רבי אלעזר בן שמוע אומר יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך | הרב אמנון יצחק שליט"א
תאריך פרסום: 24.09.2023, שעה: 10:09
נציב יום: יוכבד בת שמחה - ה' יאריך ימיה בטוב ושנותיה בנעימים בבריאות שלמה ואיתנה, ישלים ה' כל מחסורה עד 120 אמן.
'רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן שַׁמּוּעַ אוֹמֵר: 'יְהִי כְבוֹד תַּלְמִידְךָ חָבִיב עָלֶיךָ כְּשֶׁלָּךְ, וּכְבוֹד חֲבֵרְךָ כְּמוֹרָא רַבָּךְ, וּמוֹרָא רַבָּךְ כְּמוֹרָא שָׁמָיִם' (משנה אבות ד, טו).
רש"י: 'יְהִי כְבוֹד תַּלְמִידְךָ חָבִיב עָלֶיךָ כְּשֶׁלָּךְ' - וכן מצינו במשה שאמר ליהושע תלמידו: "בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים" (שמות יז, ט) עשאו שווה לו. לא אמר 'בְּחַר לי אֲנָשִׁים', בְּחַר לָנוּ – עשה אותו שווה לו.
'וּכְבוֹד חֲבֵרְךָ כְּמוֹרָא רַבָּךְ' דאמר ליה אהרון למשה: "בִּי אֲדֹנִי" (במדבר יב, יא) ואחיו הגדול ממנו בשנים! הוא היה יותר גדול ממנו בשלוש (3) שנים וקרא לו 'אֲדֹנִי'.
'וּמוֹרָא רַבָּךְ כְּמוֹרָא שָׁמָיִם' ככתוב: "אֲדֹנִי מֹשֶׁה כְּלָאֵם" (במדבר יא, כח) – כלם מן העולם. כיוון שמרדו בך – כאילו מרדו בקב"ה וחייבים כליה. זה על: "אֶלְדָּד וּמֵידָד מִתְנַבְּאִים בַּמַּחֲנֶה" (במדבר יא, כז).
ואמר יהושע "אֲדֹנִי מֹשֶׁה כְּלָאֵם" ודורשים חכמים: 'כלם! כלם מן העולם, שמרדו בך.'
הם אמרו: 'שאחרי שיפטרו משה ואהרון - הם יהיו אחריהם'.
כותב 'מדרש שמואל' בשם רבנו מנחם לבית מאיר, וכן מובא בשם המהר"ל מפראג: 'דברי המשנה באים כהמשך למשנה הקודמת שבה נאמר: 'כָּל כְּנֵסִיָּה שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם, סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם. וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, אֵין סוֹפָה לְהִתְקַיֵּם' (משנה אבות ד, יד).
בא רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן שַׁמּוּעַ לבאר: מה הדרך שעל ידה תהיה הכנסיה לְשֵׁם שָׁמַיִם ובכך יהיה סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם: ע"י שיכבד אדם את הפחוּת ממנו במעלתו - כאילו הוא שווה אליו, ואת השווה לו בדרגתו - יכבד כאילו הוא גדול ממנו. ואם יעשו זאת כל המתכנסים – תתקיים עצתם.
משום שבזה אם אפילו לא ישתוו בדעתם ולא יסכימו לסברה אחת (1), כפי שקורה תמיד במציאות, ע"י העצה שנתן התנא רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן שַׁמּוּעַ, יודו כולם על דבר אמת ויגיעו לעמק השווה.
משום שאפילו אם התלמיד יחזיק בדעה אחרת מרבו – לא ידחה הרב את סברת תלמידו על הסף. ולא יאמר 'דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעים?!' אלא יקיים את דברי המשנה: 'יְהִי כְבוֹד תַּלְמִידְךָ חָבִיב עָלֶיךָ כְּשֶׁלָּךְ' וישמע לדברי התלמיד ויבחן במאזני השֶׂכל כפי שהוא מקבל את דברי עצמו.
וכששומע דברי חברו לא יתגאה לומר: 'אין מעלתי שווה למעלת חברִי! ומפני מה אבטל את דעתי מפני דעתו?!' אלא אעשה כדברי התנא שאמר 'כְבוֹד חֲבֵרְךָ כְּמוֹרָא רַבָּךְ' ויתבונן בדברי חברו. ואם יראה שהם צודקים ואמיתיים – יקבל. וע"י זה תהיה הכנסיה לְשֵׁם שָׁמַיִם וסופה לְהִתְקַיֵּם.
ב'סופרנו' פרש ש: בכלל הכבוד שמוטל עלינו לכבד את בוראנו, יוצרנו, יתברך שמו, נכלל גם החיוב לכבד את הדברים הקדושים לו יתברך. כמו שאנחנו אומרים: "וְאָהַבְתָּ אֵת" (דברים ו, ה) – 'לרבות תלמידי חכמים'. "אֶת ה' א-לוקיך תִּירָא" (דברים ו, יג) – 'לרבות תלמידי חכמים', "כַּבֵּד אֶת ה' מֵהוֹנֶךָ" (משלי ג,ט) – 'לרבות תלמידי חכמים' וכן לכבד את קדושיו שהם עוסקי התורה, כמו שנאמר: "וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן וְיָרֵאתָ מא-לוקיך" (ויקרא יט, לב).
והזהיר התנא: שיכבד אדם את לומדי התורה, אפילו שהם תלמידיו, באופן של 'מעלין בקודש' היינו; שכל אחד מלומדי התורה יכבד לפי מדרגתו בקדושה ועסק התורה. ולכן אמר: 'יְהִי כְבוֹד תַּלְמִידְךָ חָבִיב עָלֶיךָ כְּשֶׁלָּךְ, וּכְבוֹד חֲבֵרְךָ כְּמוֹרָא רַבָּךְ, וּמוֹרָא רַבָּךְ כְּמוֹרָא שָׁמָיִם'.
צריך לא רק לכבד את השי"ת אלא גם את קדושיו, אלה שעוסקים בתורתו הקדושה.
והנה דבר זה שיהיה כבוד התלמיד חביב לרב ככבוד עצמו, לומדים את זה ממשה רבנו 'רועה הנאמן' שאמר ליהושע תלמידו: "בְּחַר לָנוּ" ולא אמר 'בחר לי' הרי שהשווהו אליו.
וטעם הדבר: למה רב ינהג כבוד בתלמיד?
מבאר ה'מעם לועז': תלמיד מסייע להחכים את הרב, כמו שאמרו חז"ל (תענית ז): 'הרבה למדתי מרבותי ומחברי ומתלמידי יותר מכולם' כיוון שהתלמיד גורם לרבו להחכים וללמוד, מן הראוי שיהיה כבודו חביב על הרב ככבוד עצמו. כמו רבי יוחנן וריש לקיש.
כתב רש"י: 'כיוון שכבוד התלמיד הוא כבוד הרב, הרי בזכותו זכה להשיג את התורה. ולכן דין הוא שיהיה כבודו חביב על הרב ככבוד עצמו'. הרי מעצמו של הרב יש בתוך התלמיד הזה, מאיפה הוא ינק הכל?
אכן לגבי כבוד חברו לא מצי למתני: 'חָבִיב'. למה לא 'חָבִיב'? למה לא אמר 'חָבִיב' גם? - כי אין לו חלק בכבודו של חברו. חברו למד לבד, לא למד ממנו. תלמיד למד ממנו – אז הוא חביב עליו. אבל חברו אין לו חלק בכבודו, ומה טיבו של כבוד של חברו אצל כבוד של עצמו? לכן תלה את הדבר במורא, ואמר: 'וּכְבוֹד חֲבֵרְךָ כְּמוֹרָא רַבָּךְ'.
עוד כתב ב'ילקוט מעם לועז': 'המשנה רומזת לנו שהרב ינהג בטובת עין עם התלמיד ותהיה עינו יפה בהצלחתו, וירבה להאיר בו את אור החכמה ולהשפיע אליו מעצמו, ולא יחשוש: 'שמא בסוף יעלה עליו במעלתו!' שהרי אמרו (סנהדרין קה): 'בכל אדם מתקנא חוץ מבנו ותלמידו' וזאת משום שכבוד תלמידו הוא כבוד עצמו.
והתנא רומז בדבריו: 'אם יראה הרב בני אדם אחרים מכבדים את התלמיד בפניו – לא יקפיד על הדבר! יהיה הכבוד הזה בעיניו כאילו מכבדים אותו בעצמו 'יְהִי כְבוֹד תַּלְמִידְךָ חָבִיב עָלֶיךָ כְּשֶׁלָּךְ' – כאילו אתה קיבלת את הכבוד; כי אם מכבדים אותו – מכבדים אותך! מאיפה יש לו את החכמה שמכבדים אותו? – ממך!
ב'מדרש שמואל' באר את המשנה: 'שהיא באה להזהיר אותנו שנכבד כל אדם בכבוד ראוי לו. איך לומדים את זה? - כדי שלא נפחית מכבוד זה שאנחנו חייבים בכבוד כל אחד, ציווה אותנו התנא: לעשות סְיַג, ולכבד כל אחד במדרגה אחת למעלה מן הערך המגיע! ואז אם זייפת – חזרת למה שמגיע.
אז לכן התלמיד יהיה כמו אתה, והחבר כמו רבך, וכן הלאה.
ה'אברבנאל' מבאר את התנא: 'שלא מבעיא במי שלא היה לו כל קשר עמך ולא נהנה ממך בשום דבר - וודאי שאין לך לבזותו! אלא אפילו תלמידך, שהוא לך כמו בן ונהנה מחכמתך והשתדלת להעמידו בקרן אורה ולעשותו איש – גם אין לך לבזותו ולפחות מכבודו, אלא 'יְהִי כְבוֹד תַּלְמִידְךָ חָבִיב עָלֶיךָ כְּשֶׁלָּךְ' כמו שאתה לא מחלל את כבוד עצמך - כך אל תחלל את כבודו.
בספרי מוסר בארו טעם נוסף: למה הרב צריך להקפיד על כבוד תלמידיו?
ע"י הכבוד הם יתקרבו יותר לעסק התורה הקדושה ויצליחו יותר בלימודים! כיוון שהתלמיד יודע: שרבו מכבדו ומעריכו - אז הוא מרבה ביגיעת התורה, ומתעמק להבין אמריה, כי הוא מקבל שבחים, הוא מקבל כבוד. והניסיון מורה: ככל שתרבה אהבת הרב לתלמיד – תגבר חכמתו ויזכה לפתיחת הלב בתורה.
אבל רב שאינו מכבד את התלמידים כראוי, וכשיגיד התלמיד דבר מה והוא ידחה את דבריו ויזלזל בהם, הוא גורם: שהתלמיד יאבד את החריפות ותסתם הבנת ליבו.
וגם אם הרב חושב: 'שבכך הוא מיישר דעת התלמיד ומכוון לאמת' למעשה: זה לא יהיה כך! אלא הוא יגרום שהתלמיד לא יהיה בטוח בכוחות וביכולות שחנן אותו ה', ויחשוב: 'שהוא לא מסוגל להבין באמת דברי תורה' והוא ירד בלימודים.
אומנם הדרך הישרה והנכונה היא; כאשר יציע התלמיד לפני הרב את אשר העלה במצודתו במהלך הלימוד, אם זה קושיה או תירוץ, או חידוש. הרב ישמע את דבריו בסבלנות, באורך רוח, יראה לו פנים שוחקות ויאמר לו: 'יישר כחך! יפה דיברת, מה נאים דבריך'.
ואפילו אם לא יכוון בדבריו אל האמת ויהיה בהם טעות – לא ידחה את דבריו על הסף, אלא יתקן את דבריו וידריך אותו באופן נעים, בצורה נשמעת, וישכנענו בדברי חן. וכך יעלהו בדרך המלך להבין, להשכיל בדברי התורה.
כך היה מנהגו של הרה"ג רבי שלמה היימן זצ"ל ראש ישיבה 'תורה ודעת'. היה מרבה חיבה יתרה לתלמידיו. ודרכו היה: בעת שמסר שיעור, אם אחד התלמידים אמר סברא, או יישוב על קושיה, היה קודם כל חוזר על דבריו ברוב חביבות! ובקול רם, כמעשה הלל.
ובכדי שישמעו כל הנוכחים מה שאמר – חוזר על הדברים. ואם הדברים לא היו ממין הענין, או אפילו היו דברי שטות, היה ממתיק אותם! מתקן ואומר: 'וודאי התכוונת לומר כך - כמה נאים אמריך! ומה יפה מובנים דברי הגמרא לפי דבריך, ואיך מתיישבת הקושיא באופן מושְׂכל'. ואחר כך היה משלב את הדברים בתוך מהלך ובניין השיעור כך שבגמר השיעור התלמיד יוצא – ליבו טוב שזכה לכוון לחלק נכבד מן השיעור. למרות שהתלמיד דיבר שטויות... וודאי שדבר זה סייע בידו להמשיך את דרכו ולעלות הלאה עד שזכה לרכוש דרך הלימוד האמיתית.
ובאמת אין הדברים הללו אמורים רק לגבי רב שמלמד תורה לתלמידים, אלא אפילו אב ואם שחפצים ללמד ילדים עניני הנהגה רצויה, או להדריך אותם ליטול חלק בעבודות הבית: אם הילדים בהתחלה טועים ולא עושים את הדבר כראוי, ואפילו גורמים נזקים שונים, לא לדבר בכעס אליהם ולא לגעור בהם - זה ירחיק אותם, לא ירצו יותר לעשות שום דבר.
- 'לא, לא, לא... אני שובר, אני מזיק, לא רוצה. לא רוצה, לא רוצה'.
והם לא יחפצו יותר לעסוק במלאכה. אלא צריך להדריך אותם בְּשׂוּם שֶׂכֶל, ובתחילה לחפש את הנקודות הטובות שעשו כראוי ושיבחו אותם על כך! ואחר כך יבארו להם בנעימות ובנחת איך האופן הנכון, איך צריכים להיעשות הדברים. פעם הבאה הם יעשו את זה באופן נאות, עד שילמדו לעשות בשלימות, וכך גם בהנהגה ותיקון המידות.
בענין הזה נאמר משמו של בעל ה'דברי יואל' מסאטמר זצוק"ל כי: לבזות ילד - זו עבירה חמורה ביותר!
וביאר את הדבר: אם היה מתברר; שהשוחט של העיר - שחט עם מאכלת פגומה מחמת רשלנות והאכיל את בני העיר נבלות וטרפות! – וודאי היו קונסים אותו בקנסות רבות ומשלחים אותו מן השחיטה וכל העיר גועשת ורועשת!! ובני העיר מצטערים צער גדול ללא נשוא על המכשלה הגדולה שבאה לידם.
והנה כשנתבונן בדבר נראה: אף שהעוון הזה באמת חמור עד מאוד – אולם הוא היה רק לזמן מה; ברגע שנתגלה הדבר – נפסק המכשול. ואפשר שהוא יחזור בתשובה שלמה לפני הקב"ה לכפר את העוון.
אבל מלמד בת"ת, אם הוא מבזה אחד מן התלמידים בפני כולם, או אבא מבזה את בנו בנוכחות הילדים – גורם נזק בנפש של הילד! אם זה בלימוד ואם זה במידות, וזה ילווה אותו לעולם!! וגם התשובה לא תועיל למחוק את הרושם שנעשה בילד ע"י הביזוי שנתבזה.
אז הוא אומר: שלבזות תלמיד או ילד זה יותר חמור ממאכיל נבלות וטרפות! כי בזה – בסדר, נכון, זו היתה עבירה חמורה ביותר שהוא לא הבחין או לא בדק וכו', אבל זה בר תיקון מכאן ולהבא, ויש תשובה על זה, והתשובה תועיל. לא עשה במזיד! לא שם לב.
אבל פה אפילו אם בשגגה עשית – זה תקוע בילד לעולמים!
ב'מדרש שמואל' באר כוונת התנא: 'כי הנה דרך העולם הוא שהכבוד שמקבל האדם מאיש פחוּת וקטן ממנו - לא נחשב בעיניו למאומה! רק אם מכבדים אותו אנשים חשובים ונכבדים - זה נחשב בעיניו לכבוד. ולמה זה? - מהגאווה, שאומר: 'מה יוסיף לי אדם פחות זה?!'.
אמנם הדרך הנכונה היא: שיעריך אדם כל כבוד שיכבדוהו ואפילו בא מאדם פחוּת בערכו. ועל כן אמר התנא: 'יְהִי כְבוֹד תַּלְמִידְךָ' הכבוד שהוא נותן לך התלמיד, שיהיה לך לבטח 'חָבִיב עָלֶיךָ' וחשוב 'כְּשֶׁלְּךָ': כמו הכבוד שלך שאתה נותן לו ומכבדו, שזה נקרא בעיניך 'כבוד' – כי אתה גדול מכבד את הקטן – כך יהיה בעיניך הכבוד שאתה מקבל מן הקטן; יהיה נחשב אצלך לכבוד! ולא יהיה בזוי ופחוּת לפניך.
אז 'יְהִי כְבוֹד תַּלְמִידְךָ חָבִיב עָלֶיךָ כְּשֶׁלָּךְ' הכבוד שהוא נותן לך, למרות שהוא פחוּת ממך, יהיה כמו שלך, כמו שאתה מחשיב את הכבוד שאתה נותן לו.
הגאון רבי שלמה קלוגר זצ"ל כתב: 'שהמשנה נותנת עצה לאדם; איך להישמר מן הגאווה? בראותו את הכבוד הגדול שמכבדים אותו תלמידיו ויחשוב הרב: 'אם היה הוא מעטר עצמו ביותר את הכבוד - כמה מגוחך היה הדבר! ואם עוד היה מתפעל מזה הכבוד - הלא לשוטה יחשב!!' הנה כי כן יש לו להחשיב את הכבוד שחולקים לו תלמידיו... ולזה אמר: 'יְהִי כְבוֹד תַּלְמִידְךָ' – הכבוד שהם מכבדים אותך, תלמידך, נחשב בעיניך כְּשֶׁלְּךָ כאילו אתה מכבד את עצמך. אז בוודאי שאין בזה כל סרך של כבוד... אז כך גם תרגיש לגבי הכבוד שחולקים לך – ובזה תתרחק מן הגאווה.
עצה נפלאה! לא?!
'יְהִי כְבוֹד תַּלְמִידְךָ חָבִיב עָלֶיךָ כְּשֶׁלָּךְ' ככה תתרחק מהגאווה. למה? איך מתרחקים מהגאווה? אם אתה תכבד את עצמך ותגיד: 'אני ואני ואני ואני ואני...' – זה כבוד?! זה ביזיון! אדם שמכבד עצמו, טופח לעצמו על השכם – זה ביזיון! זה לא כבוד.
אז אומר התנא: 'יְהִי כְבוֹד תַּלְמִידְךָ חָבִיב עָלֶיךָ כְּשֶׁלָּךְ' אל תתפעל כשמכבדים אותך התלמידים ואומרים: 'יא, מה הרב אמר! כל הכבוד, הרב! איזה וורט! וכו''.
אתה צריך להרגיש שהכבוד הזה זה כמו שלך: כמו ששלך לא מכבד אותך – גם מה שהם. וככה לא תתגאה. אתה צריך להשוות את הכבוד כמו שלך שאתה מכבד את עצמך - שזה ביזיון, אז ככה תשמור. זה עצה בשביל לשמור. התנא אומר זה עצה: בשביל לשמור שלא תהיה בעל גאווה.
והיה מעשה עם הרה"ק רבי שמעלקא מניקלשבורג זצ"ל זיע"א: במעמד ההכתרה שקיבלו אותו עליהם בני העיר 'אלוף' לראשם, נכנס לחדר פנימי והתבודד. היטו ראשי הקהל אוזניו לדלת – שמעו שהוא משבח את עצמו בשבחים רבים ונשגבים! כאשר הבחין שהם שומעים את דבריו, לתמיהתם רבה עד למאוד...
אמר להם: 'כי הוא יודע שבעת ההכתרה עתידים הדרשנים להפליג בשבחו ולרומם אותו הרבה: 'איך הם זכו לרב כזה גדול שיהיה אלוף לראשם!' וכיוון שהוא חשש שיכנסו בליבו הרהורי גאווה – אז הוא הקדים לשבח את עצמו... וכשם שלא יגבה ליבו כתוצאה משבחים אלה, של עצמו - ככה לא יעשו עליו רושם השבחים שהוא ישמע מאחרים... הוא כבר קיבל 'מנה גדושה'.
ואני הייתי אומר גם שהוא היה צריך להגיד שהוא: 'גאון ומלאך! והכל והכל והכל ואפילו להגיד שהוא קרוב לא-לוקים...' ואם הוא יגיד ככה – אז הוא לא יתכבד ממה שהם יגידו, כי הם לא יגידו דברים כאלה. אז לא יהיה לו כבוד, כי הוא מחשיב את עצמו כבר הרבה יותר! אז ממילא זה לא יכבד אותו, אז הוא לא יפול בגאווה.
כמובן שהוא דיבר שטויות! כן? אם הוא יגיד ככה... אבל זה עצה של חכם – איך להימנע מלקבל גאווה!
רבנו עובדיה מברטנורא אומר: 'מקור הדברים ממה שאהרון אמר למשה: "בִּי אֲדֹנִי" הרי שאפילו שהיה גדול בשנים ממשה קרא לו 'אֲדֹנִי' וטעם הדבר: שיש לכבד את חברו כמורא רבו.
כתב ה'אברבנאל' עפ"י מה שאמרו חז"ל (ב"מ לג): 'אמר עולא: 'תלמידי חכמים שבבבל עומדים זה מפני זה וקורעין זה על זה!'
פרש רש"י: 'עומדים זה מפני זה' - כדין תלמיד לרב לפי שהיו יושבין תמיד בבית המדרש יחד ומקשין ומפרקין וכולם למדים זה מזה'. הרי שתלמידי חכמים למדים האחד מרעהו ועל כן הם צריכים לחלוק כבוד זה לזה כאילו הוא רבו.
והביא מה שהמשילו בירושלמי (נדרים) את ענין יחסי אדם לרעיו כי הוא דומה לאחד שאחז סכין בידו וחתך עמו בבשרו, וודאי שלא יעלה על לבו להינקם מהיד שבה היתה הסכין! כך יש לו להתנהג עם חברו אפילו אם יְרַע לו או יָרֵעַ לו – יחרד לבבו מלהזיקו לפי שהוא עצמות עצמו ובשרו!
וידוע, שתלמידי רבי עקיבא לא עשו את העצה הזאת – ומתו.
ב'ילקוט מעם לועז' הסמיך לדברי המשנה עובדה ממסכת ברכות (לא:) משם לומדים עד היכן מגיעים הדברים ואיך צריך לנהוג כבוד בחבריו.
שם מסופר: 'דמר בריה דרבינא עבד הילולא לבריה, חזנהו לרבנן דהוי קבדחי טובא, אייתי כסא דמוקרא בת ארבע מאה זוזי ותבר קמייהו ואעציבו'.
מר בריה דרבינא עשה שמחת נישואין לבנו. כשראה שהחכמים צוהלים ושמחים יותר מדי - נטל כוס של זכוכית לבנה בשווי 400 זוז ושבר אותה לפניהם ונתעצבו!
מזה נראה, שאף שהיה לו להוכיחם על כך שהפריזו בשמחה יתרה בעת נישואי בנו ולמנוע אותם מכך, לא אמר להם דברי תוכחה במישרין: 'למה נהגתם כך?' - כדי לא לבזותם. קיים מאמר חכמים (ברכות יז): 'לעולם יהיה אדם ערום ביראה' ובחר לשבור כוס יקרה! אפילו שהפסיד ע"י זה סך רב של 400 זוז!! שע"י זה יתעצבו ויחדלו מהשמחה היתרה לזו.
בדרך אגב, אנחנו לומדים את מעלת אלה הרבנים שהיה ממון אחרים חשוב בעיניהם כל כך שההיזק שהיה למר בריה דרבינא - נגע כל כך לליבם וגרם להם להתעצב ולהפסיק שמחתם! אפילו שהם ידעו שהוא שבר את זה מדעת ובכוונה תחילה. וכל שכן שהיו נזהרים לא לגרום בידים הפסד ונזק לממון אחרים.
הגאון רבי אהרון יוסף לוריא זצ"ל, הוא היה אחד מחסידי סלונים בעיר טבריה. הוא תמה על המשנה שאמרה: 'וּכְבוֹד חֲבֵרְךָ כְּמוֹרָא רַבָּךְ' לכאורה לא מובן איזה דמיון יש בין הכבוד למורא, שאפשר לחלוק כבוד לחבר, כמו המורא שמתייראים מהרב. איזה כבוד זה? איזה דמיון יש בין הכבוד למורא? לחלוק כבוד לחבר כמו המורא שמתייראים מהרב?!
והסביר כי: הדמיון הוא כשם שאדם מתיירא מרבו, אף על פי שלא מצפה שהרב ישיב לו כגמולו וגם יתירא ממנו, כך יתנהג גם עם חברו ויכבדנו במלוא הכבוד! – אפילו אם חברו לא ינהג בו כבוד, ולא יצפה לכבוד בגומלין.
אז הכבוד לחברך - צריך להיות כמו מורא רַבָּךְ: אתה צריך לירוא מהרב, לא הרב צריך לירוא ממך. אז זאת אומרת אתה לא תקבל בחזרה כמו שלא מקבלים בחזרה מהרב. אם אתה ירא את הרב הוא לא מחזיר לך מורא גם כן. אז הכבוד שלך שתתן לחבר – יהיה ללא תגמול, כמו מורא רַבָּךְ שהוא ללא תגמול.
מקור הדברים להשוות את מורא הרב למורא השי"ת לומדים: ממה שאמר יהושע למשה אחר שהיו "אֶלְדָּד וּמֵידָד מִתְנַבְּאִים בַּמַּחֲנֶה - אֲדֹנִי מֹשֶׁה כְּלָאֵם" ופרושו: 'כלם מן העולם!' כיוון שמרדו בך כאילו מרדו בקב"ה וחייבים כליה.
כתב רש"י (פסחים כב) 'דורשים: "אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ תִּירָא" (דברים י, כ) – 'לרבות תלמידי חכמים!' כל שכן הוא שיש לאדם לירוא מרבו. זאת אומרת אם אתה מחויב לכבד תלמידי חכמים, לירוא מהם, וסתם תלמידי חכמים שלא לימדו אותך – כל שכן שיש לאדם לירוא מרבו.
וגדר המורא: הוא לפי מה שאמרו חז"ל (קידושין לא): 'איזהו מורא אב? - לא יושב במקומו, לא סותר את דבריו', וכן אמרו: 'מְשַׁנֶּה שם אביו' אסור לקרוא לאביו בשמו.
וכתב ב'מדרש שמואל': 'כל הדברים האלו יש להם שייכות גם בהנהגת האדם כלפי השי"ת. כי האדם מחויב לשמור, לעשות ולקיים כל מה שציווה ה' לעשות בתורה ולהיזהר לא להמרות את פיו וזה נקרא: 'לא יסתור את דבריו' לכן מה שאמרו: 'אסור לקרוא לאביו בשמו', כנגד מה שאמרו (סנהדרין צ): 'ההוגה את השם באותיותיו - חייב מיתה!'.
ומה שאמרו: 'לא ישב במקומו' גם כן נכלל במורא שנצטווינו לירוא מהשי"ת, הלא: "מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ" (ישעיה ו, ג) והקב"ה הוא 'מקומו של עולם!' לכן צריך אדם לכוף כאגמון ראשו מפחד הדר גאונו הנמצא בכל מקום. ולכן ההלכה: 'אסור לילך בקומה זקופה' כי בכך 'כדוחק את רגלי השכינה' וכביכול יושב במקומו של השי"ת. אתה תופס מקום, אתה דוחק את רגליו, זה כאילו אתה יושב במקומו.
וכיוון שכל אלה הדברים איתנהו גבי מורא שמים, יש לאדם לנהוג בזה גם כלפי רבו, ולכן אמרו: 'מוֹרָא רַבָּךְ כְּמוֹרָא שָׁמָיִם'; כל הדברים האלה הם קיימים גם ברבו.
ב'ילקוט מעם לועז' באר: 'התנא השווה את מורא הרב למורא שמים. אפילו שלרב יש טובה מהתלמידים: 'ומתלמידי יותר מכולם' לא ימנע התלמיד מלכבד רבו בגלל כך, אלא כשם שהוא ירא מן השי"ת, שהוא משפיע ונותן לברואים, ואין לו שום קבלת טובה מהברואים, כך יתנהג גם עם רבו: כאילו אין לרבו שום הנאה ממנו. שהרי גם ההנאה שיש לרבו ממנו אינה באה ממעשה התלמיד, אלא מאליה היא באה.
כמו התינוק הניזון מחלב אִמו שע"י זה הוא גורם שיתרבה החלב שלה. כשהוא יונק - מתרבה שוב, ואין לו להתגאות בכך ולהמנע מלירוא את האמא: 'בזכותי יש לך חלב...' אלא יהיה מורא רבו כְּמוֹרָא שָׁמָיִם, כאילו אין לרבו שום הנאה ממנו, כמו שלבורא אין הנאה מבריותיו.
עוד כתב בביאור הדמיון בין מורא הרב למורא שמים: 'אף שהאדם מתירא: 'שמא יבואו עליו רעות ח"ו!' עם כל זה הוא מחויב להודות לקב"ה על הרעה כשהם שהוא מודה על הטובה. למה? – משום: 'דכל מאי דעביד רחמנא לטב עביד!'
אותו דבר כלפי הרב: אפילו אם הרב מוכיח אותו ומדבר אליו קשות כדי להדריכו בדרך טובים, צריך להבין: שהכוונה היא לטובה! ולכן צריך לכבד אותו כְּמוֹרָא שָׁמָיִם'.
כשם שהשווה התנא את מורא הרב למורא שמים, מצינו שהפליגו חז"ל בענין תלמיד העושה לרבו דברים שלא כהוגן - שזה נחשב כאילו עשה לקב"ה! וכך אמרו (סנהדרין קי): 'כל החולק על רבו - כחולק על השכינה! שנאמר לגבי קרח ועדתו: "בְּהַצֹּתָם עַל ה'" (במדבר כו, ט) העושה מריבה עם רבו - כעושה עם השכינה, שנאמר: "הֵמָּה מֵי מְרִיבָה אֲשֶׁר רָבוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת ה'" (במדבר כ, יג). אפילו שהם רבו עם משה נחשב שהם רַבוּ עם ה'! והוא אמר להם במפורש "לֹא עָלֵינוּ תְלֻנֹּתֵיכֶם כִּי עַל ה'" (שמות טז, ח).
'המתרעם על רבו - כאילו מתרעם על השכינה! שנאמר "לֹא עָלֵינוּ תְלֻנֹּתֵיכֶם כִּי עַל ה'".
'המהרהר אחר רבו - כמהרהר אחר השכינה! שנאמר "וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּא-לֹקִים וּבְמֹשֶׁה" (במדבר כא, ה).
אז רואים: עד כמה זה חמור היחס של התלמיד כלפי הרב צריך להיות ממש כמו כלפי שכינה!
הגאון הצדיק המהרי"צ דושינסקי זצ"ל הגאב"ד של ירושלים פרש את הדמיון בין מורא הרב למורא שמים: 'כשם שכיפת השמים פרושה על היקום כולו בכל זמן שהוא בכל אתר ואתר, כך תהא פרושׂה יראת הרב על תלמידיו בכל עת, בכל מקום, אפילו שהתלמיד רחוק מהרב ונמצא בחוצה לארץ!
כמו שהיתה עובדה, מעשה עם כבוד האדמו"ר בעל בית ישראל מגור זצ"ל, פעם נכנס אליו אחד מהחסידים, ליטול ברכת פרידה לרגל נסיעתו לצורכי מסחרו לחוץ לארץ במקום שכמעט אין רגל יהודית דורכת שם.
אצל החסידים תמיד אין דבר כזה שהחסיד יוצא לדרך בלי לקבל 'ברכת הדרך' מהרב...
כאשר עמד לילך אמר לו הרב'ה: 'במדינה הזו שאתה נוסע אליה יש סיגרים משובחים! ממין פלוני. אבקש ממך אם תוכל לרכוש לי מספר קופסאות מהסיגרים הללו'.
החסיד שמח שיכול לעשות עבור רבו איזו פעולה. מחמת רוב טרדותיו בעסקים – פרח הדבר מזכרונו במשך כל הזמן ששהה במדינה ההיא ונזכר רק כשהיה בדרכו כבר לשוב ארצה.
בבואו נכנס ל'בית ישראל' ובבושת פנים התנצל לפניו כי בלא אשמתו שכח משליחותו ולא זכה לקיים את רצון הרב'ה.
מה השיב לו הרב'ה?
[מישהו מהקהל עונה...]
- יפה!
אמר לו הרב'ה: 'וכי סבור אתה שבאמת אני צריך סיגרים?! לא חפצתי כי אם שתזכרני גם כשאתה שוהה בנכר...' רציתי שתזכור אותי. 'והכוונה: ע"י שתזכור את הרב'ה אז תזהר מלחטוא ותתנהג כאיש ישראלי!'
כי הוא ידע שהוא הלך למקום שאין מצויים יהודים הרבה שם, אז אדם יכול לפשוע; אין עין רואה ובוחנת. אז הוא אמר לו: 'תזכור שאני צריך...' וכל פעם שהוא יזכור 'סיגרים, סיגרים, צריך לקנות. קונה, קנה...' הוא זוכר את הרב'ה. זוכר את הרב'ה – אז זה ישמור עליו! ובזה יתקיים בו: 'וּמוֹרָא רַבָּךְ כְּמוֹרָא שָׁמָיִם' ואז הוא לא יכשל ולא יחטא.
אז זה הרעיון מאחורי הדברים ואמרנו 'מוֹרָא רַבָּךְ כְּמוֹרָא שָׁמָיִם': כמו שמורא שמים פרוש על כל העולם, בכל מקום, בכל זמן, בכל עת - גם מורא הרב איפה שלא תהיה - צריך להיות.
וכתוב גם עצה: אם מישהו בא לעבור עבירה ח"ו פתאום תקף אותו יצרו, מה יעשה? - יראה את התמונה של הרב שלו לנגד עיניו, או אבא שלו, תלוי מי גדול בעיניו ומי משפיע רוחנית עליו יותר – וזה יכול למנוע אותו!! כמו שיוסף ראה את דיוקנו של אביו - וככה נמלט מהעבירה! אז זה: 'מוֹרָא רַבָּךְ כְּמוֹרָא שָׁמָיִם'.
אנחנו מודים לתנא הקדוש רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן שַׁמּוּעַ שהאיר את עיניו בדברים אלו. בעזרת ה' שנקיים אותם כראוי ונזכה לחתימה טובה ביום הכיפורים הבא עלינו לטובה – אמן!
ועכשיו (ערב כיפור ה'תשפ"ד) נלך לסעוד ולאכול ולהיטיב ליבנו כמו 'יום טוב!' ככה רוצה הקב"ה: שהבנים החביבים יאכלו טוב, שיהיו מוכנים לצום, יהיה להם קל, יעברו אותו כמו שצריך. אנחנו מקבלים שכר היום שאוכלים – כמו בצום! כמו בצום. ממש כמו בצום!! אז צריך להקפיד לאכול, לפרושׂ את האכילה כמה שיותר זמן ולהתכוון: 'שאנחנו מקיימים את רצון הבורא, לקיים את המצווה הזאת בעזרת ה''.
ועל זה אנחנו נאמר: 'ושמחת בימיך והיית אך שמח...'
'ימיך' שנים (2): תשיעי ועשירי (ערב כיפור, ויום הכיפורים).
'ושמחת בימיך והיית אך שמח...'
ומה שלמדנו בשיעורים קודמים; למדנו: שהאדם יקדים הודאה לפני הישועה, נכון? מי שמקדים הודאה לפני הישועה, סומך ובטוח שהישועה תבוא, לכן הוא מקדים את ההודאה – הוא יוושע!
אז אנחנו נודה לה': על הכפרה ועל המחילה ועל החתימה שהוא יחתום אותנו לטובה מראש!
'הכל יודוך והכל ישבחוך והכל יאמרו אין קדוש כה'!...'
'גמר חתימה טובה!'
הריני מכון לקיים מצוות חכמים: 'ר' חנניא בן עקשיא אומר...'
'הריני מכוון...' (המצוות שלפני הקדיש).
שלום וברכה, ב"ה אני בעלת תשובה כבר 22 שנה, בזכות הרב זכינו להתחזק ולבנות בית של תורה!
בס"ד 18.05.2020 (שני, כד' אייר תש"פ) לכבוד הרב החסיד נזר הבראה שליט"א שמי: א. פ. אני מודה להשי"ת כל יום שזכינו אני ובני ביתי לחיות את הרב ולהלך לאורך! ו: 'ברוך שחלק מחכמתו ליראיו' ותודה רבה לך שאתה מחכים אותנו. אני מודה לך על האכפתיות ועל החסדים האין סופיים על החנות (קפז') המוצרים והתבלינים ועל הקהילה הקדושה שקיבצת סביבך. יה"ר שהשי"ת ישמור לנו עליך (אמן) כי אתה יותר מאב ומאם ותודה על המסירות נפש, זה שאתה מסלק מאיתנו את החושך בעמל רב ובאהבה רבה בלי לחשוב שניה על עצמך בכלל. הרבה זמן רציתי לכתוב לרב ולא יצא וב"ה שעכשיו הגיע לי הזכות להודות לרב. שאנחנו מרגישים שאתה כמו אברהם אבינו – ע"י שהיה בעל חסד, ויצחק אבינו – במידת הגבורה, ויעקב אבינו – במידת האמת הצרופה, ומשה רבינו רועה נאמן, ודוד המלך – נעים זמירות ישראל, ושלמה המלך בחכמתו, ופנחס במסירות נפש, ושמואל הנביא שמכתת רגלים כל יום, וכל התכונות הללו נמצאות ביחיד אחד ומיוחד לכבוד הדור המיוחד הזה! ועכשיו אתה לא רק הרועה הנאמן של ישראל אלא של כל האנושות כולה וכמו שאנחנו מצפים למשיח במהרה אנחנו מצפין ליום שיודו כולם הרב אמנון יצחק אמת ותורתו אמת והם (...) בדאים. אנחנו שמחים בשמחתך [וכואבים את כאבך בכל מה שעושים לרב, (בתאריך המכתב ב"ה נמסרה הרצאה: הבחירה בידים שלך, בני ברק 18.05.2020 shofar.tv/lectures/1320, וכן שיעור: כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו - חלק ב 18.05.2020 shofar.tv/lessons/12136) ומי יודע אם זה לא כפרה לכלל ישראל] אוהבים אותך אהבת נפש משפחת פ' באר שבע מבקשים ברכה: שאזכה ש... יהיה השמש בצמוד לכבוד הרב שליט"א כמו שיהושע בן נון שימש את משה רבינו ע"ה זיע"א.
'בעת הזכרת שבחי השי"ת שבברכת: 'אתה גיבור... סומך נופלים... ורופא חולים...' ניתן להשיג ישועה עוד יותר מבקשות מפורשות. מפני שבאמירת השבח אין המלאכים מקטרגים ולכן אם יצטרך להתפלל על רפואה יכון באמירת: 'רופא חולים' להמשיך רפואה ובורא עולם היודע תעלומות לב הנה הוא יעשה בקשתנו'. (ספר בני יששכר, הובא בספר לכתחילה, אמונה ובטחון עמוד קמה', ב"ה ניתן להשיג הספר לכתחילה 'אמונה ובטחון' במשרדי שופר). וכנראה זה אחד מהטעמים לסגולת ה: "עבדו" ("עִבְדוּ אֶת ה' בְּשִׂמְחָה בֹּאוּ לְפָנָיו בִּרְנָנָה" (תהלים ק, ב) שע"י שמשבח לבורא עולם אין מקטרגים, ומספיק כוונה למשוך ישועות... ישר כוחכם! (לסגולת השמחה shofar.tv/articles/15096).
ב"ה שיעור מאד יפה, חזק וברוך! הרצאה בבני ברק 20.10.2024 בוני המגדל - הקבלת פני רבו (shofar.tv/lectures/1636).
מחנה שועפט לפני שבועיים... זה בדיוק מזכיר את הדוגמא שהרב נתן על איציק במגדל השמירה (רח"ל): 'איציק במגדל השמירה טרגי קומי' (shofar.tv/faq/1609).
כבוד הרב שליט"א זה כל כך נכון הסרטון הזה: '🎞 צריך סיעתא דשמיא לתת תרומה למקום הגון' (shofar.tv/videos/7000) איך אנשים לא מבינים את זה?!
שלום כבוד הרב ב"ה בשבת האחרונה שכבוד הרב היה כאן (ראה כתבה: סיקור שבת בראשית במחיצת כבוד הרב אמנון יצחק שליט"א בני ברק shofar.tv/articles/15236) בעלי הלך לכבודו ביקש: 'ברכה' בעניין הדירות בירושלים וחובות. כבוד הרב בירך אותנו: 'שניוושע כבר יום למחרת!'. בצפייה חיכיתי לישועה, וב"ה בערב הזדמנה לנו הלוואה כדי לשלם את כל החובות שלנו עם היתר עסקה, רציתי לבקש: שכבוד הרב יברך אותנו שנצליח לשלם את הכל ונוכל לעבור לירושלים במהרה (אמן).
כבוד הרב ב"ה שיעור בוקר, מרגש ביותר 'בלי תפילה לא מקבלים חלק קיא' - שיעור 111 שיעור מספר 1, ב"ה כמות תורמי הנציב, אח"כ המעשיות, שאין רק צריך תפילה להשי"ת, גם אם לא נקבל, עצם זה שאנחנו פונים להשי"ת, ומצפים רק לו זה עניין גדול ולהבין: שרק בזכות תפילה מקבלים זה מודעות גדולה בזכות השיעורים שמשקיע בנו הרב כדי שנייחל לישועת השי"ת, והחלק בסוף שכולם שרים 'עבדו' ("עִבְדוּ אֶת ה' בְּשִׂמְחָה בֹּאוּ לְפָנָיו בִּרְנָנָה" (תהלים ק, ב) ושירי שבת והשאלה היפה של פרשת הנח בחלק שאלות תשובה שהצחיקה, גם מאוד קשה להיפרד מסדרת השיעורים אבל זכינו בזכותם להבין את הדבר הכי חשוב שבלי תפילה לא מקבלים כלום שבת שלום ומבורך✨.
שבוע טוב ומבורך כבוד הרב שליט"א זה כל כך נכון מה שכבוד הרב מסביר בשיעור זה. (עמידה בנסיונות shofar.tv/videos/15578) תודה רבה כבוד הרב שליט"א.
הרב אמנון יצחק שליט"א! יה"ר שהשי"ת יברך אותך ואת כל אשר לך (אמן) ברוך השם תודה לבורא עולם התשובה של הבדיקה של הילד יצא תקין בזכות הברכה של הרב ובזכות הסגולות שעשיתי אחד מהם זה ששרתי: 'עבדו' ("עִבְדוּ אֶת ה' בְּשִׂמְחָה בֹּאוּ לְפָנָיו בִּרְנָנָה" (תהלים ק, ב) כמו שהרב לימד אותנו ועוד כמה תפילות. תודה רבה רבה "אֵין עוֹד מִלְבַדּוֹ" (דברים ד, לה). (לסגולת השמחה shofar.tv/articles/15096).
© 2024 כל הזכויות שמורות