מדוע המלאכים נמנעו מלומר שירה

- - - לא מוגה! - - - 

באי הענן והחושך,

ביאיר את הלילה,

ולא קרב זה אל זה כל הלילה.

באמר רבי יוחנן,

מהי דכתיב ולא קרב זה אל זה כל הלילה?

ביקשו מלאכי השרת לומר שירה.

אמר הקדוש ברוך הוא,

מעשי ידיי טובעין בים,

ואתם אומרים שירה?

הגדר של מעשי ידיי טובעין בים היינו דה הקדוש ברוך הוא מצטער כביכול באובדנם של רשעים שהם גם כן מעשי ידיו,

וזה ממידת החסד

ואינו רוצה בשבח ושירה.

והבית יוסף מביא באורח חיים סימן ת' צדי,

ומטעם זה אין גומרים את ההלל בשביעי של פסח.

וגמרא בערכין יוד מפורש טעם ההבדל

בין פסח לסוכות

לעניין לגמור את ההלל.

ימי החג חלוקים בקורבנותיהם,

בהבה כל אחד כיום טוב בפני עצמו.

ואילו בפסח

אין חלוקין בקורבנותיהם,

ולאמירת הלל צריך דווקא חג.

ומקשה מחנוכה

ומתרץ משום ניסה.

הרי שאמירת הלל היא מטעם חג או מטעם נס,

ולפי זה צריך שני טעמים.

אהה דלא גומרין את ההלל בשביעי של פסח.

דהיינן חלוקין בקורבנותיהן,

וטעם מספיק על עניין החג.

ומטעם חג אין צריך לגמור רק ביום ראשון.

אבל מטעם הנס של קריעת ים סוף,

יגמרו את ההלל בשביעי של פסח.

על זה צריך לטעם המדרש, דמאעשה ידיי טובעין בים.

והטעם של המדרש לבד גם כן אינו מספיק.

לפי שמטעם מעשה ידיי טובעין בים,

הוא רק שלא לומר בגלל נס.

לפי שהנס היה על ידי פורענויות.

אבל אם צריך לומר מטעם חג,

מה אכפת לנו שבזמן הזה נזדמן פורענות לרשעים?

על זה אמרת, אין חלוקין בקורבנותיהן.

וממילא מיושב, הט ובחול המועד לא גומרין את ההלל.

אף שלא שייך על זה טעם המדרש.

לפי שבחול המועד לא היה נס,

אלא שמטעם חג יאמרו הלל,

ועל זה מספיק טעם הגברה, דהן חלוקין בקורבנותיהן.

אז ישיר משה ובני ישראל,

ולכאורה הרי זו סתירה למדרש הזה,

אלא שבשירה וההלל על הנס ישנם שני עניינים.

עניין הכרת הטוב וההודאה עליו,

ומזה יוצאה ממילא התקרבות לשם יתברך בדבקות.

על ידי הכרת הטוב וההודאה עליו יוצאה ממילא התקרבות לשם יתברך בדבקות,

כפי שהשירה מסוגלת לעורר את הנפש.

ועוד בעניין,

להכיר יותר את ההשגחה של השם יתברך

ורוממותו ואת היכולת של הבורא שהיא בלתי מוגבלת,

כי כל ענייני הטבע קבועים ממנו,

והוא משנה אותם כרצונו.

וכל מה שקורה בתבל אינו בדרך מקרה,

חס ושלום.

אך פועל אדם ישולם לו,

והכל במשפט צדק.

בשירה באה גם לתכלית זו,

כי אף מה שהאדם רואה בעיניו מהצורך לבאר לעצמו מה שהוא רואה,

ולקבוע בהכרתו.

ככתוב, ויראו העם את אדוניי,

ביאמינו באדוניי.

ואחרי זה כתוב, אז ישיר,

כי השירה קובעת בהכרה יותר.

ועד כמה יגדל החיוב הזה?

מוכח ממה שאמרו חכמים זיכרונם לברכה בסנהדרין צדיק ד',

ביקש הקב' ברוך הוא לעשות חזקיהו משיח וסנחריב גוג ומגוג.

אמרה מידת הדין לפני הקב' ברוך הוא,

ריבונו של עולם,

ומה דוד מלך ישראל שאמר כמה שירות ותשבחות לפניך?

לא עשיתו משיח,

חזקיה שעשית לו כל הניסים הללו,

ולא אמר שירה לפניך תעשהו משיח.

אפשר שטעם הדבר הוא מפני שחסרה פעולה לתועלת רוחנית שצריכה לבוא על ידי הנס,

וזוהי תביעה גדולה,

ומזה הטעם החמירו חכמים, זיכרונם לברכה, כל כך

במצוות של פרסום הנס,

כמו נר חנוכה,

כמו מקרא מגילה,

כמו ארבע כוסות,

בין כמה פוסקים הקדימום למצוות דאורייתא,

דהיינו שפרסום הנס קודם אפילו למצוות דאורייתא.

זהו ההבדל בין שירת המלאכים,

שלא רצה בה הקדוש ברוך הוא אז,

לבין שירת משה ובני ישראל, שכן רצה.

לגבי המלאכים הם נקראים עומדים,

הם אינם צריכים בשירתם להשיג השגות חדשות באמונה,

או לבטל דעות כוזבות והשקפות מגושמות

שבאות מהעולם הגשמי.

השירה היא רק הלל ושבח ורוממות לבורא,

שזה התכלית שלהם.

על זה אמר להם הקדוש ברוך הוא, מעשה ידי טובעין בים ואתם אומרים שירה?

ולא רצה באותו השבח.

אבל בשירת אדם,

הלא יש גם עניין נוסף.

איזה עניין?

חיזוק ההכרה באמונה והשגחה,

ולקבוע את זה בנפש,

וגם לזכור לדורות?

על זה אין טענה כלל באובדנם של רשעים,

כי זו התכלית הנרצית מכל העניין.

הוא בוודאי מוכרח לומר שירה על הנס.

ולזה אמרו,

אז ישיר,

שהותחילה לכל השירות ויסוד גדול לאמונה.

אמרו חכמים זיכרונם לברכה,

כשם שקילוסו של הקדוש ברוך הוא עולה מגן עדן מפי הצדיקים,

כך הוא עולה מגיהינום מפיהם של רשעים.

הם אומרים, יפה דנת,

יפה חייבת.

מקלצים לקדוש ברוך הוא, משבחים אותו.

אילולי פרעה במצרים לא היו כל האותות והמופתים והגילויים.

נמצא שגם הרשעים משתתפים בקידוש השם.

זוהי באמת גם התכלית עבור הרשעים.

ההכרה שיפה דנת,

זה גם כן תכלית.

ושמעתי מהסבא, זכר צדיק לברכה, שזה מצנן את הגיהינום.

כי בזה גם כן מתמלא תכלית גדול,

וזהו הטוב בעבורם.

וממילא לא שייך למנוע שירה,

בגלל מעשי ידיי טובעין בים,

כי הלא העונש הוא למען רבות מופתי וחיזוק ההכרה.

והשירה ההכרחית לזה,

אז איך יימנעו מזה?

והרי זוהי התכלית והטובה גם לנטבעים,

שעל ידם מתקדש שם שמיים.

אצל המלאכים זה לא מועיל כלום.

אצלם השירה לא צריכה לשנות את ההכרה שלהם בשם יתברך,

כי הם נקראים עומדים.

הם באותו מצב עיניים השפעות כאלה ואחרות

שיכולות להסיר אותם מהכרת השגחתו יתברך.

אבל אצל בני האדם זה נצרך, ובפרט שנעשה נס על ידי זה שהם טבעו בים.

זה מגביר את ההכרה בקדוש ברוך הוא והכול, ויש עניין לומר את זה, כי יש בזה תרומה לאותם אנשים. זה לא רק זה, אלא עוד זה מוסיף

טובה לנטבעים עצמם,

כיוון שמתקדש שם שמיים על ידם.

ואמרנו, כשהם אומרים, יפה דנת,

יפה, חייבת,

אז זה גם כן תכלית, ומצננים להם אפילו את הגיהנום.

ובילקוט כתוב, ויסע משה את ישראל.

אמר רבי סיימון, לא כל מי שרוצה לומר שירה אומר שירה,

אלא כל מי שנעשה לו נס ואומר שירה,

בידוע שמוחלין לו על כל עוונותיו,

ונעשה בריאה חדשה.

זאת אומרת,

אדם שנעשה לו נס והוא אומר שירה,

זאת אומרת, השירה בוקעת ממנו

על ידי הנס, מרוב ההתפעלות שהיה לו בנס.

הוא אומר שירה, כמו שהיה במצרים,

בקריעת ים סוף,

בקעה מהם השירה.

אומר, וידוע שמוחלין לו על כל עוונותיו, נעשה בריאה חדשה.

ישראל, כשנעשה להם נס ואמרו שירה,

נמחלו להם כל עוונותיהם,

שנאמר, ויסע משה את ישראל. ממה הסיעה אותם?

הסיען מעוונותיהם.

אם כן, לא שייך לבטל את התכלית הגדולה הזאת,

שלא לומר שירה בגלל אובדנם של הרשעים.

דהיינו, יש פה שלושה טעמים.

שזה מגביר את האמונה בהכרת ההשגחה,

זה מועיל לרשעים עצמם,

ודבר נוסף, זה מוכל את עוונותיהם של ישראל ונהפכים לבריאה חדשה ללא עוונות.

למה לאחים זה לא תורם כלום,

לכן הוא לא רוצה את השבח מהם.

אבל אלה שזה תורם,

השבח הזה מועיל להם,

מועיל לרשעים,

ומועיל לכפרת עוונות,

ודאי שיש בזה עניין.

ובילקוט בתהילים רמז ש״כ,

על הפסוק רננו צדיקים באדוני לישרים נווה תהילה.

רננות צדיקים אל אדוני לא כתוב כאן,

אלא רננות צדיקים באדוני,

בזמן שהם רואים אותו מרננים.

וכן אתה מוצא,

וירא ישראל את היד הגדולה.

מה כתוב שם? אה, זה שיר משה.

וכן הוא אומר, ותצא אש מלפני אדוני,

וירא כל העם בירונו.

זוהי המדרגה האמיתית בהתגלות השכינה וגילוי כבוד שמיים.

כך הוא בכל הרגשה רוחנית,

וכן כל דעת ברוחניות.

הרי זה גם כן מקצת השגה וראייה,

כמו שכתוב, וליבי ראה הרבה חוכמה ודעת.

אז בהרגשה רוחנית יוצא מזה רינה, יוצא מזה שירה.

וגם אם אדם משיג דעת, דעת ברוחניות,

גם כן זה מקצת השגה וראייה.

כמו שכתוב, ליבי ראה הרבה חוכמה ודעת.

זאת אומרת, כשמשיגים דעת וחוכמה,

זה בחינת ראייה והשגה בשם יתברך.

בכל ציווי המשכן כתוב, זה הדבר אשר ציווה אדוני, תעשו,

וירא עליכם כבוד אדוני.

ההסבר בזה הוא כי בהרגשה רוחנית

וכן בעשייה רוחנית

מונחה בזה השגה וראיית כבוד השם.

השגה וראייה של כבוד השם

בהרגשה רוחנית

ובעשייה רוחנית.

אבל מונח בזה עוד,

שעל ידי עשייתנו ייראה כבוד השם.

וזה השגה רוחנית במקצת.

זאת אומרת, בחינה של ראיית השם.

במעשים שאנחנו עושים

מבחינה רוחנית יש צד של ראיית השם.

ולפי הכנתו של כל אדם ולפי מעשיו,

הוא מאיר בנפשו את אור האמונה וההכרה.

ולזה צריך להתחיל בקבלת עול תורה ומצוות במעשה,

ואז ייראה עליו כבוד השם.

כתוב, וילכו ויעשו בני ישראל כאשר ציווה השם את משה.

רשי אומר, וכי כבר עשו?

ולא מראש חודש נאמר להם,

אלא מכיוון שקיבלו עליהם,

מעלה עליהם הכתוב כאילו עשו כבר.

והפסוק אומר, וילכו ויעשו, כאילו מיד.

נמצאנו למדים את הרווח הגדול בקבלה חזקה לעול תורה.

כשאדם מקבל על עצמו קבלה חזקה

של עול תורה,

כבר ישנה השפעה רוחנית פנימית המאפשרת ומקילה לאדם את העבודה ומסייעת בהשגות,

אך בתנאי שהקבלה תהיה אמיתית ובשימת לב

ובחשבון שהיא תתקיים למעשה.

למדנו בדין נזיר,

שברגע שהוא קיבל על עצמו נזירות,

מאותו רגע יש לו מדרגה של נביא, של כהן גדול והשראת שכינה.

מאותו רגע.

וכמובן שהרגע הראשון והיום הראשון זה לא כמו השני ולא השלישי שהוא מתנזר מהיין.

בוודאי שלא בסוף השלושים.

הרי כל יום זה יותר קשה, לא?

כמה שאתה מתנזר יותר ויותר.

מהרגע הראשון הוא כבר מקבל את זה.

כשאדם מקבל על עצמו ואפילו עוד לא הוציא לפועל,

כבר שורה עליו

שכינה כדי שיוכל לסיים בתנאי שהקבלה היא אמיתית ובשימת לב ובחשבון שזה יתקיים למעשה.

לכן נקראת התורה שירה מלבד שהוא מפאת השמחה שבתורה,

והשירה היא מכוח השמחה.

אכן לפי המבואר הנה השירה התעלות,

התחדשות באדם, שהוא נעשה כבריאה חדשה.

זהו באמת גדר התורה שמשנה כל האדם,

והיא צריכה להיכנס בכל פנימיותו.

זאת אומרת, התורה נקראת שירה, ועתה כתבו לכם

את השירה הזאת.

כמו ששירה משנה את האדם והופכת אותו לבריאה חדשה,

כך התורה עושה זאת.

אבל זה באמת גדר התורה, והיא צריכה להיכנס בכל פנימיותו.

וגם יש בה חידושים לאין שיעור.

וכל שעמל בה בנקודה אמיתית לשמה,

הרי מתחדש האדם מיום ליום. זה כבר לא אותו האדם של אתמול,

זה משהו אחר.

זה לא אותו אדם בכלל.

ובתורה הרי נאמר, בכל יום יהיו בעיניך כחדשים.

הרי שיש בה את הכוח להתחדשות האדם.

היא מחדשת את האדם.

וכמו בשירה,

שהיא גורמת לדיבורים חדשים, לצירופי קולות בהתחדשות והתעלות האדם.

וכן, זה יגדל החיוב בימי הפסח,

שהוקבעו עניינים ומצוות הללו.

לחזק ולברר באופן ברור,

כמו בראייה ממש, את כל הניסים והנפלאות.

ויש להתבונן בחשיבות עניין שירה והלל.

בשירה הזו אמרו,

זה אלי ואנווהו,

ובהלל אנחנו אומרים אלי עתה.

ידענו שמידה טובה היא מרובה ממידת פורענות

500 פעמים.

על כל מידת פורענות, אם אתה עושה על הצד הטוב,

לא במידה רעה, אתה מקבל פי 500 טובה.

וכן, ובעניין שכר מצווה,

שהוא שקול יותר מעונשה של עבירה.

והנה קיימה לן.

האומר לעבודה זרה,

אלי עתה חייב מיתת שכלה,

כמו שכתוב בסנהדרין סמוך.

מי שאומר על עבודה זרה, אלי עתה חייב מיתת שכלה,

מעתה צא ולמד,

במידה מרובה שהיא פי 500. האומר בהלל,

אלי עתה,

כמה חיות ואושר נצחי,

מונח בזה.

אומה גדולה הזכות שניתנה לו הרשות לומר את זאת.

ואלמלא זה,

מן התורה לא היינו רשאים כלל להתייצב בפני הבורא,

ובפרט לומר שבחים לפניו.

אנחנו יכולים לשבח?

כמו שהיה אחד שבא ואמר, האל הגדול, הנורא,

הגיבור, החיזוז, הנפלא, וזה, אמר לו,

כבר גמרת את כל השבחים של הקדוש ברוך הוא?

מה זה קשקשתה? אתה יכול להלל אם לא כתוב לנו בדיוק מה להגיד?

אין אנחנו יכולים להגיד דבר.

לעילא ולעילא מכל ברכתה, שירתה ותשבחתה

אנחנו יכולים לשבח? איפה אנחנו יכולים לשבח?

אם לא היה מותר לנו, לא היינו יכולים להגיד אפילו אלי עתה.

ומה גדול עניין אמירת שירה לפניו?

ראה מה שדרשו חכמים, זכרו לך על הפסוק.

ויאמר, שלחני כי עלה שחר.

המלאך שנאבק עם יעקב אבינו, שרו של עיסאו,

אמר, שלחני כי עלה שחר.

אמר לו, אני מלאך,

ומיום שנבראתי לא הגיע זמני לומר שירה עד עכשיו.

הרי שנתקיימה בריאת המלאך

אלפי שנים,

לומר אחר כך שירה פעם אחת.

אתם שומעים?

מלאך קיים

אלפי שנים בשביל שיזכה פעם אחת לומר שירה.

יש מלאכים שנבראים,

לומר שירה פעם אחת ומתבטלים.

וזה מלאך שממתין אלפי שנים לומר שירה. שלחני כי עלה שחר זה הזמן שלי עכשיו להגיד שירה.

נו, אתם שומעים דבר כזה?

מלאך,

וצריך להמתין כל כך הרבה בשביל לומר שירה.

ובל נחשוב שרק שירת מלאכים חשובה כל כך.

הרי אמרו חכמים זיכרונם לך בחולין צא שאין למלאכים רשות לומר קדוש

עד שיאמרו ישראל תחילה.

וכדאי הוא עמל

של 70 שנה

לומר קדוש פעם אחת.

ונקדשתי בתוך בני ישראל זה מצוות...

עשה דאורייתא. כשאומרים קדוש קדוש קדוש צריך לכוון הריני מכוון כהן מצוות העשה דאורייתא אשר נקדשתי בתוך בני ישראל ונאמר קדוש קדוש קדוש

מלאכים מחכים אלפי שנים להגיד פעם אחת

וכדאי שבעים שנה בשביל להגיד פעם אחת קדוש

עמל של שבעים שנה

וכמה צריך להשתדל בתפילה כראוי ובכוונה

וכמה גדול הגנאי אם אין אומרים תפילה בכוונה.

ובפרט המזלזלים בתפילה בציבור,

לא מתפללים.

והם מזלזלים במצוות עשה של ונקדשתי.

אני לא מדבר עוד על כהנים שלא באים בכלל להתפלל בציבור,

ששם זה מצוות עשה, יא חביבי, שזה רק כהן זוכה לזה,

שם ירחם,

ומונעים ברכה מכל ישראל.

שזה תכלית כל הניסים והנפלאות, זה תכלית כל הניסים והנפלאות.

והנה עד כמה שיכיר יותר ויכוון יותר,

הרי מתגדל העניין נהן ארוך, כי לפי ההכרה גם מקבלים, לפי הכוונה.

וכשאמרו זה עלי,

זה עלי והנביאו,

הגיעו למדרגה נוראה של הכרה.

כמו שאמרו, זיכרונו לך, בסוטה למ״ד,

שיראו באצבע,

והתינוקות הכירו תחילה,

אלה שנולדו תחת התפוח.

וכמובן שאין למנוע תכלית גדול כזה בשום פנים.

לכן ישראל יכולים לומר שירה,

אפילו שמעשה ידה טובעין בים.

וזו התכלית האמיתית מכל הנס.

למה?

שלהצלה בלבד אפשר היה ליתן בלב פרעה שלא ירדוף אחרי ישראל כלל,

בעם ישראל היו ניצנים.

אבל בפסוק מפורש, וחיזקתי את לב פרעה.

למה חיזקתי אותו לרדוף אחרי ישראל?

למען רבות מופתיי בארץ מצרים.

ואז השירה היא השלמה והשלמות מהכרת הנס.

לכן ישראל יכולים לומר שירה,

ואין המלאכים יכולים לומר שירה,

כי למלאכים אין שום תוספת מזה,

ואילו לישראל יש את כל המעלות שמנינו בדרשה זו.

רבי חנין יאמר כשהוא אומר, עושו גוש וחזקות בישראל.