אנחנו ממשיכים באוהב את המישרים.

בשלהי חודש אדר תשכ"ב נערך סיום מסכת יבמות בישיבת סלבודקה בהשתתפות רבי יחזקאל אברמסקי, הוא נתכבד באמירת הדרן על המסכת, פתח ואמר, יש נוהגים בסיום מסכת לנעוץ את סוף המסכת בתחילתה בפלפולא דאורייתא, כדרך הלויתן שתוקע זנבו בפיו. אבל הלא נאמר על כך בתהילים ק"ד, לויתן זה יצרת לשחק בו, הוי אומר שנעיצת הזנב בפה הסוף בראש הוא אך לשחק בו משחק. יתכן שאין זה לאמיתה של תורה, ולא כן, הנני מעדיף לומר לפניכם חידושי תורה לאמיתה של תורה הקשורים לסוף המסכת בלי לשחק בנעיצת סוף המסכת בתחילתה. אני מעדיף לומר לפניכם חידושי תורה לאמיתה של תורה, בלי משחקים. משחקים כמו לויתן, זה רבי יחזקאל אברמסקי.

סיפר רבי זאב אידלמן, בבריסק היה שוחט בשם רבי נח פרגר, כמדומה שהיה בנו של רבי יוסף פרגר בעל מנחת יוסף על דיני שחיטה וטריפות שהיה שוחט ובודק אצל המהרי"ל דיסקין והבית הלוי, והיה לו כתב נאה מאד, ביקש אותו רבי חיים מבריסק שיכתוב עבורו את החידושי תורה שמחדש. פעם אחת ישב אצל רבי חיים שהלך בחדר הלוך ושוב ודיבר בחידושי תורה זמן רב מאד, כשעתיים כמדומה, והנ"ל ישב וכתב כל הזמן עד שכאבו ידיו ואיבריו מהכתיבה הממושכת ללא הפסק, נטפה ממנו זיעה, עד שהפסיק רבי חיים לדבר, הלך עוד כרבע שעה בחדר הלוך ושוב בשתיקה, אח"כ ניגש לרבי נח הנ"ל ואמר לו שכל מה שכתב עד עכשיו דאס איז נישט אמת - זה אינו אמת, וקרע את כל הדפים הגדולים שכתב. ואז אמר לו לכתוב כחמש שורות בערך שזה היה האמת לדעתו, מכל השעתיים נשאר חמש שורות.  ומה שהוא קרע את הדפים זה לא את הדברי תורה אלא בין השיטין. שאל אותו רבי נח, זה שכתב, התינח, הרב יודע שרק זה אמת ולא מה שנכתב לפני כן, אבל בשבילנו מספיק גם מה שכתב לפני כן, וגם חבל על הכתיבה שטרח בכתיבתו. אמר לו רבי חיים בהיא לישנא: הזאך ואס איז אישט אמת, טרנישט זיין אף דער וועלט - דבר שאינו אמת אסור שיהיה בעולם! שמעת? דבר שאינו אמת אסור שיהיה בעולם.

יום אחד הגיע מרן הגר"מ שך אל הישיבה כדי למסור את שיעורו, רגע לפני תחילת השיעור קם ממקומו והלך הביתה. פנה אליו רבי חיים ברמן, מדוע ראש הישיבה הולך בדיוק עכשיו? אז הרב שך עונה לו, התעורר אצלי ספק בקשר לשיעור. אז אומר לו הרב ברמן, אבל לא פוסקים פה הלכה, זה שיעור בלימוד. עונה לו הרב שך, אדם צריך להיות אמיתי, בתורה צריך להיות אמת לאמיתה. ואם אני מרגיש שבעצם השיעור הזה יש בו ספק אז זה כבר לא אמת לאמיתה, אז אני לא יכול להגיד שיעור כזה.

בפגישה הראשונה של מרן הגר"מ שך עם מרן בעל החזון איש, אמר לו חידושי תורה על הרמב"ם, והחזון איש התפעל ביותר, ונהנה מהחידושים. סיפר רבי מאיר הייזלר, התפלאתי לראות שכמה  מהחידושים האלה לא נכנסו בספר אבי עזרי, שאלתי את ראש הישיבה, החידוש על הרמב"ם לא נכנס לספר, אולי נכניס אותו? לא, אמר ראש הישיבה, איני מסכים. מדוע? איני רוצה. אבל אלה חידושים שמרן החזון איש מאד שיבח, נכון אמר ראש הישיבה, בעיני החזון איש החידוש מצא חן, אבל בעיני לא, לכן לא אכניס אותו לספר. אתם שומעים? מה יש לך יותר טוב מלהכניס דבר שנתן עליו חותמת החזון איש, שזה חידוש נפלא, הוא אומר אבל בעיני זה לא מצא חן אז אני לא מכניס. שמעתם?

מעשה ונכנס מגיד שיעור אחד אל מרן רבי יצחק זאב סאלאוויצ'יק מבריסק, והרצה בפניו מחידושי תורתו, הדברים לא התיישבו על לב השומע והעיר עליהם, משמיע הדברים חש לא בנח, התנצל ואמר, אכן אף אני סבור שאין הדברים מכוונים לאמיתה של תורה, אך אמרתי זאת לפני התלמידים לחידודי בעלמא, כדי לחדד אותם, נזדעזע הרב מבריסק ואמר מה, דבר זה אמרתם לפני התלמידים? הלא אם כן יש בזה עושה מלאכת ה' רמיה, זה עושה מלאכת ה' רמיה, אם אתה יודע שזה לא אמת לאמיתה אתה עושה מלאכת ה' רמיה. מה אתה ממלא להם את הראש, פחמים?

רבי יואל קלופט, יואל ריגל כפי שנקרא בצעירותו, הגיע לקלוצק, נפעם מהשיעור ששמע מרבי אהרן קוטלר ראש הישיבה, נפעם מהשיעור, ממהירות הדיבור שדחסה שש שעות דיבור בשעה ומחצה. נדהם מן ההיקף, מהעמקות, מהחשבונות, מהחקירות ופשיטתן. מעיד אחד התלמידים, לא הייתי יכול לחשוב בשעת השיעור, אם היית מנסה לחשוב לרגע על ההשלכות של סברה שהושמעה היית מאבד את הקשר ומוצא שראש הישיבה כבר המשיך הלאה למרחקים, לכן היה עליך להטות אוזן ולקלוט, לקלוט כאילו היית רשמקול, לאחר השיעור היה בא תור התובנה. וכך היה שם בקלוצק, השיעור הסתיים, הבחורים התגודדו בקבוצות, חקרו על החקירות וצדדיהן ועל הראיות שהושמעו והקושיות שיושבו. עמדנו וחזרנו על אחת החקירות, סיפר רבי יואל, ולפתע נחרדנו לשמוע קולות רעש נוראים, ראש הישיבה ממקום מושבו בקצה העולם קלט את קולות החבורות כולם וקלט כאן זיוף בסברה, ורץ לעברנו בבהילות להעמידנו על עמקה של הישיבה, והפיל שורת סטנדרים במרוצתו, כי זיוף בסברה הוא עיוות בחיים. שמעתם? הוא שמע שהם חוזרים על מה שהוא אמר אבל לא מדוייק מה שהוא אמר, בדרך הריצה במהירות שלא ישתכח הדבר הפיל סטנדרים בשביל להגיד להם רבותי, זה זיוף, זיוף בסברה זה עיוות בחיים.

בשעת ויכוח על לשון של מגן אברהם, נחפז רבי אברהם יהודה פרבשטיין בבהלה למעונו לעיין בלשון המדויקת של המגן אברהם, לא היה איכפת לי כל כך, ביאר אח"כ, לו הייתי שוכח קטע כל שהוא של מגן אברהם, נחרדתי שמא סטה הלך ההבנה שלי מאמת התורה. לשכוח קטע אין בעיה, אפשר אח"כ לחזור עליו, אבל אם חלילה אתה סוטה בהלך ההבנה מאמת התורה זה חמור ביותר, זה היה הפחד שלו, לכן הוא רץ הביתה להסתכל בדיוק.

בהזדמנות מסוימת אמר בי נחום פרצוביץ על אחד מטובי האברכים, הרי מתמיד נפלא הוא, מדוע אם כן שוררת ארשת עצבות על פניו כל היום? הרי פיקודי ה' ישרים משמחי לב, והוא מתמיד כזה נפלא. ניסו להסביר לו, הלה שקוע בחובות, בבעיות משפחתיות קשות, אז השיב רבי נחום פרצוביץ, מה בכך? אבל כתוב משמחי לב, רבי נחום לא הבין כיצד יכול אדם לחוש צער במצב של יגיעה בתורה. אם אתה יגע בתורה איך עדיין מחזיק הראש שלך בעיות, איך זה יכול להיות? זמן רב הוא הפך בקושיה הזו עד שמצא פתח לתשובה. אייייי. אז הוא אמר ככה, אולי חסר לו מעט בישרים, ולכן אין כאן גם משמחי לב. כתוב "פיקודי ה' ישרים", אם הם ישרים - משמחי לב, אבל אם הם לא ישרים לא משמחי לב, אז כנראה שבלימוד שלו הם לא ישרים אז ממילא יש לו דאגות, כי הם לא משמחי לב, אם היו  ישרים היה קופץ, קופץ, קופץ. הוא כיוון לאמיתה של תורה.

מסופר על רבי איסר זלמן מלצר, חלק וישר היה במעשיו, וחלק וישר בדברי תורתו. מה שאינו חלק וישר היה מפריע לו. כאשר מאן דהוא היה אומר לו חידוש תורה שיש בו עקמומיות היה מגיב ואומר, זה לא חלק, והואיל ואין זה חלק אין לומר דברים הללו, רק מה שחלק להגיד, מה שלא חלק לא להגיד. אה.

פעם טיפלתי בכשרות שכולם החזיקו ממנה, והתברר שהכשרות הזאת מאכילה נבלות וטרפות, אז השמיעו לי קלטת של אחד מהמשגיחים של הכשרות הזאת, שבעל האיטליז אומר לו תשמע, אבל זה לא חלק, לפי זה זה לא חלק, אומר לו תשמע, יש חלק, יש חלק חלק ויש חלק חלק חלק. ככה הוא אמר לו. השמעתי את הקלטת הזאת לאנשים התעלפו מצחוק, רק אז הם הבינו איזו כשרות זאת. זה לא נקרא חלק, חלק חלק, חלק חלק חלק, זה נקרא חלקלק. כשרות שמאכילה נבלות וטרפות מאד מפורסמת. אייי. אז רבי איסר זלמן מלצר אומר, אם זה לא חלק אין לומר את הדברים הללו.

מפני מה כה צלצל שמי בצעירותי, אמר פעם לתלמידו רבי צבי ברוידא, מפני מה כה צלצל שמי בצעירותי? בגלל הישרות שבי וקלות התפיסה שזכיתי בה. הוא לא מתגאה בזה, הוא אומר את האמת לאמיתה, שככה שה' מצלצל כבר בזמן הצעירות, זה בגלל שאנשים קולטים שזה ישרות וקלות תפיסה.

לפני הבר מצוה של בנו פייבל, ביקש רבי איסר זלמן מאת אחד מבני ישיבתו ללמד את הנער דרשה שיוכל לאמרה ביום כניסתו למצוות. אז ר' איסר זלמן מלצר לקח אחד מהישיבה שילמד לבר מצוה את פייבל שיגיד דרשה. בן הישיבה לימד את הנער פלפול הלכתי מתוך ספרו של אחד מגדולי הדור הקודם. במשך כל הזמן בו למדה נער את הדרשה לא התפנה רבי איסר זלמן מלצר עקב טרדותיו הרבות כרבה של סלוצק, וכראש הישיבה שייסד לשאול את בן הישיבה או את הנער פייבל על אודות הדרשה הנלמדת. בעת סעודת שבת בשבוע שלפני הבר מצוה, ביקש את בנו שיאמר לו מה הדרשה שלמד, אולם  מששמע את תוכנה לא נראו בעיניו אותם חידושים. הדברים אינם חלקים, כך אמר, חסרה בהם הישרות שבדברי תורה, ותוך כדי דיבור ניסה לתקן את הדברים וליישרם, אולם ללא הועיל, כל נסיונותיו להוסיף, לגרוע, לתקן את החידושים שלימד הבחור את הנער היו ללא הועיל. אין אפשרות לתקן ולשפר את הדרשה שלמדת, הדברים אינם חלקים, חסרה בהם ישרות המחשבה, אי אפשר לאמרם אמר לבנו, וכך שבוע לפני הבר מצוה לימד רבי איסר זלמן את בנו דרשה אחרת, אף היא פלפול הלכתי מתוך ספרו של אחד מגדולי הדור הקודם. אתם שומעים, ילד כבר הכין, עבד, טרח, יודע הכל, הכל מסודר פיקס פוקס, הוא בוחן אומר לו לא, זה לא ישר, הדברים לא מסתדרים, זה לא ישר, לא ישר. אבל זה משל אחד מגדולי הדור, אומר אבל זה לא ישר, לא ישר לא אומרים. אבל יש לי על מי לסמוך, זה מגדולי הדור הקודם, לא, זה לא ישר, בא אני אתן לך משהו ישר מגדולי הדור הקודם, לימד אותו תוך שבוע, אתם יודעים איזה עומס, זה לא להגיד דרשה כן, אורחים יקרים, אנחנו זה, לללללל, זה דרשות עם פלפולים ככה כמו בישיבות של פעם. בחור ישיבה זה היה. לא, הוא לימד אותו בסדר, אחרת מה, אחרת מה צריך לנסות לתקן ולשפץ, היה קורא במקור את האמת כמו שכתב הגדול דור הקודם והיה אומר לו ככה תגיד, אבל הוא ניסה לשפץ אותו ככה וככה, לא יוצא, לא המלמד, המלמד לימד טוב, אבל הדברים הם לא ישרים. מה יכול להיות דברים כאלו, מה בימינו אין כאלו שנחשבים לגדולי דור ובסוף כשקוראים את כל מה שהם אמרו אפשר להפריך את זה בקלות, והדברים לא עומדים בפני עצמם, מה הבעיה.

בסיום מכתב לרבי שבתי קרמר כותב רבי איסר זלמן, וגם בזה לכתוב לי איזה הערה בדברי תורה. אכן הלא ידע את חפצי כי תוכל להיות הערה קלה בקצות החושן או בספר אחר אך ורק ישרה, וכבר מילתי אמורה כי רק ממטה למעלה צריך לילך. רק ממטה למעלה צריך לילך, אבל שיהיה כל הערה אם יש בדרך ישרה.

בהקדמה לכרך הראשון של ספר אבן האזל כותב רבי איסר זלמן מלצר, דרך עבודתי בספרי זה הוא רק למצוא ביאורים נכונים לדברי הרמב"ם התמוהים, מה זה תמוהים, תמוהים לנו הקוראים ,לא תמוהים לו, הוא ידע בדיוק מה הוא כתב, אבל הקורא זה מתמיה, אצלו לא מסתדרים הדברים. אז הוא כתב ביאורים נכונים לדברי הרמב"ם התמוהים, ולא להרכיב ענינים, וגם לא הלכתי אחרי ברק החריפות, כי אם לכוון לאמיתת ההלכה. והנה לא כעבודתי בחלק א' עבודתי בחלק ב', בחלק א' עמדתי על כל הלכה והלכה שיש לחדש בה, אחרי שראיתי שבאופן זה רב ממני הדרך, ביארתי בחלק ב' רק הלכות אלו שהראב"ד או נושאי כליו עמדו על זה.

ובהסכמתו לספר פרשת המלך מאת חתנו רבי יצחק מנדל מנחם, כותב רבי איסר זלמן מלצר: ומשנה שמחה אני שמח בראותי את הביאורים והחידושים שבספרך שבכולם הנך הולך בדרכי אשר התוויתי לי גם אנכי בספרי אבן האזל, שלא ללכת אחרי ברק החידושים הערבים לאוזן השומע, אבל לא יעמדו בפני הביקורת האמיתית. רק להשים כל מאמצי העיון למצוא דרך הקודש, דרך האמת בדרכו של הרמב"ם בהלכותיו, וכן ראיתי בספרך בין שאתה בא בארוכה בין שאתה בא בקצרה, רק דרך האמת מגמתך. כמה יש אנשים כאלה שמשבחים באמת, לא בטקסטים כתובים עם חרוזים, כמה יש כאלה שמשבחים ספר אחר שכותב באותו ענין, כמה יש כאלה?

ובהקדמה לכרך השלישי של אבן האזל מובאת עדותו של רבי יהודה סגל, באתי אליו פעם עם קושיות שונות שהכנתי על אבן האזל לאיסר זלמן מלצר, לאחר שדיברנו על השאלות ששאלתי פנה אלי רבי איסר זלמן ואמר, דברים גדולים לא תמצא בספרי, אבל ללא הספרים שלי קשה ללמוד את הרמב"ם. לשאלתי למה הינו מכוון בדבריו השיב, עיינתי ולמדתי בספרים רבים, מה שהשכל הישר מחייב לומר על דברי הרמב"ם והשו"ע במלוא היקפם כתבתי, משהוספתי ושאלתי אמר, הן כבר אמרתי לך, יש ללכת בדרך השכל הישר וללא אבן האזל קשה ללמוד את הרמב"ם, אולם יחד עם זאת דברים מיוחדים ודברי גאונות לא תמצא בספרי, כך אמר מתוך ענווה מופלגת. אתם שומעים. זה דברים לאמיתה של תורה, את הישרות לחפש ולא את הפלפול והחידוד והיפיוף, תכלס מה אמיתה של תורה.

פעם אמר רבי איסר זלמן לתלמידו רבי שמואל אהרן יודלביץ, שיש לו עגמת נפש הועיל והינו חושש שמא עקב הרצון ליישב את פסקיו של הרמב"ם בכל מקום בו יש קושיות על דבריו, עלולים לנטות מן הדרך הישרה ונעשים לקבלן, שקיבל על עצמו ליישב את כל השאלות של הרמב"ם. אולם הוסיף רבינו ואמר, שזה אשר כותב חידושי תורה על הגמרא עצמה, הוא אינו נהפך לקבלן, שכן הרי איננו מוכרח לכתוב חידושים על כל דף ודף. איפה שאתה מוצא מקום לחדש אתה יכול לחדש, אבל אם בן אדם רוצה ליישב את כל הקושיות על הרמב"ם, הפחד שהוא לא יהיה קבלן שבכל מקרה הוא יצטרך ליישב ולא תמיד יהיה לאמיתה של תורה, אז לכן הוא אומר שיש לו עגמת נפש הואיל והוא חושש שעקב הרצון ליישב את הפסקים של הרמב"ם, בכל מקום שיש קושיות על דבריו, עלולים לנטות מדרך הישרה שזה הוא לא רוצה לעשות חלילה, זה החשש שלו, ואז הופכים להיות קבלנים שמקבלים על עצמם ליישב את כל הקושיות על הרמב"ם.

בשנת תשל"ח יצא לאור החלק התשיעי של אבן האזל, והוא על הספרים הרביעי והחמישי מספרי היד החזקה, נשים קדושה. בהקדמה לכרך הזה כותב מרן רבי אליעזר מנחם שך בין יתר דבריו: קטונתי מלבוא אף במילים אחדות אודות ספר אבן האזל של דודי אדוני מורי ורבי הגאון האמיתי צדיק יסוד עולם מרן רבי איסר זלמן מלצר זצוק"ל, אשר זה עכשיו הודפס על הרמב"ם נשים וקדושה. ויחד עם הספרים שהדפיס עוד בחייו, הוא ספר על כל חלקי הרמב"ם. חוץ מטהרה וזרעים. וברוך ה' שזכינו לאור הזה כי הם ביאורים המאירים בהרבה סוגיות הש"ס וחידושים נפלאים, בישוב שיטת הרמב"ם והראב"ד ויתר הראשונים אשר מאירים ומשמחים כנתינתם. כי ממידת צדקתו בא לו לחתור רק אל מה שקרוב לאמת ולא ללכת אחר הברק אשר אינו עומד לפני ביקורת, ובישרת שכלו היא שעמדה לו בכל זאת. לפי שידוע לי בבירור, שבזה ישתבח מאד על ידי רבו, רבי חיים מבריסק זצוק"ל, ואנחנו זכינו לראות את זה כי גילה לדרעי ונפל  נהורא בבית המדרש, והם ספרים שימושיים לכל לומדי תורה, ודבריו מתדברים בכל יום אצל כל לומדי התורה. דהיינו הוא גילה זרועו בבית המדרש ונפל אור בכל בית המדרש, דהיינו הספרים שלו האירו את כל בתי המדרש, והספרים שלו מפוזרים היום בין כל לומדי התורה. אין מי שלא לומדם. הבנתיוכם?

רבי חניה בן עקשיא אומר, רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות שנאמר ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר.