טוען...

קניין ל"ז - נושא בעול עם חברו - חלק ד'

הורדת MP4 הורדת MP3

 בית מדרש 'קהילות פז', בני ברק
 תאריך פרסום: 11.06.2014, שעה: 20:34


יג' סיון תשע "ד - קניין לז'- נושא בעול עם חברו – חלק ד'    - מח' קנייני התורה

 על התקופת חייו האחרונה של משגיחה הרוחני של ישיבת סלובודקה רבי אברהם גרודז'ינסקי השם יקום דמו מסופר: הוקם הגטו בסלובודקה בני הישיבה והכולל הפכו לעובדי כפיה במשך כל שנות הגטו "לא פסק פומיה מגירסא" במוחו וליבו להגות מחשבות בתורה היראה, כאשר בני הישיבה אך התרגלו קצת בעבודת הפרך, התחיל שוב להגיד לפניהם שיחות בכל ליל שבת, בכל חשקת השואה לא נפל ברוחו, לא סרה הארת פניו ממנו, ופעם אחת בזמן האקציות הגדולות ירד הפחד, {כינוי של סדרת פעולות אלימות של הכוחות הנאציים באזורי מגורים או ריכוז של יהודים, בגטאות, לשם איסוף ושילוח} אבל ודיכאון רוח איום על תושבי הגטו, הגיע ליל שבת הבחין על פני תלמיד מקורב שבת ועצבות והעיר לו: "כי שבת קודש יש לקבל מתוך שמחה!", מי היה יכול לשים לב לגורל זולתו בימים מטורפים כאלה, שעומדים רבבות בכיכר המסדר בעת האקציה הגדולה, הרי כל אחד נשם לרווחה כאשר עבר לצד הטוב, פירושו שהפעם הוא ניצל ממוות.

 לא כן רבי אברהם גרודז'ינסקי כאשר עבר לצד החיים, בכה כל אותו יום ללא הפוגות על כל אחד ואחד ממכיריו שעבר לצד של הנידונים למות, עם כל ידיעה שנתקבלה על נידונים להירצח, שפך מחדש נחלי דמעות, הן גם המצב זה היתה ידו עוד נטויה לנשיאת עול עם חברו.

 על רבי ברוך דב ליבוביץ בעל "הברכת שמואל", מסופר: לאחר שעלה הצורר ימח שמו וזכרו לשלטון בגרמניה, החלו להגיע ידיעות נוראות על גורל אחינו בית ישראל נמנע מלהביט בכותרות העיתונים, כששאלו אותו לאור המצב הקשה החדשות הרעות דוחפות זו את זו "מן הראוי להתעדכן ולדעת את הקורה?" השיב: "כשאני שומע את הצרות הפוקדות את היהודים, עלי להשתתף בצער הסובלים, ומכיוון שאין בידי לעזור, מסופק אנוכי אם יוצא אני ידי חובה, ולכן מוטב שלא אשמע".

 בימי המלחמה העולמית הראשונה כשבאו התפרעויות רבות לעולם, לא ידע החפץ חיים מנוחה והיה נאנח כל היום על צרותיהן של ישראל: פעם הרגישה אשתו באמצע הלילה שאיננו במיטתו, יצאה לחפשו מצאה אותו יושן על ספסל כשידיו מתחת מראשותיו, שאלה: "מה סיבת השינוי?" השיב לה: "בזמן שאחינו בני ישראל מתגלגלים בחפירות בחזית המלחמה, וסובלים רעב וקור, ועומדים נגד המוות: איני יכול לישון כדרכי במנוחה וברווחה".

בזמן שרבו הפליטים שנעקרו ממקומותיהם ונתגלגלו במצור ובמצוק: יצא החפץ חיים בקריאות מיוחדות והוכיח כמה לאוין עוברים אלה המאמצים את הלב,

·       עוברים על: "לא תאמץ את לבבך",

·       קופצים את היד לא עוזרים להם בממון עוברים על "לא תקפוץ את ידך",

·       עומדים על דמם מי שיכול לעזור ולא עוזר עוברים על: "לא תעמוד על דם רעך", ולא באים לעזרתם,

·       הוא קרא למנות אנשים מפקחים לראות שלא ירעבו אנשים מרעב, וכל אחד ואחד יפתח ידו להחיות את אחיו האומללים ביד נדיבה כל אחד לפי ערכו, ולא רק במתנת ידו כי אם גם בשימת לב למצב האומללים, ולהיות עוסק בצרכיהם, ולשים לב להיטיב מצבם.

בעיקר התרעם שנותנים להם להתגלגל על בתי כנסיות על הארץ בביזיון וכלימה וחוסר כל, ואין מקום לבשל אפילו מעט חמין ובלי שום מחיצה בין משפחה למשפחה, והרי מצב זה עלול להביא לסכנת נפשות לאנשים החלשים ולטף שלא הורגלו בתנאים כאלה ובמחלות מסוכנות, הוא הטיל חובה על נכבדי העיר לצאת הבית לבית לבקש חמלה לרחם עליהם, שזה יפנה להם חדר או שנים בביתו ואחר יתן כסף לזכור דירה עבורם, הוא לא שכח גם להזהיר את אלה שאין בכוחם להקציב דירה חינם כי אם בשכר, שלא יעלו את המקח יותר משהיה, ולא ירצו להיבנות מחורבנם של האומללים.

 עוד בימי מגוריו בוולוז'ין הביטו אחרי רבי חיים סולובייצ'יק מעריצים כעל גאון במידת החסד: כאשר פרצה פעם שריפה גדולה בעיירה נעשה הוא ראש הישיבה לראש הכבאים והמצילים, בהוכיחו רעננות וזריזות מאין כמותה, משימתו היתה לרוץ מרחוב לרחוב ולבקש את הילדים התועים שנאבדו להוריהם בשעה כה מבוהלת, כשהיה מוצא ילדים הרכיב אותם על כתפיו אחד מימינו ואחד משמאלו והשלישי בזרועותיו ואחריו רץ ילד רביעי, ולאחר שחילק אותם לבעליהם לאבא ולאמא רץ שוב לבקש ולחפש.

באמצע פעולת הכיבוי נעלם רבי חיים וכולם חרדו לשלומו, התחילו לחפש אחריו ולפתע ראוהו מבקיע עצמו בין להבות ושני ילדים פעוטים בזרועותיו, לאוזניו הגיע קול בכיים שעלה מבית בוער, סיכן איפט את חייו להצילם וקפץ לתוך האש. מי שלא ראה את עבודתו והשתתפותו הנפשית של רבי חיים סולובייצ'יק לטובת יהודי בריסק אחרי השרפה הגדולה בשנת תרנ"ה לא ראה רחמים מימיו, רבי חיים לא נח ולא שקט, יומם ולילה כשהוא משקיע כל כוחותיו בשיקום משפחות הנשרפים.

כל אותם הימים שלאחר השרפה לא היה רבי חיים יושן בביתו אלא הולך למסדרון המשופע של בית הכנסת וישן שם על הרצפה, כל הפצרותיהם של בני ביתו שינוח בביתו ועל במיטתו לא הועילו, "איני יכול" השיב להם: "לשכב על המיטה בזמן של כל כך הרבה יהודים אין להם גג לראשם".

 בזמן המלחמה שהיתה בארץ בשנת תשכ"ז בא רבי יחזקאל לוינשטיין לתבוע מתלמידיו בישיבת פונוביז': שישאו ברבים עם בני ישראל המתגוררים בשדות במלחמה במצב בפחד והמוות לעיניהם, ועם בני משפחותיהם המודאגים מלבד המדרגה: "שנושא עול עם חברו", אמר המשגיח דפונוביז' ישנה תביעה יסודית של: "ואהבת לרעך כמוך", שמכוחה לבד כל אחד חייב להיות מודאג ומצטער ממש, כאילו כולם היו בני משפחה אחת. מביא בעניין זה דברי ה'תומר דבורה': "לשארית נחלתו", הנה הקב"ה מתנהג עם ישראל בדרך זו לומר:

 "מה אעשה להם לישראל שהם קרובי שאר בשר לי עמהם, שהם בת זוג לקב"ה וקורא לה: ביתי, אחותי, אמי, כמו שפרשו חכמים ז"ל, וכתוב: "עם ישראל עם קרובו" ממש קורבה יש לו עמהם ובניו הם, והיינו: "שארית נחלתו", לשון שאר בשר וסוף סוף נחלתו, ומה אומר אם אענישם הרי הכאב עלי, כדכתיב (שופטים י,טז): "וַתִּקְצַר נַפְשׁוֹ בַּעֲמַל יִשְׂרָאֵל", לפי שאינו סובל צערם וקלונם מפני שהם שארית נחלתו".

כך צריך להתנהג אדם עם חברו, כל ישראל הם שאר בשר, אלו עם אלו מפני שהנשמות כלולות יחד, יש בזה חלק מזה ובזה חלק מזה, וכך ראוי לאדם להיות חפץ בטובתו של חברו ועינו טובה על טובת חברו, שהרי הוא הוא ממש ומטעם זה נצטווינו "באהבת לרעך כמוך", וירע לו כאילו הוא ממש היה שרוי באותו צער או באותה טובה".

 מבעד לפרשיה נוספת שהיתה כרוכה באותה מלחמת עולם המהירה נגד עיננו דמותו ותפיסתו של המשגיח של רבי יחזקאל לוינשטיין "בנושא עול עם חברו":

כך מסופר, פרשה מיוחדת היתה עם קרוב למאה בחורים מחוץ לארץ הנקראים חוצניקים, אלה היו נתונים בצער נפשי מיוחד במינו, מצד אחד לחצו ההורים עלו על המטוס הראשון ושובו הביתה, זו היתה דרישה מובנת מצד ההורים, ומאידך התביישו חלק מהתלמידים מליטול את המזוודות ולברוח, היתה להם הרגשה מוצדקת ורגשית שאנו בורחים מהישיבה מאחינו הישראלים שאין להם לאן לנוס יישארו חשופים למלחמה האיומה העומדת לפרץ וסיכויה קלושים.

קבוצת התלמידים לא עמדה בפני הפצרות ההורים, קבוצה של תלמידים המברקים זרמו מידי יום ובהם כבר תביעה והפצרה בשל כיבוד אב ואם, אלה הסתננו ויצאו את הישיבה, מול למען האמת כולם הבינו את מצבם ולא העלו על הדעת לנטור להם תרעומת, קבוצה אחרת המבוגרים ביניהם אמרו בהחלטיות: "מה שהיה עם כולם יהיה גם אתנו", רובם אלה שהיססו והתלבטו קשות נכנסו למשגיח האיש אשר נשא על שכמו מראותיהם של מלחמות עולם הראשונה והשניה, ובאחרונה גם עמד בראש הגולים שבאירופה לשנחאי שביפו הרחוקה, והאדם הגדול אשר בדרכי הגלות והנדודים על פני אלפי קילומטרים, היה אורים ותומים לאלפי גולים ונתקעים, וראה נוראותם ונפלאותם בצל הפצצות והפגזות כידוע וכמפורסם ולא היסס מלחוות את דעתו: "כי אין המצב כל כך איום ואינו מחייב יציאה מארץ ישראל".

מאידך כמשגיח על תלמידים שהכירם בתוך תוכם ידע גם לומר למספר תלמידים: "נו, אם ההורים דורשים אין לך ברירה, אבל…" ובאבל זה היה רב משמעות, זה היה רבי יחזקאל לוינשטיין.

 בליל הכרעה של סוגיה ציבורית כבדת משקל ורבת אחריות הנוגעת לכלל האחריות החרדית: הגיע בחור צעיר לבית הגר"ם ש"ך לשטוח מצוקתו על עניין שידוך שלא היה לו מי שייעץ לו בעניין זה, מתי הגיע הבחור?: בלילה של הכרעה סוגיה ציבורית כבדת משקל ורבת אחריות הנוגעת לכלל היהדות החרדית, אז הוא הגיע לשטוח את המצוקה שלו על השידוך. כאב רחום עזב מר"ן את כל הדברים הבוערים והגורליים, ודן באותו לילה זמן רב עם הבחור על ענייני השידוך והדריך אותו בפרטי פרטים כיצד לנהוג כדי לבנות בית אחד נוסף בישראל.

 "במסגרת תפקידך כרב, באם אליך אנשים רבים כדי להתייעץ, אני מניח שאתה יודע מה להשיב וכיצד להושיט יד תומכת, אך מה אתה עושה כאשר באים אליך אנשים ושוטחים באוזנך בעיה שאינך יכול להציב לה פתרון?" שאל רבי מאיר חדש את תלמידו רבי יצחק פרץ: "אולם דע, תמיד יש מה לעשות, יתכן ואין לך מענה ותשובה אבל אחרי שאדן עוזב את החדר אתה יכול לעמוד ולהתפלל עליו, תפילה תמיד עוזרת, ישנם מקרים שצריך אפילו לצום עליו, לעולם אל תחשוב שאין דרך לסייע, ואני לא יודע אם בכך אתה לא עוזר יותר, כי תפילה הקב"ה תמיד מתחשב בה, שכן תפילה לעולם אינה חוזרת ריקם".

 על הפסוק בבראשית מ"ו: "ובני בנימין בלע מופים וחופים וארד דרשה הגמרא בסוטה ל"ו, מופים וחופים: "הוא ראה בחופתי ואני לא ראיתי בחופתו", אומר הרב חיים שמולביץ: "אני מבין את הצער שהוא לא ראה בחופתי: פחות מובן לכאורה של הצער ואני לא ראיתי בחופתו? אלא כשאי אפשר להשתתף בשמחת השני זו צרה שראוי להנציח אותה, בשם: 'ואני לא ראיתי בחופתו'".

 מסופר על רבי חיים שמולביץ, כור ההיתוך של תחושותיו וגאוניותו הוליד עולם נפלא של אנושיות מעובדת ספוגה עד תכלית בתכונות הנפש בהווייתו התורנית המוסרית הטהורה: פעם כשעבר ברחוב נעצר תחתיו לפתע חנותו של סנדלר, בחוץ אל מול קרני השמש הלוהטת סדורים היו זוגות נעליים לייבוש, והיו אלה נעלי ילדים קטנות וחמודות, התרגשות רבה אחזה בו, שיחת המוסר הקרובה הפך המראה הפשוט לאחת מדרשות המוסר הנעלים שלו.

התבוננתי בנעלים הקטנות והחמודות חשבתי בליבי על הילד הרך העובר ברחוב, מתבונן בנעלים וחומד אותם בליבו, הנעליים מחירן יקר בוודאי, והאם האוהבת מבטיחה לבנה הקטן כי לא יאריכו הימים וידה תשיג לרכוש את זוג הנעליים, היום המיוחל הגיע, בלב פועם בשמחה מודד הילד את זוג הנעליים על רגליו הקטנות, מן הצד עומדת האם הרחומה ומתבוננת בשמחה פרי בטנה, את שמחתה אין לתאר ולשער, מה מרגיש אבא ברגע כזה? אני יודע אני עוד זוכר מה מתחולל בליבה של אם, אין לי ציור, אבל דבר אחד גם אני יכול: להיות שותף לשמחתה, לב של אם אוהבת יש כאן רבותי, שם, שם לא מרגישים את הזולת.

על האדם הראשון בגן עדן נאמר: "לא טוב היות האדם לבדו" מה היה לו רע שם? מלאכים צולים לו בשר מוזגים לו יין במחיצת המלאכים, מדוע זה נקרא "לבדו?": כי למלאכים אין לב, כשחיים עם המלאכים זה נקרא "לבדו", כשאי אפשר להשתתף עם ליבו של השני, גם על גן עדן אפשר לומר: "לא טוב להיות האדם לבדו". גם בגן עדן "לא טוב היות אדם לבדו" – "לא טוב!" למה? כי אין שם אנשים עם לב, כדאי להיות במקום שיש אנשים עם לב.

 מעשה ברבי אברהם גרוז'ינסקי: בימי בחרותו בהיותו בחוג משפחתו במעון קיץ באוטוווקס ליד וורשא, היה שרוי ערב אחד בשמחה מיוחדת, משנשאל לפשר שמחה זו? ענה: "כי ביום זה מתקיימת בסלובודקה חתונת אחד מתלמידי הישיבה, ואם כי איננו עתה ממשתתפי השמחה במקומה, הרי הוא יכול הוא וחייב לשמח בעצמו בשמחת חברו גם מרחוק".

 טפח ממידת "נושא עול עם חברו", של רבי אפריים נחום רודיינסקי, מגלה בנו רבי יצחק ירוחם: אבא הול לבית המשתה להליכה זו צורה משלה ומערך מחשבות משלו, הוא עמל על כל פסיעה למלא את רגשותיו את שייכותו של חייו של בעל המשתה, משיא יהודי את בנו, רגע סיום של ידיעה אין סופית, צער גידול בנים, מחלות, קשיי חינוך, עסקי שידוכים, חובות דירה, רהיטים, ועתיד המעורפל, כאשר היה אבא נכנס לאולם המשתה כבר היה כולו בן בית, שותף נלהב לסבל ולשמחה קריאת ה"מזל טוב!!!" פרצה תמיד מלב הומה על גדותיו, אחרי התבוננות בכל המסע שאבא עבר, עד שמביא את בנו לחתונה, ביגיעה אין סופית, בצער גידול הבנים, מחלות, קשיי חינוך, עסקי שידוכין, חובות דירה, רהיטים ובעתיד המעורפל, כאשר היה אבא נכנס לאולם המשתה כבר היה כולו בן בית, שותף נלהב לסבל ולשמחה קריאת ה"מזל טוב!!!" פרצה תמיד מלב הומה על גדותיו.

איזה לב הומה? אחרי שהוא עשה את כל החשבון של היגיעה אין סופית, מזל טוב! עם על הסבל הזה, נו, מי נכנס לחתונה ככה?.

 בשכונת 'זיכרון מאיר' בבני ברק, הוקם מעון לנערות פליטות השואה, שנקרא: "בית שרה שנירר": קשה, ולמותר לתאר את מצוקתן וסבלן של הנערות, במעון דאגו להן למקורות מחיה ותעסוקה הנפשית בצורות שונות, במטרה להשכיח מהן את המחשבות הקשות שאותן עברו, בכל לילה היתה מתרחשת במקום טרגדיה היו הבנות נחרדות מהשמועות שמגיעות מגיא ההריגה באירופה, זו על שכנראה אבדה את כל משפחתה, זו שהוריה נעלמו, זו מה שלא ידעה מה ששכנתה לחדר כבר ידעה, והיו הבנות מיללות בבכיות נוראות והמחזה היה נורא ומחריד, בסעודת שבת אחת פצחו הבנות בשירה אדירה, שירה לבורא עולם, "אב הרחמים, אב הרחמים", חלונות הבית היו פתוחים, קול השירה הדהד למרחוק, שכנים מן הבניינים הסמוכים למוסד באו אל מר"ן החזון איש שתלונה בפיהם: "קול באשה ערווה", והאם יש להם ללכת ולהעיר להם על כך? תגובתו הראשונה של אביהם של ישראל במשמע השאלה: "הן כבר שרות? אני מאוד שמח, אם הן כבר הגיעו למצב שהן שרות - אני מאוד שמח, מהדיכאונות והצרות מכל היסורים ומכל הדברים… אם הן כבר הגיעו למצב שהן שרות - אז אני שמח!".

 נאמר: "ויראו את אלוקי ישראל מתחת רגליו כמעשה ליבנת הספיר וכעצם השמים לטוהר" פירש רש"י: "משנגאלו בני ישראל ממצרים היה אור וחדוה לפניו, ולכאורה בשעת הגאולה", בעידן השמחה, מה המקום יש כאן לליבנת הספיר שהיא היתה כדי לזכור את צרתן של ישראל שהם משועבדים במעשה לבנים?

הרי למדנו שהלבנת ספיר שהיתה לפני הקב"ה כביכול היתה להזכיר את הצרות שעוברים ישראל בלבנים, אבל כבר הגיעה עת הגאולה מה עושה שם הלבנה עדיין?

"רואים מכאן" ביאר רבי ירוחם ממיר: "כי צריכים את שניהם, דרכם של בני אדם כי זוכרים ימי הרעה רק כל זמן שמעיק להן, ומהרה ישכחו כל העובר עליהם, בעת הרווחה בעת שיגדל שמחתם. לא כן היא מידת הקב"ה כי אין לפניו שיכחה".

מחויב האדם כי אם לשאת אתו מזכרת, ולשום עניו וליבו בכל צרותיו שעברו עליו מלפנים בעונה אחת של כל שמחותיו, ולמדים מכאן עוד: שכמו שניסה עול עם חברו לא די בהתבוננות לבד אלא צריך לעשות מעשה להיות מצטער אתו בחושים הגופניים כן.

ואולי עוד יותר במידה מרובה צריך האדם להיות בפועל ולהשתתף בשמחתו של חברו, כי כן מידת הקב"ה: כי שם תחת רגליו עצם השמים לטוהר להיות אור וחדווה לפניו, ואם כי אצילי בני ישראל נתחייבו שם מיתה, לא ערבב את שמחת התורה אלא שמח עמהם יחד.

היו שם אצילי ישראל שהם אכלו ושתו בשעה שראו את השכינה, והתחייבו מיתה, אז היו שמה כאלה שהיו ראויים כבר למיתה, ועם כל זה הקב"ה לא ערבב את השמחה של התורה ושמח עמהם ביחד.

 כהיום רגילים בני אדם המגיע אליהם איזה בשורה טובה מזולתו כי כותבים מיד איגרת "מזל טוב", {זה היה אז כמובן לפני כ30-50 שנה}, היו כותבים איגרת "מזל טוב" להביע את השתתפותם בשמחתו של חברו, ולולא דמסתפינא מכם הייתי אומר כי מרמה גדולה הם כולו שקר וכזב, ואם נשאלנו בינו לבין עצמו היה מודה והיה אומר גם להפך, "הלוואי ויפסיד חברו!".

כשאומרים 'פלוני קנה דירה גדולה יפה נאה', הרבה אומרים: "מזל טוב מזל טוב", אבל, בתוך ליבם מה? זה מה שהוא אומר.

אמרי אינשי: שלושה מקרים הן באדם סוחר:

הראשון: כשהוא לבדו הצליח במסחרו, וחברו הפסיד את הכל: אז זה לפניו תכלית האושר. רק הוא הרוויח לכולם הפסידו זה האושר הכי גדול של הסוחר.

הציור השני: כששניהם שווים, אם ברווח ואם בהפסד, אז זה לפניו צער רב.

השלישי: זה כשהוא מפסיד וחברו מרוויח, אז לפניו הייסורים הכי מרים.

שמחתו של אדם אינה כל כך בהצלחתו שלו כי אם הרבה יותר ויותר כי שמחתו גדולה יותר בהפסד של חברו, ואלה תולדות השחתתו של האדם.

לו הייתי דורש את הדברים האלה לפני אנשים בעולם, לא היו זורקים עלי שושנים, וברוך ה' שאתם שומעים ושותקים, האדם בעצמו על פי רוב מרמה גם את עצמו ואינו יודע כוונתו הרעה ושנאתו העצומה לחברו האהוב, להשתתף באמת בשמחת זולתו צריכים בעבודה רבה, במעשה חושים, בהתבוננות רבה, ואילו לא ניתנה תורה אלא לגלות לנו יסוד זה: דיינו..... זה רבי ירוחם ממיר, הוא רבותי זה המצב וזו האמת.

 כמה אנשים נכנסים לחתונה ולפני כן משקיעים בהתבוננות כמה יגיעה אין סופית: צער גידול בנים, מחלות, קשיי חינוך, עסקי שידוכים, חובות דירה, רהיטים ועתיד המעורפל, עברו על האבא עד שהוא משיא את בנו, ואתה נכנס לחתונה ואומר רק "מזל טוב, מזל טוב!" ומסתכל 'איזה ארוחה יש?: עשו פה מנה רצינית או עשו פה חשבונות על חשבוננו? ואיזה להקה ואיזה פה ואיזה שם, ואת מי אפשר לפגוש פה', ואתה ישר מתפנה לעניינך לטפל בעצמך כמו שצריך, קודם אתה ניגש למזנון, ואחר כך אתה ניגש לשלוש סעודות, ושואל 'אם יש משקה?', ואתה מתחיל להרביץ כמובן והתוספות יגיעו וכו', מי זוכר את החתן עכשיו מי זוכר את הכלה, מי זוכר את המחתן? אתה זוכר רק את עצמך. זהו כששבעת והכל נפלא אתה קם והולך, "ביי ביי תודה רבה בשמחות!" כמובן, אם הם כאלה טובות אז למה לא?.

שאלה: לא שומעים

הרב: אתה לא צריך ללכת, אתה צריך לחשוב ולשקול, אם כבר השאת, אז אתה צריך להסתכל כמה זמן לקח לך זמן עד שהשאת את בנך, ואם לא השאת תחשוב כמה זמן לקח עד שהשיאו אותך, ואם תתבונן בדברים האלה תראה שזה באמת שיא, שיא של שמחה שאחרי כל התלאות שהורים מגדלים עושים, שמגיעים לרגע הנכסף הזה סוף סוף הם מצליחים לקיים אחד מן המצוות להשיא את בנו או את בתו. זה רק מה שצריך לא יותר מזה, תחשוב כמה שמחה יש ליהודי הזה וגם כמה דאגה יש לו, מה יהיה עם העתיד, העתיד מעורפל, היום אתה שומע אנשים מתחתנים ואחרי חודש מתגרשים.

אומרים בקהל: אם הוא עשיר אין מה לדאוג

הרב: אם הוא עשיר? מה פתאום? אין דבר כזה, מה, לחנך ילדים זה קל? בן של עשיר לגדל זה קל? 'תקנה לי', הולך לשם לא מוצא אותו נעלם, הולך לשם לא מוצא אותו, מה אתה חושב שיש ילד שגודל כמו בעציץ?

אם אדם מתבונן בזה אז אולי הוא יכול להשתתף, 'אנו מבקשים מכם להשתתף בשמחתנו', לא מזמינים אותן רק תן צ'ק ותלך, מבקשים להשתתף, נו איפה השותפות? שותף מרגיש הפסדים ורווחים, כל שותף מרגיש הפסדים ורווחים בעסק, אז אם מבקשים ממך להשתתף - אז תשתתף ברגשות שלך גם כן: מה היה פה? בפרט בחתונה זו פלונית שאתה מוזמן כמה צרות עדו עליהם עד שהגיעו לזה? כמה שידוכים התבטלו ועד שהגיע השידוך הזה, והיא היתה כבר 72 פעם בשידוכים, וסוף סוף הכל יתקיים על הצד הטוב, ומה יהיה וכו' . זה לא פשוט, לפעמים זה יכול להיות פיקוח נפש אם לא משתתפים אנשים לוקחים ללב, 'פלוני אלמוני הייתי בכל החתונות שלו הייתי בבר מצוה והוא לא בא', טוב לא בא יכול להיות שיש אונס, אבל אתה הודעת? אתה כתבת מברק? אמרת שאתה מצטער? צלצלת שוב שאתה מצטער, באת לשבע ברכות לפחות, שלחת מתנה גדולה בשביל להראות שאתה באמת רוצה לפצות על זה באמת שלא הגעת, עשית משהו בכלל?.

אחרי חודש אתה פוגש אותו: 'אה נכון!' - מה היה לי? 'לא זוכר, אה! נכון אני ממש מצטער, אוי שכחתי לא שמתי לי לב, אוי אוי אוי', זו התשובה הכי גרועה שיכולה להיות, כאילו 'מה אתה חשוב שאני צריך לזכור אותך?!', אוי יו, יו, יו, יו.

 הרב: אתה יודע, אני אבדתי שני הורים בפרק זמן של שלושה שבועות אחד אחרי השני, אתה יודע כמה אנשים שאני מכיר שחייבים לי את החיים שלהם לא הגיעו אפילו לפעם אחת, לא התנצלו ולא אמרו כלום ולא שום דבר, כאילו כלום לא עבר, אחד מרבני ש"ס לא הגיע זה עוד היה לפני כל הסיפור, אחד לא הגיע, אחד מכל הפעילים של ש"ס לא הגיע, זה עוד לפני הסיפור, הסיפור רק היה ביטוי של מה שראיתי בימי האבל.

אומרים בקהל: אז הם לא חברים

הרב: אויבים! מה זה 'לא חברים', אויבים!!, הרי אדם אפילו רואה מודעה ויש לו פנאי ומחליט ועולה ומנחם, לא מכיר אבל יהודי מצטער פה, יגיד לו משהו דברי ניחומים, ובדרך כלל באבל אנשים יותר מתחשבים. כי מבינים זה 'גלגל בעולם' כי גם אצלו זה יכול להיות, אבל ככה זה העולם - הוא אכזר! זה מה שאמר פה רבי ירוחם ממיר צריך ללמוד בעל פה את הקטע הזה,

 הוא אמר: "כהיום רגילים בני אדם כשמגיעה להם איזה בשורה טובה מזולתו כי כותבים תכף איגרת מזל טוב, להביע השתתפותם בשמחתו של חברו, איייי. ולולא דמסתפינא מכן הייתי אומר כי מרמה גדולה הם כולו שקר וכזב, ואם נשאלנו בינו לבין עצמו היה מודה והיה אומר גם להפך, הלוואי ויפסיד חברי. זאת האמת לאמיתו", זהו.

רק אדם שעבד על עצמו להיות בעל מוסר וזה לקחו בכל יום, אז אפשר שהוא יהיה נורמלי קצת, דרגות כאלה אני לא יודע אם הוא יגיע, אבל להיות נורמלי לפחות אמתי: שמח אז שמח, אבל שמח ולא שמח, ולא רמאי וצבוע,

שאלה: לא שומעים

הרב: ודאי, לפני שתכנס תשב על ספסל ותחשוב עם עצמך: מה אני צריך להביא את העצבים שלי לשמחה שלו? רק חיוך, לא זה לא חיוך, רואים אם זה חיוך אמתי, רואים איזה חיוך, רואים איך אתה מתפרץ לריקודים, זה לא אה אה אה חיוכים, זה לא פרצופים, מרגישים בכל תנועה של בן אדם הוא איתי או לא איתי, "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם", מספיק שרואים אותך מהרהר רואים שאתה מנותק, בשביל זה לא צריך ללמוד פסיכולוגיה, רואים ברור.

לכן אדם שרוצה עושה לעצמו חמש דקות רי-סט למחשבות שלו, ישב ויחשוב: 'אני עכשיו עוצר את מהלך חיי הנוכחיים, נכנס לכ30 דקות למהלך חייו של חברי, באתי על מנת לשמח אותו לא באתי רק כדי לצאת ידי חובה, ואני בא לשמח ואתה בא לכנס כל כולך וזו העבודה'. אנשים לומדים זאת מה זה 'נושא בעול עם חברו', זה מידה אחת מהמידות של הקב"ה ואנחנו צריכים ללמוד אותה "והלכת בדרכיו", וצריכים לקיים אותה והיא גם אחת מארבעים ושמונה דברים שבהם נקנית התורה, מה לעשות? אז היא בכל אורחות חיינו, לא רק בחתונה ולא רק באבל, גם כשאתה רואה עם מסע או שאתה רואה אחד חולה ........

 בזיכרונותיו של החפץ חיים ועל ישיבת ראדין סיפר רבי קלמן פרוור תלמיד הישיבה: היה בישיבה בחור אחד בעל אמצעים שהחליט להצטרף לחפץ חיים ולקבוצה שהתלוותה אליו לנסיעה לווילנא, אמר ועשה, נסע עם הקבוצה יחד לווילנה כשהגיעו לשם קבלו איזושהי דירה לאכסנייתם, כל אחד מהקבוצה קיבל חלק מהדירה לבחור הזה נתנו ספה באיזה חדר ובצד השני מאורחי הספה היה החדר שבה התאכסן החפץ חיים. כשחזרו מווילנא סיפר הבחור עובדה מעניינת: כשחזר החפץ חיים מהכנס הגדול לאכסניה שלהם התפללו מעריב, ואחר כך אכל את ארוחת הערב שלו וכולם הלכו.

והנה הגיע יהודי אחד השרוי בצרות מאשתו וילדיו ועוד צרות, רוצה לדבר עם החפץ חיים, נכנס לחדרו ושפך בפניו את ליבו, שמע החפץ חיים את מה שהלה דיבר לפניו, ואחר כך עודדו וחיזקו בדברי נוחם:" שיש עניין של ביטחון בהשם, ואתה עדיין לא גמרת את החיים שלך, בוודאי עוד יגיעו ימים טובים יותר, ובן אדם שמצטער הקב"ה רוצה לעזור לו, וגם אתה הקב"ה צריך לעזור, ולהחזיק מעמד בתורה ומצוות".

וכך יותר מחצי שעה ממש השקיע בו החפץ חיים את כל שארית כוחו אחרי הכנס הגדול לעודדו ולנחמו, עד שהיהודי יצא מלפניו מעודד ומרוצה ועם הברכה שקיבל מהחפץ חיים שהרי לא מילתא זוטרתא היא.

לאחר שהיהודי הלך נשאר החפץ חיים לבדו בחדר, שמע אותו הבחור אומר לעצמו: "אה, היה כדאי לבוא עד ווילנא ולעשות את כל העסק הגדול הזה כאן עם כל הטרחות הכל היה כדאי כדי לעודד יהודי", כך שמע הבחור שהחפץ חיים אומר לעצמו.

לא הכנס היה חשוב, אלא שנפל בחלקו לעודד יהודי בתוך ים הצרות שיש לו, והחצי שעה הזאת כל הטרחא הזאת להגיע עד ווילנה כל המאמצים היו שווים, "אוה! עשיתי את שלי" כמו שאומרים.

בדרך כלל נשים שבאו אל מר"ן החזון איש לא נכנסו לתוך חדרו, מלבד מקרים יוצאים מן הכלל: הסדר היה שאחותו עליה השלום שהיתה זוגתו של הסטייפלר היתה מעבירה אליו את הדברים ודרכה היה משיב את שאלותיהן, בלילה חורפי אחד לאחר שהתריסים כבר הוגפו ישבו בחדרו של מר"ן: רבי דוד פרנקל, ועמו הרב מייזליש, לפתע שמע רבי דוד רכש קל בדלת החיצונית, רץ לדלת ובדלת עומדת אישה ומבקשת להיכנס לרבינו, אחותו של רבינו כבר לא נמצא אצל רבינו באותה עת לפיכך אמר רבי דוד לאישה: "אין אפשרות להיכנס" עתה ושהיא תבוא בפעם אחרת.

 רבינו יושב בחדרו הפנימי כשהוא שקוע כולו בתוך ערימת הספרים לפניו ובכל זאת קלטו אוזניו כי אישה מתדפקת על דלתו ומבקשת להיכנס אליו, פנה לרב מייזליש שילך לבקש מרבי דוד שיקרא לה להיכנס, אולם היא כבר עזבה את המקום, רבי דוד מיד רץ לקרא לה, האישה באה, כשעמדה בפתח פרצה בבכי גדול והחלה לשפוך את מר ליבה, מסיפורה התברר שהיא ניצולת שואה, עמדה וסיפרה בבכיות על המאורעות הקשים שעברו עליה, דיברה ללא הרף במשך חמש דקות, רבינו הקשיב לדבריה כל העת, כשנשתתקה דיבר אליה דברי נוחם וחיזוק ואמונה, אך היא עדיין לא נרגעה והמשיכה לספר על המאורעות, רבינו שוב דיבר אל ליבה וניחמה בדברים היוצאים מן הלב, כמדומה שהדבר חזר על עצמו גם בפעם השלישית, ואחר כך נרגעה האישה מלפני רבינו שמחה וטבת לב.

 משסיפר זאת הרב מייזליש היה הדבר לפלא בעיניו, כי היא דפקה בדלת החיצונית דפיקה כל כך שקטה שאפילו הוא לא שמע, רק רבי דוד הבחין בה, וגם רבינו שהיה אז בחדר הפנימי שקוע כולו בתוך הספרים לא היה אמור לשמוע את הדפיקות, מלבד זאת בדר כך לא היתה זו מדרכו של רבינו להתערב לשאלה אם הכניסו אנשים או לא הכניסו, והנה הפעם למרות הכל ידע רבינו שצריך להרשות לה להיכנס.

 אחרי שהלכה האישה לדרכה נענה רבינו ואמר לנוכחים: "כי בשעת מעשה הוא נזכר במאמרם ז"ל במסכת "שמחות" פרק ח': על רבי ישמעאל שהיה מעשרה הרוגי מלכות שהיה בוכה על שאנו נהרגין כשופכי דמים וכמחללי שבתות, ואמר לו רבן שמעון בן גמליאל: "שמא בסעודה היה יושב ישן, ובאה אישה לשאול, ואמר לה השמש: "ישן הוא!" והתורה אמרה: "אם ענו תענה אותו" מה כתוב? "והרגתי אתכם בחרב".

זאת אומרת: אם הרב יכול להיות במצב שהוא נמנם קצת, והשמש אומר: "הוא ישן כרגע!" והאישה שהגיעה היא זקוקה מאוד, יכול להיות שהוא יקבל עונש של הריגה, זה נקרא שאתה מענה את היתום ואת האלמנה וכו', והעונש: "והרגתי אתכם בחרב", על זה אנו יוצאים להיסקל.

 אחר כך הוסיף רבינו ואמר: כי מזמן כבר קיבל על עצמו הנהגה זו שאם הפונה אליו חוזר על דבריו עד מס' פעמים, ישיב גם הוא את תשובתו כמו בפעם הראשונה בלי להקפיד כלל, ואומנם לא חזרו לפניו יותר מחמש פעמים.

הוא קיבל על עצמו עד חמש פעמים אם ישאל אותי אותה שאלה, אני עונה לו, אותו דבר כמו קודם, לא להרים את הקול ולהגיד לו: עניתי לך וכו',

אז באותה שעה שהיא דפקה הוא היה במאמר הזה.

הרב: קבלתי לפני יומיים ,S M S בקיצור אני לא יקריא את הכל אני יקריא את הדברים שלא יהיה זיהוי לעניין: שאישה שמאוד מאוד רוצה שבעלה ילמד תורה והיא קבלה על עצמה לנהל עסק באופן עצמאי וכו', אבל לאחר שהיא מתאמצת עם כל הילדים ולהכין ולסדר ולנקות את הבית ושהכל יהיה מסודר וששום תלונה לא יכולה להיות עליה, אחרי כל זאת היא כותבת: "ואני מרגישה שהכל עלי ואין שום הערכה וזה קשה, שלפעמים בנקודות של שבירה בא לי לזרוק הכל, אני יודעת שזה רגע ורגע כזה עומד לחלוף אבל קשה לי מה לעשות, תודה וסליחה על זה שאני פונה אליך בשבילי אתה ממש אבא תלמיד חכם ושליח השם".

אז מה היא עושה עם זה שהיא מקבלת שום יחס מהבעל ולא שום הערכה?.

 ואני כותב: "אם הוא לומד! מה הבעיה שאת 'מחזיקה תלמיד חכם'?"

והיא כותבת: "אני שמחה בזה, 'אבל לא המדרש עיקר - אלא המעשה!", כשהאדם לומד אך אינו נותן תחושה שהוא אינו מעריך את כל העשייה - זה קשה! כי אישה יכולה בכוחות שלה להוביל צי של טנקים, אך לשמוח, לשמוע קצת פרגון, פעם בכמה שנים! זה קשה, למרות שאנחנו עושים ומשתדלים ולא לנו הכבוד ועובדים על המידות שהכל יהיה לפני ה' יתברך, אבל מילים טובות - תמיד מרימות ומרוממות!".

 כתבתי לה: לא מספיק לך "אשת חיל מי ימצא"? שם כתוב שם בסוף באות קוף: "בעלה ויהללה", יגיע הזמן ובינתיים תקבלי שכר הרב.

והיא משיבה: "מה שכתבת - מעלה חיוך גדול! צודק!! נעבוד על מידת הענווה, תבורך מפי עליון השם ישמורך ויחייך עד מאה ועשרים שנה בבריאות איתנה, אתה חשוב לנו!" וכו' וכו'.

והיא כותבת: "מהאות א' ועד האות קוף: זה מאה במספר - זה מצחיק, אשריך! אין כמו דעת תורה, אתה ספר תורה מהלך, אשריך! תודה רבה רבה!! השבת לי את הפרופורציה לחיים!".

 "מה אתה אומר כבוד הרב?" הרב פונה לרב שנוכח: לא כל אחד יכול לחכות, כן, הן לא מוכנות לחכות עד האות קוף.

 והרב אומר: "קמו בניה ויאשרוה ובעלה ויהללה, רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כולנה" זה אומרים בסוף, כל ההתחלה שומעים מי זו האישה "אשת חיל מי ימצא ורחוק מפנינים מכרה, בטח בה לב בעלה" הוא מבסוט יש לו הכל… אבל רק באות קוף הוא אומר לה: הילולים ושבחים, - אייייי.

 רבי חנניה בן עקשיא אומר, רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות שנאמר ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר.

יוצרים קשר עם שופר

 משרדי שופר

 03-6777779

 WhatsApp

 050-6500-666

 דואר אלקטרוני

 main@shofar.tv

 מספר פקס

 03-6740578






תגובות, ראיונות ופרסומים אחרונים בתקשורת