http://live.shofar-tv.com/videos/2746
4-2-13
"ויאמר משה אל העם אל תיראו כי לבעבור נסות אתכם בא האלהים" הרמב"ן פירש, לבעבור הרגילכם באמונה באלהים, שכיון שהראה לכם גילוי השכינה נכנסה אמונתו בלבבם לדבקה בו. ברגע שעם ישראל זכו לגילוי שכינה, במעמד הר סיני נכנסה אמונתו בלבבכם לדבקה בו, ולא תפרד נפשכם ממנה לעולם, לפי הרמב"ן הרי שהאמת והאמונה שוכנים בליבו של כל בן ישראל, אשר שמע קול אלהים מדבר במעמד הר סיני, והלא נשמות כולנו עמדו בתחתית ההר, וזכינו כולנו לגילוי שכינתו יתברך, הרי כל עם ישראל גם לעתיד עמדו במעמד הר סיני בנשמותיהם, ואם כן מדוע אין אנו חשים ברורות באמת המחייבת על תכלית מצבנו בעולם הזה? למה אנחנו לא מרגישים את זה ברור כל הזמן, שזה מחייב אותנו על התכלית, מה התכלית שאדם נמצא פה בעולם? ובסכנה העצומה למה אנחנו לא מרגישים את הסכנה העצומה שטומן לנו היצר?
התשובה לזאת מגלה לנו התורה הקדושה בפרשת ואתחנן. "רק השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך אשר ילמדון ליראה אותי כל הימים אשר הם חיים על האדמה". ז"א אם לא נשמור את הדברים שנמצאים בעצמנו בתוכנו, נוכל לאבדם. "רק השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך אשר ילמדון ליראה אותי כל הימים אשר הם חיים על האדמה". וזה יגרום שילמדון אותי ליראה כל הימים אשר על פני האדמה.
והביא מרן המשגיח זצ"ל לבאר בשם הסבא מקלם זצ"ל, כי כאן בא הכתוב להורונו יסוד בחובות האדם בעולמו, שהרי אפילו דור מקבלי התורה אשר עיניהם ראו פנים בפנים גילוי נבואתו ממש, ואזניהם שמעו הדברות מפי הגבורה, עם כל זאת נתחייבו ללמוד את תורת היראה כל ימי חייהם, מה כתוב בפסוק, "אשר ילמדון ליראה אותי כל הימים אשר הם חיים על פני האדמה" למה - שלא נשכח את הדברים אשר ראו עיניך, ז"א בלי ללמוד כל הזמן תורת היראה גם הדברים הברורים שנחקקו בתוך ליבותנו יכולים להשכח.
והסבא זצ"ל מפרש דכל הימים נאמר על אשר ילמדון, דהיינו שכל הימים צריכים ללמוד, ולא על ליראה אותי, כי פשיטא הוא שצריך לירוא את הקב"ה כל הימים. לכן כשהפסוק אומר "אשר ילמדון ליראה אותי כל הימים אשר הם חיים" זה לא חוזר על היראה ליראה אותי כל הימים, כי מה, יש יום שצריך לא לירוא ויום כן צריך לירוא? ודאי פשיטא צריך לירוא את ה' כל הימים, אז מה זה כל הימים? ה"ילמדון" זה כל הימים. וכל כך למה? למה צריך כל יום, כל יום ללמוד מוסר, למה? כי חושך הגוף ואופל החומר מאפילים על נשמת האדם ומסתירים זיוה והדרה, ומשכחים כל קניניה, ולפיכך אף הראיה הבהירה ביותר, כמחזה הנבואה, כליל תחלוף ותעלים מן הנשמה אם לא ישוב האדם לחדש ולעורר בלי הרף את ההשגות, החובה הכפולה ומכופלת על אלו לחזק לימוד זה בזמן הנוכחי, אשר רובם אינם יודעים כלל כי יש לימוד כזה. אנשים חושבים שאפשר ללמוד רק גמרא והלכות וזהו ותו לא, ואח"כ הם מתגאים על הבריות וחושבים שהם חכמים מחוכמים, ובזה שהם יודעים הלכות ויודעים באיזה סימן זה, וגם יעשו להם מבחן סיכה והם יגידו בכל דף מה כתוב, אז זהו, הם מסודרים לחיי העולם הבא, כי הנה רואים שבדורנו זה רבים וטובים הפסידו את כל שכרם ויגיעתם בגלל שלא למדו מוסר, וכי מישהו פטור מ"שמוע בין אחיכם ושפטתם צדק"? הלכה פשוטה וברורה. אבל כשאין מוסר לא מתעוררים אפילו להלכות הפשוטות הידועות. מי לא התרעם אם יש לו דין עם חברו והוא בא לדיין והוא כבר שומע שהוא טחן אותו כבר שעה לפני כן, הרי זה דין פסול. אסור לשמוע אפילו דקה לפני את דברי אחד מבעלי הדין לפני שיהיה נוכח השני. אז איך אפשר לעשות כזה דבר? ולא לשמוע בכלל, על אחת כמה וכמה. אז איפה המוסר, איפה היראה? איפה ההבנה? איפה הגדלות בתורה? איפה המתינות, "הוו מתונים בדין" איפה כל זה? אין כי לא לומדים מוסר, אין לאנשים מוסר אפילו.
בדרך כלל כשרואים אחד תוקף מישהו, מה הפעולה הטבעית שאתם רואים שאנשים שראו פתאום שיש קטטה, מה הם עושים? מפרידים, נכון? והם לא יודעים אם הוא צודק זה שמכה, לא צודק, אולי הוא מציל כרגע בזה שהוא מכה אותו, אולי הוא רודף אז צריך להציל וכו' וכו', כולם מפרידים, נכון? אז איך יכול להיות שבמקרה שלנו לא רק שכולם לא הפרידו, כולם באו וחבטו עוד. אז איפה היראה? לא למדו מוסר בימי חייהם, אפילו מוסר של הרחוב, אפילו מוסר של הרחוב, אנשים ברחוב מתערבים להפריד. אף אחד לא מפריד? דברים פשוטים, לא? כנראה שאצלם זה לא פשוט.
ובכן, צא ולמד, מן הדין גודל חיוב לימוד תורת היראה. ועל אחת כמה וכמה חובה כפולה ומכופלת עלינו לחזק לימוד זה בזמן הנוכחי, אשר רובם אינם יודעים כלל כי יש לימוד כזה בכלל, והולכים בטבעם הפשוט אחוזים ברשתו של היצר, לעת כזאת מה רבה חובתנו לבקוע את מחיצות החומר הסוככים כחומה על יופי נשמתנו, ולהבקיע כשחר את אור הנשמה זיוה והדרה, על ידי התבוננות מתמדת מהו הטוב האמיתי אשר ראוי לבחור בו, ומהו הרע האמיתי שינוס ממנו האדם. בלי שאדם ילמד מוסר כל יום ויפנים את זה ויחיה על פי זה, הוא לא ידע להבדיל בין אמת לשקר בשום דבר, כי הנטיות שלו והתאוות שלו והמאוויים שלו הם שמדריכים אותו. עיר פרא אדם יולד, כל בן אדם נברא כמו עיר, והעיר הוא פרא, וצריך שהוא יגרום שהאדם ייוולד, צריך מתוך העיר פרא להוציא את האדם, דהיינו להשליך מעליו ולהשיל את כל המידות הפחותות ואז יהיה את האדם, והאדם צריך להוליד את עצמו, אבל אם בן אדם לא עבד על זה ולא למד מוסר ולא כלום הוא נשאר עיר פרא גדול, לא עיר - חמור גדול.
ואם נגיד שזה קצת מוגזם, הנביא זועק ואומר, "ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו ישראל לא ידע עמי לא אתבונן"? מה גורם שאדם יהיה חמור? שהוא לא מתבונן. "ידע שור קונהו" לשור יש מושג של ידיעה, ידע שור קונהו, וחמור אבוס בעליו, החמור אין לו מדרגה של שור, הוא אין לו ידיעה מי הבעלים שלו, הוא יודע איפה אוכלים, מי הבעלים שלו הוא לא יודע. אין לו תבונה, אין לו התבוננות, הוא דרגה הכי פחותה. שואל הנביא, גם אתם ככה? ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו ישראל לא ידע? אתם לא מכירים את האלקים? ישראל לא ידע, אתם לא יודעים מי הבעלים שלכם? איך יכול להיות שאתם מתהלכים בעולם, ישראל לא ידע עמי לא אתבונן, מה אתה חמור? אין לך תבונה? אתה רואה רק מה אתה אוכל וזה, אתה לא שואל מי הביא לך מי עשה לך מה זה שום דבר? אם ראשונים כמלאכים אנחנו כבני אדם, ואם ראשונים כבני אדם אמרו האמוראים אז אנחנו כחמורים, ולא כחמורו של רבי פנחס בן יאיר. אז זה מדברים על חמר חמר, לא סתם. אז יש הרבה חמורים נושאי ספרים, הם יודעים הלכות, הם יודעים הכל, הם יודעים דינים, יודעים ללמוד יודעים הכל, אבל נשארו חמורים. למה? כי לא עבדו על המידות שלהם, אין להם תורת המוסר, תורת היראה.
והתורה אומרת, אפילו אחרי מעמד הר סיני שהאמונה כבר חקוקה בליבותיהם של ישראל אפשר לשכוח את זה. כמו שכתוב בפרשת ואתחנן "רק השמר לך" איך נשמרים? "ושמור את נפשך" איך עושים זאת? "מאד" צריך שמירה מאד, "פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך" זה לא השגה שאתה השגת מספר שיוטל בה דופי או ספק תאמר אולי לא הבנתי טוב, אולי הייתי חפוז להבין ככה, אולי נטיתי, לא, ראו עיניך, תזהר, רק השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך אשר ילמדון ליראה אותי כל הימים אשר הם חיים על האדמה, לכן צריך ללמוד כל הימים ליראה אותי. היראה לא תשאר אם לא תלמד אותי כל הימים שאתה חי על פני האדמה, עד היום האחרון שלך. ז"א פה אין פירושים כאלה, זה פסוקים בתורה. זה הרמב"ן. הוא מדבר על כולם, מהגדול עד הקטן. ז"א אין מי שימלט מהדבר הזה, אם לא ילמד תורת המוסר. לכן השקיע רבי ישראל סלנטר והציל את הדורות הבאים, מלפני מאה חמישים שנה, בתורת המוסר שהשפיעה, וככה גדלו לנו מאורי הדורות, הסבא מקלם, הסבא מסלבודקא, כל הסבות, כל הסבים כולם הצילו את הדורות.
מכח מה אני מחזיר אנשים בתשובה אתם חושבים? רק מכח המוסר. רק מכח המוסר. לא עם גמרות ולא עם הלכות ולא עם שום דבר, כשאתה בקיא בתורת המוסר אתה חי על פיה, אתה הופך להיות איש מוסרי וממילא זה משפיע על אנשים כשאתה מדבר. אם לא - זה לא משפיע, לא יעזור שום דבר, אתה תהיה דמגוג ותדע לדבר ותקשור ותחרוז דברים, שום דבר לא יעזור, ימחאו לך כפיים, יאמרו איזה יופי, איזה רהיטות, כל הכבוד, בתכלס זה לא עושה כלום, כי מי שחי את זה הוא מביע את זה, "אביעה רוחי", אז ממילא זה פועל, אבל מי שלא לומד מוסר לא יכול להיות משפיע.
ובכן, הם הם דברי הרמח"ל בדרך עץ החיים, זה תראה, כי שניים הם בתבונה אחת נבראו, שכל האדם והתורה המשכלת אותו, שמעתם? שכל האדם והתורה המשכלת אותו שניהם בתבונה אחת נבראו. על התורה נאמר "הלא כה דברי כאש נאום ה'", והודיענו בזה כי אמת הדבר שהתורה היא ממש אור, התורה היא ממש אור אחד שניתן לישראל לאור בו, התורה זה אור ממשי שניתן לישראל לאור בו, כי זו מציאותה למעלה, התורה למעלה היא אור, ובהכנסה בנשמה יכנס אור בה, כאשר יכנס ניצוץ השמש באחד הבתים, ואף גם זאת הנה בדקדוק גדול נמשלה לאש ובהשוואה מדוקדקת. אז זה דקדוק גדול כשאומר הנביא "הלא כה דברי כאש" בדקדוק גדול שנמשלה לאש, ולא סתם רק דוגמא מילה אש מלשון אור שמאיר, אלא בהשוואה מדוקדקת שהתורה נמשלה לאש, כי כאשר תראה הגחלת שאינה מלהיבה, אין לה להב, והשלהבת בתוכה כמוסה וסגורה, זה לא נהפך לפחם ואפר, עדיין השלהבת כמוסה וסגורה אבל הגחלת אינה מלהיבה אשר בהפיח בה אם בא מישהו ומפיח בה רוח, תתפשט ותתלהב, הלהבה תעלה ותצא מתרחבת והולכת. זה מה שקורה עם הגחלת, נכון?
והנה החכמה ניתנה מן הקב"ה בלב כל בני האדם, אך כדי שהחכמה שניתנה מן הקב"ה בלב כל אדם כדי שהיא תגבר ותתגבר צריך שאותו הפה המקיים אותה ינשב בכח, ואז נעשה ממש כמו האש שכשמנפחים בה מתלהבת. הוא הלהיב את הלבבות אומרים, מלשון להבה, היראה והאמונה היתה כמוסה בלבבות, בא המגיד והדרשן והלהיב את הלבבות, מה זה הלהיב את הלבבות? את אותה להבה שאנחנו מדברים הכמוסה בליבו של כל אדם. וזאת היא הנותנת הבינה, ולא הימים או השנים. אם אתה יודע לנשב בפיך ולעורר את האש, לומר דברי מוסר בשפתיים לוהטות וכמו שמגדיר את זה רבי ישראל מסלנטר, בניגון, כל הדברים האלה אתה יכול להלהיב את הלבבות של בני האדם. זאת היא הנותנת בינה, פעולה זו נותנת בינה, ולא הימים או השנים. הנה אתם רואים שיש אנשים לומדים עשרים ושלשים וארבעים שנה, אפילו שהם דתיים ונקראים חרדים עוד לא חזרו בתשובה. ויש אנשים שבערב אחד חוזרים בתשובה אמיתית, איך זה יכול להיות? זה מה שהוא אומר, וזאת היא הנותנת הבינה, איך אתה יכול להלהיב את הלב של הבן אדם, ואתה יכול להלהיב אותו לגמרי, אבל יש אנשים שלשים ארבעים שנה לומדים ואין להם שום התלהבות בעבודת הבורא. עושים אותה כמצות אנשים מלומדה. רגילות. הולכים לעבודה, לומדים, כמו שאדם הולך לבית הספר לומד, אדם הולך לאוניברסיטה לומד, הולך לכולל לומד, אבל איפה ההתלהבות? אם זה היה התלהבות היו נשארים אדישים למה שלמדו? מיד היו קמים ועושים מעשים. אז איך אנחנו לא רואים שיוצאים מהכוללים והופכים את העולם? היו צריכים לקום ולהפוך את העולם, איך יכול להיות שאני קראתי רק ספר אחד ויצאתי להפוך את העולם, וכשלא היה לי רקע בכלל מה זה הספר, ורק מ"שיויתי ה' לנגדי תמיד זה כלל גדול לצדיקים וההולכים בדרך ה' שאין ישיבתו ותנועתו של אדם בתוך ביתו כישיבתו ותנועתו לפני מלך בשר ודם, ואין דיבורו והילוכו של אדם בתוך ביתו כדיבורו והילוכו לפני מלך בשר ודם, וכל שכן לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה, שנאמר "אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאום ה'" מיד תיפול עליו היראה והבושה והכל, ה' מסתכל עליך. וזה הפך אותי לבן אדם אחר. ומפה יצאתי לדרך. שלשים וחמש שנה רצוף, אז איך זה יכול להיות שזה לא קורה בכוללים? לא יודעים לנשב בגחלת העמומה והאש הכמוסה, הלא כה דברי כאש, ולהלהיב את הלב, ולחיות על פי זה. אין התבטלות לגמרי לתורה, אם היתה התבטלות לתורה היינו מוצאים את כל המידות הטובות והדברים המשובחים והכל בכל אדם ואדם.
אומרים שיש אש קרה, זו אש קרה. וזאת היא הנותנת הבינה ולא הימים או השנים, הנה על כן חוב הוא מוטל על האדם, לשום עצמו להתבונן, כי אם אינו מתבונן ומחשב הנה לא תבוא חכמה לבקש אותו, אם אתה חושב שהחכמה תבוא תדפוק לך בדלת, בדלתי לבבך ותאמר לך הלו מה איתי, אתה טועה, אם אתה לא תתבונן ואחרי ההתבוננות אתה תחשב, תעשה חשבון העולם על מה אתה פה ולמה אתה צריך להגיע, מה התכלית, הנה לא תבוא חכמה לבקש אותה. ונשאר בחושך בלא ידיעה והולך בדרכי ההבל ובאפילה. זה מה שאומר הנביא, תופסי התורה לא ידעוני, "תופסי התורה לא ידעוני", מה אני רוצה? יגדיל תורה ויאדיר, איפה יגדיל? איפה יגדיל תורה ויאדיר? איפה הולכים ממקום למקום? כמה פעמים טענתי לפני הבחירות האחרונות שאם החרדים היו משקיעים את הכוחות שהם משקיעים שיבחרו בקלפי בפתק שלהם, היו משקיעים שבוע לבחור בקב"ה אצל החילונים, היינו מחזירים את כל העם בתשובה. הרי כל בן אדם שרצה לבחור פז בין חמישה לעשרה אנשים צלצלו שכנעו איימו והפחידו, שאם לא - תלך לגיהינום, אם היו עושים את זה לחילונים מהפחד כולם היו דתיים. ועוד היו משמיעים להם בדלת איומים והקלטות ובטלפונים וחיקויים שאפילו ביבי אומר שצריך לחזור בתשובה, כמו שעשו חיקויים שלי שאני אומר להצביע ש"ס, מה הבעיה תעשו חיקוי של ביבי שהוא אומר חייבים לחזור בתשובה, ראש הממשלה אמר, תוך שבוע כולם היו בוחרים בקב"ה. אבל מישהו דואג לקב"ה? כולם דואגים לעצמם, לא דואגים לקב"ה, אם היו דואגים לקב"ה אותו כח בדיוק. מה אומרים? שבבחירות ביטולה הוא קיומה, לקום, הרב עובדיה אמר שבועיים לפני להקים את האברכים לצאת החוצה, ביטול תורה שבועיים. נו, אז לא היה אפשר להפוך את העולם? כן, להפוך את העולם בדרך הקדושה אין הרבה אנשים שעושים את זה, בדרך האחרת יש מלנת'לפים.
נתברר לנו כי סוד גילוי אור הנשמה בליבוי שלהבת יה הכמוסה בלב האדם הוא בכח ההתבוננות. מפה למדנו כי הסוד איך מגלים את אור הנשמה, איך מלבים את השלהבת של הקב"ה הכמוסה בלב האדם, זה בכח ההתבוננות, ולזאת תמצאו במסילת ישרים כי דרך זו היא כמעט עיקר בדרכי קניית כל המעלות, איך אפשר לקנות את כל המעלות? להתבונן.
וכן אנו מוצאים בדברי החובת הלבבות הקורא את המחשבה נר, ואשר זוהי עבודת האדם, להפיח בכח מחשבתו רוח קודש בשלהבת הנר, שלהבת הנר - הנר זה המחשבה אמרנו, וללבות את אש התורה החבויה במעמקי נשמתו. בלי התבוננות אי אפשר ללבות את אש התורה והאמת והאמונה הכמוסה בלבו של אדם, שזכה כל אחד מאיתנו במעמד הר סיני, אבל אפשר לשכוח את הכל אם לא ילמדון אותי כל הימים ליראה, לא ליראה כל הימים שזה פשיטא, אלא הלימוד יהיה כל הימים כדי לירוא את ה'.
יסוד הזה המלמד אותנו את הפרק העיקרי בלימוד תורת היראה, מתבאר לנו בדברי הרמב"ם פרק ב' מהלכות יסודי התורה. וכך הוא אומר, האל הנכבד והנורא מצוה לאהבו וליראה אותו, והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו? בשעה שיתבונן האדם, התבוננות, בשעה שיתבונן האדם במעשיו ובברואיו הנפלאים הגדולים, ויראה מהם חכמתו שאין לה ערך ולא קץ, ז"א יסתכל האדם בכל הברואים ממעשיו של הקב"ה, והברואים הנפלאים והגדולים, הגלקסיות והכל, יראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ, מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאווה תאווה גדולה לידע ה' הגדול, וכשמחשב בדברים האלו עצמם מיד הוא נרתע לאחוריו, ויפחד וידע שהוא בריה קטנה שפלה אפילה עומדת בדעה קלה מעוטה לפני תמים דעות, השלם בדעות, ז"א ההתבוננות תביא את האדם להסתכלות במעשי הבורא יתברך שהוא ברא כל המעשים, וכל הברואים הנפלאים הגדולים, והוא רואה כמה שהוא חוקר וחוקר ומתבונן ומתבונן, ואתם רואים שכל עולם המדע, החוקרים והפילוסופים לא נגעו אפילו באפס קצה, אפילו בגרגר חול לא הצליחו לבחון אותו עד תומו. לא הצליחו להבין את סוד המולקולה, ז"א הם לא מצליחים, כמה שאתה בודק אצל החכמה אין קץ אין קץ אין קץ אין קץ אין קץ. אדם לא יכול להכיל את כל החכמה, של דבר אחד עד תום, סוד הווייתו של כלום הוא לא יודע, מה סוד הווייתו של כלום הוא לא יודע.
פעם דרכו על חול, כולם דורכים על חול, מישהו החשיב את החול? בלי החול לא הייתי רואה אתכם, זכוכיות מחול. הכל מחול. זה הדבר הכי פשוט שנמצא בלי כסף. כמה חכמה יש בגרגר חול.
אז הוא אומר, ויראה מהם חכמתו שאין לה ערך ולא קץ, מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאווה תאווה גדולה לידע ה' הגדול, וכשמחשב בדברים האלו עצמם שהוא מתחיל עכשיו לחשבן ולבדוק ולבחון את הדברים, פששששש מיד הוא נרתע לאחוריו, ויפחד וידע שהוא בריה קטנה שפלה אפילה, מצד כיסוי החומר שבה, עומדת בדעה קלה מעוטה לפני תמים דעות, אז אדם מבין ומכיר מיד את אפסיותו מול הבורא וחכמתו. אז זה סוד תורת היראה שאומר לנו הרמב"ם. והיאך הדרך לאהבתו וליראתו, בשעה שיתבונן האדם במעשיו ובוראיו הנפלאים הגדולים וכו'. ע"י ההתבוננות. ואם כי ודאי רחוקים אנחנו מלהשיג את אהבת ה' ויראת ה', ותאוה גדולה לידיעת ה' תיכף להתבוננות במעשיו וברואיו המופלאים, אולם גם לנו קטני הדעה ניתן לחוש את אור החכמה אם אך נדליק את הגחלת ונלהיבה. עכשיו הרמב"ם אומר שאיך הדרך לאהבה וליראת ה'? אז הוא אמר איך עושים את זה, כן, ומי היה לנו חוקר גדול כהרמב"ם שחקר הכל, לא רק בתחום של התורה גם בתחום המדע ובתחום הרפואה ובכל הדברים האלה.
אז ידוע המעשה שהיה אחד מן החכמים שהיה ירא אלקים בתכלית, כולם ידעו שירא אלקים בתכלית. והוא ביקש מהקב"ה שיזכה אותו להרגיש את היראת שמים שהיתה להרמב"ם, הוא רצה לראות אם יש מרחק בינו לבין הרמב"ם ביראת שמים, כי הוא היה ירא שמים בתכלית. בתכלית. אז הוא התענה הרבה תעניות ויום אחד נתנו לו להרגיש חמש דקות את היראה של הרמב"ם, ברגע שנכנסה בו היראה של הרמב"ם דרררר דרררר דררררר הוא התחיל לרעוד ככה ככה לא יכול להפסיק, חמש דקות. הגוף שלו לא היה יכול לסבול את היראה של הרמב"ם, הרמב"ם היה יכול לסבול את זה, כי כמה שהוא העמיק יותר וכמה שהוא הכיר יותר למרות גדולת הבורא שהוא הכיר וידע את פחיתות עצמו והכל, אז הוא כותב בעצמו: ויפחד וידע שהוא בריה קטנה שפלה אפילה עומדת בדעה קלה מעוטה לפני תמים דעות. אם ההוא לא היה מבקש לבחון את היראה שלו לא היה לנו מושג ביראתו של הרמב"ם. אז הוא היה מקיים בדיוק מה שהוא כתב, מאיפה הוא יודע הרמב"ם לכתוב לנו שמי שיבחן את הדברים הוא יפחד וידע שהוא בריה קטנה שפלה אפילה, זה לא הצעה, המלצה או כאילו כדאי לך להרגיש ככה, הוא חי ככה, הרגיש ככה, לכן הוא יודע לכתוב ככה. הוא היה אומר, הוא קודם היה ואח"כ אומר.
ואם כי ודאי רחוקים אנו מהשיג אהבת ה' ויראת שמים, נגיד אם אדם בטעות יקרה מקרה שהוא טעה בשבת ועשה משהו, מה הוא יעשה, הוא פתח את המקרר והמנורה היתה דולקת, נו, הוא ירגיש, מה הוא ירגיש, מה לאיזה מצב הוא יכנס? איזה מצב הוא יכנס? אדם מתברר לו שהוא אכל בסוף חשב שהוא אוכל בד"צ בהכשר מצויין, הרב לנדא, והתברר לו שהוא אכל בד"צ שהוא חרתה שזה רבנות, ואחרי הארוחה הוא נודע לו, מה יקרה עכשיו? מה אתה אומר פשששש, למה לא אמרת לי, זהו.
הארי הקדוש הכניס את היד שלו לזקן בשבת, ומחשש שמא יתלוש השאיר אותה עד מוצאי שבת. אתה יודע מה זה לשבת ככה עכשיו, תנסו, כל השבת, עכשיו הוא צריך ללכת ממקום למקום, אם הוא עייף הוא צריך להחזיק את היד, הוא לא יכול להזיז, ככה. זה יראה. הלבין פני חברו ברבים אין לו חלק לעולם הבא, מישהו ירא? מה פתאום דור שלם מגנה ומגדף ואומר מה שהוא רוצה, כל מה שהוא יודע בקללות מבית אביו מבית אמו - הוא אומר. שותא דינוקא או דאבהו או דאימי, קללות וקללות וקללות, זה מהבית מהמשפחה ככה לומדים, ככה קיללו אותו ככה הוא מקלל אחרים. מה עם המלבין פני חבירו? אין דבר כזה. אין דבר כזה. יראת שמים ממש.
ואם כי ודאי רחוקים אנו מהשיג אהבת ה' ויראת שמים, ותאוה גדולה לידיעת ה' תיכף להתבוננות במעשיו וברואיו המופלאים, אז אנחנו רחוקים מלהשיג אהבת ה' ויראת שמים. ואנחנו רחוקים מתאווה גדולה לידיעת ה' תיכף להתבוננות במעשים והברואים המופלאים, אבל אולם גם לנו קטני הדעה ניתן לחוש את אור החכמה אם אך נדליק את הגחלת ונלהיבה. אנחנו רוצים להרגיש את אור החכמה, אז בואו נדליק את הגחלת ונלהיבה, אבל אין בכח ההתבוננות להועיל אלא לגחלת אשר בוער בה אש, אם תביא וינטלטור מול גחל כבוי הוא לא ידליק שום דבר, ואשר רק מחיצת אופל דקיקה סוגרת בעדם, לזו יש תקנה בליבוי השלהבת. אבל אם הגחלת רק יש מחיצה של אופל דק אבל האש עדיין נמצאת בפנים, לזו יש תקנה בליבוי השלהבת ע"י מחשבה והתבוננות כראוי, אתה יודע מה, אתה צודק וואלה אתה צודק, מה קרה? הלהבת אותו, הבאת אותו, הבן אדם קם ועושה מעשה.
אך ישנה גחלת אשר אין בה אלא מעט ניצוצות זערוריים ואילו קליפתה עבה ומחיצתה כברזל, להלהיב גחלת כזו לא די בהתבוננות גרידא, כאן דרוש אמצעי נוסף אשר בכוחו להבקיע את ניצוצות אור הנשמה ולהפיח בהם הרוח עד להיותם אש קודש, עולה ומלהבת, וזה על ידי סוד המעשה ואפילו שלא לשמה. אפשר להלהיב בן אדם תוך כדי שיחה, אבל זה לא יספיק לאנשים מסוימים, צריך גם את המעשה ואפילו שלא לשמה. שכן מתוך שלא לשמה יבוא הלשמה, שהרי הלשמה חבוי הוא בתוך השלא לשמה, מתוך שלא לשמה, מתוך, בתוך של הלא לשמה יש לשמה, ומתוך שלא לשמה בא לשמה, כי שמה זה נמצא בתוך. שלא יתכן שמתוך לימוד שלא לשמה לא יתעורר לפעמים הלשמה, ודבר זה הוא תיקון השלא לשמה בכללו. וכך בכח מעשה עבודת המצוות יזכה האדם להאיר ולעורר את כוחו ונשמתו וחכמת לבו הכמוסה בתוך תוכו. איך הוא יאיר את הכוחות ה טהורים שבנשמתו ובחכמת ליבו הכמוסה בתוך תוכו? ע"י המעשה. לכן אומר בעל החינוך שבריבוי המעשים החיצוניים מתעוררת הפנימיות. מתוך שאתה עושה פעולות חיצוניות אפילו בלי ההכרה בלב, אתה מגיע למצב שאתה מעורר את הפנימיות שלך, ואז ממילא אם הפנימיות מתעוררת אז עבודתך כבר הופכת לשם שמים לגמרי.
כענין הזה מבואר בחובת הלבבות בשער חשבון הנפש כ"א, ראוי לך אחי שתבין כי רוב הענין המכוון במצוות שהם בגופים ובאיברים, הוא להאיר על המצוות אשר תהיינה בלבבות ובמצפונים. רוב הענין שמכוון במצוות המעשיות שהן נעשות בגוף ובאיברים, הוא כדי לעורר על המצוות אשר תהיינה בלבבות ובמצפונים, מפני שעליהם נשען העבודה והם שורש התורה. המצוות שבלב הם הם משען העבודה, עבודת האלקים נשענת עליהם והם שורש התורה כמו שכתוב "את ה' אלקיך תירא" תירא זה בלב, יראה זה בלב. ז"א אנחנו צריכים להגיע ליראת ה', והמצוות רוב המצוות המעשיות גורמות להכרה בחובות של הלבבות, שזה המשען של עבודת האלקים ושורש התורה. כמו שכתוב "את ה' אלקיך תירא". ומפני שהיה זה למעלה מכח האדם, ולא יתכן לו עד שיפרד מרוב תאוותיו הבהמיות, ויכריח טבעיו ויקשור תנועותיו ויעבוד הבורא בגופו ואיבריו עד שיקל עליו לעמוד בהם. אז ז"א זה למעלה מכח האדם. שאדם יגיע ליראת אלקים כמו שה' דורש, זה למעלה מכח האדם. וזה לא יתכן לו עד שיפרד מרוב תאוותיו הבהמיות, לא מכולם, כי הוא צריך אותם לדברים החיוביים, לבנות בית לשאת אשה להביא ילדים כל הדברים, אם לא יהיה לו יצר הרע בכלל לתאוות כל שהם אז הוא לא יעשה כלום. אבל עד שהוא לא ייפרד מרוב תאוותיו הבהמיות, ועד שהוא לא יכריח את טבעיו, ז"א יביא את הטבע שלו שיהיה מוכרח, שהטבע יישמע, ז"א הגוף וחומרו יהיו נשמעים לשכלו ונשמתו, אחרת זה אי אפשר.
אף לנו ניתנה האפשרות להפיח רוח קודש ואש הנשמה, וזה על ידי מעשה המצוות, לעורר ולהאיר על ידי זה את חובת הלבבות, את כל מה שחייבים הלבבות ליראה לאהבה וכו', שמחה וכו'. לקיים מה שנאמר "למען ילמדון ליראה אותי כל הימים", וכבר נתבאר במסילת ישרים פרק ז' בבארו חלקי הזריזות, ואמנם יתבונן עוד שכמו שהזריזות היא תולדת ההתלהטות הפנימית, למה אדם זריז? הוא לוהט כבר, הוא לא מתלהב כבר לוהט, כשאדם לוהט ישר אההה הלהיטות הזריזות נובעת מההתלהטות לעבודת הבורא, למה אנשים מאחרים מגיעים בשמונה וזה, אין להם התלהטות לבוא לשיעור, אז לכן הם קפואים, האש עוד לא אז הוא ישן ככה. אבל אם הלהט היה פשששש אני הולך לישון, מתי אני אקום, מתי אני אקום, פששששששש. איך הילדים תגיד לו טיול מחר - הוא לא ישן, טיול, הוא מכין כבר את הביגלה ואת הביסלי ואת הזה והזה ומכין את עצמו הכל מוכן. מחר הולכים לתלמוד תורה. אין התלהטות.
אף לנו ניתנה האפשרות להפיח רוח קודש ואש הנשמה וזה ע"י מעשה המצוות לעורר ולהאיר על ידי זה את חובת הלבבות, לקיים מה שנאמר "למען ילמדון ליראה אותי כל הימים" וכבר נתבאר במסילת ישרים בבארו חלקי הזריזות, ואמנם יתבונן עוד שכמו שהזריזות היא תולדת ההתלהטות הפנימית, כן מן הזריזות ייוולד ההתלהטות. אז זה הולך ככה, התלהטות מביאה לזריזות וזריזות מוסיפה בהתלהטות. יש אנשים שלהוטים אחר ממון, איך הם זריזים לעבודה, אל תדבר איתיע כשיו, אין לא עונה לטלפונים סוגר הכל, בשיעור הוא לא סוגר, בעבודה הוא סוגר, התלהטות, התלהטות לממון. כן גברת כן אדון כן כן כן כן כן כן תן לה שקית תן לה פה, נו נו גברת כן כן כן כן כן טרנ טרנ טרנ כסף כסף מהר מהר מהר.
כמו שהוא ממהר תנועתו החיצונה, כן הוא גורם שתבער בו תנועתו הפנימית, והחשק והחפץ יתגבר בה וילך, אך אם יתנהג בכבדות בתנועת איבריו גם תנועת רוחו תשקע ותכבה. ואמנם כבר ידעת שהנרצה יותר בעבודת ה' יתברך שמו הוא חפץ הלב ותשוקת הנשמה, מה ה' רוצה מאיתנו? שנעשה בחפץ, שנהיה חפצים, שתהיה לנו תשוקה בנשמה. ואולם האדם אשר אין החמדה הזאת לוהטת בו כראוי, עצה טובה היא שיזדרז ברצונו כדי שימשך מזה שתיוולד בו החמדה בטבע, כי התנועה החיצונה מעוררת הפנימית.
אז אם אומרים לבן אדם רוץ רוץ תביא זה רוץ רוץ תעשה זה רוץ רוץ רוץ רוץ יכול להתעורר כבר הוא בעצמו שיחכה נו נו מה עוד מה עוד מה עוד מה עוד, אבל לפני כן - לא זז, אני? אתה קורא לי? אה כן מה אתה רוצה? אה בסדר טוב, שלש שאלות היו בהתחלה, אולי אתה טועה בי, אולי אני אוכל להמשיך לשבת, אה אני? מי אני אתה רוצה אותי? אתה קורא לי? למה אתה שואל כאלה שאלות, לוודא, מה קרה, מה אני אקום סתם? סתם? אוי ואבוי לעשות פסיעה כזאת. אתם רואים לפעמים יש אנשים שרואים שהחפץ נפל, אז יש אחד או שתיים שמזדרזים להרים ויש כאלה שמסתכלים עליהם. הא הא הא אה תרים תרים, הוא לא יעשה, ויש אנשים שאתה תראה שאפילו החפץ נפל פה והוא משמה כבר אוטומט, אוטומט הוא יקום. זה תלוי באופי של הבן אדם, בטיפוס, הוא אכפתי לא אכפתי, דואג לא דואג, הכל תלוי, רואים בן אדם בשניה, בשניה מזהים בן אדם, תנועת שלו ישיבה שלו דיבור שלו, איך הוא מגיב.
הנה ביאר הרמח"ל היסוד האמור, כי האדם אשר גחלת נשמתו אינה לוהטת בו כראוי, ופנימיותו טומנת רק מעט ניצוצות, גם הוא יוכל להלהיב את אשו - את האש שלו, ולהבהיק את זוהר נשמתו בכח המעשה החיצוני. אז אל יתייאש אדם מעצמו אם הוא רואה שהוא כבוי, על ידי ריבוי מעשים חיצוניים תתלהט בו האש. וזה יגרום להבעיר בו את הלהט הפנימי.
אך ראוי לך אחי שתדע, כי התנועה החיצונה חייבת להיעשות בד בבד עם כוחות ההתבוננות והמחשבה, זה לא רק לעשות פעולות בלי התבוננות ומחשבה, זה צריך להיות בד בבד ביחד, שכן מעשה המצוות הנעשה בלא שיתוף פנימיות הלב ורק באיברים חיצוניים כמצוות אנשים מלומדה, זהו האויב הגדול ביותר. כי זה מעשה קוף בעלמא, כמו שקוף יכול לעשות מעשים, אבל בלי לב, בלי הבנה, בלי כוונה, היום יש רובוטים שעושים מעשים, נו, אפשר לתת להם שכר? על מה יתנו לך? מעשה קוף בעלמא. אלא צריך שגם המעשים שאתה יוזם אותם יהיו מחוברים לפנימיות, כי אם לא - זה האויב הגדול ביותר. "ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה" על מי מדובר? על יראי אלקים, "ותהי יראתם אותי" הם יראים אותי, אבל איזה יראה יש להם? מצות אנשים מלומדה, מה העונש? "על כן הנני אוסיף להפליא את העם הזה הפלא ופלא" אני אפלה את מכותי בהם, למה אבל הם עשו? כן, קוף בעלמא, מצות אנשים מלומדה, בלי הבנה בלי הבחנה.
כל דבר קדוש הנעשה מן השפה ולחוץ סכנה היא. מאה ברכות גם הם סכנה שהם נאמרות בלא שימת לב. כעוף המצפצף ואינו יודע מה מצפצף. ובפרט לבני תורה שחייבים לסגל לעצמם את דרכי העבודה לצאת מסכנת החושך, מסכנת הסומא המהלך על שפת הנהר, מחובתנו לעורר בכח ההתבוננות את כל מעשינו, ולהתבונן מהו הטוב האמיתי שידבק בו האדם, ומהו הרע שינוס ממנו וזה סוד ההצלחה.
מעניין איך במחלוקת הזאת שיצאו כנגדי, לא היו חכמים שנקטו בשיטת אשת און בן פלת. הרי כולם יודעים שאשתו של און בן פלת הצילה אותו מעדת קורח, אז איך הם לא ידעו? הרי מה היא אמרה לו, מה לך ולמחלוקת, אם משה מלך אתה עבד, אם קרח יבחר להיות מלך אתה עבד, אז לך לישון. הלך לישון וניצל. יש כמה שברחו לחו"ל, שלא יצטרכו לעמוד בלחצים, ברחו ממש, ברחו לחו"ל, אבל זה אחד שתיים. וכל השאר נקטו עמדה, זה מה שכתוב, שאנחנו נגיע למצב שיהיה דור זכאי ודור חייב, ותמיד הסברנו זה לא רק זכאי או רק חייב, אלא באותו דור לא יהיו באמצע, יהיה או זכאי או חייב. ועכשיו זה מתברר יותר, או בצד הזה או בצד הזה, או זכאי או חייב, והאלקים יבקש את נרדף, אמנם היו כמה כאלה שלא רצו להכנס לעובי הדבר ורצו להצביע פז, אבל נאנסו לבחור ש"ס מהפחד. ההיסטוריה חוזרת ואלה אנוסי ספרד של הדור הזה. לאור האינקויזיציה של ש"ס שהפעילה כנגדם - אנוסי ספרד. אבל מרן הבית יוסף אמר שאנוסי ספרד אם עושים תשובה אז יכולים לקבל אותם בשמים גם.
ה' יעזרנו על דבר כבוד שמו וצריך התבוננות, בלי לחיות בהתבוננות לא יועיל כל מה שלומדים יומם ולילה, לכן כל יום, "למען ילמדון ליראה אותי כל הימים" תמיד אמן.