רבי עקיבא אומר שחוק וקלות ראש מרגילין לערווה | הרב אמנון יצחק שליט"א

- - - לא מוגה! - - - 

נציב יום

ההורים רחלי ואסף והילדים נועה, ניתאי ומלאכי למשפחת בן קנדל

יזכו לתשובה שלמה,

שלום בית אמיתי, יזכו להישמר מלשון הרע ומחלוקת,

בריאות הנפש והגוף, אריכות ימים ושנים,

פרנסה טובה וכשרה,

ויזכו להיות ממזכי הרבים,

באנשי חסד,

ולא יפגע בהם עין הרע וכל מרעין בישין, אמן כן יהי רצון.

רבי עקיבא אומר,

שיחוק בקלות ראש,

מרגילין את האדם לערווה.

מסורת,

סייג לתורה.

מעשרות,

סייג לעושר.

נדרים,

סייג לפרישות.

סייג לחוכמה,

שתיקה.

רשי.

מסורת, סייג לתורה.

המסורת שמסרו לנו חכמים בחסרות ויתרות שבתורה,

זאת אומרת, יש מילים שהן חסרות,

חסר ו',

חסר י',

או כל מיני, תכף נשמע,

חסרות או יתרות.

המסורת הזו שמסרו לנו חכמים, הם גדר,

סייג זה גדר,

הם גדר וחיזוק

לתורה שבכתב.

שעל ידיהם אנו מבינים כמה מצוות,

איך יעשו אותם.

כמו שכתוב, בסוכות

עם ו',

בסוכות בסוכות שתיים בלי ו',

שניים חסרים ואחד מלא,

שממנו אנו לומדים

להכשיר סוכה בשלוש דפנות,

וכגון

מועדי אדוני אשר תקראו אותם.

אותם

כתוב בלי ו',

כאילו כתוב אתם,

והוא כתוב חסר בשלושה מקומות.

ללמד,

אתם

אפילו שוגגים,

אתם

אפילו מזידים,

אתם

אפילו מוטעים.

זה במועדים, מקביעת

המועד על פי ראש חודש.

מעשרות,

סייג לעושר.

אסר,

תעשר,

אסר,

בשביל שתתעשר.

נדרים,

סייג לפרישות.

בזמן שאדם מתחיל בפרישות

ומתיירא

שלא יעבור

על מה שהוא קיבל על עצמו,

יקבל עליו בלשון נדר שלא יעשה כך וכך,

ועל ידי כן

הוא כובש את יצרו.

כדי לעמוד בהתחייבויות שלו,

אז יהיה מותר לו.

סייג לחוכמה,

שתיקה.

במה נן קיימין?

במה מדובר? איזה שתיקה.

אם בשתיקה מדברי תורה,

הרי כבר כתוב, והגית בו יומם בלילה, אתה לא יכול לשתוק בכלל, אתה צריך כל הזמן להגות בתורה.

אם בשתיקה מרחילות ולשון הרע וקללה,

דאורייתא נינהו, זה כתוב מפורש בתורה?

האינו מדבר, אלא בשתיקה מדברי הרשות שבין אדם לחברו,

שיש לו לאדם למעט

הידברו בהם כל מה שאפשר.

ועליהם אמר שלמה,

גם אוויל מחריש חכם יחשב.

זאת אומרת, אדם צריך למעט בדברי הרשות.

לא אסור.

אבל סייג לחוכמה,

שתיקה.

כמה שאתה שותק יותר, פחות אתה

מסתבך.

בהרבה דברים מביא חטא.

וגם אוויל מחריש חכם יחשב.

למה לא פתח את הפה?

אז לא יודעים, חושבים הוא חכם.

רק פתח, שומעים זה אוויל.

לא כדאי לדבר.

מדברי תורה מצוין.

כתב במדרש שמואל.

המשנה הקודמת,

סיימנו,

אמר רבי ישמעאל,

והביא מקבל את כל האדם בשמחה.

יש לחשוש

שמא מתוך השמחה

יימשך אדם לצחוק.

כי זה קרוב.

משמחה באים לצחוק.

ועל כן צמח רבי עקיבא את דברו והזהיר

על הדבר.

ודיבר בגנות השחוק.

ועל ידי זה לא יבוא האדם לידי כך.

כי שחוק וקלות

ראש מרגילין את האדם לערווה.

עוד אמר רבי ישמעאל, הביא קל לראש.

גם על זה איזי רבי עקיבא.

שלא תביא הקלות על הזו

לידי קלות ראש.

ועל כן אמר, צחוק

בקלות ראש מרגילין את האדם לערווה.

כתב רבנו יונה,

אז צחוק וקלות ראש מרגילין את האדם לערווה,

אבל היראה וכובד ראש הם סייג

לא להיכשל בעריות.

כשאדם יש לו יראת שמיים והוא שקול ומדוד,

והוא הולך בכובד ראש, הוא לא קל

ראש,

אז הוא לא ייכשל בעריות.

המדרש שמואל מבאר את דבריו של רבנו יונה.

לכאורה יש לתמוה בסדר הדברים במשניות האלו.

הרי הממרה הזו,

אמר רבי עקיבא,

ארבעה דברים שהם סייגים

לעניין אחר,

כגון מסורת,

סייג לתורה,

בכל השאר.

מעשרות, סייג לעושר, נדרים, סייג לפרישות, סייג לחוכמה, שתיקה. אם כן, למה אמר בסמוך להם

ממרה

שאינה מאותו עניין?

ובאמת,

את הדבר הזה התכוון רבנו יונה לבאר בדבריו.

כיוון שמכלל הן

אתה שומע עליו,

ומזה שאמר התנא,

צחוק

בקלות ראש,

מרגילים את האדם לערווה,

שומעים את ההפך של דבר,

שכובד ראש ויראה

הם הסייג,

הגדר,

להציל את האדם.

מעוון עריות,

ומעתה יבוא טוב

שכל דברי המשנה עולים בשיטה אחת,

ובכולם

מורה לנו התנא מן הסייגים.

אמנם לפי זה יש לבאר

למה שאינה תנא בלשונו בסייג זה,

ולא פירש דבריו

כבשאר הסייגים.

למה לא אמר כובד ראש

ויראה

סייג לעריות?

יישב המדרש שמואל,

אם היה אומר התנא כן,

היינו מדייקים ואומרים,

שאם כובד ראש הוא סייג לעריות,

הרי הסחוק בקלות ראש

מביאים את האדם לידי חטאים.

מה היינו שעלול להתקשל בו פעם או פעמיים?

כמו שאר מכשולות המצויים.

לפיכך בא רבי עקיבא להשמיענו את רעת הסחוק

בקלות הראש,

כי לא די שהם גורמים לחטאי הערווה,

אלא אף מרגילין את האדם לערווה.

זאת אומרת, הוא יהיה רגיל בהרגל גמור,

לפי שכך דרכו של יצר הרע.

היום אומר לאדם, עושה עבירה קלה זו,

למחר עבירה גדולה יותר,

עד שאומר לו, לך עבוד, עבודה זרה.

בזה נתבהר חידוש גדול במה שאמרו חכמים, זיכרונם לברכה.

עבירה

גוררת עבירה.

זאת אומרת, עבירה קטנה יכולה לגרור עבירה גדולה,

ואפילו דבר שלא נחשב לחטא בעצם,

והוא רק דבר מגונה בעיני האלוהים,

לדוגמה, צחוק

בקלות ראש.

זה עדיין לא עבירה,

אבל זה מביא לידי עבירה.

זה דבר מגונה, לא אסור.

יכול להביא את האדם לעוונות חמורים כמו חטא עריות,

שעל זה נאמר, ייהרג ולא יעבור.

אז רואים שהתנר בעקיבא מזהיר אותנו, תיזהרו.

צחוק בקלות ראש, מרגילים.

לא אדם ייפול פעם אחת.

החפץ חיים הקדוש, זכר צדיק וברכה,

זכותו תגן עלינו, אמן,

כתב על דברי המשנה,

בעוונות הרבים

יש בני אדם מתענגים מן הסחוק,

ושמחים מאוד

שהם יכולים לדבר

על משהו שיהיה מצחיק

וגורם לצחוק לשומעים. יש אנשים הולכים במיוחד להופעות של סטנדאפ

מכל מיני קשקושציה,

ואיך הם מתקעקעים.

מבסוטים.

ובכל עת מחפשים בתרים מה עוד יוכלו לדבר דברי ההוללות,

כמו בעלה של שרת התחבור לשעבר,

שהוא מופיע בטלוויזיה, וכל הזמן הוא סוחק וסוחק וסוחק וסוחק ובסוחק.

איי, איי, איי.

ודבר שפל זה מצוי אצל מי? אצל הטיפשים.

וכבר אמרו חכמים זיכרונם לברכה, בעונש הדבר,

כי הליצנות

הילתה ייסורים וסופה קליה, רחמנא ליצלן.

אמרנו שנגד זה אין מה לעשות.

ליצן,

אין מה לעשות.

רק נכונו שפטים ללצים.

אין מה לעשות.

ועל כן, מה מאוד יש להיזהר ולהתרחק מן הדבר בתכלית?

בעניין גודל גנות השחוק

מסופר

הגאון רבי עקיבא איגר,

זכר צדיק וקדוש לברכה,

זכותו תגן עלינו, אמן,

נסע עם בנו לשדכו עם כלה נאה וחסודה.

הגיעו לבית המדוברת,

והחל אביה לשוחח עם הבחור

בכדי לטעות על קנקנו.

כשנסתיימה השיחה,

פנה הגאון רבי עקיבא איגר לאבי המדוברת,

ושאל, האם מוצא בני חן בעיניך?

אמר לו בבדיחות הדעת,

הלוואי

שימצא מר חן בעיניי

כשם שמצא חתן חן בעיניי.

רבי עקיבא שקיבל את הדברים כפשוטם,

והבין שדעתו אינה נוחה ממנו.

שאל בדאגה, וכי למה זה לא ימצא חן בעיניך?

בעלה הבין שטעה כשאמר ככה,

השיב ואמר חס ושלום,

ודאי שאין לי שום טענה על כבוד תורתו,

והערכתי כלפיו גדולה עד מאוד,

רק

חמדתי לצון,

גמחת ביסל לצונס.

ברגע ששמר, הביע עקיבא איגר את תשובתו,

קם ממקומו בסערת רוחו,

לצון חמדת?

עם ליצנים איני חפץ להשתדך.

לקח את בנו ושב לעירו לביתו,

ולא הגיע שידוך לידי גמר.

שמעתם?

פעם אחת, איזה בדיחותא כזאת.

הלוואי שכבודו ימצא חן בעיניי כמו שבנו מצא חן בעיניי.

למה לא מצאתי חן? לא, זה סתם היה בדיחה.

בדיחות?

תישאר עם הקלה, ביי.

אז צחוק בקלות ראש מרגילין את האדם לערווה.

רש״י,

פירש״ש, צחוק וקלות ראש ממשיכים את האדם לעבירה.

החסיד יעבץ, זכר צדיק וקדוש לברכה,

אמר, הנה רוב האנשים יראים בטבעם החטאים

מחמת שפוחדים מן העונשים שיבואו בעבורם.

ויודעים שהחוטא יורש גיהינום.

בזהירות מן העוונות

כמו שנזהרים מסכנות.

היצר הרע חפץ לחטיא את האדם,

אז הוא רוצה להסיר ממנו את היראה, כי כל זמן שהוא ירא,

הוא לא חוטא.

איך הוא יסיר לו את היראה?

לכן הוא מרגיל אותו לאט-לאט בחטאים.

איך עושים את זה? קודם כול מסיר ממנו את הפחד.

כמו שאדם צריך להיכנס למקווה של מים צוננים,

והוא לא יכול להיכנס אליהם, אז איך הוא נכנס לאט-לאט, ככה להתרגל קצת למים הקרים.

בהתחלה הוא מכניס קצת את הרגל, ואחר כך לאט-לאט ולאט-לאט,

אחר כך

הוא מעיב קצת מים על החזה וזה, ככה להתרגל.

ובסוף הוא נכנס עם הכל בפני.

כי הדבר הזה עושה הנחש הקדמוני.

ככה הוא עשה לחווה.

כמו שאמרו חכמים זכרונו לך.

הוא דחף אותה לעבר עץ הדעת.

אבל את רואה?

את לא מתה.

לא קרה כלום. הנה, נגעת בעץ, לא קרה כלום.

את רואה? לא מתים.

ככה הוא עושה.

מי אמר שמתים?

מנגיעה בעץ.

הם אוכלים את הפרי.

אבל ככה הוא מחרבש את הבן אדם לאט-לאט. הנה, אתה רואה? לא קראת לו את זה, אתם יודעים? הציונים בתחילת המדינה היו הילכתי את התימנים.

אז הם היו מוציאים אותם לעבודה בשבת.

אומרים להם, אין, עובדים פה שבעה ימים בשבוע.

התימנים לא רצו, מה פתאום? בשום אופן.

אז הם סיפרו לי, מה הם היו עושים?

היו כותבים תפוז, אומרים, אתה רואה? לא מתים.

כתוב מחללי אמות יומת, הנה, פח!

אתה רואה?

הנה, אני מת?

לא מת. מה אתה יכול לעבוד?

ככה היו רוצים פתות אותו.

עצר הרע

עובד עם הציונים.

יש לו שליחים.

לפי זה,

פירוש דברי התנאה, מרגילים את האדם לערווה,

על ידי הסחוק

וקלות ראש, שזה ההפך מהיראה,

אז הוא יכול לחדור ולהרגיל את האדם לערווה.

אבל אם הוא ירא,

אם יש לו כובד ראש,

הוא לא יכול להתקרב אליו,

כי הוא ירא מה העונש.

אבל אם הוא מסיר ממנו את העונש, איך מסירים?

לא, סתם צחוק זה, זה, זה, זה.

וככה הוא מחליק אותו עד שמביא אותו לידי כך.

בספר ענף עץ עבוד

מסמיך את דברי המשנה במעשה שהובא בספר עוד יוסף חי.

עשיר אחד,

רכוב על סוסו,

נוסע לעיר.

בעודו רחוק ממחוז חפצו כשעה לערך,

ראה איש חיגר יושב על אם הדרך,

בוכה,

צועק על מר גורלו,

תביא לי בבקשה קצת כסף לחיות את הנפש.

העשיר

נענה לבקשתו ונתן לו בעין יפה.

אחר כך ביקש ממנו החיגר שייקח אותו על הסוס ויביא אותו עירה,

כי הוא לא יכול ללכת,

חיגר.

הסכים העשיר,

הרכיב אותו על הסוס,

והושיב אותו בקדמת העגלה,

ושמה יותר נוח,

ומסר בידו את רסן הסוס,

והעשיר ישב מאחור.

נכנסו לעיר,

עצר החיגר את הסוס,

ואמר לעשיר,

רד מהסוס,

תלך לדרכך לשלום.

אמר לו,

העשירה לו,

הסוס שלי מימים ימימה,

איך אתה מדבר דברי הבל?

החיגר הרים קולו בזעקה גדולה ומרה,

שהרסן בידו,

והתחיל לבכות לעוברים ושמים.

אנשים טובים,

מה הוא רוצה ממני הרשע הזה?

רוצה להרע לי.

אני לא אוכל להילחם נגדו, אני חיגר.

עשיתי לו טובה, לקחתי אותו על הסוס,

והכפוי טובה הזה רוצה להשליך אותי מן הסוס ולגזול ממני.

חושו לעזרתי, תושיעו לי מידו.

הדברים נראים אמיתיים,

דמעתו על לחיו,

והאמינו השומעים לדבריו,

ולא שעו לטענות של העשיר,

שאומר זה הפוך, שקר וכזב,

אני לקחתי אותו, ריחמתי עליו.

תראו מה מעולה לי,

רוצה לגזול אותי.

באי קירות העשיר,

שאין מוצא מן הסבך,

הציע לחיגר, בוא נלך אל השופט,

אולי השופט יצליח להוציא את הצדק לאור.

הלכו אליו,

הרצו טענותיהם לפניו,

והשופט אמר אל העשיר,

ניכרים דברי האמת היוצאים מפיך.

אבל מה אני יכול לעשות

שאיבדת את הזכות בידיים?

אפילו אם רצית לעשות איתו חסד

ולהסיע אותו,

היה לך להושיב אותו מאחור,

ואז רסן הסוס היה ביד שלך.

אבל אחרי שמסרת לו את הרסן ביד,

והשלטת אותו על הסוס,

ואתה ישבת מאחור,

העדת בעצמך שהוא בא על הסוס,

וגרמת לך הפסד בידיים.

היה מעשה כזה בתמון.

אבא שלי המנוח סיפר לי.

היו גרים

יהודי וגוי.

יהודי וגוי.

הגוי למטה והיהודי למעלה.

וכל פעם היו עפים דברים מלמעלה, למטה,

בגוי הזה התמרמר, התמרמר.

אמר לו, נסיר לי אל-עמל,

נלך למושל,

למשפט.

אני לא מבטל לך יותר, אתה מציק לי ואתה עושה.

אמר לו, אני לא יכול לבוא איתך.

אמר לו, למה?

אמר לו, אין לי חמור.

מה, אני אלך ברגל?

אתה תלך בחמור ואני אלך ברגל? אמר לו, אני אביא לך חמור.

אמר לו, אני מוכן.

הלכו לשם,

שואל שם שופט מה קרה,

ולא, עושה לי ככה, ועושה לי ככה, ועושה לי ככה.

מה יש לך להגיד?

הוא אומר, זה מג'נון זה.

הוא כל הזמן מחפש עלילות. הוא עוד מעט יגיד לך גם שהחמור זה שלו.

הוא אומר, כן, זה שלי. אתה רואה, אני אמרתי לך,

רק עלילות כל הזמן.

בסוף חזר גם עם חמור.

סיים בענף עץ אבות,

כי לאדם זה דומה

מי שמכניס בידיים

פלוויזיה הביתה.

שיוויתי השם,

הוא מכניס.

אתם פלוויזיה של הידרדרות.

ואלה משחיתים את נפש האדם.

ועל ידי שהכניס אותם לבית,

כבר מסרת שליטה עליו ועל צאצאיו ליצר הרע.

אתה מסרת את הרסן עכשיו ביד שלו.

אתה לא יכול לבוא עכשיו לטעון,

מה, זה לא ידעתי, אני חשבתי, זה שיוויתי השם היה כתוב, מאיפה אני יודע?

אני ראיתי פסוק, אני גם מיצר הרע, יודע להגיד פסוקים,

יודע להגיד מצוות,

עבירות הוא עושה אותן מצוות וכו' וכו'.

וכשיבוא לפני כסף...

המשפט בבית דין של מעלה לא יוכל לטעון לומר יצר רע יתגבר עליי בכל כוחו לחתיאני

יאמרו לו אתה אשם

אתה הכנסת אותו לתוך הבית

אתה השלטת אותו עליכם אתם ישבתם שעות וצפיתם

אתה נתת את הרסן בידו

ולכן

יענישו אותו בשמי מרום שהוא החריב את חייו וחיי צאצאיו

לדורי דורו.

השם יצילנו מיצר הרע יש לו תרגילים.

אז זה מתחיל בשחוק ובקלות ראש. למה מכניסים את זה?

רוצים שיהיה קצת בידור, קצת זה וזה,

ויהיה כל מיני, אתם ראיתם שם איזה תוכניות יש שם,

זה וזה, מפגרים כאלה, וזה,

כן, ומה משוגעים, זה דברי תורה, זה יהדות, זה מה זה, מה זה,

מה זה, מה זה?

אז ככה זה.

מי שנותן את הרסן בידיים של יצר הרע,

הוא ידהר איתו ישר לגנו.

מי שרוצה להנצל,

שיהיה ביראת שמיים ובכובד ראש.

יש מספיק מה לעשות, והגית בו יומם בלילה.

צריך אדם להתמסר למשהו בא לעולם,

ולא לשכוח מהתפקיד הזה.

והסברנו פעם איך עושה יצר הרע,

איך עושה יצר הרע.

פעם אחת אמר מלך,

שמי שעושה כך וכך, יזכה למשהו גדול ביותר.

אז זה אחד זכה,

אז אמרו לו, תשמע,

אתה יש לך חמש דקות,

להיכנס לאוצר המלך, ומה שאתה תוציא בחמש דקות,

הכל שלך. כמה שתספיק.

מיליון, שתיים, חמש, מאה, כמה שתספיק לקחת מהאבנים טובות, מה יהיה לו. הכל שלך.

שר האוצר

היה מאוד בדאגה.

אפשר להוציא הרבה בחמש דקות, זה שמה כל אבן, כל...

זה מיליונים.

אז הוא חיפש עצה איך הוא יעשה שהבן אדם לא יצליח להוציא.

לבטל את דברי המלך, אי אפשר.

מעשה בירר על האיש, מה הוא אוהב, מה לא.

אז הוא שמע שהוא אוהב מוזיקה יוונית.

וזה.

סידר לו את מרחיק משיח

עם להקה טורקית,

שבעים נגנים,

ואיכשהו הוא רק מגיע, כאילו, מתחיל לחמש דקות וזה,

פתאום הוא רואה אותו, וואו, וואו, איך הגעת לפה, יא ביי, וזה, הוא אומר לו, יש לי שיר בשבילך מיוחד,

לשם שמיים.

ומתחיל, ומה, תזמורת, טה-טה-טה, והוא זה התחיל לרקוד, וזה,

פתאום מישהו דופק לו, אומר, נגמר הזמן. בוא.

ככה אנשים, נותנים להם פה שבעים שנה,

בא יצר רן, נותן לו פה מנגינות,

שמה בריכות, שמה זה, פה, כל מיני דברים,

נשחק איתו מה שהוא אוהב וזה, וזה, וזה.

פתאום הוא רואה שהוא כבר בגיל שבעים-שמונים,

אין שיניים, אין כלום, הוא הולך כבר ככה-ככה,

אז הוא אמר לו, יאללה, יאללה, תעלה לעגלה,

עוד רוב,

וישר לוקח עוד.

אנשים, לא חמש דקות,

עשרות שנים שוכחים בכלל על מה הם באו, עשרות שנים.

עשרות שנים.

ורק מתכננים איך להישאר, ואיך לזה, ואיך לזה.

תראו את המפגרים האלה,

קלאוז שווייב.

שלושת רבעי רגל, שנייה כבר בתוך הקבר, והוא עוד מתכנן שבעשרים-שלושים אתם, לא יהיו לכם בגדים כאלה, רק מדים.

כל העולם יהיה במדים, שהוא קובע איזה מדים יהיו.

לא תוכלו לאכול ולשתות, רק מה שהוא יגיד.

לא יהיה אוכל טבעי, הכל יהיה תעשייתי, מהונדס.

איזה תוכניות לשד הזה.

זה לא יאומן כי יסופר.

הבן אדם, אתה מת, יא טמבל.

אתה מתכנן לעולם מה, מומי, כאילו אתה תפקח משם, אה? בטח תשב למעלה, ואתה חושב שאתה...

מה זה?

כל המפגרים האלה, לא יאומן כי יסופר.

איך יצר הרע לוקח אנשים ומשליט אותם

על האנושות?

כמה בודדים, זקנים, זקנים, מהבולים, מהבולים.

איך יכול להיות דבר כזה? זה הכוח שלו, צוחק על האנשים בפנים.

איך שם לאנשים מסכות בפנים? אתה רואה את התמונות?

אתה לא מאמין שאנשים הלכו פה ככה.

כל הפנים, שלא יכירו אחד את השני,

שלא ידברו אחד עם השני.

סייג לחוכמה שתיקה.

טח!

מקיימים את דברי רבי עקיבא.

בואו,

לא יאומן כי יסופר.

איזה צחוק. אתם לא רוצים לשתוק?

אני אסתום לכם את הפה, אני אראה לכם, אכניס לכם בדים בתוך האף.

לא יאומן.

זה תעלולי יצר הרע באחרית.

אנחנו בסוף עכשיו. הוא מסתלבט,

כמו שאומרים,

עד הסוף הוא הולך.

או שהוא מצליח, או שהוא לא מצליח.

אנחנו יודעים שבסוף, בסוף הוא לא יצליח.

אבל הוא יפיל הרבה חללים.

הרבה חללים.

הרבה חללים.

השם יצילנו.

אבל אנחנו מודים לשם שאנחנו מבינים את המצב, יודעים אותו, קראנו, למדנו,

הבטיחו לנו הנביאים מה יהיה,

ראינו שהכל התקיים,

ועל זה אנחנו מודים לו.

הכל ידעוך והכל ישבחוך והכל יאמרו והכל יאמרו.

אין קדוש כשם.

הכל ידעוך והכל ישבחוך והכל יאמרו.

והכל יאמרו אין קדוש כשם

הכל יודוך והכל ישמחוך.

והכל והכל והכל יאמרו אין קדוש כשם

הכל יודוך והכל ישמחו בה והכל והכל והכל והכל יאמרו

אין קדוש כשם, יום יום שני.

ושמחת בימיך והיית,

אך שמח ושמחת בימיך והיית,

אך שמח ושמחת בימיך והיית,

אך שמח ושמחת בימיך והיית, אך שמח.

שיהיה לכם יום מלא שמחה.

תיקון חצות,

תיקון רחל אחרי החצות. אתמול אמרתי בטעות לאה והתעקשתי אפילו.

אז מדובר על תיקון רחל ולא תיקון לאה אחר חצות היום.

בלילה את שניהם אומרים,

רחל ולאה,

תהיו בריאים, שיהיה בשורות טובות.

הרי נמכבד

מצוות חכמים.

רבי יחנניהו בר-אונשי אומר, עושו הקדוש בר-אונשו קדוש ישראל לפי כוח,

ירבו לעם תורה ומסוות שנאמור,

חדונו יחופש למען סדגו,

יגדיל תורה ויעדיר.