אין חכמה בלי מוסר

- - - לא מוגה! - - - 

אנחנו שלושים יום לפני פסח, מתחילים ללמוד על פסח.

בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים.

איך יוכל אדם לקיים הנחה זו?

שמכל דור ודור חייב,

חייב,

חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא,

הוא, הוא יצא ממצרים?

כן?

וזה חובה ממש.

כשאומרים חייב, זה חובה.

איך יוכל אדם לקיים הלכה זו שיהיה בעיניו כאילו הוא יצא ממצרים?

אם יש אדם גדול במדרגה

אז הוא יוכל לחשוב על זאת.

אבל איך נפסקה הלכה כזו לכולם?

הלא רבים יחכמו כל כך?

אפשר להגיד בזה הרבה פשטים.

אבל אפשר להגיד בזה כוונה פשוטה להפסיק.

תחליק.

בכל מימדות.

אנחנו לפני כן נאמר

עוד מאמר, לסמוך גאולה לגאולה.

יציאת מצרים זה גאולה, והייתה עוד גאולה עכשיו.

רפואי.

כתוב בלגלה יא גדולה שרת טבעת יותר ממ״ח נביאים וזן נביאות שנתנבאו לעני ישראל,

שכולם לא יחזירו למותג.

48 נביאים

גדולי הענקים

ושבע נביאות

לא הצליחו להחזיר את עם ישראל למותג.

רק הסרת הטבעת של אחשוורוש

החזירה אותם למותג.

גדולה הסרת טבעת

יותר מכל הנביאים הלוויות.

וזה אומר דורשני.

מהי כמשמע לך בזה?

אלא יש בזה חידוש גדול מאוד.

לומדים מזה כי החכם היותר גדול בחוכמה,

אנחנו מדברים על אחד שהיה בזמן הנביאים.

עם כל זה,

כל החוכמה וכל הנביאים לא עשו עליהם רושם בשכל בלבד.

כמו שנעשה הדבר בחוש

בימי מרדכי ואסתר.

ואם כן, כיוון שהכרת החוש היא חזקה כל כך, כשהם ראו שהגזירה היא ממשית,

וגזרו עליהם מיטה להשמיד, להרוג להבין את כל היהודים,

אין יותר, החוש מזדעזע.

זה לא ידיעה, תשמע, אם תעשה את זה כרת, אם תעשה את זה ככה או ככה.

זה עובר לבן אדם מצד לצד,

זה בגדר ידיעות.

אבל החוש הוא חזק.

אם כן, כיוון שהכרת החוש חזקה כל כך, צריך אדם

לקרב את השכר והעונש,

כל מה שאפשר לחוש.

מצייר איסורים כאילו באים עליהם ממש עכשיו, חס ושלום.

ולהתבונן יותר כמה קשה לסבול.

זאת אומרת, אם אדם קשה לו לצייר ציורים, קשה לו.

הוא לא ידע לצייר. הרי ההבדל בין אדם ירא שמיים לשאינו ירא שמיים זה בציורים שהוא יודע לצייר לעצמו.

אדם ירא שמיים, יש לו יראת הפחד עד העונש,

שזו המדרגה הנמוכה עד

יראת הרממות,

אבל יש לו בחוש את הפחד, הוא רואה לנגד עיניו

גיהנון דלוקה על כל העונשים.

הרשעים רואים רק גיהנון, רק גנייתם,

הם לא רואים בכלל גיהנון,

אין להם ציורים כאלה.

וגם אם רואים גיהנון,

זה כמו בשיקגו כזה.

אבל אדם צריך להבין, אם הוא לא יקרב את הציור למצב של חוש,

היצר עליי ינצח אותו לאורך כל הדרך, הוא לא יוכל, לא יוכל.

לכן אמרו לנו חכמים,

טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה. רוב האנשים אוהבים, יש שמחה ויש אבל,

רוצים ללכת לרקוד, לשמח, מה?

טוב ללכת, אומר שלמה המלך, טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה,

באשר החי ייתן אל ליבו.

החי

ייתן אל ליבו. כשאתה מגיע לדווק,

אתה מכיר את הבן-אדם,

שמרת על הבן-אדם, אם אתה לא מכיר,

אתה שומע מה הוא פעל, מה הוא עשה,

איך הוא היה, איך אתמול,

פתאום,

איך המשפחה מקבלת את זה, איך זה נראה, איך זה איפה ואיפה הקדשה.

ברגע שאתה מצעיר ואתה חושב שזה קרה לך,

מה היה קורה אם זה קרה לך?

ופתאום באמצע חייו נעלמת, לא הספיקו להגיד

תשמע, תתכונן, לנסיעה,

תכין צידה לדרך, בן אדם,

תאונת דרכים או מחלה או משהו,

צ'יק צ'אק, הכל הלך צ'יק צ'אק.

צריך לצייר בלבבו את עניין המיטה על עצמו ולא על גלוני.

כמו שאמרו החכמים, יזכיר לו יום המיטה.

מה זה יזכיר לו יום המיטה? קודם כל יזכיר לו,

לעצמו,

יזכיר לו,

לעצמו,

את יום המיטה, שזאת העצה שעליה אין שום העצה.

אז יזכיר לו,

ברגע שאדם נזכר, יזכיר לו יום המיטה.

יזכיר לו יום המיטה, לא יזכיר לו המיטה.

לא מספיק שאדם יזכיר בעצמו שמתים בסוף.

זה לא מועיל.

כולנו זוכרים שמתים.

אפשר כל אחד, מתים או לא מתים?

בהפך, כולם מתים.

יזכיר לו יום המיטה, זה יצייר איך הוא מת.

ברגע שהוא נופל,

מה קורה? יש לו צעקות שבר, מי, מה, איך לוקחים אותו.

את כל התהליך שהוא עובר המת, ועד התכלכים, ועד הלוויה, ועד שמכניסים, ועד שמכסים אותו בבלוקים,

ועד שהוא נשאר לבד בחושך.

וכשהם הולכים, ואז באים אותם מלאכים,

ומטפלים בו כמו שצריך,

ומתחיל עיבוד הקבר,

לפי הקשר שלו לעולם הזה,

כמה שהוא היה קשור יותר, יש כאלה שזה לוקח

מהר אם הם צדיקים,

ואם זה לא, זה לוקח כמה זמן, ואם לא, זה לוקח ימים אפילו.

זאת אומרת, אם אדם רק יצייר לו את יום המיטה שלו,

לפני שיהיה,

יכול להציל את עצמו.

ולכן יזכיר לו יום המיטה.

צריך להזכיר לעצמו ציור של יום המוות.

יצייר לעצמו כמה יסבול

מי שעובר על דת ה'. זה רק התחלה, כן?

ואחר כך זה המסע.

יש תיאור אצל החידה שהוא מביא שיש 32,000 פתחים

לפני שמגיעים ומכל אחד יש כלב.

אם אתה לא יודע לכוון את עצמך לאחד מ-32,000 הפתחים,

כל מקום שאתה רוצה להיכנס יוצא, רק אלם כזה, אבל לא משל העולם הזה, משהו מפחיד מפחיד.

ועל זה נאמר, אצילה מיד כלב יחידתי.

כשהנשמה מגיעה יחידתי, זו הנשמה שלי.

אצילה מיד כלב יחידתי.

רק מי שיודע לכוון את עצמו, ואיך הוא ידע, אם הוא צדיק,

אז מן השמיים עוזבים עשייתא בשמיא.

שהוא יודע, אם לא, הוא צריך,

חביבי, לעבור פחדים כאלה, איומים ודברים.

וזה רק עוד בכניסה, לעבור הלאה.

אז אם בן אדם לא מצייר לו את הדברים האלה,

אז זה לא נעים.

אתם רואים מה זה כשאתה רואה רוטוויילר ככה מולך בחושך,

לפני שאתה רמז הביתה, הוא חושף שיניים.

אתה יודע שהלחיצה שלו זה עציתו, צ'אק.

ככה משהו תפס,

נשבר, נחתך, נקרע.

איי איי, ושם זה כלבים מיוחדים שהתפקיד שלהם, אתה מבין,

להשחית את האדם.

אז לכן, אם אדם מסתכל בזה,

נראה כמה ייסורים הוא צריך לעבור,

וזה יועיל לו הרבה להיזהר מכל חלק. יש מסכת גיהנום, כדאי להצביק לקרוא אותה פעם,

פעמיים, שלוש, ארבע, חמש, עד שאלו את הציורים, לאט לאט, תכנסו לו הציורים,

שאלו את הסטייפלנד, זכר צדיק בן אדרחה,

איפה כדאי לרשום את הילדים כשהם קטנים,

לאיזה תלמוד תורה, איפה לשים אותם?

אז הוא אמר, איפה שהמלמד יודע לצייר את הגיהנן.

אם הוא יודע כבר מילדות להכניס לילדים את הגיהנן,

זהו.

זה יכול לשמור אותם מכל החיים. יש לו ציור.

בזה הוא לא מתעסק עם זה. נגמר?

אם אין לו ציור, לא יעבור שום דבר.

זה מה שאמרו, זיכרונם לברכה,

גדולה, הסרת טבעת.

דהיינו, לקרב את כל העונשים לחוש, לראות אותם בחוש.

זה גם כוונת רבי עקיבא, כל ימיי הייתי מצטער.

מה זה כל ימיי הייתי מצטער?

כל ימיי עברתי ארבע מידות בדין.

כל יום הוא צייר לעצמו כאילו הוא עובר בעצמו ארבע מידות בדין. לא אומר,

מצייר.

כמו שבן אדם אומר שהוא מקבל עצמו ארבע מידות בדין.

תאר לך שאתה באמצע עכשיו התפילה,

ובא מלאך, עושה לך ככה בגר,

תאר לך ציון בכבוד השמיים יתפעלו מאוד מהכוונה הנוראה שלך,

כמה אתה מוכן לקבל.

מידות בדין לכבוד השם,

בכבודך נורא לך, מדורה בחוץ,

שתוכל להיכנס לבפנים,

ותוכל לקיים את כוונתך הטהורה.

נו, ציון ימצא לגמור את התפילה,

או, שלא היה צריך לגמור את הלבים,

חכם לי להתחיל.

הלבים זה רק רמץ קטן,

שתיים עשרה רבות.

בקיצור,

לכן היה אומר כל ימיי הייתי מצטער,

הייתי ממש מצטער, מצטער,

כאילו אני חווה את זה בגובי.

אכן כשהגיע הרגע שסרקו את בשרו במזרקות ברזל,

הוא אמר, שמע ישראל, כאילו,

כאילו נמצא בנופש.

מה זה, איך אפשר, איך אפשר, צוות בן אדם גודל,

מתרומב לאכול אסבעול, וסורקים, תולשים לו את הבשר.

אחר כך עצרו אותו עתירות.

למה, מה להגיד, שמע ישראל, שם אחד בשבת הנפש.

איך?

בגלל שהוא עבר את זה כל כך הרבה, כל כך הרבה,

עשרות הרבה פעמים הוא עבר את זה.

כל יום הוא עבר את זה כבר.

הוא היה מצטער כבר, הוא מצטער כבר.

הוא רגיל כבר.

אחד שהוא פקיר,

ויושן על מיניים מסמרים, בשבילו זה פרדייז.

הוא כבר התרגל.

יש הודים שהולכים על גחלים לוחשות.

גחלים ממש, לוחשות אדם, אדם דומות.

הולכים עליהם ככה,

בלי שום בעיה.

איך זה?

כיוון שהוא חווה את זה כבר.

אז אדם צריך להביא את כל הדברים לחוש, חוש, חוש.

וכן כתוב, אם כסף תלווה

את העני עמך.

מה אומר השי?

את העני עמך. מה זה עני עמך?

הווה מסתכל בעצמך כאילו אתה עני.

מה זה מסתכל בעצמך כאילו אתה עני?

עומד במראה ואומר אני עני.

לא.

כוונתו מבוערת.

הכתוב נותן עצה לאדם.

אל תתעצל להלוות.

אל תתעצל להלוות לעני,

כי כתב האדם להתעצל בזה.

אומר הכתוב, תסתכל כאילו אתה העני שבא עכשיו לבקש את הכסף כשאין לך.

את העני שיהיה עמך, עמך, אתה בעצמך תהיה עני.

נו, עכשיו תגיד.

טוב לפניך שיתעצל המנווה? זה בסדר שאם אתה רואה והמנווה יגיד לך, אין לי. בדיוק נתתי סבתא שלי, ביקשה ממני.

אחותי לקחה לידי פטנטה.

אלא אם תסתכל בצורה כזאת, נותן מתעצל להלוות.

הרי שאנחנו רואים בפירוש

שהכתוב מצווה אותנו לקרב את הדבר אל החוש כאילו אתה עני,

ואז יהיה לך קל לתת עליו.

מעתה,

אם מדברי העולם שיש לאדם הרגש,

יש לאדם עדיין לקרב אל החוש כדי שיעשה עליו רושם להועיל,

בדברים שאין לאדם הרגש,

כמו עניין המיתה, כי האדם מרגיש שאתה חי, חי ובועט.

הוא לא מרגיש מיתה,

כי עדיין לא טעם טעם מיתה בחייו.

ובכל שכן,

מה שיקרה לו אחר המיתה,

השכר והעונש המופלג זה לנצח רבוי זי.

זה לנצח, זה לא כמו האנשים של פה אדם סבל שנה שנתיים ונפטר מסכן, כמה הוא סבל,

כמה הוא סבל, אתה יודע איזה צעקות הוא היה צועק, איזה כאבים היו, אי אפשר היה לשמוע אם הוא אמר שנה שנתיים הייתה צעקות והיה מסכן.

נטלו לו כל מיני ונטלו לו מורפים, לא עזר שום דבר,

אבל אדם נסכן.

מה זה שנתיים?

זה שניות.

כשמגיעים לחיי נצח, בן אדם יכול לתקע בגיהנום אלף, אלפיים שנה, שלושת אלפים.

יש כאלה גיהנום קלה, והם אינם קלים.

מדורת אשם.

אז אם בן אדם לא יציין את הדברים, מה יעזור לו?

כי לאדם אין שום הרגש מה זה בחיים.

אין עצה לאדם.

שעשה עליו הסחר והעונש רושם,

רק על ידי שיקרב את זה לחוש.

לצייר בלבו עמוק ציור אמיתי כמה קשים ומרים האיסורים.

זה לא רק האיסורים, זה הבושה,

בושה, זה פחד, פחדים, מה שיהיה בושה לאדם.

בושה, בושה, בושה, בושה.

ואין לך כל אדם

שלא סבל איסורים בחייו.

אני יכול לצייר בלבו מזה.

קח את הסבל שהיה לך,

אחי,

שאתה מושפע ממנו.

קח את הסבל של הילדים שלך, מה שהיה לך, שניווית אותם בכאבם.

קח את הסבל של אשתך בשעה שילדה ושמעת את הצעקות שלה מהמסדרון וכולנו.

קח איזה סבל שאתה לא היית רוצה שיהיה לך.

ותכניס אותו טוב-טוב שזה עבר בכמה, זה עבר בצעקות של חצי שעה, של שעה, של חמש שעות, של עשר שעות וכמה.

תאר לך את זה כל יום בלי הפסקה וזה רק סוג אחד.

זה סוג אחד של צער, יש אין-סוף סוגי צער.

עכשיו צייר לך את זה,

בשביל שזה אוכל לא עיר לך.

עם איסורים קטנים כאלה,

כנגד איסורי הנפש,

הם קשים ומרים כל כך,

שהרי איסורי נפש על אחת כמה וכמה.

מי יכול, מי יכול לשאת?

צער שיש לבן אדם אפילו לא בגוף.

נודע לו שנאבד לו עכשיו הדבר הכי חשוב לו.

לאחד זה כסף, לאחד זה הבן,

לאחד זה האבא,

לאחד זה,

הוא לא קיבל שום כאב בגוף, שום דבר לא נגע בו.

שום דבר לא נגע בו. אמרו לו שיסתלק ממנו משהו.

נעדר ממנו משהו, הלך לו. איזה אומללים עכשיו אותם הורים או אחים או אחיות שלהם מהטיסה שהייתה ממלזיה?

מאות אנשים נעדרים, לא יודעים אם הם התרסקו,

הם נחטפו,

זה פעולת טרור,

מה קורה? שמונה ימים כבר עברו, תשעה ימים אנחנו מגיעים והם כל הזמן במתח, קורים על פירורי מידע.

יש סיכוי שהוא חטף את המטוס, יש סיכוי שככה,

חלק אומרים לא, זה בטח יתרסק, חלק אומרים לא,

זה חטיפה, זה ככה, זה ככה, זה ככה.

אתם יודעים מה זה?

זאת אומרת, בן אדם לא יכול להתמודד מול יצרו הרע אם הוא לא יצייר ציורים של ייסורים,

אבל בחוש,

בחוש.

כשאומרים לנו אתה רוצה לאכול עכביש

אתה יודע לדבר, ישר אתה, מי אגיד? יש לך ציורי גועל,

אתה ישר מנעד.

אומרים לך אתה רוצה לאכול חזיר?

אהה, שבל האנטעות מפה, אל תדבר יותר ויותר.

מדברים כאלה מגעילים יש לנו קצת ציורים, אנחנו יודעים לך, אולי יש לו את העם עכביש אף פעם,

אבל יש לנו ציורי גועל.

בציור אצלנו,

גועל,

דם, אתה רוצה שתדם?

לא, חלחלה עוברת לבן אדם.

איך זה, טעמת פעמת?

לא, לא טעמתי. אז איך אתה יודע?

יש לי ציור מזה.

למה אני נגעל?

למה אני נגעל?

יש לי ציור מזה, איזה ציור יש לי כבר מילדות, מפה, משם?

יש לי איזה ציור,

שזה מספיק בשבילי שלא תשכנע אותי בעולם.

בעולם לא תשכנע אותי.

נו, יש לך ציור שלא לדבר לשון הרע?

אין לך דבר כזה, לכן אתה מדבר לשון הרע?

יש לך איזה ציור על מוקצה?

על איסור מוקצה בשבת? כמה זה מפחיד? כמה זה מלא? למה פתאום? תופס את הכליפות של הגרעיונים, משחק איתם ככה,

זה ככה, וככה, וככה. לא, לא, לא, תדבר בכלל.

הוא אומר לך, מוקצה. הוא אומר לך, סליחה, אתה מבין.

אין לו, אין לו שום ציור, הוא לא מזדעזע ולא שום דבר, כלום אין לו, אין לו ציור.

מי שלא עשה ציור זה לא משפיע עליו.

מה זה לא משפיע? הם יבוא יחזקאל הנביא וישעיה הנביא ויבוא יונה ויבוא כולם, יעמדו מולו חמישים וחמישה נביאים

ויגידו גיהנם, גיהנם, גיהנם.

כן, הוא עדיין יכול להחזיק את הקליפות ביד.

אה, כן, גיהנם, נכון, גיהנם. לאותו רבע, אולי, אולי.

אבל גדולה שרת הוועד, זה היה בחור שהם הבינו, חביבי,

יצאו איגרות, נשלחו בכל המדינות להשמיד, להרוג ולאבד את כל היהודים.

עכשיו הציור הוא עצמו,

הוא לא יצא רק לרחוב, כבר הפרסי תבס לו את הגרון ואמר לו,

ברגע שהגיע הרגע שאנחנו עולים אותך לשמוע, אני עולה אותך ככה,

ככה, ככה.

היה לו ציור בחוש.

היה לו ציור בחוש.

זהו, אי אפשר לחזור אחורה,

להגיד הכל טוב, זה בסדר,

בסדר בעזרת השם, הכל זה,

ישר, שק ואפר,

בטעניות שלושה ימים,

לילה ויום,

ובלי הפסקה, ובכי ובכי ושופרות,

זהו, הולכים למות,

הולכים למות. תינוקות לא אכלו, ילדים לא אכלו, בהמות לא אכלו, כן, שכולם יצעקו,

שהבהמות יצעקו, שכולם יצעקו. ילדים תינוקות, אין אוכל, אין. אין. זה רק מוות. אם לא נצליח לקרוא עכשיו את המסכים, השם ולחם שוחטים את כולם.

זה ציור גדולה, עשרה, טבעת,

יותר מכל הנביאים היומיות.

הם לא מציירים, וזה מה שהציל אותם.

אם הם אומרים, אה, עזר, זה בסדר.

לא, אתה לא יודע, זה עמד טיפש וטופש, ובורא עולם הרי לא יכולים את העולם.

הרי אנחנו נאמרנו למות, לא היה עולם, ולא יהיה כלום, וגם לא יאמן,

ולא משמעות.

עזר, לא, תשמוך על הקדוש ברוך הוא.

אין לנו להישען אלא עבדנו שבשמיים, הכול יהיה בסדר, נצום, לא נצום, זה אותו דבר, אל תדע. הקדוש ברוך הוא לא עשה שום דבר, יהיה בסדר.

אתה מסע רק שיש משהו?

זה רק כשזה מגיע אל הבן אדם.

אנשים אומרים להם, תשמע, מחר יש לך בדיקה,

ויש חשש, יש כתב בריאות.

אני לא יודע אם זו דלקת רעות או שזה גוש.

מחר יגידו לך את הבשורה.

שניהם לא טובים, זאת אומרת, יש אחד יותר גרוע מהשני, תלוי.

יש מחלה שיכולה להחזיק את הבן אדם שנה-שנתיים,

ויש דלקת רעות שיכולה לגמור אותו יותר מהר מהמחלה.

ויש הפוך.

אבל בכל מקרה זה לא טוב, נכון?

איך הוא הולך לבניקה?

איך הוא מחכה בחוץ עכשיו, אומרים לו, יוצא עכשיו,

מרקלוני נמצא?

כן, תיכנס אליי.

יאבה, ביי.

מה, מה, מה, מה?

לא, לא, אל תגיד לי את זה. לא, לא יכול להיות. בטח, זו טעות. לא יכול להיות, לא יכול להיות, לא יכול להיות, לא יכול להיות.

זהו, עכשיו הוא מבין

גזירת מוות.

השאלה תוך כמה זמן.

יאבה, ביי.

זהו.

כל הדמיונות פרחו, כל התוכניות,

נפלו.

עכשיו הוא צריך להתמודד

איך הוא מתכונן למוות.

למה צריך לחכות עד שדוקטור יקרא לך, או אחות תקרא לך?

למה אתה לא יכול להכין את עצמך בראש,

כדי שזה יהיה הכי מאוחד והכי טוב?

ותהיה מוכן.

ולא יתפסו אותך ברגע האחרון. למה אתה לא מכין את עצמך על זה?

זה המסלול, זה המסלול. מי שלא שומע על השם,

אז אחר כך הוא מתקרב אליו, נותן לו איתותים,

לא מבין, ואז הוא מביא לו את המחלה,

והוא אומר לו, חביבי.

זהו, אם לא הבנת, אז עכשיו תבין.

למה צריך לחכות?

לכן אמרו, יזכיר לו יום המיתה.

אז אמרנו, יאמר אדם לנפשו להינצל כצבי מיד.

צבי לא מתמהמה אם הוא לא ירוץ מהר, הרי יתפוס אותו.

יינצל כצבי מיד.

כעת אנחנו מבינים כמה נעימים הדברים של מעלה,

יזכיר לו יום המיתה.

לא לעצמו.

הרי זה ממש עצת הכתוב.

הווי מסתכל בעצמך כאילו אתה עני.

וזה רק עכמים זכרונו לבית עצתם,

יזכיר לו יום המיתה לעצמו.

אם כן, אי אפשר לאדם להבין היטב שום דבר שכלי רק אם הוא יקרב אותו אל החוש.

הנה עיקר מצוות חג הפסח,

בזכרון יציאת מצרים.

זה שהתברר לאדם שכר ועונש.

שהתברר לאדם שכר ועונש.

אתם שומעים?

עיקר מצוות חג הפסח ועיקר הזיכרון מיציאת מצרים.

זה שהתברר, יתברר, יהיה מבורר וברור לאדם שכר ועונש.

כמו שאמר הרמב״ם, זכרונו מרחב סופר של בו,

כי נתברר שיש לעולם מנהיג ומשגיח.

אם נתברר במצרים

שיש לעולם מנהיג ומשגיח.

וראינו שהעניש למצרים על זדון ליבם.

איך הם היו ברוב המדרגה, שולטים בעולם, כל העמים כפופים להם,

שרים למשמעתם.

ומה קרה?

על זדון ליבם הם נענשו עד שהעמיד אותם הקדוש ברוך הוא בים.

ותראו כמה האדם ערה לב.

מכה ועוד מכה ועוד מכה ועוד מכה ולא עוזר.

זה לא עוזר כמה אדם יכול להיות שעולה.

וגם היטיב הקדוש ברוך הוא לעמו ישראל.

למה?

בעבור ששבו אליו

ושמרו משמרתו וזעקו אליו,

נתן הקדוש ברוך הוא לעם ישראל 86 שנים רצופות של קושי,

של עינוי,

עד שזעקו אליו כבר את הזעקות. אתם שומעים אפשר להתרגל גם.

אפשר להתרגל.

אדם הולך לעבודה יום אחר יום, מתרגל.

עבד עבדים,

רגיל כבר, אבל הוא רואה בזה כיף.

למה אתה הולך לעבודה?

עם חיוך, על הבוקר,

הולך לעבודה.

אפשר להתרגל.

86 שנה לקח להם,

עד שהם התעוררו וזעקו בשבות השם.

והנה, דבר שהיה לפני כמה שנים,

שעשה עליו רושם ההתפעלות הזאת, זה לא כל כך קל.

על כן באו חכמים, ייעצו לנו גם כן לקרע ולחוש,

לצייר ציור אמיתי.

אם הוא היה עבד

והיו מוציאים אותו משם,

מה היה חושב אז?

הרי היה מתבונן על גדולת האדון המוציאו,

והיה מוסר את עצמו בכל אשר לא לאדון עולם.

קודם הוא חשב שמספיק שהוא מסתדר עם עצמו, הוא בא בסוף היום, יש לו את הפינה שלו, מניח את הלוא שלו,

בזה הוא הולך לישון, מחר יש שם עבודה, מה לעשות?

אחר כך הולך לישון, יש לו את הפינה שלו, כבר הוא סידר לעצמו שככה, הוא בכלל לא יודע מה זה חופש.

הנה זה השבוע עכשיו השני של הכולל,

של איגוד העובדים.

עובדים, שבוע כן, שבוע לא.

יהודים יקרים.

רואים את ההבדל בין העבודה לבין החופש,

בין העבדות לבין החופש.

אז אם העבודה שאנשים יוצאים אליה עם חיוך ומקבלים בסוף כאילו כסף,

אנשים באים לחופש ללמוד ולהחתים ולהשכיל ומאושרים,

אז זה הפרש קטן כמו שאומרת,

ללא עבדות מצרים,

עם נדהיסות ולבקות ושוקרים לך את העצמות

ומענים אותך בכל מיני עינויים והשפלות.

ואחרי 86 שנה של עינוי כזה, סר הכל 210 שנה,

אתה יוצא לחופש.

איזה חופש?

הולך לקבל את התורה עם דרייג מצוות, זה החופש.

והם מודים לה' ממללים ומשבחים וכולי. אתה שאתה יכול לעשות את זה כל יום,

כל יום יותר,

שבוע-שבוע, זה הכול.

ורואים בחוש פה כבר את ההבדל.

כבר.

אז זאת אומרת,

אם נצייר שהיינו עבדים עכשיו באמת,

באמת,

הרי זה הכול תלוי בציות.

והיינו חושבים עכשיו שמוציאים מושלם, לא רק מוציאים,

אלא שגם מטבעים את המצרים המענים והמשעבדים, ולא עוד, אלא שהיום פולט את המסרי שהיה בעל הבית שלי מיד הרגל שלי, שאני אדרוך לו על הצבא

לפני שהוא מת.

ואני אחייך לו בפנים על מה שהוא עשה לי.

כמו שכתוב, שבשושה נהרגו 500 ואת עשרת בני המן, ואחר כך הם ביקשו עוד יום והרגו עוד 300.

בשביל מה צריך לתאר לנו כמה הרגו? מי אלה גם אלה שהם הרגו?

מי אלה שזכו למות? 500 ועוד 300,

חוץ מ-75,000?

מי אלה?

אלה שחנקו, הפרסים שחנקו את היהודים,

איך שהם יצאו אחרי האיגרות הראשונות ואומרו לו,

אני למחר שתהיה אפשרות, אני חונק אותך.

אלה הרגו אותם היהודים.

ישר חיכו להם,

נתנאות, חיפשו את הפרסי, החנקן.

הורידו לו את הראש.

אז צריך לצייר, רבותיי, אם היינו עבדים עכשיו, יוצאים אצל פרעה.

אדם היה מתבונן אז בגדולת האדון המוציאו והיה מוסר את עצמו בכל אשר לא לאדון עולם.

על ידי ציור כזה,

תעשה ותעשה זכירת יציאת מצרים רושם חזק עלינו

ונמצא כי אין כוונתם לחייב אותנו כאילו הוא יצא,

כי זה אי אפשר.

רק לגדולי החכמים הם יכולים לצייר ממש,

ממש,

שהוא יוצא ממצרים.

רק חכמים גדולים.

מי שיכול לצייר דבר כזה,

הוא צריך להיות חכם גדול מאוד שיכול לצייר את זה.

אבל באו לחייב את האדם לקרב את הנס של יציאת מצרים לחוש,

אה לחוש, לצייר כאילו למעשה קרה לו בפועל.

וכעניין ארצת הכתוב, את העני עמך.

על ידי זה יתפעל מהנס

ויראה כי יש לעולם אדון ומנהיג

שאותו צריך לעברו ואותו צריך לעבוד,

ואז יהיה לו טוב סלע, תמיד, לעולם ואחר.

לא יאכל עליו יצר הרע.

הוא יראה את החילוק בין הרע לבין הטוב וחוש.

אומר המחבר,

מאז שזכיתי ליהנות מאור גדול,

אור העולם,

אדוננו, מורנו ורבנו זוהר המלאכה,

ונכנסתי מעד לחוכמת המוסר,

ראיתי כי רק זאת החוכמה,

חוכמת המוסר,

היא התורה המונחת לקרן זווית.

מה שאנחנו לומדים כרגע זה מוסר,

אבל התורה הזאת היא מונחת בקרן זווית.

אנשים אוהבים ללמוד פלפול, מרח,

דרשים, דברים, פורשה, מוסר אנשים לא אוהבים ללמוד.

למה זה מייסר אותם? זה מגלה להם את חסרונותיהם.

זה מעמיד אותם באור הנכון,

שהם בעצם באפלה ובחשיכה בלי ידיעת התורה בכלל.

אז לכן זה נמצא בקרן זווית.

והתורה הזאת, תורת המוסר,

היא תלמד לאדם דעת ללחום את מלחמת התורה,

דהיינו מלחמת הטבע.

הפראות שבה אדם נולד.

עייר פרא אדם יבלד.

עייר פרא, ככה נולד האדם, כמו בעל חי פרא.

וצריך שאדם יבלד מתוך העייר פרא הזה.

אתה צריך להפוך את עצמך לאדם יבלד.

לרוב המדרגה.

אבל לא אומרים שפשרים עייר פרא.

יש כאלה נראים מנומסים. עד שיוצא לו העייר.

עד שיוצא לו העייר.

ועל זה אתם שומעים כל יום רציחות,

נמצאה גופה, נמצאה גופה,

נמצאו גופות, נמצאה גופה.

כל הזמן מוצאים גופות.

מאיפה זה? מהעייר פרא האדם לא נולד עדיין.

עוד לא נולד האדם למשל העיר פרא.

אז צריך להילחם

בטבע, מלחמה גדולה לכבוש כוח עז ועצום כטבע ולכבוש אותו תחת ממשלת השכל.

מי יכול?

מי זה הענק?

מי זה בעל השכל שיכול לכבוש את כל כוחות הטבע ולא להתפתות על זה? תלמיד זה חכם מוזריות.

כששום דבר בעולם לא יפתה אותו,

הוא עם שכלו ידע לנתב את עצמו

לאן שצריך, בלי להימשך אחרי שום כוח שבעולם.

זה צריך להיות חכם גדול,

וחכם גדול מי ששולט בשכלו על כוחות הטבע,

לא רק של עצמו,

על כל מה שהוא רואה בעיניים כל העולם,

הוא לא אומר, גם זה אני רוצה, גם זה אני רוצה.

בלי שהוא יודע לנטרל הכול ולהגיד,

אני עשיר גדול כי אני מסתפק במה שהשם נותן לי,

כי אם זה לא הגיע אליי,

אני לא צריך לטרוח, הכול בסדר,

איזה עשיר שמח בחליפו.

מה שהשם נתן לי,

זה חלקי מכל עמלי,

זה הכול אני לא צריך לטרוח שום דבר. כמה אין שאנשים כאלה נוסעים?

יש אנשים נוסעים עד הדרום בשביל לשתות

משקאות חריבים, מבורים.

עד הדרום נוסעים.

למה?

הילולה דבי אבא.

ביחד עם כל המשפחה, אתה מבין? שתייה חדה, תן לו נס.

אפשר לשתות סוף סוף, אתה מבין שמה.

גם אם אתה נופל, אז אתה נופל במשפחה,

כמו שאומרים, אתה מבין, ירימו אותך וכן לא תהיה זרום ברחובות.

אחרי זה קמים מהאצל המעצל.

ובכן, מלחמה גדולה לכבוש

כוח עז ועצום כטבע, תחת ממשלת השכל,

אשר העוזרים הם מועטים

והולך ודל,

והטבע הולך וגדול,

מלבד הגבורה הנצרכת לכבוש את הטבע.

יותר מזה צריך להכיר את דרכי העורמה של יצר הרע. מה עם דרכי העורמה של היצר הרע?

היצר מערים על האדם בכל מיני עורמה. אתה שואל אותו, למה אתה באת?

ושאל אותו, מה אני אעשה?

מה אני אעשה?

נפלתי מייד מצרים, מה אני אעשה?

וזה לא ככה, זה כל שנה, זה לא,

אתה לא יכול לשבור תמיד מסורת עתיקת יומי.

איך אתה יכול לשבור, מה אתה יודע, זה קח למשפחה,

אם היא קצת לא עבודה,

רק אנחנו נהיה שיכולים בתלון.

וככה הוא לוכד אותו על פי הכרתו.

טבע של כל אחד ואחד, הוא תופס אותו לפי דרכו.

על זה נאמר, באורח זו אהלך

טמנו פח לי.

עצר הרע לכל אחד טומן את הפח שלו, לכל אחד יש פח משלו.

יש פח בתל אביב, יש פח בשדרות,

יש פח בדימונה, יש פח, ולא, יש פח ברמלה,

יש פחים.

בכל מקום יש פחים.

באורח זו אלך,

טמנו פח לי.

אם אני בוחר את האורח ואני מחליט איך ללכת,

שם ידמנו לי את הפח, אם אני הולך לפי השם,

מה שהוא אומר, לא יכולים להפיל אותי.

זאת אומרת,

ההכרח הוא הכרח לדעת את עורמת יצר הרע על פי נוחות הנפש.

זה נקרא חוכמת המוסר.

בזוהר כתוב,

והביא את זה הכוזרים.

...למלפא פירקא דחוכמתא,

אבו קדמא למלף פירקא דשטותא.

כשהיו רוצים ללמוד פרק בחוכמה,

קודם כל היו מקדימים ללמוד פרק של שטות.

בכדי למין דע מזה פירקא דחוכמתא.

מהפרק של שטות היו לומדים את הפרק של החוכמה.

מעריך מזור הקדוש בזה,

בפרשת תזריעה.

ועל מה דיברו שם?

על חוכמת המוסר.

דיברו שם על חוכמת המוסר בכלל.

דיברו שם על חוכמת המוסר בכלל.

דרכי היראה

הן פירקא דחוכמתא.

דרכי היראה.

דרכי הטבע והפרעות שלו זה פירקא דשטותא.

מתהלוכות העולם הזה וטבעם אתה לומד את דרכי החוכמה.

קודם כל פירקא דשטותא לראות את השטויות שאנשים חיים,

ואיך הם חיים,

ואיך הם מבסיסים את הזמן,

ואיך הם עבדים,

ומבסוט עם העבדות,

וקוראים לזה חיים,

והולכים כאילו לבלות, לבלות, זאת אומרת שהם בלים,

והם בלויים,

והם מאבדים את חייהם, הולך לבלות,

כן, הולך לבידור.

הערב יש לנו ערב בידור.

מה זה בידור?

בערבית בידור זה פיזור.

עם אלבדרן.

לבדר,

לפזר,

פיזור הנפש.

מה זה?

הנפש שלו מתפצלת לניצוצות כמו לבים.

הוא ככה מאיר ככה.

מבסוט.

מבודר, מבודר, מפוזר.

אז קודם כל לומדים פירקא דשטוטא,

ואחר כך פירקא דחוכמתא.

רוב העולם הם מוזרים מהחוכמה לזו.

לא יודעים את חוכמת התורה, חוכמת המוסר. לא יודעים.

ואנוכי אומר למחבר, מאז זיכרתי המעט

אהיה כדמות אפוטרופוס למוסר להרחיבה.

אני לקחתי על עצמי לא רק מה שאני לומד, אלא אני גם מרחיב אותה.

כי ידעתי כחוכמה בלי מוסר,

כמאכל טפל בלי מלח.

שמעת?

ללמוד תורה בלי מוסר,

כמו לאכול מאכל טפל בלי מלח.

ומצאתי לזה תתא דמסייע לי,

הגאון יעבץ,

זיכרונו לברכה, ועתיק מעט בדבריו זה לשונו.

אמר החכם,

אין לך דבר שמחדד השכל כמוסר והחוכמה.

כי המוסר שומר השכל מטעות המדומה.

כי המוסר שומר השכל מטעות המדומה.

ואמר, עודה בני כי לא תשלם לאדם החוכמה אם אין לו מוסר.

ואף שלומר מלך אדם השלום סמך מוסר לחוכמה ואמר לדעת חוכמה ומוסר.

מפני שאין חוכמה בלי מוסר.

זה לא נקרא חוכמה.

עד כאן לשונו הקדוש.

אתם יודעים עד כמה זה?

כן. יש אחד שלומד חוכמה.

מה החוכמה שהוא לומד?

הוא לומד שיש איסורים,

לדוגמה בנושא כשרות,

צריך לדעת את הדינים, ההלכות,

ולשמור על דיני הכשרות וכו' וכו'.

והוא לומד שיש החטאת הרבים, שחס ושלום זה דבר חמור, לא יעלה על דעת שאדם דתי, אדם חרדי,

יחטיא את הרבים חס ושלום.

את כל זה הוא למד בחוכמה, והוא יודע את כל החוכמה.

ואז אומרים לו, תשמע, יש כשרות מפוקפקת ופה ושם.

אז הוא אומר, לא, ודאי, לא ייתכן כזה דבר, אבל ודאי, יכול להיות שהם שגגו,

יכול להיות שיהיה שגגה, יכול להיות.

אז אתה אומר לו, לא, יש אנשים שעושים בידיעה ומכשינים את האנשים כדי להרוויח כסף.

אז קשה לו לעכל כזה דבר, כי הוא חכם, הוא למד חוכמה, אבל מוסר הוא לא למד.

לכן קשה לו להאמין שאנשים יכולים להיות כאלה רעים דתיים עם זקן.

לא יכול להיות. איך יכול להיות?

לכן הוא דוחה את דבריך ברחמנות מתוך חנונה שאתה שוגה, לא מתכוון, אבל אתה אומר לו, אני בדקתי וראיתי שראש כשרות מסויאן היה עבריין ופושע,

והיה מחטיא רבים, מכין מלא טרפות.

לא, אז יכול להיות ככה,

לא נעים להגיד את זוכר.

אבל הוא לא מאמין בתוך ליבו, לא יכול להיות, מה פתאום, לא יכול להיות. זאת אומרת, יכול להיות שאני משקר,

ולא יכול להיות שההוא מחטיא רבים. זה כן יכול להיות. איך זה יכול להיות?

הרי החוכמה צריכה להגיד שגם אני לא יכול להטיל דופי בבן אדם אם הוא בסדר, הוא בן אדם טוב, למה שאני אטיל דופי אותו?

לפי אותה חוכמה צריך להגיד שגם זה לא ייתכן.

הוא לא מתבלבל עודיין, עודיין.

אולי עוד היין מאתמול נשאר לו,

אבל צריך לראות אם הוא שתה בכלל יין, אולי הוא לא שתה יין בכלל, איך אתה משיג מסקנה?

כי אומר, לא יכול להיות שבן אדם יגיד בחוסר אחריות דברים כאלה או משהו כזה, וכו' וכו'.

וככה מתפלפל לו בחוכמה, כאילו יושב עטף גמרה, ועומד צמרות, וכו' וכו' וכו'.

כאילו לא למד מושג.

אם הוא היה לומד מושג, הוא היה יודע שזה האדם.

זה שהאדם לא מחטיא ערבים,

זה בעל מדראי יש היום כדוגמתה. למה חכמים לא נתנו אישור לבעל את ליז

שהוא יהיה אחראי?

כי הוא יתיר את הבעיות שלו. מה, אתה עושד אותו עם זקן כזה גדול?

הוא יכול להיות תלמיד חכם ואתה לא סומך עליו?

ומה, לא למדת על הארון? צם את הארון?

שאתה מזהיר את הארון?

מה, הארון חשוד על חסרון כיס?

הארון יהיה חשוד על חסרון כיס שצריך לזרז אותו, צם את הארון,

כי הוא צריך להביא עשירית האיבה מכספו.

אתה צריך לזרז משה לבן ואתה עושה את זה ותורא על צוות הארון?

אתה יכול להגיד דבר כזה על אחיך שאתה מכירו והקדוש ברוך הוא את הרב,

שליבו שמח ממנהימותך?

איך אפשר להגיד איזה דבר?

מה זה, זה מוסה.

איך אתה בא להגיד מוסר?

תורה זה מוסר?

מוסר זה בספרי מוסר.

תורה עוברת מוסר? תורה עוברת דינים.

אבל מי שלא למד תורה כראוי,

הוא חושב שתורה זה רק מה שכתוב בדינים.

ושלמה בן אחד מאיתנו, בדינים,

הוא אמר חוכמה ומוסר.

ויעבץ אומר,

אין חוכמה בלי מוסר.

כל החוכמה שלך זה כמו באוניברסיטה.

יש לך ידיעות.

רק ידיעות יש לנו.

אבל זה לא תורה.

תורה זה את העני עימה.

אם אתה לא מצייר לעצמך שאתה עני,

עדיין לא הגעת להבנת התורה מה היא בקשה ממך.

אתה לא יכול להבין אותה.

כי יבוא מישהו ללבות ממך ואתה לא תלבל אותו, תעבור על התורה.

למה?

כי אין לך מוסר.

לא ציירת לעצמך שאתה עני.

אם היית ככה, היית עושה מה שאתה מצווה. אם לא,

אתה תתחמק בטענת ככה וככה.

מוסר. בלי מושג,

אין תורה.

והנה, הראה לי רב גדול אחד.

על הפסוק הזה,

במדרש משלה,

כתוב ככה.

כל מי שיש בו חוכמה,

לומד מוסר.

כל מי שאין בו חוכמה,

אינו יכול ללמוד מוסר.

שמעתם?

אינו יכול!

מה אומר לך זה ביטלדירה?

מה אני אשב? אני אלמד מוסר? מה אנחנו אומרים? צריך ללמוד!

צריך ללמוד!

מה זה, בתלן? אני אשב קורא מוסר כל הזמן. מה אתה קורא מוסר?

תתחיל ללמוד בשר, בשר.

כמה בשר?

כן, אבל בשר הזה טפל.

אין בו מלח.

אין בו קו של חומטין.

אם לא שמת קו של חומטין,

חבל שעלית את כל התבואה לפעלה.

הכל ירקב, הכל רקבות, לא של שום דבר.

קו של חומטין יש, שמת?

אם לא שמת,

חבל שעלית את כל התבואה לעלידה.

כי הרי

מי שאינו לומד מוסר,

אוטו שהוא אינו חכם.

למה?

כי אינו יכול ללמוד מוסר.

או מי שהוא חכם בהכרח לומד מוסר.

כי בלי מוסר אינו חכם.

ולכן אמר המדרש ברשע.

אז נחזור לדוגמה של העם

שעברנו קודם.

שבן אדם, לפי הלימוד שלו, לא יתוכן,

לא יתוכן שבן אדם יעזור.

תל אביב בפרט שהוא ראש קשרות.

איך יכול להיות שהוא ייקח עצמו אחריות כזו?

אז כבר היינו לפחות בארצות הברית, כן? זה מה שנודע לנו גם פה.

אבל בארצות הברית היה מי שהיה ירא שמיים מרבים

ומפורסם לכל

בכל גאוני וצדיקי הדור,

כולל כל האדמו'רים הקדושים.

כולם אכלו נביילס וטרייפס במשך עשרות שנים מתחת ידו.

הוא היה פשוט מוכר נבלות וטרפות שקנה מן הגויים.

איך זה יכול להיות?

איך זה יכול להיות?

נו, בדקו אותו כל כמה שנים, נו, בדקו אותו לפי מה שכתוב בגמורת,

שיש לו חסקס קשריץ,

יש לו ככה ויש לו ככה, ושלום על ישראל.

אבל אם לומדים מושג,

הרי ברגע שאדם מקבל יותר ממון, ויותר ממון, ויותר ממון, ויותר ממון, יהיה משוגע.

אז יותר ממון זה דרגה ושגעון.

כשהוא כבר שולט על העולם, הוא ידבר עזות, הוא ידבר ככה,

הוא לא רואה בעיניים לבן, מי אתה בכלל? אם הוא נותן אדמו'רים,

הוא נותן לפה, הוא נותן לשם,

הוא כבר לא מדבר עם הקטנים, הוא כבר נגמר הסיפור.

הוא כבר לא בא לעסק, הוא עוסק כבר בטלפון,

הוא אומר לסיני,

תשלח לי בבקשה בשר הדמית מניסול,

לא משעיטה, כן? מניסול.

תשלח עיקה, תביא את זה ככה, מסודר, והכל בדמים, זול, ומוכר.

לא עברו מספר שנים,

זה היה במונסי.

לא עברו מספר שנים,

בבילוסקלס, עוד אחד כזה שהאכיל את כולם לבלות וטרפות.

ברור שם זה בסר הכי כשר. הכי כשר שם, ברור, כי שם הם האנשים הכי כשרים,

רק מומן מדבר אליהם, רק מומן.

בחיי לא אכלתי שם בחוץ לארץ, בחיי,

בחיי לא אכלתי שם, בחיי לא אכלתי שם בשר.

גם שועד לידי מישהו לא אוכל, עשיתי לעצמי גדר, לא אוכל, רק דגים.

לא אוכל, מה קרה, לא בטילום,

רק דגים.

היום קיבלתי ידיעה,

שאני לא רוצה לפרסם אותה עדיין, כי אני לא יודע אם המקור שלה הוא נאמן או לא, לפי הנראה זה כן,

אבל אני לא רוצה להגיד את המרבים, לא להכניס את העולם, כמו שאומרים,

מתח.

אבל אני מקווה שבימים הקרובים יתבררו הדברים יותר.

אבל אמרתי לאכול לנדה, ואני יודע מה אני מדבר.

מי שרוצה לסמוך על מה שאני אומר, אחרי בדיקות שאני עשיתי

בתחום בפרק זמן מסוים, יסמוך. מי שלא רוצה, שיאכל אותה לבריאות.

אבל בכל אופן, שתגעו לכם,

הנקודה היא פשוטה,

בלי מוסר, אדם לא יעלה על הדעת שלו מי נמצא בשכנותו, מי חבריו, מי, הוא לא יכול לעלות בדמיון.

הרי כל פעם באוניברסיטים אומרים, שואו, מה אתה אומר, הוא לא, אני לא מאמין. אז מה? אז מי נשאר?

אז מה? אז איך? אז מה?

מה אתה מתפעל?

אם היית קורא מוסר היית מתפלא,

איך יכול להיות שיש דתי בכלל?

מה אתה מתפלא?

רופא, טוב אמר לחכם,

אמר לו אנשים,

אומרים, יו, ראית?

יש לו את המחלה, וזה, ופה ושם.

רק כשבא איזה מחלה, הוא אומר, יו, שמעת?

קיבל את המחלה.

הוא אומר, צריך אדם להגיד, יו, שמעת?

הוא עוד יום בריא.

הוא עוד יום בריא.

לא יכול להיות,

בניון עם מערכות עובדות,

בהתאמה, כמו שצריך, בלי תקלה.

יום בריא. היה עוד יום שהוא היה בריא.

ואנחנו נותנים הפוך.

למצוא אדם דתי?

אווווווווווווווו ששומר על עוקי הדת?

אווווווווווווווווווווווווווווו

יש לי קלטת, אל לקדתיים, תשמעו אותך.

הרי כי מי שאינו לומד מוסר, אות הוא כי אינו חכם.

לכן הוא לא יכול ללמוד מוסר.

ומי שהוא חכם, בהכרח לומד מוסר.

כי בלי מוסר אינו חכם. כך אומר המדרש במשנה על הפסוק הזה.

ולכן אמר המדרש ברשע,

כל מי שיש בו חוכמה ודאי לומד מוסר.

כמו שכתב הגאון יעבץ,

זיכרונו לברכה.

כי לא תשלם החוכמה בלי מוסר.

ומסיפא דקרא מבואר, כי ללימוד המוסר צריך להיות חכם.

וזה ברור למבין.

אז לכן אבויסאי,

אל

תחלמו חלומות ותראו את הדברים כאילו בפשטות.

כשאתם אומרים לא היא תוכן,

זה בגלל שאתה לא יכול לעכל ולהודות שאפשר שאתה נכשלת.

כי אתה חכם הרי, איך זה יכול להיות?

מה, יכול להיות שאתה אכלת דבר אסור?

איך אפשר להטיל דופי באנשים או לחשוד אותם? איך אפשר?

אז יש על זה מעשה נפלא.

שפעם חכם אחד הגיע לעיר

ורץ אליו מקומי,

רץ אליו עם עוף. ראה אותו תלמיד חכם, אמר לו, כבוד הרב, כבוד הרב,

יש לי שאי לה בעוף, יש לי שאי לה בעוף.

אתה יכול, הפשט לי את הקושייה שיש לי.

אז הוא אמר לו, לפני שאני אטפל לך בעוף ואני אגיד לך מה דינו,

אני אורח זר פה, אני נקלעתי מפה ואני כרגע

ממש בלי מעות.

האם תוכל להלוות לי 200 שקלים ואני אחזיר לך אותם תוך מספר ימים?

אז הוא אומר לו, אתה לא מתבייש?

אני לא מכיר אותך, אתה מבקש ממני 200 שקלים? מאיפה אני יודע, מאיפה אתה, לאן אתה עולה, איפה אני אחפש אותך?

200 שקלים ככה, אתה אומר לי ישר.

אומר לו, אתה לא סומך עליי בכסף,

אבל על הכשרות של העוף אתה כן סומך עליי.

זה הפרצוף שלנו, ככה אנחנו נראים.

רבי חנין יום אחד. זה כבר, ברור.

בסוף ועוד זמן חוזר.

שקע אמר לו, לא ימתין את הנהוג יהודי.