הגנרל גוברנטור, מושל העיר סלוצק, שאל את רב העיר הגאון רבי יוסף פיימר, זצ"ל: "מהו שאתם היהודים מתפארים, 'אתה בחרתנו מכל העמים'? במה שונים אתם ומעולים מן הגוים?"

תמה הרב לתמיהה: "במה? בכל דבר! אתם אוכלים שקצים ורמשים, חלב ודם, ואנחנו נזהרים בכשרות. ובודקים אף מתולעים. אתם פרוצים בעריות, ואנו כה גדורים. פיכם משוחרר, ועלינו לברור כל מילה. מה איפה השאלה?"

-"אמת", הסכים המושל. "אבל כל זה בשוליים. עיקר יומנו בעמל הפרנסה ובזה הגוים והיהודים שווים. וייתכן שבתאות הממון היהודים עוד גוברים". כעלילות הגוים. "

-ראשית", ענהו הרב, "גם בכך גדורים היהודים, בכל דיני המשא ומתן. חלק שלם בשולחן ערוך מוקדש לכך. ושנית, הלא תראה ככל שהפרנסה דוחקת ותופסת מקום כה מרכזי, הנה באה השבת ובאה המנוחה. הדעת מוסחת כליל, ומצוה שלא יחשוב בעסקיו כלל, ויהיה בעיניו כאילו כל מלאכתו עשויה. שולחן ערוך, אורח חיים, שו'ט.

אז מצוה שלא יחשוב בעסקיו כלל ויהיה בעיניו כאילו כל מלאכתו עשויה. ופסוק הוא בעשרת הדברות: "ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך", שתבוא שבת יהיו בעינך כאילו כל מלאכתך עשויה. שלא תהרהר אחר מלאכה. דברי רש"י מהמכילתא.

 אז המצוה בעשרת הדברות "ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך". איך אפשר לעשות כל מלאכתך? וכי אדם בשישה ימים גומר את כל המלאכה וביום ראשון הבא כבר אין לו מה לעשות? מה זה? מה עשית כל מלאכתך? מביא רש"י מהמכילתא: שתבוא שבת  יהיו בעיניך כאילו כל מלאכתך עשויה שלא תהרהר אחר המלאכה.

-"האם אתם גם כן יכולים לעשות ככה? אתם הגוים, אתם יכולים?".

המושל הודה: "זה אין ביכולתו! אילו נצטווינו אנו על השבת, לא היו מסוגלים להתנתק מהעיתונים, מהשבועונים, מתמידים במוספים בכל ענייני החולי. צודקים היהודים שאומרים 'אתה בחרתנו מכל העמים'".

יודעים דברי הצדיק רבי דוד מלעלוב, זצ"ל: שבכל יהודי יש איזה חלק של גוי. ולעניינו הכוונה גם לכך שאין בנו יכולת להתנתק לגמרי מהבלי העולם בשעה שאנו עומדים לעבודת הבורא. שהרי לא רק בשבת נצטווינו שלא לחשוב בעסקיו כלל. גם לעניין התפילה, הלכה פסוקה: "יסיר כל המחשבות הטורדות אותו עד שתשאר מחשבתו וכוונתו זכה בתפילתו". אז הדין דומה כמו בשבת. "יסיר כל המחשבות הטורדות אותו עד שתשאר מחשבתו וכוונתו זכה בתפילתו". זה החלק של הגוי שיש בכל אחד.. שהוא לא יכול, לא יכול לגמרי להתנתק מכל ה..

נו, נספר מעש ביהודי שחכר פונדק מן הפריץ. היה הפריץ קונה אצלו מצרכי משתאותיו. יינות שרף וחביות שכר, גבינות ומלחים, וזוקף על חשבון דמי החכירה השנתיים. כלתה השנה ולחוכר אין את דמי החכירה. היהודי, אין לו את הכסף לשלם לו על דמי החכירה. ההוצאות רבות ולא עלה בידו לחסוך. עלה לטירת הפריץ ביקש אורכה. "בשנה הבאה אשלם עבור שנתיים". הפריץ נאות. אבל מה שלא עלה בידו בשנה זו, לא יסתייע לו גם בשנה אחרת. ושוב עלה לבקש אורכה. אמר לו הפריץ: "דע, זו הפעם האחרונה. אם בשנה הבאה יחסר ולו רובל אחד מדמי החכירה לשלוש השנים, תושלך לבור הכלא שבחצר ולא תראה אור השמש עד לתשלום החוב במלואו".

נו, מאליו יובן שכל מאמציו לחסוך כשחרב האיום מונפת על ראשו לא הניבו, אלא דמי חכירה לשנה אחת ועוד כמה רובלים. לבו המה. נפרד בבכיות מבני משפחתו, מי יודע אם ישוב ויראם. אמר וידוי, לבש תכריכים מתחת לבגדיו, נשא בלבו תפילה למרום שהפרית יאות להסתפק בדמי החכירה לשנה הזו ואת החוב יפרוס לתקופה ארוכה, אולי יוכל לעמוד בו. "

נו, מוישקה, הבאת את הכסף", שאל הפריץ בזחיחות. המילים נעתקו מפיו, והפריץ אמר: "הבא נעשה חשבון". לקח דף נייר מתח קו לאורכו, בחלק השמאלי רשם את דמי החכירה על השנה הזו, לשנה שלפניה ולשנה הקודמת לה וסיכם: בטור הימני רשם את המצרכים שהוא רכש בפונדק כך וכך בקבוקי יין שרף, כך וכך קנקני שכר, כל פריט ומחירו וסיכם. הפחית את הטור הימני מהטור השמאלי, אולי הוא היה בגילופין, ואולי בפיזור הדעת, ובטעות חשב שהטור הימיני הוא החוב של החוכר והשמאלי זה החוב שלו. סיכם ועיניו התעגלו והוא הפטיר בתימהון: "מה? אני עוד חייב לך וכל כך הרבה?" קילל קללה נמרצת, בחרון אף השליך את הניירות לאח הבוערת מאחוריו, פתח את הכספת והוציא צרור שטרות, מנה והשליך על השולחן, "קח ולך! הסתלק מנגד עיניי!". החוכר גרף את השטרות ונמלט. נס נעשה לו! נס גלוי! כספו נשאר עמו ועוד זכה באוצר.

כרוח סערה פרץ לבתו, בישר על ההצלה המופלאה. אשתו שפכה קיטור מים צוננים על מדורת התלהבותו. וששופכים מים צוננים על מדורה מתפרץ קיטור. "מה? כסבור אתה שהפריץ שוטה ושכל? שהוא לא יעמוד ויתהה ויחשב מחדש ויעמוד על הטעות והוא יגבה ממך את החוב במלאו ועוד ייסר אותך במלקות על שנטלת את הכסף וניצלת את טעותו". צודקת. אין מה לומר.

מבחינת ההלכה טעות הגוי מותרת. אם גוי טעה, מותר לך לקחת את הכסף. אין השבת אבדה לגוי. אבל כל זה במקום שאין חשש לחילול ה', אבל כאן, אם יזכר? גם חילול ה' יהיה. מה עושים? שם פעמיו אל הרבי, המגיד מטולנה, זצ"ל. שח לו את כל הסיפור.

אמר לו: "הלא רבי פועל ישועות, יפעל הרבי שהפריץ לא יהרהר ויזכר ויחשב וימצא שהעניין יוסח מדעתו". אמר לו המגיד: "תנוח דעתך. מה פתאום שיחשוב ויזכר ויהרהר ויחשב, הרי הוא לא עומד 'שמונה עשרה'".

אם הגוים היו מתפללים "שמונה עשרה", אז הוא היה ישוב חשוב,הכל, אז הוא היה נזכר. אבל הם לא מתפללים "שמונה-עשרה", אז אין לך חשש שהוא לא יזכר ולא שום דבר. כמה פשוט! כמה פשוט!

כלומר, גם יהודי שעומד "שמונה עשרה", אינו מחשב מחשבות זרות, אבל הגוי שביהודי, אמרנו שבכל יש גוי קטן כזה,ש הוא עומד "שמונה עשרה" אותו גוי שביהודי, הוא אינו מסוגל להתנתק מענייני החולין. זה הגוי שביהודי. לא היהודי. מה פתאום! יהודי לא חושב דברים כאלה. הגוי ביהודי.

אמרנו שהלכה היא דומה בשבת, נכון? צריך לחשוב שעשה כבר את כל מלאכתו ואסור לו להרהר בכלל, נכון? הלכה דומה בשבת למה? לתפילה. אבל בשבת שונה. בשבת זה שונה. למה? כי יש הלכה.

מה הלכה? "נוכרי ששבת חייב מיתה". וכיון שכך אמר חידושי הרי"ם, זצ"ל: חייב היהודי לבער את הגוי שבקרבו לפני שבת שלא ישבות עמו. כי גוי ששבת חייב מיתה!

אז חתיכה מהיהודי חייב למות, חס ושלום. הוא חייב! חייב היהודי לבער את הגוי שבקרבו לפני שבת שלא ישבות עמו. ולהתנתק כליל מחיי החולין. ושבאמת יהיה בעיניו כאילו כל מלאכתו עשויה.

הבנתם מה הדין עכשיו לגוי ששבת? חייב מיתה! צריך לבער את הגוי לפני שבת ואין חשבונות, אין שום דבר! פנוי לעבודת הבורא כאילו כל מלאכתך עשויה.