מה עושים עם גוי ששבת? | הרב אמנון יצחק

- - - לא מוגה! - - - 

‫הגנרל גוברנטור,

‫מושל העיר סלוצק,

‫שאל את רב העיר,

‫הגאון רבי יוסף פיימר, ‫זכר צדיק לברכה,

‫מהו שאתם היהודים מתפארים?

‫עתה בחרתנו מכל העמים.

‫במה שונים אתם ומעולים מן הגויים?

‫תמה הרב לתמיהה.

‫במה?

‫בכל דבר.

‫אתם אוכלים שקצים ורמסים,

‫חלב ודם,

‫ואנחנו נזרים בכשרות

‫ובודקים אף מטולעים.

‫אתם

פרוצים בעריות,

‫ואנו כה גדורים.

‫פיכם משוחרר,

‫ועלינו לברור כל מילה.

‫מה איפה השאלה?

‫אמת הסכימה משה,

‫אבל כל זה בשוליים.

עיקר יומנו בעמל הפרנסה.

‫ובזה הגויים והיהודים שווים,

‫וייתכן שבתאוות הממון

‫היהודים עוד גוברים כעלילות הגויים.

‫ראשית,

ענה הוא הרב,

‫גם בכך גדורים היהודים ‫בכל דיני המשא ומתן.

‫חלק שלם בשולחן ערוך

מוקדש לכך.

‫ושנית,

‫הלא תראה ככל שהפרנסה דוחקת

‫ותופסת מקום כה מרכזי,

‫הנה באה השבת

ובאה המנוחה.

‫הדעת מוסחת כליל,

‫ומצווה

שלא יחשוב בעסקיו כלל,

‫ויהא בעיניו

כאילו כל מלאכתו עשויה.

‫שולחן ערוך,

אורח חיים,

ש״ו,

ט׳.

‫אז מצווה שלא יחשוב בעסקיו כלל,

‫ויהא בעיניו כאילו כל מלאכתו עשויה.

‫ופסוקו בעשרת הדיברות,

‫ששת ימים תעבוד,

‫ועשית כל מלאכתך,

‫כשתבוא שבת יהיו בעיניך ‫כאילו כל מלאכתך עשויה,

‫שלא תהרהר

אחר מלאכה.

‫דברי רש״י מהמחילתא.

‫אז המצווה, בעשרת הדיברות,

‫ששת ימים תעבוד,

‫ועשית כל מלאכתך.

‫איך אפשר לעשות כל מלאכתך ‫וכי אדם בשישה ימים ‫גומר את כל המלאכה? ‫ביום ראשון הבא אין לו כבר מה לעשות.

‫מה זה מה?

‫ועשית כל מלאכתך.

‫מביא רש״י מהמחילתא.

‫כשתבוא שבת יהיו בעיניך כאילו כל מלאכתך עשויה,

‫שלא תהרהר אחר מלאכה.

‫האם אתם גם כן יכולים לעשות כך? ‫אתם הגויים, אתם יכולים?

‫המושל הודה, זה אין ביכולתנו.

‫אילו נצטווינו אנו על השבת,

‫לא היינו מסוגלים להתנתק

מהעיתונים,

מהשבועונים,

מהתמידים במוספים,

‫בכל ענייני החולין.

צודקים היהודים כשאומרים,

‫אתה בחרתנו מכל העמים.

ידועים דברי הצדיק,

רבי דוד מלילוב,

זכר צדיק לברכה,

‫שבכל יהודי יש איזה חלק של גוי.

ולענייננו הכוונה גם לכך

‫שאין בנו יכולת להתנתק לגמרי ‫מהבלי העולם ‫בשעה שאנו עומדים

לעבודת הבורא.

‫שהרי לא רק בשבת נצטווינו ‫שלא לחשוב בעסקיו כלל,

‫גם לעניין התפילה,

‫הלכה פסוקה,

‫יסיר כל המחשבות הטורדות אותו ‫עד שתישאר מחשבתו וכוונתו,

‫זכה בתפילתו.

‫אז הדין דומה כמו בשבס.

‫יסיר כל המחשבות הטורדות אותו,

‫עד שתישאר מחשבתו וכוונתו ‫זכה בתפילתו.

זה החלק של הגוי שיש בכל אחד,

‫חונג'רי, שהוא לא יכול,

‫לא יכול לגמרי להתנתק מכל ה...

נו, נספר,

‫מעשה ביהודי שחכר פונדק מן הפריץ.

‫היה הפריץ קונה אצלו מצרכי משתעותיו,

‫יינות שרף,

‫בחביות שיכר,

‫גבינות

ומליחים,

‫וזוקף על חשבון דמי החכירה השנתיים.

‫קלטה השנה,

‫ולחוכר

אין את דמי החכירה.

‫היהודי,

אין לו את הכסף שלם לו על דמי החכירה.

‫ההוצאות רבות,

‫ולא עלה בידו לחסוך.

‫עלה לטירת הפריץ, ביקש ארכה.

‫בשנה הבאה אשלם עבור שנתיים.

‫הפריץ ניאות.

‫אבל מה שלא עלה בידו בשנה זו ‫לא הסתייע לו גם בשנה אחרת.

‫ושוב עלה לבקש ארכה.

‫אמר לו הפריץ, דע,

‫זו הפעם האחרונה.

‫אם בשנה הבאה יחסר ולא רובה לאחד

‫מדמי החכירה

לשלוש השנים,

‫תושלח לעבור הכלא שבחצר,

‫ולא תראה אור השמש,

‫עד לתשלום החוב במלואו.

‫נו, מאליו יובן

שכל מאמציו לחסוך,

‫כשחרב האיום מונפת על ראשו,

‫לא הניבו

אלא דמי חכירה

לשנה אחת,

‫ועוד כמה רובלים.

ליבו

המה.

‫נפרד בבחיות מבני משפחתו, מי יודע,

‫אם ישוב ויראם.

‫אמר וידוי,

לבש תכריכים

מתחת לבגדיו,

‫נשא בליבו תפילה למרום,

‫שהפריץ ייאות להסתפק

בדמי החכירה לשנה זו,

‫ואת החוב יפרוס לתקופה ארוכה.

‫אולי יוכל לעמוד בו.

‫נו, מוישקה,

‫הבאת את הכסף?

‫שאל הפריץ בזחיחות.

‫המילים נעתקו מפיו,

‫והפריץ אמר,

‫הבא נעשה חשבון.

‫לקח דף נייר,

מתח קו לאורכו,

‫בחלק השמאלי רשם את דמי החכירה ‫לשנה הזו,

‫לשנה שלפניה ולשנה הקודמת לה, ‫וסיכם.

‫בטור הימני רשם את המצרכים ‫שהוא רכש בפונדק,

‫כך וכך בקבוקי יין שרף,

‫כך וכך קנקני שיכר,

‫כל פריט ומחירו, וסיכם.

‫הפחית את הטור הימני מהטור השמאלי,

‫אולי הוא היה בגילופין,

‫אולי בפיזור הדעת,

‫ובטעות

חשב שהטור הימני ‫הוא החוב של החוכר,

‫והשמאלי זה החוב שלו.

‫סיכם,

בעיניו התעגלו,

‫והוא הפטיר בתימהון.

‫מה,

אני עוד חייב לך?

‫בכל כך הרבה?

‫קילל קללה נמרצת,

‫באחרון אף השליך את הניירות ‫לאח הבוערת מאחוריו,

‫פתח את הכספת

‫והוציא צרור שטרות,

‫מנה והשליך על השולחן.

‫קח ולך!

‫הסתלק מנגד העיניים.

‫החוכר

גרב את השטרות ונמלט.

‫נס נעשה לו, נס גלוי.

‫כספו נשאר עמו,

‫ועוד זכה באוצר.

‫כרוח שערה פרץ לביתו,

‫בישר על ההצלה המופלאה.

‫אשתו

שפכה קיתון מים צוננים

‫על מדורת התלהבותו.

‫וכששופכים מים צוננים על מדורה, ‫מתפרץ קיטור.

‫ומה?

‫כי סבור אתה שהפריץ שותה ושחל?

‫שהוא לא יעמוד ויתהה?

‫ויחשב מחדש?

‫ויעמוד על הטעות,

‫והוא יגבה ממך את החוב במלואו,

‫ועוד יייסר אותך במלקות.

‫על שנטלת את הכסף

וניצלת את טעותו.

‫צודקת.

אין מה לומר. מבחינת ההלכה,

‫טעות הגוי מותרת.

‫אם גוי טעה, מותר לך לקחת את הכסף.

‫אתה לא אין השבת הבטה לגוי.

‫אבל כל זה במקום שאין חשש ‫לחילול השם.

‫אבל כאן,

אם ייזכר,

‫גם חילול השם יהיה.

‫מה עושים?

‫שם פעמיו אל הרבי,

‫המגיד מטולנה,

‫זכר צדיק לברכה,

‫סח לו את כל הסיפור.

‫אמר לו,

‫הלא הרבי פועל ישועות,

‫יפעל הרבי

שהפריץ לא יהרהר

וייזכר

ויחשב וימצא,

‫שהעניין יוסח מדעתו.

‫ענה לו המגיד, תנוח דעתך,

‫מה פתאום?

שיחשוב ויזכר.

‫ויהרהר ויחשב.

‫הרי הוא לא עומד 18. ‫אם הגויים היו מתפללים 18,

‫אז הוא היה יושב, חושב על כל...

‫אז הוא היה נזכר.

‫אבל הם לא מתפללים 18, ‫אז אין לך חשש, הוא לא ייזכר,

‫הוא לא שום דבר והכול.

‫כמה פשוט

כמה פשוט.

‫כלומר,

גם יהודי שעומד 18,

‫אינו מחשב

מחשבות זרות,

‫אבל הגוי שביהודי,

‫אמרנו שבכל יהודי יש גוי קטן כזה,

‫כשהוא עומד 18, אותו גוי שביהודי,

‫הוא אינו מסוגל להתנתק

מענייני החולין.

‫זה הגוי שביהודי,

‫לא היהודי, מה פתאום?

‫יהודי לא חושב דברים כאלה.

‫הגוי שביהודי.

‫איי, איי, איי, אמרנו שההלכה היא דומה,

‫בשעבס,

נכון?

נכון?

נכון? צריך לחשוב שעשה כבר כל מלאכתו, ‫ואסור לו להרהר בכלל, נכון?

‫הלכה דומה בשעבס למה?

לתפילה.

‫אבל בשעבס, שעני,

‫בשבת זה שונה.

‫למה? כי יש הלוחם. מה הלוחם?

‫נוכרי ששבת חייב מיתה.

‫וכיוון שכך,

‫אמר החידושי ההרים, זכר צדיק וברכה,

‫חייב היהודי לבחר את הגוי שבקרבו לפני שבת,

‫שלא ישבות עמו.

‫כי גוי ששבת חייב מי זה.

‫אז חתיכם היהודי צריך למות, ‫חס ושלום, הוא חייב.

‫חייב היהודי לבחר את הגוי שבקרבו לפני שבת,

‫שלא ישבות עמו,

‫ולהתנתק כליל מחיה החולין,

‫ושבאמת

יהיה בעיניו כאילו כל מלאכתו עשויה.

‫הבנתם מה הדין עכשיו לגוי ששבת?

‫היה מי זה?

‫צריך לבער את הגוי לפני שבת,

‫ואין חשבוי נס,

‫אין שום דבר.

‫פנוי לעבודת הבורא, ‫כאילו כל מלאכתך עשויה.

‫ריבי חנניהו בן הגשי אומר,

‫חסוק, קודש ברוך הוא חזק, קודש ישראל.

‫כי כוח,

ארבורם תרום וסבות.

‫שנא אמור אדונו וסלומה, ‫שאת גוי יגדיל תאורו יא אדיר.