יציאת מצרים העליונה והתחתונה

- - - לא מוגה! - - - 

מה עוד?

בספר עבודת הקודש כותב

יסוד התורה כולה יציאת מצרים.

ככל שהבניין גדול יותר דרושים יסודות איתנים יותר.

מהו היסוד האיתן שעליו נבנה הבניין הגדול והנעדר,

התורה הקדושה ומצוותיה?

זוהי יציאת מצרים.

עוד פעם,

היסוד של כל התורה כולה

הוא יציאת מצרים.

זאת אומרת, הבניין הגדול הזה

והנעדר,

התורה הקדושה ומצוותיה, עומדת

על היסוד האיתן

שהוא יציאת מצרים.

וזה היה עיקר ושורש

אל קבלת מלכות שמים וחול עניין האלוהי עלינו.

כמו שזה בא כפול ומכופל בהרבה מהמצוות,

כי נצטווינו בהן לזכרון הנס ההוא,

דהיינו יציאת מצרים.

והוא יתברך תלה קבלת אלוהותו עלינו בו

ואמר

כי אני אדוני המעלה אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלוהים.

וכתוב אני אדוני אלוהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלוהים.

למה צריך

לחבר את זה ליציאת מצרים? תגיד.

כי אני אדוני

להיות לכם לאלוהים.

אני אדוני אלוהיכם להיות לכם לאלוהים.

למה אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים ומעלה אתכם מארץ מצרים?

למה צריך להיות כפול ומכופל?

אלא זהו העיקר והשורש לקבלת עול מלכות שמים וחלות העניין האלוהי עלינו.

על היסוד הזה בנה כל בניינו ובו התחיל קיים אלוהותו עלינו.

אז כביכול הקדוש ברוך הוא בנה את כל בניינו

ובו התחיל לקיים אלוהותו עלינו.

ככתוב בעשרת הדיברות אנוכי אדוני אלוהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים בית עבדים

ובו תלה קבלת גזרותיו.

כמו שכתוב במחילתא.

אמרו לא יהיה לך אלוהים אחרים על פניי. למה נאמר?

לפי שנאמר אנוכי אדוני אלוהיך.

אז אם כתוב אנוכי אדוני אלוהיך, למה צריך לכתוב לא יהיה?

אם אנוכי ברור שלא יהיה. למה צריך לכתוב?

משל למלך שנכנס למדינה.

אמרו לו עבדיו גזור עלינו גזרות.

אמר להם, למה?

כשתקבלו מלכותי אגזור עליכם גזרות.

שאם מלכותי אינכם מקבלים,

גזרותי אך אתם מקיימים.

כך אמר הקב' ישראל. אנוכי אדוני אלוהיך ולא יהיה לך אלוהים אחרים.

אני הוא שקיבלתם מלכותי עליכם במצרים?

אמרו לו אין.

כשקיבלתם מלכותי קבלו גזרותיי.

אז אם אתם מקבלים מלכות שלמה בלי שום חיבור,

בלי שום שיתוף,

אז קבלו גזרותיי.

אז מפה רואים

שאת כל היסוד בנה

ואת כל האלוקות

זה באנוכי אדוני אלוהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים, מבית העבדים.

כאילו הכל תלוי בעצם ביציאת מצרים.

ובמדרשו של רבי שמעון בר יוחאי עליו השלום.

וכי מארץ מצרים הבא להוא מלכה ולא מקדמת דנא?

וכי רק מארץ מצרים התחיל להיות הקב' ברוך הוא מלך ולא לפני כן?

מה הרי כתוב ויאמר יעקב אל ביתו ואל כל אשר עמו הסירו

את אלוהי הנכר ונקומה ונעלי בית אל?

אז מה רואים? שלא היה להם אלוהים אחרים,

והם קיבלו עול מלכותו יתברך

ונעלה בית קהל.

מה את אמרת? מארץ מצרים?

אתה אומר שזה התחיל מארץ מצרים? רק מלפני כן אני שומע שיעקב אבינו קיים זאת.

התירוץ הוא אלא מיומא דאבו ישראל בעלמא

לא אשתמודא יקרא דקודשא בריכו בר בארעא דמצרים.

זאת אומרת מיום שנהיו ישראל בעולם.

עד אז לא נשמע כבודו של הקב' ברוך הוא חוץ מארץ מצרים.

כי עם ישראל זה רק התחיל בירד מצרים.

לא, אבל הוא אמר שמע ישראל השם ונותן השם ונותן.

מצוין.

אבל לא היה את מה שהיה ביציאת מצרים.

מה היה?

בבריאת העולם נודע באופן כללי שיש בורא לעולם.

אולם הפרטים של עיקרי האמונה.

מהם הפרטים? כגון חידוש העולם,

שהקב' ברוך הוא חידש את עולמו מהעין המוחלט,

שהוא בעל היכולת,

שהוא שליט בכול,

שיש שכר ועונש על כל דבר ודבר,

שיש השגחה לברואים,

שיש נבואה שמנבא את האנשים.

זה זכינו רק ביציאת מצרים.

יציאת מצרים,

כי שם כבר ראו את כל זה. מה ראו?

שהוא מחדש את העולם,

כי הוא שינה את הטבע בעשרת המכות.

שהוא בעל היכולת?

מה שהוא אמר, הוא עשה.

שהוא שליט בכול?

מישהו יכול היה למנוע ממנו.

שיש שכר ועונש?

היהודים בני ישראל קיבלו שכר והמצרים קיבלו באותה מכה עונש.

שיש השגחה?

שהוא יודע מי הבכורות ומיני הבכורות ולהרוג אותם ברגע אחד?

שיש נבואה?

שהוא אומר למשה רבנו, תגיד לפרעה ככה וככה, ומתי יהיה, ומתי זה.

אז הוא מנבא את האנשים.

כל זה איפה ראינו?

בבירור,

פעם ראשונה ביציאת מצרים.

עד כאן דברי הרמב״ן.

ואם כן, נשאלת השאלה,

איך יבואו מצוות אלו

זכר ליציאת מצרים?

ואם לא גלו עם ישראל שם,

האם נאמר כי אין מקום וצורך אל זאת התורה ואל מצוותיה?

שאתה אומר שיציאת מצרים היא היסוד שעליו עומד הבניין של התורה ומצוותיה?

אז מה?

אם כן, איך יבואו מצוות אלו זכר ליציאת מצרים? כל המצוות שבאות זכר ליציאת מצרים.

אם לא היו גולים עם ישראל שם,

האם נאמר שאין מקום וצורך לתורה ולמצוותיה?

חלילה וחולינו לנו להאמין זה.

כי כבר קיבלו אבירי הרועים, כי התורה קדמה לעולם,

כמו שכתוב בפסחים נ״ד,

לגלות ולהודיע. מה זה קדמה לעולם?

לגלות ולהודיע.

כי היא אינה תלויה בזמן,

ולא במקום,

ולא בשום דבר,

ולא בשום דבר אחר זולתה. כי היא מכוונת לעצמה.

התורה מכוונת לעצמה גם בלי שיהיה שום דבר בעולם,

שלא יהיה עולם אפילו.

לזה אמרו,

כי היא שם,

השם ממש.

כל התורה זה שמותיו של הקדוש ברוך הוא.

כשאתה לוקח את כל המילים שיש בתורה ואתה מדביק אותן,

זה הכול שמות, אחד אחרי השני, שמות של הקדוש ברוך הוא.

כל התורה כולה

זה שמות של הקדוש ברוך הוא.

כמו שאומר הרמב״ן,

במקום לקרוא בראשית ברא אלוקים,

בראש יתברא.

בראש זה שם, יתברא זה שם,

וכל ההמשך ככה מחולק לפי תיבות, שמות של הקדוש ברוך הוא.

אמרו חכמים זיכרונם לברכה, התורה קדמה לעולם.

אין הכוונה שהתורה קדמה בזמן לעולם.

העולם התחיל לפני 5,700 פלוס,

אז היא הייתה קודם, לא זה הכוונה.

אלא כדי לקבוע שהתורה היא הדבר הראשון במעלה והיא היסוד של הכל.

כמו מדין קדימה,

לא מדין זמן.

היא קדמה,

פירושו לקבוע שהתורה היא הדבר הראשון במעלה ויסוד הכל.

והעולם שנברא אינו אלא כדי שנוכל לקיים את התורה.

אז יש תורה,

עכשיו כדי לקיים את התורה צריך לבנות את העולם.

אז העולם נברא כדי שנוכל לקיים את התורה.

בניגוד לחוקים של בשר ודם,

חוקי בשר ודם אין להם ערך עצמי, לחוק עצמו אין שום ערך עצמי.

כל התפקיד של החוק זה לשרת את חיי החברה.

חוק בלי חברה אין לו שום משמעות, אין לו שום קיום, אין לו שום

הבנה.

חוקי תנועה בדרכים, למשל, כן?

חוקי תנועה, לדוגמה, בשדה לא חלים,

בכביש, כן?

חוקי תורה חלים בכל העולם כולו, בכל זמן.

הם לא תלויים בחברה מסוימת או משהו.

הם תלויים כל הזמן, בכל מקום.

וגם אם לא יהיו אנשים,

גם אם לא יהיה עולם,

מה זה, כמו שהיא קדמה לפני?

היא קיימת אותה בלאנשים.

מה זה, המלאכים קיימו אותה,

בלי אנשים, עוד לפני שהיא ירדה.

ודאי, מה זה?

לא שייך למלאכים אצל ישראל.

או, תכף אתה תבין.

אז כל החוקים של בני אדם נוצרו לאחר שהחברה ראתה צורך בהם,

אז היא קבעה אותם

לפי צורכי העולם.

אבל בחוקי התורה אין דבר כזה, חוקת עולם היא לדורותיכם, זאת אומרת, התורה הזאת לא תשתנה לעולם, ברגע שהיא ניתנה,

אין שינוי בתורה,

אין אדם שיכול לשנות,

אין דבר כזה.

גם אם ישתנו דפוסי ההתנהגות והאנשים והמצב והאקלים ומה שאתה לא רוצה,

היא לא משתנה.

אז איך אומרים שישתנה אחרי זה המשך? לא ישתנה. לא יהיו חגים? לא יבוא? לא, זה משהו אחר.

זה משהו אחר.

אם החגים באים לזכר,

אז כבר הזכר הזה יהיה חלש לעומת מה שיהיה אז הנסים והאותות והמופתים.

אבל, התורה שלנו היא לא באה כאוסף של חוקים כדי להתנהג בעולם,

אלא אדרבה, התורה היא יסוד הבריאה והיא סיבתה של הבריאה.

אסתכל באורייתא וברא עלמא.

כל העולם נברא רק כדי לשרת את כלל ישראל,

כדי שכלל ישראל יקיימו את התורה.

כל הבריאה נבראה, לשרת את כלל ישראל,

ושכלל ישראל יקיימו את התורה.

לא זו בלבד שהתורה היא התוכנית של הבריאה.

לא זו בלבד.

כמו שאמרו זיכרוננו לך, הסתכל באורייתא וברא עלמא,

אלא היא היסוד והעיקר,

והבריאה כולה נבראה לצורכי התורה.

לפי זה,

אין לתלות את נתינת מצוות התורה בעקבות אירועים

אלה של גלות ויציאת מצרים.

להפך,

המצוות הן הסיבה שתהיה גלות

ותהיה יציאת מצרים. זאת אומרת,

מצוות מצה וחמץ ופסח,

זה קדם לפני שהיה במציאות,

שהרי התורה היתה לפני כן.

ואברהם בעצמו קיים פסח,

אבל עוד לא היה יציא עד מצרים.

אז איך אתה קיימת פסח?

מארי לו שבע עשי עוגות, מצות.

איך הם מקיימים פסח? עוד לא היה פסח.

כי המצות והמצוות

הן הגורמות,

בגלל שהיו כתובות בתורה,

לגלות וליציאת מצרים וכו'.

אז אם כן נשאלת השאלה, אז איך יבואו המצוות זכר ליציאת מצרים?

זו סתירה מנאובי?

אם התורה היא קבעה שיש מצוות,

ובגלל שיש מצוות כאלה אז צריך שיהיה גלות ויהיה יציאת מצרים,

נכון?

זאת אומרת, כל מה שהתרחש זה היה בגלל שיש מצוות כאלה.

אז איך אחר כך זה שכל המצוות הן זכר ליציאת מצרים?

והרי כל יציאת מצרים היתה בשביל המצוות.

אז איך אומרים לנו עכשיו?

שהמצוות הן זכר ליציאת מצרים.

עונה על כך

בעל עבודת הקודש,

הרב מאיר בן גבאי, המקובל גדול לפני חמש מאות שנים.

כל הנמצא בעולם הזה,

בפועל, כל מי שנמצא בעולם הזה, כולל אתה,

יש לו שורשים רוחניים.

אף גלות מצרים היו לה שורשים רוחניים

אשר מתוכם השתלשלו לעולמנו אנו.

גלות מצרים

היתה גלות רוחנית במהותה.

גוי מקרב גוי.

עם ישראל היו בלועים בתוך טומאת מצרים,

כמו תינוק בקרביים של אמא שלו.

עם ישראל היו בלועים בתוך טומאת מצרים, בארץ מצרים.

כן?

למדנו שמצרים, המילה מצרים זה מצר,

צרות וגדר.

מצרים מתחיל במ' פתוחה, מסתיים במ' סגורה. להיכנס אפשר, לצאת אי אפשר.

פרעה זה פרוע לשמצה.

כל פרעה זה לפרוע את היצר הרע, לעשות ככל העולה על רוחו.

שר של מצרים, שר של גיהנום.

גיהנום זה המקום שהוא ריק מרוחניות.

מצרים היא ערוות הארץ, מכל העולם.

זאת אומרת, עם ישראל היו בלועים בתוך טומאת מצרים,

ואז היה הטוב והרע מעורבבים שם.

ומתוך התערובת הזו היה צורך להבדיל

את האור מהחושך,

את הטוב מהרע,

את הכוח משס.

מהלך זה כבר נקבע בשורשי הבריאה.

המהלך הזה כבר נקבע בשורשי הבריאה, שנאמר,

וירא אלוהים את האור כי טוב,

ויבדל אלוהים בין האור ובין החושך.

אז מתי זה התחיל כבר?

בשורשים העליונים בבריאה.

שייער בוביה אנדרלמוסיה תוהו ובוהו מעורב טוב ורע,

והיה צריך להפריד ולהבדיל

בין האור לבין החושך, בין הטוב לבין הרע.

זה בשורשים העליונים.

עוד בהתחלה, בהתחלה.

ולמה צריך רע?

בריאת הרע היא לצורך עבודת השם,

שיהיה אתגר לצורך הבחירה.

אם לא תהיה התנגדות,

אין בחירה.

אם לא תהיה אפשרות של מרידה,

אז אתה לא יכול בעצם לבחור,

כי אין לך כלום, מה שאתה עושה זה הנכון.

וירא אלוהים את כל אשר עשה,

דהנה טוב מאוד.

אמרו חכמים, זיכרונם לברכה, טוב מאוד

זה ייסורים.

טוב מאוד זה יצר הרע,

טוב מאוד זה מלאך המוות.

כל אלה זה טוב מאוד.

מדוע מוגדרים דברים שליליים, אין לטוב מאוד?

אכן, גם ליצר הרע אנחנו זקוקים לצורך עבודת השם,

כדי שתהיה אפשרות של בחירה.

אבל מתי יצר הרע הוא טוב מאוד?

כשהוא תופס את מקומו הנכון והוא משמש אתגר

לבחירת הצדיק, אבל לא יותר מכך.

ליצר הרע אין ערך לעצמו חס ושלום,

אלא ככלי עזר לסייע לאדם למלא את תפקידו.

כמו קפיץ במכון כושר,

אין לו ערך עצמי,

אבל ההתנגדות של הקפיץ היא גורמת שיתנפח לך השריר.

אז אם השריר שלך רפוי,

אתה רוצה לחזק אותו,

אז הוא בהתנגדות שלו,

אבל אם הוא יסחב אותך וינתק לך את השריר,

אם זה יותר מדי אתה נותן לו שישתלט עליך,

אז זה לא טוב, צריך במינון הנכון, במקום הנכון.

אתה לא יכול לקחת קפיץ יותר מדי או חלש מדי, צריך להיות בדיוק.

לכן ככל שאתה עולה, היצר עולה איתך.

זאת אומרת, לפי

גודל השריר, ככה כן.

ולא עם ציל הרע הקדוש ברוך הוא, אלא באותו הגבול,

באותו הטבע והחוק שרצה.

כי על כל פנים אין הכוונה אלא ללקוט מן הרע עצמו פרי טוב,

לתת לצדיקים שכר טוב בעולם.

זאת אומרת, היצר הרע הוא טוב מאוד, בלעדיו אין שכר, אין עולם הזה ואין עולם הבא.

ככה אומר בדעת תבונות הרמחל בסימן צדיק בה.

ועוד אומר הרמחל,

היצר, רק כשהוא תופס את מקומו הנכון

בתוך מכונת הבריאה,

אז זה לטובה.

אבל אם מבודדים אותו,

יש בו סכנה הרסנית.

משל למה הדבר דומה?

לכוח האטום.

כאשר הוא מבודד בפני עצמו,

טמון בו כוח הרס עצום

פצצת אטום.

אולם אם מכניסים אותו לתוך כור אטומי,

דהיינו במקום ובמידה נכונים,

וגם יש סביבו אמצעי הגנה,

אז תביא העוצמה הרסנית הזו ברכה גדולה,

כי יכולים להשתמש בגרעין

לצרכים חיוביים, כגון תעשייתיים, רפואיים,

וכו'.

ועיני טוב מאוד

זה יצר הרע.

לאחר גמר הבריאה,

בהשלמת המבנה הרוחני שלה,

היה יצר הרע טוב מאוד.

אבל כשהערבוביה עדיין קיימת,

ואין הרע נמצא במקומו הנאות,

במצב הזה הרע אינו אלא הפסד והשחתה,

וכאין תהליך זה קיים בשורשי הבריאה,

תוהו ובוהו.

זה מצב של ערבוביה,

גלות של הטוב אצל הרע, למעלה.

על-ידי כך עלול הרע להשתלט ולהפוך הכול לרע.

ובכך לגרום הרס ואסון.

מתוך הגלות הזו יש לעשות הבדלה,

להוציא את הטוב ולהשליט אותו על הרע.

על זה כתוב, ואתכם לקח אדוני ויוציא אתכם מכור הברזל ממצרים.

זאת אומרת, הקב' הבדיל את הטוב והוציא אותו מן הרע.

הוא מבאר בעבודת הקודש.

אור וחושך,

וטוברה,

וכל ההפכים שם,

היו מעורבים כדמיון הכסף והסייגים המעורבים יחד.

וזה היה סוד מצרים העליונה,

כי בה היו כל ההפכים מעורבים אלו באלו,

ומשם הוקבעו כל אחד במקומו הראוי לו,

האור והטוב במקומו,

והחושך והרע במקומו.

והנשמות הקדושות נבדלו מן הנשמות הטמאות,

ונתפשטה המחשבה והובררה,

ונודע כי הטוב ייקרה.

והאמת אשר היה נעלם ונסתר,

ומעורב בשקר נבדל ונגלה,

ובזה ניתנה גאולה וחירות

לכל הדברים.

ונודע כי ה' הוא האלוהים, אין עוד מלבדו.

כל זה בשורשים העליונים למעלה.

והנה,

הייתה יציאת מצרים העליונה מוכרחת

לדעת ולהכיר זה ולפרסמו,

ולולי יציאת מצרים העליונה לא היה שום דבר

ולא נבראו עליונים ותחתונים,

ולא נודעה האלוהות,

ולא היה הכר בכבוד.

והנה זה לעומת זה עשה אלוהים,

והביא בגלות מצרים

שורשים בענפים בדוגמה עליונה,

ונתערבו שם בקרב גוי טהור וטמא.

טוב ורע, אור וחושך ישראל ומצרים,

עד שנגלה עליהם הקב' להודיע שמו ולפרסם אלוהותו על ידי האותות והמופתים.

כי אין הדוגמה של מה שאירע למעלה.

ככה נשתרש וירד למטה ופעל למטה.

אז מה שנגלה למעלה והיה סיבה לגילוי אלוקותו למעלה, בויבדל בין האור לבין החושך, בין הטוב לבין הרע,

מה שנעשה למעלה בתוהו ובוהו שהיה העליון,

בהבדלת הנשמות הטובות מן הטמאות,

מרכבה קדושה ומרכבה טמאה,

כל הבירור הזה שנעשה למעלה,

כדוגמתו נעשה פה למטה. אבל איפה זה התחיל?

זה התחיל למעלה בעולמות העליונים.

וגם המציא גאולה וחירות לישראל,

והבדילה מן העמים,

וצרפם וזיקק אותם מנסיגים המעורבים בהם,

ולקחם והבדילם, לא,

כמו שכתוב, או הניסה אלוהים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי.

וכתוב, ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי,

והובדל האור מן החושך

והטוב מן הרע,

והוקבע כל אחד במקומו הראוי לו.

נמצא שיציאת מצרים היא יסוד התורה והמצוות.

איזו יציאת מצרים?

הכול לזכר יציאת מצרים העליונה והתחתונה.

אז זאת אומרת, הכול התרחש למעלה, ויציאת מצרים העליונה, שהיא ההבדלה בין אור לחושך, בין טוב לרע, מהתוהו ובוהו שהיה בעולמות העליונים,

יציאת מצרים שהיתה למעלה היא יסוד התורה והמצוות,

שמזה ניכר שיש בורא שמשגיח ולא מגיע כבוד וכו' וכו'. מהראשונה, העליונה.

ואחר כך זה נהיה.

מאז שאנחנו עושים זכר ליציאת מצרים,

איזה?

העליונה.

העליונה. נמצא ללמדים.

כי זכר ליציאת מצרים שבכל המצוות

אינו רק זכר לאירועים של גלות מצרים שהתרחשו

בעולמנו בפועל ביציאת מצרים התחתונה,

אלא גם ליציאת מצרים שבשורש הרוחני.

ובאמת זהו יסוד גדול להבנת כל התורה.

כל המעשים שאנחנו קוראים עליהם בתורה יש להם מובן גם בעולם הרוחני.

המתלבשים בעולמנו בלבוש גשמי.

התורה והמצוות בעולמנו הם הלבוש לתורה ולמצוות

שבעולמות הרוחניים, ששם זה מבחינה אחרת.

על-פי דרכנו,

יסוד יציאת מצרים והמצוות הקשורות בה אינן תוצאה של אירוע מקרי שקרה ביציאת מצרים פה בעולם הזה.

ואילו לא היה מתקיים אותו אירוע,

אז לא היינו זוכים לתורה ומצוות.

לא.

אלא אדרבה,

הגדרה ראשונית הייתה גלות ויציאת מצרים בשורש הרוחני למעלה.

משתם השתלשלו וירדו אחר כך לעולמנו בדמות של גלות וגאולה,

מה שנקרא יציאת מצרים.

ומי גרם לחטא הזה?

חטא אבינו אברהם היה עילה להביא לכך,

שאמר בה, מה אדע?

כי איר השנה. אמר לו, ידוע תדע, כי גר יהיה זרעך בארץ לוליים וכו'.

כתוב, והגעת לבנך בעבור זה עשה אדוני לי בצאתי ממצרים.

שוהנים הראשונים.

לכאורה היה לו לומר שהוא מקיים אכילת מצה

בעבור שהוציאנו אדוני ממצרים.

מה אתה אומר?

פשטות הלשון מראה הפוך.

בעבור זה,

בעבור המצה, קורבן הפסח והמרור,

בעבור זה,

בעבור זה עשה השם לי בצאתי במצרים.

מה קדם?

קודם כל קורבן פסח מצה ומרור

שבעבור זה עשה לי השם שאני אצא ממצרים?

או בגלל שיצאתי ממצרים אני עושה זכר.

מה אנחנו אומרים?

אנחנו אומרים הפוך, כאילו, נכון?

בעבור זה היינו צריכים להגיד הפוך.

אלא מה?

אנחנו אומרים גם בהגדה של פסח, בעבור זה לא אמרתי,

אלא בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך.

מלכאורה הרי התהליך הפוך,

אנחנו אוכלים מצה כדי לזכור שהשם הוציאו אותנו ממצרים, נכון?

עונה על זה אבן עזרא,

כי אין אנו אוכלים מצות

בעבור זה שיצאנו ממצרים.

רק הפירוש,

בעבור זאת העבודה שהיא אכילת המצה

ולא יאכל חמץ,

שהיא תחילת המצוות שציווה לנו השם,

עשה לנו השם אותות עד שהוציאנו ממצרים.

כל האותות והחיפזון שביציאת מצרים היו כדי שאחר כך נאכל מצות.

אם כן, הדבר הראשוני והסיבה היא מצוות אכילת המצות.

והטעם לא הוציאנו ממצרים רק לעובדו,

ככתוב,

בהוציאך את העם ממצרים תעבדו את האלוהים על ההר הזה.

זאת אומרת, עיקר העיקרים זה המצוות שהם

קדמו ליציאת מצרים.

והמצווה הראשונה שנצטווינו, כמו שאומרים,

מצווה מעשית הזאת של אכילת מצה ולא חמץ,

זה הסוד של כל הבריאה.

שהחמץ זה כנגד היצר הרע, שעור שבעיסה.

זה השקר.

זה הגאווה, זה הטעווה,

והמצה זו האמת לאמיתה.

וזה ההבדל.

ולכן זה אסור במשהו,

וצריך להרחיק את היצר הרע לגמרי.

וזה כל העבודה.

אז כיוון שזה כל העבודה,

וזה רמוז בתוך חמץ ומצה,

וזה העיקר של הבריאה,

שנדע לבחור ולברור ולהבדיל בין הטוב לבין הרע.

אז יציאת מצרים באה בשביל זה.

לא הפוך.

לכן בעבור זה הוציא אותנו ה' מצרים,

שזה העיקר והתכלית.

העניין מובן היטב לפי מה שאמרנו.

התחילה של הדברים היו שורשים רוחניים של מצוות אלה, קודם כול.

כדי להוציא לפועל את עבודת ה' יתברך,

לפועל, בפועל, לא למעלל, בפועל, פה.

כדי להוציא לפועל את עבודת ה' יתברך, יתלבשו כל העניינים באירועים הגשמיים.

אז צריך שיהיה פרעה הרשע,

צריך שיהיו פה מצרים הרשעים,

צריך שיהיה שעבוד בחומר ובלבנים,

עד שתהיה יציאת מצרים.

ובאמת גם לולא גלות ויציאת מצרים היה הקדוש

ברוך הוא נותן לנו תורה ומצוות אלה

בדרך אחרת,

כי הרבה שלוחים מודרכים למקום,

אבל בפועל קיבלנו את זה על ידי יציאת מצרים.

מצב החמץ היינו צריכים לקיים בכל מקרה, אם יש יציאת מצרים, אם אין יציאת מצרים.

זה רק ההתלבשות הגשמית לאירועים הרוחניים שהיו בשורש.

זה יכול להתגלגל בצורה אחרת, אבל את המצוות האלה היינו חייבים לקיים,

כי התורה קדמה לבריאה ולאירועים.

האירועים באו והשתלשלו בגלל התורה.

כדברים האלה כותב גם בספר בית הלוי.

אבל עיקר

יסודה של המצווה,

תמיד כל מה שתגיד,

תסתכל למעלה.

כשתגיד את זה, תסתכל למעלה, זה יסתדר לך.

אבל עיקר יסודה של המצווה,

עיקר יסודה של המצווה,

למה כך היא המצווה?

איננו בשביל מה שהיה במצרים,

אומר בעל בית הלוי, שהרי התורה קדמה לעולם,

וגם קודם העולם הייתה התורה,

והיה כתוב במצוות מצה,

וגם אברהם אבינו וכל האבות קיימו את התורה כולה עד שלא ניתנה.

ואם כן, בליל טו בניסן אכל אברהם מצה ומרור,

פה עוד לא היה לו יציאה עד מצרים,

אף על גב שאז היה קודם גלות מצרים.

אז על כורחנו,

המצוות האלה לא נצמחו מגאולת מצרים,

אלא ההפך,

גאולת מצרים צמחה מהמצוות האלה.

ובזכות המצוות פסח ומצה ומרור שיש בלילה הזה,

בזכות המצוות האלה נצמחה גאולתן ממצרים בלילה הזה.

עכשיו ימואר מה שכתוב בהמשך הפסוק.

מה כתוב בפסוק?

והגעת לבנך,

ושמרת את החוקה הזאת

למועדה מימים ימימה.

אף על גב שהמצוות האלה הן מצוות שכליות,

אכלנו בחיפזון, אז היינו צריכים מצה.

אז זו מצווה שכלית.

למה קוראים לזה חוקה?

חוקה זה בלי טעם, בלי הסבר, בלי היגיון.

חוקה.

חוקה חקקתי, גזירה גזרתי, ואין לך רשות לערערערערערערערערער.

אבל פה זה דברים עם טעם, עם שכל.

זה מצוות.

מצווה זה עם טעם.

למה קוראים לזה חוקה?

למה כתוב פה, ושמרת את החוקה הזאת,

היה צריך להגיד, ושמרת את המצוות והמשפטים האלה.

מה פתאום החוקה?

לאחר שחידש לנו שהטעם בא מן המצווה,

ולא המצווה באה מחמת הטעם,

אם כן המצווה בעצמה היא חוקה.

למה צריך שתהיה מצוות מצה בעולם?

למה צריך שתהיה מצוות מרור בעולם?

זה לא בגלל שהיה מרור במצרים, היה להם מר. לא, זה קדם למה שהיה במצרים.

במצרים זה היה בגלל שהיתה מצווה שצריך לאכול מרור.

אז אם כן חזרו המצוות האלה להיות חוקה.

אז אם כן המצווה בעצמה היא חוקה.

והטעם זה רק כעניין נתינת טבלין להבין את המצווה.

אנחנו מבינים מה מרור בגלל שמררו את אבותינו ממצרים,

אתה מבין?

זה בשביל זה, וזה בשביל זה.

זה רק נתינת טעם כמו טבלין.

אבל המצווה עצמה היא חוקה,

והיא קיימת לעולם ימים ימימה.

בלי הפסק.

תמיד היו המצוות האלה.

תמיד. מימים ימימה.

לא לדורותיכם, מכאן ולהבא.

מימים ימימה

החוקה הזאת.

גם כשיתחדש איזה זמן שלא יהיה שייך הטעמים הנודעים,

גם כן החוקה הזאת היא חוקה מימים ימימה.

עכשיו, כל אחד לפי דרגתו מוצא את הטעם שלו במצווה.

לכן, אתם שומעים הרבה טעמים למצוות, נכון? טעמי המצוות. יש ספר, טעמי המצוות.

ובאמת אין סוף לטעמי המצוות.

וכל הטעמים שנאמרו ושיאמרו, נכונים הם.

רק יש טעמים שהם על פשט,

יש עמוקים,

יש עמוקים יותר,

וגם הטעמים העמוקים ביותר אינם מבטאים את עומק טעמי המצוות.

סיבות המצוות הן לפני הבריאה.

לפני הבריאה.

ומה שקדם לבריאה זה למעלה מהשגתנו.

אנו רק חלק מן הבריאה.

אנחנו לא יכולים להבין

רק דברים שהם בתוך הבריאה,

אבל אנחנו לא יכולים להבין את התורה בצורה שלה שהיא קדמה לבריאה,

שהיא השורש והסיבה לכל העולם.

הבריאה כולה, עם כל מה שקרה,

קורה ויקרה בה.

זו השתלשלות מהשורשים הרוחניים האלו.

בעבור זה עשה לי ה'

יציאת מצרים הייתה כדי שנוכל לקיים את כל המצוות האלה.

זאת אומרת,

לא תחשוב שהתורה אמרה

שצריך

לקחת ארבעת מינים, אז בשביל זה תיקח

לולם ותיקח אתרוג ותיקח... לא, לא.

בגלל שהתורה אמרה שיש, פרי עץ אדר, כפות מרים וזה וזה, בשביל זה נברא אתרוג בעולם, בשביל זה נברא לולם בעולם.

התורה גרמה שיבראו הדברים האלה,

לא בגלל שהיה, אז התורה אמרה, אתה יודע מה? אז תיקח מזה.

כל מה שנברא בעולם זה לצורך התורה.

התורה קדמה והיא גרמה שיבראו.

כשמתקרבים עכשיו לחג הפסח,

אז מוטלים עלינו שני תפקידים.

האחד, לשוב

ולחיות בקרבנו את העניין של יציאת מצרים.

יש לדעת ולהבין שנוגעים כאן בשורשים של הבריאה,

שהכול זה תכלית של עם ישראל.

כל אחד לפי דרגתו יכול וצריך לטעום את טעמי המצוות. קחו לכם

עשר אגדות שונות,

תתחילו ללמוד

את הטעמים.

איזה טעם יהיה לכם

בחג החירות?

מחד גיסא להשתדל לחדור לתוך העניינים האלה ולהבינם עד כמה שידנו מגעה.

אבל עם זאת לדעת שהשורשים עצמם נעלים מאוד מאוד למעלה למעלה מהשגתנו.

אז זה דבר ראשון שצריכים לעשות.

אבל מצד שני צריך לשמור את המצוות, בגלל שה' ציווה. נכון. לא לדעת את הטעם שלהם. נכון, גם בלי לדעת, נכון.

אז מה כל העניין של הטעם?

אני צריך לחפור בטעם. באמת, אני לא יודע למה אתה צריך לקחת תפוח אדמה ולעשות פירה ולשים לו תבלין.

תאכל את תפוח אדמה ככה,

תאכל את הסלע ככה,

הכל תאכל ככה.

למה אתה שם תבלינים?

באמת למה?

שיהיה טעם.

מה אכפת לך שיהיה טעם? כן, אבל המצווה לא שלמה.

היא שלמה מאוד? אתה עושה בגלל המצווה?

זה גם נוח לי, אתה אומר,

אבל זה מתאים.

לא, לא, לא שיתאים, בלי שיתאים.

תעשה את המצווה בגלל שכתוב, מה אכפת לי? למה עושים אותה? לא מעניין אותי למה עושים אותה. השם ציווה, אני עושה, מה אכפת לי? למה עושים?

אחר כך, אם... אבל ברגע שאתה מחפש טעמים, אז זה כבר מצווה... לא, לא, אתה לא מחפש טעמים בשביל לקיים.

אה. לקיים, מקיימים.

עכשיו אתה רוצה לדעת טעם לזה,

שיסתבר לך באוזן, שיהיה לך נחמד, שתהיה לך איזו הבנה,

שישאלו אותך, אתה תדע מה לענות.

בשביל הטעם הזה, לא? עוד פעם,

אתה רוצה לדעת טעמים.

מותר,

מותר. כתוב כל אחד לפי שורשו, לפי מדרגתו,

מוצא טעם במצוות, ואין סוף טעמי המצוות,

וכל הטעמים שנאמרו ושיאמרו נכונים הם.

יש טעמים פשתיים, יש עמוקים, יש עמוקים, אין שום בעיה.

עם טעם, מה הבעיה?

עכשיו, דבר שני שאנחנו צריכים,

חוץ מללמוד את כל הדברים וכו' וכו',

דבר שני,

התפקיד השני שלנו זה לחזור ולקבל עול מלכות שמיים

כעבד שמקבל עול אדוניו.

בן שהוא מבין,

בן שאינו מבין.

כמו ביציאת מצרים,

שאז קיבלנו על עצמנו עול מלכות שמיים מבין ולא מבין.

ולא עוד,

אלא שישראל הגיעו למדרגה שאמרו נעשה,

ונשמע אחר כך.

אם יש טעמים או משהו, למה, מומי, אחר כך, קודם כול עושים.

השם אמר, עושים.

אז למדנו פה יסוד גדול שאין הרבה שירותיים אותו,

שבעצם

גם לא שמים לב

שבעצם התורה קדמה לכול.

במצוות מצה,

במצוות פסח,

במצוות מרור וכל אלה,

הם קדמו למציאות שהייתה בכלל,

וקיימו אותה כבר האבות הקדושים לפני כן.

ובגלל שיש את המצוות,

שסודן לא נודע לנו,

והן בבחינת חוקה,

השם גלגל בעולם אירועים כאלה שיתאימו,

שיהיה טעם למצוות.

כמובן שיש עוד הרבה סודות ועניינים שדיברנו, נגיד, בדרשה היום בבוקר, או אתמול, או זה,

אבל בסך הכללי,

זה צריך לדעת,

שהתורה בשורשה למעלה, שם התנהלו כל האירועים מתחילת הבריאה ועוד לפניה.

אבל מתחילת הבריאה, שהיה תוהו ובוהו, והיה צריך להבדיל בין אור לחושך וכל זה,

הכול השתלשל לפה, לפה, לפה.

ישראל זה הבחינה של טוב והאור.

המצרים היו, מבחינת החושך והרע,

הם היו מעורבבים גוי בקרב גוי.

היה צריך להוציא אותם, להפריד אותם משם ולהבדיל בין אלה לאלה,

ולכן המכות הפלו והבדילו בין אלה לאלה,

ולכן ניכר הכול בעולם,

ואז התקדש כמו בעולם וכולם הכירו את השם,

ושמעו והבינו ונמוגו ופחדו ורעשו וכל העולם הבין,

יש אלוקי ישראל,

יש אלוקים לישראל ששומר והם התכלית.

מי גרם לכל זה?

המצוות שקדמו לפני כן.

אז לכן כשאנחנו חוזרים לעבודת הקודש בספר הוא אומר

שיסוד התורה כולה זה יציאת מצרים.

אתם זוכרים שהתחלנו?

ככל שהבניין גדול יותר,

דרושים יסודות איתנים יותר.

ומה יסוד האיתן שעליו נמנה הבניין הגדול והנעדר, התורה, הקדושה ומצוותיה?

זה יציאת מצרים.

וזה עיקר ושורש

לקבלת מלכות שמים,

בחול העניין האלוהי עלינו,

כמו שבא כפול ומכופל בהרבה מהמצוות שנצטווינו בהן זכרון לנס ההוא,

כל זה הוא מדבר על למעלה, על יציאת מצרים העליונה.

אז מה שמקשה אחר כך במדרשו של רבי שמעון בר יוחאי, וכי מארץ מצרים היה להם מלך ולפני כן לא היה,

מה הרי כתוב אצל יעקב כך וכך,

איך אתה אומר דבר כזה?

הוא אומר, לא,

אבל בארץ מצרים נודע הדבר מה שלא נודע בבריאה,

נודע, אמרנו, כל פרטי האמונה וכל העיקרים, חידוש העולם, שהוא בעל היכולת, שליט בכול, שכר,

עונש, השגחה, נבואה,

כל זה זכינו ביציאת מצרים.

אבל זה התחיל למעלה,

בתוהו ובוהו, בהבדלה בין אור לחושך, בין טוב לרעה,

משם זה השתלשל,

עד שראינו את זה עיני עינק פיזית בחוש,

ואם כן,

שאלנו, אז איך יבואו המצוות האלה,

זכר ליציאת מצרים והפוך וכו',

ואז נרצנו והסברנו שהכול התחיל בעולמות העליונים,

השתלשל לפה,

ובאמת המאוחר הוא בעצם המוקדם,

והמוקדם הוא המאוחר,

ולכן צריך לדעת שהמצוות היו קיימות עוד לפני האירועים,

והאירועים באו בשביל להיות טעם בשביל המצוות שאנחנו עושים.

אז מה שאנחנו אומרים, זכר ליציאת מצרים,

הרי זה היה לפני יציאת מצרים,

אז מה זה זכר?

ליציאת מצרים העליונה וגם התחתונה.

הפלא ופלא.

רבי יחנן, אני אומר לזה שהוא אומר,

ראשון הדרוש ברוך הוא,

אז הכל ישראל, אני לא אומר, זאת אומרת, שנעמור אדרם עצם עשית גם את זה.