקר, למה?

תשמעו מה הוא ענה לו?: אמר לו הגרי"ז: "אתה יודע מדוע לא נתן לו במתנה? כדי שהגנב לא יעבור על הלאו של "לא תחמוד" ולכן הפקיר את הדבר, ואז הגנב יכול לקחת את הדבר ללא שום איסור. כך הוא נציל אותו "מלא תחמוד",

יש תשובה: (לא שומעים)

הרב אומר: אוה יפה, למה כשהוא לקח את הדבר הוא לא חמד? אז עונה פה הגרי"ז אומר שבהפקר הוא הציל אותו "מלא תחמוד", נו מה אתה אומר? והגרי"ז השאיר את זה כך זאת אומרת שהגרי"ז מבין שהוא הציל אותו מלא תחמוד,

אז מה נצטרך להגיד בכדי להסביר? אם הלא תחמוד התחיל לפני שהוא הפקיר אז הוא עבר כבר על לא תחמוד, אז מה הוא מציל אותו לאחר מעשה כשהוא כבר עבר על לא תחמוד? הוא עבר על גזלה ועבר על לא תחמוד, וזה שהוא הפקיר הוא הצילו מהגזלה, כן? הוא הצילו מזה שהוא הפקיר, איך? אבל הלא תחמוד התחיל מההתחלה, אלא מה נצטרך להגיד?

הרב: נצטרך להגיד ש"לא תחמוד" זה בכל רגע ורגע, כל זמן שאתה מחזיק את החפץ אתה עובר בלא תחמוד, במה? אתה חומד דבר של זולתך, אבל אם אני מפקיר זה כבר לא שלי, ואם זה לא שלי אז נפסק ה"לא תחמוד".

וכעת נשאל: למה במתנה זה לא עובד? אם היה אומר לו במתנה לא יכול היה להפסיק אותו ב"לא תחמוד"?

אם הוא נתן לו מתנה זה כבר שלו, אז איך ממשיך לעבור על "לא תחמוד", צריך להגיד רק הפקר? נו, יש לנו תרוץ או אין לנו?

(לא שומעים: כנראה שאמרו שזה סוג של קניין)

הרב אומר: מה פירוש, אם אני נותן במתנה, אתה הרי לקחת את זה ודאי ורצית שזה יהיה ברשותך, ואני לך את זה במתנה אז איזה קניין צריך? לא צריך פה דעת קונה ומקנה.

הרב (פונה לרב אחר ושואל) מה הרב אומר? בלי הרגשות, הוא רצה לפתור אותו עכשיו מהאיסור של "לא תחמוד", מדברים פה דינים.

נו לייבל שמעת את משה? אומר,

אמר לו הגרי"ז: "אם אני נותן לו במתנה אני לא מציל אותו מ"לא תחמוד", בהפקר אני מציל אותו מלא תחמוד". אז אמרנו שהוא חמד בהתחלה כשהוא לקח, אבל יוצא מזה שלא תחמוד ממשיך כל זמן שזה שלי אצלך אתה עובר על לא תחמוד כל רגע, אז כשהוא הפקיר הוא פטר אותו, למה במתנה זה לא עובד כך ושהוא היה צריך להגיד לו הפקר?

(עונים – אך לא שומעים)

הרב: לא הבנתי, כשאני נותן מתנה למשהו ששאל אותי בביתי; "באיפה קנית את המיקסר?" ואני עונה לו כך וכך, "וכמה זה עולה?" ואני עונה לו, ואחרי זה אני בא אליו ונותן לו מתנה האם הוא עבר על לא תחמוד?

מה פירוש לא רצה את זה או לא את זה, הוא רצה כזה, אחד שרוצה דבר שנמצא אצלי הוא לא לקח, ב"לא תחמוד" הוא לא צריך לקחת, אני עכשיו מסתכל על חפץ שאצלך ואני חומד אותו, אני לא גנב ואני חומד אותו, ואני מחליט לתת לו את החפץ ההוא שהוא חומד במתנה אז הבעיה עכשיו? מה הוא ממשיך לעבור על לא תחמוד? נתתי לו מתנה בלב שלם, אני עשיר והוא עני נתתי לו בלב שלם, מה אסור לי לתת לו? למה בהפקר הוא מציל אותו מלא תחמוד ובמתנה הוא לא מצילו מ- לא תחמוד?

הרב: אני חושב להגיד כך, תגידו לי מה אתם אומרים: מתנה אי אפשר לתת בדיעבד, זה אילוץ, כי מתנה צריך לתת מהלב, ופה זה אילוץ ואני רוצה לפתור אותו באילוץ, אז כאילו יש פה עדיין את הלא תחמוד כי הוא גרם לי לתת לו את זה במתנה, אבל להסתלק מהחפץ לגמרי מותר לי, אפילו בדיעבד או באונס אז זה גמירות דעת שאני רוצה ואני מסתלק, אבל מתנה זה גמירות דעת שאני באמת לא רוצה לתת מתנה לגנבים, אומנם אני רוצה להציל אותו מאיסור, אבל דרך מתנה עדיין משאיר דרך סרח של לא תחמוד, אבל אם אני נותן לו בהפקר: אני נותן לו בכל מקרה בכל מצב באונס, אני מפקיר ואני לא קשור יותר לדבר, אבל מתנה צריך שזה יהיה מלכתחילה עם רצון וכו' באינוס אין לזה שם מתנה, אז ממלא זה לא מופקע כמו הפקר, אם זה היה מופקע כמו הפקר ואין לי יד בזה יותר אז באמת הוא ניצל, אבל אם זה אילוץ משמע שזה לא גמור אצלי, ואם זה לא גמור אצלי על הצד החלק הזה עדיין יש לו את הלא תחמוד שהוא מחזיק שאני נאנסתי לתת לך אותו במתנה.

זה מה שאני אומר על זה אם תפריכו - אני אשמח!.

כן, מה אתה אומר? אחרי שהוא נתן לו, הוא לא יעבור על לא תחמוד כי זה הפקר, אם זה בהפקר זה לא שלו, והוא לא אילץ אותו הוא רצה מרצונו לפתור אותו מזה.

בנתינה? גם זה שנותן הוא לא נותן לכתחילה כמו שנותנים מתנה, שם מתנה זה כשאני הנותן לא אתה לקחת ואז מוכרח לתת, זה לא נקרא מתנה, אתה לקחת איזה מתנה אני נותן לך? אני יכול להגיד אבל זה לא מתנה באמת, זו לא הדרך לתת מתנה שקודם גונבים ואחר כך נותנים מתנה, זה לא שם מתנה, שם מתנה זה שכשאני נותן מלכתחילה עם רצון, אבל אם לא אני יכול לתת מתנה אבל זה באונס, אני רוצה להצילך ממשהו אבל זה שם מתנה גמור.

 

רבי חנניה בן עקשיא אומר, רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות שנאמר ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר.

יוצרים קשר עם שופר

 משרדי שופר

 03-6777779

 WhatsApp

 050-6500-666

 דואר אלקטרוני

 main@shofar.tv

 מספר פקס

 03-6740578






תגובות, ראיונות ופרסומים אחרונים בתקשורת