הגדה לפסח גילוי שכינה | הרב אמנון יצחק שליט"א

- - - לא מוגה! - - - 

אגדה של פסח,

דברי תורה מפיו של הגאון הצדיק רבי יחזקאל לוינשטיין,

זכר צדיק לברכה,

משגיח דפונוביץ'.

ובמורה גדול כתוב בהגדה זה גילוי שכינה.

מורה מלשון ראייה,

כמו שהתרגום אומר, ובחזוונה רבה.

זה גילוי שכינה שהיה ביציאת מצרים ובקריעת הים,

בו ראתה שפחה על הים,

מה שלא ראה יחזקאל במראה הנבואה.

אז מה זה מורה?

מלשון ראייה,

בחזוונה רבה,

גילוי שכינה שהיה ביציאת מצרים ובקריעת הים,

ובו ראתה שפחה,

מה שלא ראה יחזקאל במראה הנבואה.

בדברים נפלאים לראות גודל הטבתו של הקדוש ברוך הוא לעם ישראל.

כדי לזכות לרוח הקודש, אתם יודעים מה צריך לעשות?

אדם צריך להתייגע כל ימי חייו בשביל לזכות לרוח הקודש, ואם בכלל.

מי זוכה?

צריכים הרי להתעלות, כמו שהמסילת ישרים אומרת.

ברייטא דרבי פנחס.

תורה,

צריך תורה,

מביאה לידי זהירות.

זהירות מביאה לידי זריזות.

זריזות מביאה לידי נקיות.

נקיות מביאה לידי פרישות.

פרישות מביאה לידי טהרה.

טהרה מביאה לידי קדושה.

קדושה מביאה לידי ענווה.

ענווה מביאה לידי יראת חטא.

יראת חטא מביאה לידי חסידות.

חסידות מביאה לידי רוח הקודש.

ורק אמרנו דבר ארוך קצת,

אבל אם נקרא את זה במסילת השארים ונפרק את זה לפרטיו,

זה עבודה של חיים.

וביציאת מצרים וקריעת הים זכו כל ישראל,

אפילו הפחותים שבהם,

אפילו השפחות

לדרגה של גילוי

שכינה וגם לנבואה.

כל זה זכו

ביציאת מצרים ובקריעת הים.

ומה כתוב שיהיה עכשיו, באחרית הימים?

והנה, כי אימץ אתך מארץ מצרים הראנו נפלאות,

אומר מיכה נביא פרק זן,

פסוק ט״ו.

בגאולה הקרובה כתוב שציון

והיה אחרי כן

אשפוך רוחי על כל בשר וניבאו בניכם ובנותיכם

וגם על העבדים ועל השפחות בימים ההם אשפוך את רוחי.

זה מה שיהיה עוד מעט.

וזה כתוב ביואל ג' א' ב'.

קשה לנו להבין איך יזכו ילדים וילדות

עבדים ושפחות לנבואה.

אבל כשנתחזק באמונה ביציאת מצרים

ונראה איך

ממעמקי מ״ט שערי טומאה

הגיעו לגילוי שכינה ושפחה על הים זכתה למראות נבואה,

אז נוכל להתחזק באמונתנו, בגאולה העתידה וברוממותה.

אם שמה שהם היו בתחתית של התחתית,

קרבים לאין תיקון לעולם,

אם השם לא סוחב אותנו ממצרים כמו שצריך מהר,

אז אנחנו לא היינו יוצאים משם לעולם.

שקועים בטומאת מצרים לעולם.

וברגע האחרון הקדוש ברוך הוא הוציא אותנו.

אז אם במצב כזה יכול הקדוש ברוך הוא להגביה את ישראל

עד כדי זה שיהיה להם ראייה, גילוי שכינה,

תהיה להם נבואה, ואפילו הפחותים, השפחות והעבדים,

מה עוד אפשר?

מה עוד אפשר?

מה עוד אפשר?

הרי זה ברור שבאחרית הימים

מה שהובטח בתורה אכן יתקיים, כי אימץ איתך מארץ מצרים אראנו נפלאות. כמו שהיה ביציאת מצרים,

ככה נזכה לראות. וכתוב שהניסים במופתים יהיו הרבה יותר גדולים ממה שהיה במצרים.

הרבה יותר גדולים.

ואמר הגאון

רבי מיכאל יהודה לבקוביץ',

זכר צדיק וברכה, ריבותינו אמרו שראתה שפחה לים מה שלא ראה יחזקאל בחזונו.

אבל השפחה נשארה שפחה.

אחרי המראות הגדולים

השפחה נשארה שפחה.

נכון ששפחה ראתה מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי.

אבל יחזקאל בן בוזי הנביא היה נביא.

הוא הגיע למעלת נביא.

וכיוון שהוא הגיע למעלת נביא,

גם בשעה שהוא לא רואה נבואה,

הוא נביא.

זה מדרגה במהות שלו, הוא נביא.

הוא הגיע למדרגה בזכות עצמו, הוא נביא.

אבל השפחה

הקדוש ברוך הוא החליט שהיא תראה

מה שהיא ראתה, ואחריה מראה מה היא חזרה להיות שנסתלק ממנה,

חזרה להיות שפחה,

היא נשארה שפחה.

זה בדיוק כמו הפוליטיקאים.

הם היו אפס וישארו אפס, רק בינתיים

נתנו להם איזה תפקיד, איזה משהו שהוא נקרא ככה וקוראים לו ככה,

ומכנים אותו בתואר ככה, אבל זה לא מהות,

לא השתנה בו משהו, זה שהכתירו אותו,

להיות בעל שם כזה או תואר כזה,

זה לא שינה במהות שלו, שפחה נשארה שפחה.

רק מי שעבד על עצמו והגיע לדרגה בזכות מעשיו, בזכות צדקותו,

אז הוא הגיע למדרגה שהוא זה הוא.

לא אם יכתירו אותו, לא יכתירו, יגידו מה הוא, מי הוא, לא, זה לא קובע.

לא השמות קובעים, המהות קובעת.

יחזקאל עבד והיה נביא,

הוא נשאר נביא לעולמים,

בין אם הוא רואה כרגע או לא רואה כרגע נבואה.

אבל שפחה יכולה להיות לרגע אפילו יותר גדולה, אפילו יותר גדולה במראות

מיחזקאל עבד נשאר נביא, אבל נשארה שפחה. למה זה?

משום שאמונה,

יראה והשגה בלי עמל מתפוגגים מיד.

אלה דברים שצריכים לעמוד עליהם ולעבוד עליהם כל החיים. אמונה, אמונה.

יראה, זה לא בא ברגע.

זה צריך להיות מהות אצל האדם.

השגות.

בלי עמל זה לא נשאר, הכל מתפוגג.

וזהו אחד מהיסודות,

אמר הגאון רבי מיכאל יהודה לבקוביץ', שהוא שמע

מהמשגיח רבי חזקאל לוינשטיין, זכר צדיק וברכה,

ורואים זאת במוחש, הוא אומר.

כשלמד רבנו, רבנו זה רבי חזקאל לוינשטיין, זכר צדיק וברכה, כשהוא למד

בראדין,

תקשיבו טוב,

היה אז המעשה בדיבוק שנכנס בנערה.

סיפור מפורסם, נערה שנכנס בדיבוק.

והחפץ חיים, זכר צדיק וקדוש לברכה, שלח את הגאון רבי אל חנן וסרמן,

זכר צדיק לברכה, השם ינקום דמו,

להורות שיצא ממנה.

שלח אותו, ידע שהוא צדיק גדול,

שהוא יוציא את הדיבוק

מהנערה.

וביציאתו,

כשיצא הדיבוק ממנה, נקב נקב זעיר בחלון.

נקב זעיר בחלון.

לפני זמן היה סיפור פה בארץ, גם כן, עם דיבוק,

שכל הסיפור היה בדיה בשביל למכור קלטות.

אבל סיפרו סיפורים, שקרים, וכו' וכו' וכו'.

פרסמנו אז שזה שקר,

והוכחנו שזה שקר. 32 פרחות היו לנו על הדיבוק הזה.

צילמנו שם וכו'.

אבל מה שהיה מצחיק, כשאמרו שיצא לה דיבוק מהאצבע הקטנה בציפורן,

אז היה מישהו בלי שום

כחל וסרק.

הזמין אותה, את המדובקת,

הזמין אותה אליו לשבת.

וביקש ממנה שתסיר את הנעליים, חוץ מכבודכם, ושתראה לו את האצבע שיצא משם לדיבוק.

אצבעות רגילות, שלמות, הכול, אתה מבין, לא נבקע כלום, לא יצא דם, ולא עפה ציפורן, ולא התרסק כלום, ולא שום דבר, הכול חרט ברצף.

אבל ככה זה בעולם של שקרים, מה לעשות?

מכל מקום,

במציאות שהייתה שמה, ניקב נקב בחלון.

סיפר רבנו המעשה אירע בליל שישי

וכל אותו לילה

לא יכולתי להירדם מסערת נפשי.

למחרת ביום שישי הלכתי ברחוב וראיתי התגודדות ליד הבית.

כל בעלי המלאכה סחו במאורע בהתפעלות. כל בעלי המלאכה,

כולם, דיבוק, מה רואים, אשגוחי, פה, צדיק, בום,

הכול, טוחנים את כל המעשים מעל ועדה.

והצביעו על הנגב בחלון, הנה תראה, מפה יצא הדיבוק, שמה יצא מפה.

אומר רבי יחזקאל לוינשטיין, ומה אתם חושבים, מה היה הסוף?

מה היה הסוף?

מה היה הסוף?

החייט נשאר אותו חייט.

הסנדלר נשאר אותו סנדלר.

איש לא שינה בגין המעשה את מהלך חייו.

אני זוכר שהייתה לי הרצאה

יום אחרי שיצא דיבוק, כאילו, פה בארץ, כן?

והייתה בראשון לציון.

אז הלכתי לרב שפירא ואמרתי לו, כבוד הרב,

אני יודע שזה חרטא, זה לא אמת.

עכשיו ישאלו אותי,

אבל אתמול היה רעש ברדיו ובקול, ואנשים בוכים,

ויואו, וזה כאילו מראות אלוקים, וכולי וכולי.

אז אנשים שמו כיפות, קיבלו עליהם מצוות, ופה ושם. אם אני אבוא ואני אגיד שזה לא אמת,

הרי ישאלו אותי, כולם מחכים לשמוע מה אני אגיד.

אם אני אגיד שזה לא אמת, אנשים יזרקו את הכיפות, יזרקו את הכול, ייחלו על השם.

מה אני עושה?

אמר לי, אתה תגיד את האמס, ככה צעק בקורל חזון איש.

אתה תגיד את האמס.

אמרתי לו, אבל, כבוד הרב, אתה אמרת, תגיד את האמס.

אמרתי לו, טוב, אני אגיד את האמס.

הלכתי לשם,

וכולם מחכים לי בדלת, מה, היה או לא היה, זה אמת או לא אמת. אמרתי להם, אחרי ההרסאה אני אסביר לכם, אני לא יכול עכשיו, תן לי, צריך להסביר.

גמרתי את ההרצאה,

בסוף ההרצאה, נו, נו, נו.

אמרתי להם, תראו, אני מצטער להגיד לכם,

אבל הייתה פה טעות.

זה לא...

הם חשבו שהיה דיבוק, אבל זה לא.

לא נכון, לא יכול להיות, מה פתאום? למה אתה אומר ככה? כולם ראו, כולם שמעו, כולם זהו.

אמרתי להם, מה לעשות? זה האמת, אני בחנתי את הקלטת,

אני שלחתי שם צלם, הוא צילם את הכול,

ויש לי 32 פרחות על הדבר הזה. לא היה ולא נברא.

אני אעשה בטוחה מזה, כי הפסידו הרבה כסף. אני אומר, פתאום לא, אז הכול, הקלטות לא שומעות שום דבר.

אז התחילה להיות מלחמה מסביב הנושא הזה, והרב אמר לי, זהו, אתה אמרת את שלך, יותר אל תדבר.

אז מה קרה עכשיו? כולם על העבר, לא יכולו לענות.

הרב אמר, אתה עשית את שלך.

אתה אמרת את האמת, וזהו. מי שרוצה, יאמין מי שרוצה.

ואני אעשה בטוחה מזה, חמל הזמן. עכשיו היה לי את הקלטת.

באו לפה לפחות, לפחות

אלף חסידים.

יום אחרי זה רוצים לקנות את הקלטת, כי הקלטת מתעדת את האירוע.

בשבועיים או שבוע אחרי זה אני כבר צריך להיות בארצות הברית, ושם מחכים כבר. צלצלו, תביא את הקלטות, תביא את הקלטות.

יכולתי להיות מיליונר, מיליונר בלילה.

רק מהקלטת.

אבל מה היה קורה? היו רואים את הבלוף.

היו רואים את הבלוף, והרב אמר, אתה תגיד את האמס, וזהו, די.

לא עשיתי שום דבר, כלום.

קלטות, הכל, שום דבר, כלום. גרוש אחד לא.

הרב אמר, אם הרב אמר,

איי, איי, איי, איי, נו,

ומה קרה אחרי זה? חשבו שזהו, העולם התהפך, וכולם יחזרו בתשובה, ובא לציון גואל.

החיית נשאר חיית, והסנדלר נשאר סנדלר,

והחרטא נשארה החרטא.

גם הכסף התאדה בסוף.

לא היה ברכה בזה.

ופעם סיפרו לפני רבנו את הסיפור הידוע בבעל שם טוב ובני היכלו,

זכר צדיקים לברכה,

שהם הרבו בזעקה וטחינה לבטל גזירה,

וננעלו השערים בפניהם.

היה שם נער רועה צאן

שהמו רגשותיו והריע בחלילו בכל ליבו.

התקוממו, ביקשו לעשותו.

הוא לא יודע להתפלל כמו כל הצדיקים. אז הוא ישב בחליל והתחיל לעשות ככה לפני כולם. אז הם אמרו לו, ששש, מה אתה עושה?

ואמר הבעל שם טוב,

כשהוא הבקיע את החומה הוא ביטל את הגזירה.

עכשיו, אם זה היה נכון או לא נכון,

אם הוא התכוון להסתיר את מה שהם פעלו, או שבאמת הוא פעל, הילד הזה, עם החליל,

בכל אופן הפטיר רבנו. מי זה רבנו?

רבי יחזקאל אבינשטיין, זכר לצעת הברכה, הפטיר רבנו.

ייתוכן,

ייתוכן, הוא אומר, ייתכן שככה היה המעשה, ייתכן שזה הנער, ייתכן ככה, ייתכן... ייתוכן.

אבל מה אני כאן יודע?

הבעל שם טוב נשאר הבעל שם טוב,

והנער נשאר נער רועים.

לי ידוע דבר אחד,

מה שכתב רבנו יונה בשערי תשובה ג', יז'.

ומה תקנת הנברא

אם לא ישים עמל נפשו ועיקר עסקו בדברים שנברא עבורם?

בלי עמל אין קניין.

שמעתם מה הוא אומר? הוא אומר, אני יודע דבר פשוט,

מה אומר הרמחל הקדוש?

הרמחל הקדוש אומר,

ומה תקנת הנברא? יש איזה תקנה לאדם שנברא?

אה?

רבנו יונה.

מה?

רבנו יונה, סליחה.

ומה תקנת הנברא

אם לא ישים

עמל נפשו?

עמל נפשו.

עמל נפשו זה צריך לעמול בנפשו כל הזמן. עמל.

ועיקר עסקו.

ועיקר עסקו

צריך להתעסק רק בדברים שנברא בעבורם.

בלי עמל כזה אין קניין, לא קונים שום דבר בעולם, ואין תקנה לבן אדם,

והוא בא והפסיד את העולם.

הבעל שם טוב, הוא קנה בעמל את מדרגתו הבעל שם טוב.

הנער רועים.

לא הגיע על תקנת נפשו. אפילו אם קרה מקרה שעם החליל שלו הוא הצליח ברגשת ליבו

לעשות מה שאחרים לא הצליחו לעשות. אפשר אולי, אי תוכן, אי תוכן.

אבל הבעל שם טוב נשאר בעל שם טוב,

בנער הרועים נשאר רע הרועים.

למה?

כי הוא אומר, אני יודע רק דבר אחד. מה אומר רבנו יונה?

בשערי תשובה. מה הוא אומר?

ומה תקנת הנברא? תזכרו, זה מדבר אלינו, כן?

מה התקנה שלנו? בואו נדבר.

אם לא נשים אנחנו את עמל נפשנו ואת עיקר עסקנו בדברים שנבראנו בעבורם,

אז בשביל מה לנו בכלל חיים?

מה אנחנו עושים פה?

בלי עמל אין קניין.

רק מי שעמל כל ימיו והשיג מדרגה,

אז זה מדרגה שלו, זה מהות שלו.

אבל מי שנתנו לו תואר והכתירו אותו, וקראו לו מר, מרן, מרמרה,

כל מיני שמות,

זה עדיין לא תואר שאומר שהוא הגיע למשהו.

להכתיר זה לא בעיה להכתיר.

סיפר הגאון הצדיק רבי אליעזר מנשה דונת שליטא

בפטירתו של מרן,

הרב מבריסק, זכר צדיק וברכה,

סחו הכל בגדלותו העצומה,

בעמקותו,

בישרות

ובידיעותיו וחידושם בכל מכמני התורה.

כשנפטר אתם שומעים?

הרב מבריסק,

כולם דיברו, מה הייתה גדלותו העצומה? מה הייתה עמקותו?

איזה ישרות היה לו בלימוד,

איזה ידיעות, איזה חידושים, כל מכמני התורה.

מה אמר רבנו? מי זה רבנו?

יופי.

הוא אמר ככה, גדלותו של הרב מבריסק הייתה

שעל כל דבר הוא עמל,

הוא עמל על...

כל דבר.

כישרונות

זה מלידה, מתורשה,

כישרונות.

אבל הגדלות נמדדת בעמל,

ועמל התורה של הרב מבריסק היה גדול ונורא.

העמל, בין אם תגיד שהיה לו כישרונות או לא היה לו,

הכל זה עמל.

הגאון הרב חיים קנייבסקי,

שליטא ייבדל לחיים טובים וארוכים.

הוא לא היה לו כישרונות,

הוא נולד בלי כישרונות,

אבל הוא עמל,

עמל,

עמל ועמל.

ולכן הוא הגיע למה שהגיע.

אין מקום שהוא לא מכיר בתורה הקדושה.

עמל.

אדם לעמל יולד.

לא לקחת הכל בכיף, מה שאני מבין טוב, מה שאני לא מבין אני מניח.

גדולי ישראל ישבו שבועיים וחודש על תוספות אחד להבין אותו.

אנחנו מדברים מהחזון איש וכאלה.

זאת אומרת, אנשים, זה מוקשה לו, מוקשה.

זה בוא, בוא הלאה, בוא נמשיך. הלאה, קדימה, קדימה, קדימה, קדימה.

זאת אומרת, אנשים לא מחפשים לברר את האמת עד תום.

מלמעלה, הכל מלמעלה. שמעתי ככה, מספיק לי.

הוא אמר ככה זה. מה יש לי לדבר? הוא אמר ככה, נגמר. לא מבררים,

לא שוקלים,

תורה אמרה, מותר לשמוע, אסור, ככה, ככה, לא, שום דבר, כלום.

איי, איי, איי, היום רשע מכתיר צדיק. אתם יודעים מה זה רשע מכתיר צדיק?

פוליטיקאים מכתירים מרנים.

איי, איי, איי, איי.

זהו, אין עמל, אין שום דבר.

ידועים דברי רבנו. אתם יודעים כבר מי זה רבנו, כן?

ידועים דברי רבנו מפני מה זכה הוא יותר מאחרים.

המשגיח מפונוביץ', כולם יודעים מי זה המשגיח מפונוביץ'.

מה הוא זכה יותר מאחרים?

משום שכשאחרים ניגנו בלימוד המוסר,

הוא קרע מעצמו נתחים.

אתם שומעים?

אנשים לומדים מוסר,

ולומדים בניגון.

ומטה קונסה ניברו אם לא יעשין עמל נפשו ועיקר עסקו בדבורים שניברו בעבורו אוי אוי אוי אוי אוי אוי. וחוזרים וחוזרים ומנגנים אוי אוי אוי אוי אוי וחוזרים וחוזרים. הוא אומר בשעה שאלה ניגנו ניגונים.

אני קרעתי נתחים, נתחים, נתחים מעצמי.

פירושו, כשאני קורא את זה אני נקרע איפה זה ואיפה אני, איפה המדרגה.

פה כתוב שצריך להיות ככה, איפה אני, איפה זה.

איך היה החופץ חיים אומר על עצמו, ישראל מאיר, ישראל מאיר.

מה אתה חושב את עצמך?

ישראל מאיר, אל תשקר את עצמך.

אתה לא כמו שחושבים עליך.

ישראל מאיר היה מוכיח את עצמו.

דבר לעצמו.

אנשים קוראים זה יפה, יודעים חומר זה יפה,

אבל הם נקרעו לנתחים ממה שהם קראו והפכו להיות מה שכתוב?

זו השאלה.

בזה הוא היה שונה מאחרים.

במסות, באותות ובמופתים כתוב בהגדה.

גם בתפילת הערבית אנחנו אומרים,

העושה לנו ניסים ונקמה בפרעה,

אותות ומופתים באדמת בני חם.

מי אלה?

המצרים.

רבנו תמה, ניסים, אותות, מופתים, ודאי.

אנחנו יודעים שהיה העושה לנו ניסים,

אותות ומופתים באדמת בני חם.

אבל מה זה עושה לנו ניסים ונקמה בפרעה?

מה הייתה הנקמה המיוחדת בפרעה?

נו, אם מישהו יגיד לי פה מה הייתה הנקמה המיוחדת שהייתה בפרעה,

אני נותן לו מאה שקלים.

מה הייתה הנקמה המיוחדת שהשם נקם בפרעה?

צרחה.

מה?

הוא נאלץ לעשות את צרכם אולי ב...

הוא נתניהו את ליבו.

שמוראים במצרים, חמור על הים.

רואה את כל העם שאתה מוצא, כולם.

מה הוא?

שמוראים את המוט של כל החיילים שלו.

מה היה?

איזה נקמה מיוחדת. העושה לנו נקמה, עושה לנו ניסים ונקמה בפרעה.

הרי פרעה נשאר חי.

כל המצרים מתו.

העושה לנו ניסים ונקמה בפרעה.

שמוראים את עם ישראל מצליחים.

כשהוא נשאר לבד.

כולם מתו ונשאר לבד.

באסרי גם בו.

הוא אומר ככה.

היש נקמה גדולה יותר מכך

שפרעה עצמו גידל את משה רבנו?

המושיע של ישראל?

ועוד שילם לאימו עבור הנקתו?

ובתו הנסיכה קראה לו משה.

כי מן המים משיתו כדי שיזכרו לעד את הנס הזה.

שמי הצילה את משה?

בתו של פרעה.

נגד הציווי של כל הבן הילוד, היעורה תשליכו ויעברה על ציווי אביה.

תוך סכנת נפש.

כי כל יילוד צריך להטביע. ואם זה ילד של העבריים, צריך להטביע.

ואיך את מצילה? ולא רק מצילה, מכניסה לו בבית,

מאכילה אותו על חשבונו,

מגדלת אותו, לומדת שמה תכסיסי מלכות,

איך להושיע את עם ישראל?

יש לך נקמה יותר מתוקה מזה?

העושה לנו ניסים און קמה בפרעה.

ופה התגלתה מידת הדין במלוא עוזה שהצורר בעצמו גידל את הגואל של ישראל,

שהביא לחורבן ממלכתו.

כאמור, הטרם תדע כי אבדה מצרים.

לא רק

שהוא רצה להטביע את הגואל של ישראל בשביל

לא להפסיד את העם של העבדים,

את עם ישראל,

אלא גם הוא הפסיד את העם שלו.

לא רק שהוא הפסיד את העם של העבדים שהוא רצה לשמור,

הוא גם הפסיד את העם שלו. איזה נקמה זאת,

יא חביבי.

וזאת הייתה הקדמה למתן תורה.

במתן תורה אמר הקדוש ברוך הוא, אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים.

לראות

שהרשעים הם ממיתים על עצמם את אסונם.

כמו שאומר הרמב״ן,

מאליה הרעה באה על עושה הרעה.

המקור זה דברים רבה, ד' ג'.

מאליה הרעה באה על עושה הרעה. מי שעושה רעה לא צריך לקלל אותו בכלל.

הרעה תבוא עליו מעצם זה שהוא עשה את הרעה.

מאליה באה הרעה לעושה הרעה.

ומאליה באה טובה למי שעושה טובה.

ורואים את זה היום בחוש. מאליה.

עושי הרעה, הם מזמינים את הרעה שתבוא אליהם, תיתן להם את המכה.

אז זה דיוק, אנחנו אומרים כל הזמן, העושה לנו הוא ניסים ונקמה בפרעה.

מה הנקמה?

אין לך נקמה יותר גדולה מזו.

אז הקדוש ברוך הוא השתבח והתעלה. במורא גדול זה גילוי שכינה.

כמו שנאמר, הניסה אלוהים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי.

במסות,

באותות ובמופתים. עכשיו ראינו מה זה אותות ומופתים.

ובמלחמה.

אמר רבנו,

מה שבעת מלחמה רואים מקרים רבים של השגחה פרטית,

למה רואים השגחה פרטית במלחמה?

משום שזו המידע שכתוב, עמו אנוכי בצרה.

כל מקום שיש צרה לישראל, עמו אנוכי בצרה.

הקדוש ברוך הוא הבטיח

שעם ישראל הוא נמצא עמם בצרה, לכן בזמן מלחמה רואים כל כך הרבה השגחה באופן פרטית.

למה?

למה לא זוכים לראות את זה בחיי היום-יום?

כי אין צרה כל כך.

אבל בשעה שיש צרה, עמו אנוכי בצרה.

אז מלחמה רואים שמה.

ובמוראים גדולים,

סך רבי מאיר הייזלר שליטא לפני המלחמה בשנת תשכ״זן,

כשהמצרים התרברבו

שהם עומדים לזרוק את היהודים לים,

והכינו את כל שדרות רוטשילד בתל אביב,

וגן מאיר,

כבית קברות ארעי לשלושים אלף איש שעלולים למות.

המלחמה,

זה היה בששת הימים. 67', לא? כן.

והייתה האפלה,

הייתה האפלה,

ותקופת המתנה מורטת עצבים,

וגייסו את כל חיילי המילואים,

וראש הממשלה גמגם בנאום לאומה.

באותה שעה התבטא רבנו.

תשמעו מה הוא אמר.

אתם יודעים מה זה מלחמה כשאומרים לך שעומדים

תושבי הארץ לספוג

30 אלף

איש

והכינו בתי קברות ציבוריים לקבורה המונית.

כל שדרות רוטשילד

יהפוך להיות בית קברות,

גן מאיר,

מקומות כאלה, קידשו אותם, כבר הכינו אותם, חברה קדישא, הכול.

מה אמר אז רבנו?

כמדומני,

שצריכים לפחד מהמצב שאנו מצויים בו

כמעט כמו הפחד שפוחדים לקראת הימים הנוראים.

כמעט זה פירושו שזה לא בטוח שצריך להגיע עד רמה כזאת של פחד,

אבל מימים נוראים זה פחד פחדים הרבה יותר מלחמה,

ו-30 אלף מתים וטילים ומטוסים זה פי כמה יותר.

אבל הוא אמר, כמדומני,

כמדומני שצריכים לפחד מהמצב שאנו מצויים בו כמעט כמו הפחד שפוחדים לקראת הימים הנוראים, לא מראש השנה ולא מיום הכיפור,

לקראת חודש אלול.

אתם מבינים איך הוא היה חי?

מה זה היה בשבילו ימים נוראים?

וכאילו עכשיו כל מצרים עומדת לתקוף את ישראל עם מטוסים והכל וכו' וכו',

ויכולים בני משפחה ככה לחס ושלום וזה פה ושם, ברגע יכולים להיות אבדות בנפש כל כך גדולות.

הוא אומר, ככה צריך כמדומני שזה כמעט כמו הפחד לפני ימים נוראים.

ובזרוע נטויה ומוראים גדולים ככל אשר עשה לכם אדוני אלוהיכם במצרים לעיניך.

ככל אשר עשה אדוני לכם במצרים לעיניך.

כהקדמה למתן תורה, אמר הקדוש ברוך הוא, אתם ראיתם.

ראיתם זה אתם ראיתם בעיניים שלכם.

אתם ראיתם, הפסוק אומר,

אתם ראיתם ולא זר, עיניכם רואות ולא אחר. אתם ראיתם

אשר עשיתי למצרים.

בעיר רבנו שכהכנה לקבלת המצוות

צריך להשריש את השכר

למקיימים והעונש לעוברים.

לפני שהולכים לקבל מצוות,

אדם צריך שיהיה מושרש אצלו שכר לעושי רצונו ועונש לעוברי רצונו.

אז לכן הקדוש ברוך הוא אומר לעם ישראל,

אתם ראיתם,

אתם ראיתם.

מה אתם ראיתם? אשר עשיתי למצרים.

אתם ראיתם את השכר והעוני שעשיתי למצרים או לא ראיתם?

הם הוכו,

הם הוכו מכות קשות ונוראות,

שבעצם ממכה אחת לא היה צריך להישאר אחד מהמצרים.

אם לא הקבל הוא מחזיק אותם, שיחזיקו מעמד,

לא היה נשאר בן אדם אחד.

אבל אתם ראיתם או לא ראיתם?

ראיתם.

ומה איתכם עשיתי?

ואשא אתכם

על כנפי נשרים ואביא אתכם אליי.

את כל זה ראיתם בחוש ונתברר לכם בראיית עיניים.

אתם שומעים?

זה לא אבותינו סיפרו לנו,

זה אבותינו ראו במו עיניהם.

מיליונים.

מיליונים. ולא רק אבותינו,

גם ערב רב

ראו וכל העולם נודע לו הדבר.

ולכן שמעו ורגזו ופחדו ורעדו וכו'.

אז הנה,

ככל אשר עשה אדוני לכם במצרים לעיניך, לעיניך.

אבל עד כדי כך הוא גשמי האדם,

שגם בראיית העיניים יש דרגות.

כתוב, טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה, נכון?

למה טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה?

באשר הוא סוף כל האדם,

בחי ייתן לי לבו.

מחפלה שאתה הולך,

מסיחים על המנגל, אתה לא תתעורר

לראות שאתה, יהיה לך סוף ואתה תצטרך לתת דין בחשבון. משם אתה לא תלמד את זה.

כשאתה הולך לבית אבל ואתה אומר, יואו, אתמול עוד פגשתי אותו,

שלשום דיברתי איתו, לפני שבוע היינו באותה מסיבה,

והוא דיבר איתי על התוכניות שלו, והוא אמר ככה, והוא רוצה לעשות ככה.

והיום הוא איננו, והיום אני פה בא

לבית האבלים, לא יאומן כי סופר, ודמעות זולקות לו מלחייו.

והוא אומר, איך ייתכן? איך ייתכן? איך ייתכן? מה זה האדם?

מה זה האדם?

טוב ללכת, טוב ללכת אל בית אבל מלכת

אל בית משתה.

למה?

באשר הוא סוף כל האדם,

באחי ייתן לי לבו.

אבל היינו כבר בכמה בתי אבל, נכון?

והשתנינו.

לא השתנינו כלום.

יוצאים ואומרים, מה, אני אגיד לך, תשמע, חייבים לעשות משהו עם עצמנו, החיים חולפים, אנשים נעלמים, אנשים מתאדים,

ואנחנו לא משתנים, חייבים. זהו, מהפעם? גמרנו.

איזה מהפעם? באיזה גמרנו?

גמרנו עם מה שהחלטנו.

אבל יש לנו יותר תוספת,

יותר תוספת של ראיית עיניים בהלוויה.

בבית אבל זה פחות משפיע כמו בהלוויה, שאתה רואה איך משלשלים את הבן אדם למטה, זה, זה, שעכשיו,

לפני כמה זמן דיברנו איתו,

החי, הנושם, החזק,

בעל הכסף, בעל הזה, בעל זה.

הרבה היו תלויים בו.

הוא ייתן, לא ייתן, יעזור, לא יעזור, פה, שם, יומי.

אם לא ייקחו אותו, נשאר על הרצפה.

אדם נמצא בהלוויה.

והנה אמש הייתה בירושלים הלווייתו של ראש ישיבת מיר,

וכל תלמידי הישיבה נסעו להלוויה.

שאלתי אחד,

מה טעם לנסיעתך?

למה נסעת?

אז הוא ענה, לקיים מצוות הלוויית המת.

הנה דוגמה לכך אומר רבנו.

אין מקיימים המצוות כדי להתעלות ולהפיק תועלת לנפש,

להתעורר ולתת אל עליהם. הוא הלך לקיים מצווה של הלוויית המת.

אתה מת.

כמה הייתה שווה כל שעה של ראש ישיבת מיר כשהוא חי?

מה שווה שעה עכשיו שהוא מת?

שעה שאדם מפסיד בעולם הזה,

שהיה יכול לנצל אותה, זה בדיוק כמו שהוא מת.

היית שואל את המת, מה היית רוצה עכשיו לעשות?

שעה על המנגל או שעה בלימוד תורה בעמל?

או להיות במשמר ולהחזיק מעמד על הבוקר?

מה היית מעדיף?

והוא היה אומר לך, בטח.

נו, אז כשיש לאדם הזדמנות,

יש לו הזדמנות,

הוא עוד חי.

הוא עוד חי, הוא ראה מה זה, הנה הלוויה, בן אדם היה חי תוסס.

היה לו אלפי תלמידים, עשרות אלפים במשך השנים,

והעמיד דורות רבים.

איפה הכל הלך עכשיו?

זהו, הכל נעצר. פתאום הכל נעצר.

הכל נעצר. אתה עוד חי!

אתה יכול עוד להספיק!

נו, אז תרוץ מעכשיו, קדימה.

קדימה!

שום דבר לא לוקחים.

שום דבר.

זכיתי להיות בהלוויה.

זכיתי.

יאללה, ממשיכים בביזנס,

בחיים הרגילים, הכל חוזר למסלולו.

זכורני מספר,

רבנו,

שבקלם,

בעת שהיה הלוויה של נפטר,

הורה מורי וריבי, הגאון הצדיק ריבי צבי הירש ברוידה,

זכר צדיק לברכה, זכותו יגן עלינו, אמן.

תשמעו מה הוא עשה.

הוא הורה לגלות את פני המת.

באמצע הלוויה הוא ביקש לעצור לגלות את הפנים של המת

כדי שנתעורר.

כשאדם רואה את המת, הוא נרתע

לגלות את פני המת.

שיהיה תועלת לכל האנשים.

לא ילכו רק

ללוות כאילו ויספרו היום, היום זה ככה, כן?

כמה דולר עלה, שמעת? שמעתי שעומד להיות ככה, שמעת מה לפיד עשה, מה אמרו, מה זה, זה, מה זה.

וביניהם וביניהם יש אחת-שתיים שאומרים מזמור.

וזה פה ושם, והשאר מדברים, מדברים, הולכים, זכיתי, הייתי בלוויה. ומה עשית שם?

התעוררת?

הפכת להיות אדם אחר?

הבנת את ערך החיים?

רצת מיד לתלמוד?

מה?

לא, שום דבר.

אתה יודע את מי פגשתי בלוויה, אתה לא מאמין, אני מחפש אותו כל כך.

שם פגשתי אותו.

את מלאך המוות הוא לא ראה שם, את הנפטר הוא לא ראה,

את ההוא שם, שהוא חיפש אותו כבר הרבה זמן, הוא פגש אותו שם.

לכאורה,

כשמוטל לעינינו אדם מת, מכוסה בטלית.

האם חסר לנו משהו באשר הוא סוף כל האדם?

האם מזה זה לא מספיק להתעורר באשר הוא סוף כל האדם?

אבל כשהפנים של המת מגולים,

יש פה יותר לעיניך,

לעיניך.

מה אמרנו? ככל אשר עשה אדוני לכם במצרים,

לעיניך. אתם ראיתם את העונש שקיבלו המצרים.

אתם ראיתם את השכר שאתם הובדלתם מהם, והפלאתי ביניכם לבינם. אתם ראיתם בעיניים, בעיניים זה משהו אחר.

אני ראיתי בעיניים.

כשאדם נמצא בלוויה והוא לא ראה את הפנים של המת בעיניים, זה לא אותו דבר.

ככה הורה הגאון הצדיק רבי צבי הירש ברוידה,

זכר צדיק ברכה, לגלות פניו של מת כדי לעורר את הקהל.

ושמעתי שכך הורה פעם גם הסבא מקלם,

זכר צדיק ברכה, בנפטר שהביאו לבית התלמוד תורה,

להראות לכל הנוכחים.

צאו וראו היכן סוף האדם.

כשאדם רואה את זה, מזדעזע.

מזדעזע.

לא הרבה אנשים יוכלו להסתכל בפניו של מת.

אז אם אתה כל כך מזועזע,

תסתכל על התמונה שאתה שוכב עכשיו,

וכולם מסתכלים עליך.

והרימו את הטלית ורואים אותך מת.

אולי זה יזעזע אותך?

מומלץ לשכב על הרצפה ושיעשו לך תמונה כשאתה עוצם עיניים.

ותסתכל איך זה ייראה.

אולי זה יעורר אותך.

נראה מי יתלה תמונה כזאת בסלון.

ועוד עם טלית,

ורק גילו לו את הפנים ככה,

והוא שוכב עם עיניים עצומות,

וזהו.

כן, ונרות מסביב, כמו שהוא אומר,

וזהו.

ואז יכול להיות שאתה תזכור, אולי,

אולי גם זה יזכור,

שלא בסוף תזמין אורחים, בוא תראה איזה תמונה יפה עשיתי.

מעתה עלינו להבין ולהשכיל.

אם מדור דעה שהיו כה קרובים לימי האבות,

והם גדלו על מורשתם,

לא היה די בכך,

אלא נעשו להם ניסים ונפלאות. למה?

לחזק ולהשריש אמונה לעיניך במוחשיות.

זה דור דעה.

זה דור שקרוב לעבוד.

בכל אופן, הם צריכים להראות להם ולהשריש את האמונה לעיניך במוחשיות.

אז כמה נדרש מאיתנו להתבונן

ולהמחיש לעינינו אמונה מהשגחת השם התדירה, מנצחיות דברי התורה והנבואה.

אנחנו צריכים להחיות בעיני רוחנו את כל הניסים והנפלאות.

כשהוא אומר את זה רבנו, ככה הוא היה חי.

הוא את כל הכוחות שלו שאב מיציאת נצרים. כלומר, אין דבר,

אין בעיה, אין ניסיון, אין מחלה, אין צרה שאי אפשר להתרומם ממנה

על ידי הסתכלות בניסים ונפלאות שהיו במצרים.

סיפרתי כמה פעמים דבר ידוע ממנו,

שהיה לו קשה בזקנותו כבר לעלות לישיבת פונוביץ', יש מדרגות בכניסה הרבה,

היה לו קשה,

קשה לעלות.

אז היו רואים אותו עוצר,

חושב,

ואחרי רגעים סבורים היה עולה כמו בחור צעיר בישיבה.

איך יכול להיות?

שאלו אותו, מה הוא עושה?

אז הוא אמר, הוא מתבונן ביציאת מצרים

ושואף ממנה כוחות.

באיזה מצב היו עם ישראל? איזה שעבוד? איזה מכות? איזה נגיסות?

מה הם עברו שמה? ואיך הם יצאו ממצרים ככה בקלות? ואייסע אתכם על כנפי נשארים

ואביא אתכם אליי.

ותמונות, והוא מצייר לעצמו איזה כוחות,

האם יכולים אנשים אחרי שעבוד כזה לצאת בחשק כזה,

לקחת איתם את כל הילדים, לצאת למדבר השומם

בלי אוכל, בלי שום דבר,

עם מצה,

לחם עוני שהחזיק שלושים יום?

רק ההתבוננות בכל מיני פרטים ביציאת מצרים, אני נותן לו כוח ותעצומות

שהיה עולה במדרגות כמו בחור צעיר.

מה אפשר לשאוב

מיציאת מצרים?

עכשיו תשמעו דבר מהמם.

ואת המטה הזה תיקח בידיך

אשר תעשה בו את האותות.

יש להבין.

משה רבנו שאל במחזה הסנא,

והן לא יאמינו לי.

משה רבנו אומר לקב' ברוך הוא, אני אבוא ואני אגיד להם שהשם שלח אותי וזה פה ושם.

והן לא יאמינו לי.

מה עשה הקב' ברוך הוא? הקפיד עליו.

והעניש אותו כמוציא דיבה.

כמוציא דיבה.

ואמר לו הם מאמינים בני מאמינים.

ובאמת כשהוא בא אליהם הם האמינו ויאמן העם.

מיד אמר לו הקב' ברוך הוא

מה זה בידיך?

ויאמר מטה.

ויאמר השליחהו ארצה?

ויהי לנחש.

למען יאמינו כי נראה אליך אדוני.

אה,

שמעתם?

מה קשה?

שוב מטה, מטש, אין יאמינו ממתי מטש,

לראות כל פעם, בריאה, בריאה, בריאה.

מה מילים אחר כך הוא ביקש ממנו גם סימנים.

ממה סימנים?

אם הוא אומר שהם יאמינו הוא... אה, זה תימני חריף.

יפה.

אומר מפורש, הם מאמינים בני מאמינים.

אם הם מאמינים בני מאמינים, לא צריך לשכנעם, לא צריך ללכת עליהם כלום. תבוא תגיד להם, הם יאמינו.

אז מה אומר לו הקב' ברוך הוא? ויאמר השם אליו,

מה זה בידיך? ויאמר מטה.

ויאמר השליחהו ארצה ויהי לנחש.

למה?

למען יאמינו כי נראה אליך אדוני. אז איפה המאמינים? בני מאמינים.

אחר כך מסר לו עוד אות.

בעיה, אם לא יאמינו, אה?

בעיה אם לא יאמינו?

אתה ריבונו של עולם אמרת שהם מאמינים בני מאמינים.

בעיה,

אם לא יאמינו לכל האות הראשון והאמינו לכל האות האחרון.

ואות נוסף עוד.

אם לא יאמינו גם לשני האותות האלה,

מה הולך פה?

שלוש פעמים אותות, ואולי לא יאמינו, ואם לא יאמינו אז יאמינו, ואם לא לזה אז לזה,

וגם אם לאלה לא יאמינו, אז יהיה כך וכך. מה זה?

וככה הורה אותו ללכת בשליחותו.

בעת המטה הזה תיקח בידיך אשר תעשה בו את האותות.

איך זה?

הלא כשהוא פקפק באמונתם טבע אותו הקדוש ברוך הוא,

ואמר לו, הם מאמינים בני מאמינים.

לכן הוא הפך אותו למצורע,

ותוציא אתך,

ושבה ידו.

למה? כי הוציא דיבה.

אז הוא אומר, כשפקפק באמונתם נטבע,

למה? כי הם מאמינים בני מאמינים.

אז למה צריך אותות?

תשמעו,

מכאן מוכח,

גם כשיש אמונה,

אין גבול לחיזוקה באמצעי אחר אמצעי והוכחה אחר הוכחה.

שמעתם?

אמונה יש,

אבל אם יבוא עוד מופת, האמונה עוד תתחזק.

ואם יהיה עוד מופת,

יהיה עוד יותר התחזקות באמונה.

זאת אומרת,

אמונה אין לה גבול.

זאת אומרת, עם ישראל,

ויאמן העם, כשהוא בא ואמר להם שהוא בא בשליחות השם.

אחר כך, מה כתוב בקריאת ים סוף? ויאמינו בשם ובמשה עבדו, אז ישיר משה ובני ישראל.

מה אתה אומר?

ויאמינו בשם ובמשה עבדו.

כבר האמינו במצרים, למה עוד פעם?

לא, אחרי קריאת ים סוף, זה כבר אמונה אחרת.

זה אמונה חושית בדרגה יותר גבוהה מהחושית הקודמת.

עשרת המכות זה לא כמו במצרים.

עשרת המכות עוד נשארו מצרים,

אבל בקריעת ים סוג כבר לא נשארו מצרים.

אז זה כבר אמונה אחרת.

זה מלך וזה הגוסטוס כמו שלמדנו.

אז זאת אומרת, אמונה אפשר לעלות בדרגות.

לכן אנחנו אומרים כל הזמן,

אמת ואמונה כל זאת וקיים עלינו. אמת ואמונה כל יום.

אמת ואמונה כל זאת וקיים. כל יום צריך לחזור בחזרה.

אמת ואמונה כל זאת וקיים עלינו. כל יום, כל יום.

אמת ויציב ונכון וקיים וישר ונאמן באו ובחפים ונעמד ונעים ונורם ואל תקן ובלחם ואומרים ואומרים ואומרים ואומרים ואומרים ואומרים ואומרים ואומרים ואומרים ואומרים ואומרים ואומרים ואומרים ואומרים ואומרים ואומרים ואומרים ואומרים ואומרים ואומרים ואומרים ואומרים ואומרים ואומרים ואומרים ואומרים ואומרים ואומרים ואומרים ואומרים ואומרים ואומרים ואומרים ואומרים ואומרים ואומרים ואומרים ואומרים ואומרים ואומרים ואומרים ואומרים ואומרים ו

הכפירה הולכת לה.

מה אתה רואה בעיניים?

כאילו אנשים חיים בלי לשמור תורה ומצוות ולא קורה כלום.

זה אתה רואה בעיניך.

אמונה אתה משיג בהכרה.

מדי פעם אתה רואה מופתים, ניסים, דברים כאלה וכו'.

אבל זה התפעלות לרגע, ואחר כך מי עובד? עיניך עוד פעם.

זה הבעיה.

אכן, אדם אסור ללכת שבי אחר העיניים. העיניים הם סרסורי החטא.

אדם צריך להבין,

עם ישראל חי וקיים זה עובדה.

אלפי שנים אחרי רדיפות של כל יום להחריטו,

להשמידו, לכלותו.

זה העובדה הכי טובה, הכי גדולה.

לא צריך פרטי פרטים אפילו, זה מספיק. עצם זה שאתה יודע שהקב' הוא שומר על העם הזה, אפילו שהם במצב הכי גרוע שיכול להיות.

אם מיציאת מצרים,

ששם לא הייתה להם שום זכות לצאת, שום זכות, והם יצאו,

אז מה היום?

אז לכן האדם צריך לדעת

אשר תעשה בו את האותות.

המטה נהפך לטנין.

קרא פרעה לחרטומים ולמכשפים.

השליכו מטותיהם, וגם הם נהפכו לטנינים.

גם לתינוקות הם קראו,

והראו למשה, הנה, התינוקות שלנו גם כן עושים תנינים.

כולם יודעים אצלנו לעשות תנינים. מה, אתה בא אלינו עם תנין?

מה אתה עושה פה, תנינים עכשיו?

הנה,

קרא לפרעונית גם כן, אמר לאשתו, בואי, בואי, תעשי לו תנין. בא, עשתה לו גם כן תנין.

כי שוב פשוטו, אמרו לו למשה.

מה קרה? ויבלע מטה אהרון את מטותיה.

תעשו כזה דבר.

זה הם לא יכולים.

חזר ונעשה למטה ובלע אותם.

נו,

איך יכול להיות?

עכשיו הם ראו שיד השם עשתה זאת. זה לא כישוף. למה?

רק השם יכול לתת נשמה ורוח בדומם.

שמטה יפתח את הפה ויבלע,

זה לתת תנועה בתנינים, זה הם לא יכלו לעשות.

ולמרות כל זאת, מה כתוב? ויחזק לב פרעה. איך? איך? תסביר לי איך.

עכשיו ראית,

לגלגת, אמרת, תנינים, כל הילדים אצלנו בגן עושים, אשתי עושה.

אבל מישהו יכול לאכול?

מישהו יכול לאכול? מטה יכול לאכול?

ולמרות זאת, ויחזק לפרעה.

הסבא מקלם היה משריש בתלמידים כל הזמן ואומר,

קשה לאדם לשנות השקפה ודעה קדומה.

להתנתק מהשרשה הראשונה.

אתם יודעים, בהרצאה בבית שמש נתתי את ההרצאה הזאת, כשבא ראש הכולל

של דוד בן זמרי ונשלח על ידו לדבר להג, להג,

מלהג.

חשב שהוא יודע לשאול שאלות ולהקשות קושיות וקיבל הצלפות.

אז הסברנו שם את הנושא של השרשה ראשונה. כשיש השרשה ראשונה,

הסבא מקלם אומר שקשה לאדם לשנות השקפה ודעה קדומה.

להתנתק מהשרשה ראשונה.

מכיוון שזלזל באות מתחילתו,

קשה לו כבר לעקור מבטו.

כשאדם החליט שזה לא, עזוב אותך, זהה וזהה וזהה.

אחר כך אתה מראה לו מופת,

שזה לא ככה, הוא אומר.

לא, זה ככה וככה, זה לא יכול להיות, זה כנראה ככה וככה. אתה אומר לו, אבל לא יכול להיות, הנה בוא אני אראה לך את זה.

כן, אבל אתה יודע זה.

אתה אומר לו, אבל תשמע, הנה אני מראה לך ראיות, מה אתה מספר לי סיפורי בדים?

אז איך כולם אומרים?

הוא לא יכול לצאת מהשרשה הראשונה.

הוא מחפש להתלות בכל מיני דברים.

העיקר, לא לעזוב. אתה מראה לו, טוטו מופתים, עובדות והוכחות.

לא, לא, לא, לא. כן, אני שומע, אבל מה אני אעשה?

מה, אתה רוצה שאני אהיה בודד נגד כולם? אני אלחם נגד כולם? אז אני אקבוק כולם, אז אני זהו.

זה אישרי שעשה בה מקלם בתלמידים, שידעו כמה קשה לאדם לשנות.

ויחזק לב פרעה.

כידוע, כל היסודות של ההשקפה,

כל היסודות של ההשקפה שלנו, השקפת התורה,

הכל מצוי בפרשיות של יציאת מצרים.

וגם העיקרון הזה נוגע לנו.

הרי השקפת האדם מילדותו היא השקפה טבעית. איך אנחנו בתור ילדים ציירנו את העולם?

יש הרבה אנשים מבוגרים שנשאלה להם השקפה של הילדות.

כן, שממשיכים להתייחס לעולם

כמו ילדים.

אינו מכיר בבורא עולם המקבילו.

אין לו מושג שהוא מוגבל על ידי השם.

הוא חושב,

אני אעשה ככה, אני אעשה ככה. אם לא, אני אעשה ככה וככה.

אין בעיה.

מתי?

כן. בשבוע הבא אנחנו סוגרים את העניין.

סגור.

הלו?

הלו?

לאן אתה הולך?

מה, שכחת שיש מגביל?

ויש מוגבל?

מה, יש לך קוח לעשות כל מה שאתה אומר בפה?

אבל מאז שהוא תינוק, הוא חושב שהוא יכול לעשות הכול.

אינו מכיר בבורא עולם המקבילו,

וגם אינו מכיר בעינו פקוחה עליו.

כשהוא היה ילד הוא חשב שהקדוש ברוך הוא מסתכל עליו על כל צעד ושעל? לא. גם עכשיו הוא לא מסתכל.

גם עכשיו הוא לא חושב שהוא מסתכל עליו על כל צעד ושעל.

אתם יודעים, באור יהודה יש מטה עכשיו של משרד התחבורה,

יש 147 מצלמות פזורות בארץ שרואים את כל העורקים הראשיים ומצלמים ומתועדים את הכל. אז הם רואים מיד כל תאונה שהתרחשה ויכולים להזעיק צוותי חירום וכל מיני דברים כאלה.

עוד כמה זמן יהיה 160 מצלמות עם חסות כל הארץ וכו'. ואז יוכלו גם

בעוד שנה בערך כבר לתת דוחות לאנשים,

כי הם רואים גם באיזה מהירות נסעת.

אז לא צריך לא ניידות ולא מצלמות, המצלמות האלה כבר מאור יהודה ישלחו לך רפורטים.

למה כל הכבישים נהיו כאילו אתה נוסע להם בחדר מול הפנים?

נו, כל זה בשביל להמחיש לנו איך הקדוש ברוך הוא מסתכל,

מתעד אותנו וכו'.

ישראל מבסוטית שלחה עוד לווין אחד עשירי למעלה לשמיים והוא יראה בעת ובעונה אחת

את כל מיני המקומות, נגיד באיראן.

והם מבסוטים בהכול.

רק שכחו הישראלים שהקדוש ברוך הוא בסקירה אחת רואה את כל העולם

ואת כל האנשים ואת כל מחשבותיהם ואת כל מעשיהם,

וכבר מתכנן להם מה יאירע להם בכל רגע נתון.

בכל רגע נתון.

אז אתה יכול לשלוח לוויינים ולחשוש שבזכות זה ובעזרת זה אתה, אתה, אתה, אתה, אתה, אתה, וזה, וזה, וזה. האמריקאים הם מאוד מאוד מתוחכמים.

אומרים שבטכנולוגיה הם למעלה מכולם, נכון? הרוסים עשו להם בית ספר עכשיו,

והם לא ידעו בכלל על כל התנועות שלהם לכבוש את האי קרים,

ולא קלטו שום שיחה שלהם,

כי הם הצליחו בסייבר לנתק את הכול ולדאוג

שהם לא יוכלו לשמוע שום דבר.

ואני אומר לכם שלפי דעתי, כבר אמרתי את זה בעבר לפני שבועות מספר,

שהמטוס הזה,

יש אפשרות שהוא נלקח, נחטף, על ידי מדינה שמדינה פשוט מאוד.

ניתקו כל אפשרות, אפפו אותו כאילו במצב כזה שלא ניתן לקלוט ממנו כלום,

ואז הוא טס,

ולקחו אותו לאיזה מקום, ושם נמצאים כולם וכו'. זו אפשרות,

והאפשרות נעשתה רק על ידי מדינה,

כי אי אפשר לעשות את זה בכוחות עצמיים.

זה רק מדינה.

אבל אומרים שנפל הים, לא? אומרים, מותר להגיד, ומותר גם לי להגיד.

ו...

חשבתי שמצאו על הכיב.

הם אומרים, כן, אבל לא מצאו בסוף כלום. חשבו שמצאו ולא מצאו.

ויש אותות ויש סימנים. ממש, אנחנו בפרשת האותות והמופתים והכל.

אין קופסה שחורה ואין... אין קופסה שחורה ואין...

שום דבר, ובינתיים עוד לא מצאו שום דבר. אבל בכל אופן, על הצד,

על הצד

שזה נחטף, זה רק על ידי מדינה שחטפה

את המטוס לסיבות,

אני לא יודע,

לא בדקו כל דבר מי האנשים שהיו שם. יכול להיות שהיה שם איזה בכיר מסוים,

או איזה מדען מסוים, או איזה אדם חשוב מאוד שיורידו אותו,

אבל במקום להוריד את כל המטוס, חטפו את המטוס ואת הזה, ואני לא יודע מה.

יכול להיות הכול.

זה נכון שה-A הוא השרת?

לא אמרו.

מכל מקום יש כאלה שאמרו שגם ראו שהמטוס לובא על ידי שני מטוסים צבאיים,

ואת זה לא בדקו משום מה, והיה שם איזה סיני שלא הזכירו אותו, שהוא בכלל לא עלה למטוס,

ויש כל מיני דברים שלא ברורים למה לא אמרו, וכל מיני,

מפרסמים כל מיני דברים.

בכל אופן,

אדם צריך לדעת.

אתה יכול לחשוב שאתה

בשיא הטכנולוגיה אתה מבין הכל, ואתה יודע הכל, ואתה רואה הכל, ואתה יכול לפעול הכל.

הכל זה קשקשתא.

יש מי שמקביל, זה הקדוש ברוך הוא. אם הוא רוצה, זה יצא לפועל. הוא לא רוצה, זה לא יצא לפועל.

זאת אומרת, אדם יכול לתכנן,

להפעיל את כל הכוחות,

אבל לא יכול לעשות כלום. הנה אנחנו רואים איך הקדוש ברוך הוא משתה בעולם שלם עם כוחות הטבע, מה שהם קוראים לזה, איתני הטבע.

כמה סופות היו עכשיו בארצות הברית.

הקפיא הקדוש ברוך הוא את כל אמריקה, הקפיא אותה.

נו, אז מה אתה יכול? הן מפלסות? הן מזחלות?

לפנות שלג מכל העולם, כמו שאומרים? מה אתה?

איפה הכוח שלך? אם הוא היה ממשיך עוד שבועיים,

היו כולם מאובנים.

אבל השם החליט שבינתיים לא. למה? כי כל אדום צריכה להישרף באש כמו סדום מעמורה.

לא להקפיא אותם.

הם צריכים להישרף באש.

אז לכן,

בינתיים הוא הראה להם את היכולות.

זה מוריד את המין שלג, לא מפסיק, זה הכול.

שירד עוד קצת, עוד קצת, עוד קצת, עוד קצת, עוד קצת, עוד קצת, עוד קצת. קופאים, מינוס 25. איפה נשמע כדבר הזה?

אין בעיה לקדוש ברוך הוא. הוא מראה, אני המקביל,

אני היכול, אני התקיף, אני בעל היכולת.

כולם גורנישמיט גורנישמיט.

לא יכולים.

זה שוכח אדם כי יש לו הכרה של תינוק.

תינוק לא חושב שהוא מוגבל,

והוא לא חושב שמסתכלים עליו.

והאדם נשאר ככה גם כשהוא גדל.

וכשהוא גדל ולומד ורואה שיש דין ויש דיין,

אז מה היה אמור לעשות?

לשנות את ההשקפה ונקודת המבט.

אבל קשה לו לעקור את ההנחות הראשונות.

קשה לו להגיד, אני לא יודע אם אני אוכל לעשות זאת.

אם השם ירצה.

אבל לא אמירה סתם, אם השם ירצה.

כאילו הוא אדם דתי, אז הוא מזכיר את השם.

אם השם ירצה,

זה צריך להיות במאה אחוז, אני אין לי יכולת בכלל. אתה מבקש ממני דבר שאין לי יכולת בכלל, רק אם השם ירצה.

אין לנו יכולת בכלל.

אדם פה היום מחר איננו.

היום בריא מחר חולה.

היום כך מחר אחרת. היום עובד מחר לא עובד.

זאת אומרת,

אדם כל הזמן מושרש בהשקפה ראשונה וקשה לו להתנתק ממנה. לכן,

מה שאנחנו קוראים בתורה,

ויחזק לב פרעה, זה לא פרעה, זה אנחנו.

אחרי שהוא ראה את המכות,

ויחזק. איך ויחזק?

כי השרשה הראשונה לא יוצאת מהאדם, צריך עמל רב להוציא את ההשקפה הראשונה,

שיש לו את הכוח להחליט,

שיש לו את הכוח לבחור,

שיש לו את הכוח של זה.

כמה אנשים הבטיחו בשעת מצוקה, שמהיום גמרנו, אני די, אני יותר לא, אני יושב בית המדרש, אתה תראה, אני די, נמאס לי, אני לא רוצה, די, די, די.

מאחרי שבא הרווחה, ממש כמו פרעה,

ויחזק לב, נו, למה אתה לא יושב ללמוד? לא, אל תשאל, יש לי קצת חובות, אני חייב לעשות את זה.

מה אתה עושה? זה לא, יש לי זה, אני אכנה, סוגר את זה, ואחרי זה אני זה.

ומה עם זה? זה אני כבר, תאמין לי שזה בראש שלי, אני כבר ממש חושב על זה שאני שבוע הבא מתחיל ללמוד פה בכולל, וגמרנו.

ואני ככה וככה. אין, השרשה הראשונה שהוא יביא את הכסף, הוא יעשה עוד קצת,

ואחרי זה,

הוא מתכנן כאילו, זה ככה וכמור.

נתנו לך חיים, תנצל אותם, תזכור את הלוויה.

ההוא כבר לא יכול להגיד, שבוע הבא אני בא. אין, הוא כבר הלך.

הלך.

גם אתה יכול להיות כזה.

שים תמונה בסלון,

שכב על הרצפה,

שים טלית, צלם,

אל תחייך.

תיראה כמו מת, זהו.

כנס לסלון כל יום,

ותראה בדיוק איך הסוף שלך יהיה.

אולי סוף סוף תחזור בתשובה.

רבי חנניהו רגשי אומר,

עושה הקדוש ברוך הוא עושה קדוש ישראל,

שנה אמר ה' אבסלמאן סלבו יחדים תורה ויעליך.