רבי חנינא בן דוסא אומר כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקימת חלק ב' | הרב אמנון יצחק שליט"א

- - - לא מוגה! - - - 

ברק,

תסביר להם אחר כך מה זה חופש.

נציבי יום

לעילוי נשמת אורה בת מרים, מנוחתו העדן.

מיכאל בן בלע,

רפואה שלמה מהרה בכל איברה וגידה,

ורפואת הגוף והנפש וכוחות ברגליים,

ויזכה לתשובה שלמה וזיווג הגון מהרה, אמן.

רבי חנינא בן דוסא אומר, כל שיראת חטאו קודמת לחוכמתו,

חוכמתו מתקיימת,

וכל שחוכמתו קודמת ליראת חטאו, אין חוכמתו מתקיימת.

חלק ב'.

במדרש שמואל ביאר את דברי המשנה,

ייתכן שירצה אדם מכל ליבו ונפשו לקיים את המצוות,

ולא תזדמן לידו האפשרות לקיים.

הוא ישתוקק,

מתי יבוא לידי ואקיים?

ולא יעלה בידו

לקיים בפועל.

אמנם אמרו ריבותינו,

כל הלומד על מנת לעשות,

מספיקים בידו ללמוד וללמד, לשמור ולעשות.

אז כאשר ילמד האדם תורה על מנת לקיים,

יזכוהו משמיים שיוכל גם לקיים.

ולכן אמר התנא,

כל שיראת חטאו קודמת לחוכמתו,

זאת אומרת, החוכמה ולימוד התורה זה בצירוף עם יראת חטא.

הוא חפץ לקיים את כל מה שהוא לומד,

מתוך היראה שלו את הבורא.

אז חוכמתו מתקיימת.

הוא יזכה לקיים בפועל את כל דברי התורה והחוכמה שלמד,

כהבטחת חכמים זיכרונם לברכה.

אבל אם מההתחלה, בעת שהוא לומד, הכוונה פגומה,

וחוכמתו קודמת

ליראת חטאו,

זאת אומרת, הוא לא לומד על מנת לקיים,

הוא לא מצרף יראת הבורא ללימוד,

אז אין חוכמתו מתקיימת, הוא לא יזכה לבוא לידי כך

שהתורה תביא אותו לקיים את המצוות בפועל ממש.

עוד ביאור מביא במדרש שמואל בשם רבנו משה על מושנינו.

בטבע האדם,

כשמתחיל לעסוק בחוכמה,

אז זה הולך בקושי.

סיבת הדבר,

קודם שיזכה אדם להתענג על השכלת החוכמה,

אז זה ממש עמל בעיניו.

ובכל כוחות גופו הוא מרגיש כבדות וחוסר רצון בלימוד.

למה?

כי הוא עוד לא מתענג

על התורה.

אבל אם יש לאדם סיבה חשובה לרצות,

לדעת, להשיג את החוכמה,

אז התענוג מן הלימוד יאפוף את נימי נפשו.

זה שאומר התנא.

כל שיראת חטאו קודמת לחוכמתו.

בקרבו בוערת אש יראת שמיים,

כי היראה קיימת אצלו קודם לחוכמתו.

הוא רוצה מאוד מאוד לעשות רצון השם יתברך,

לכן צריך ללמוד חוכמה.

אז חוכמתו תתקיים בידו.

למה? כי הוא ירגיש תענוג מופלא גם בתחילת הלימוד.

אבל כאשר חוכמתו קודמת ליראת חטאו,

ואין הלימוד בצירוף יראת שמיים,

ואין לו רצון עז

כמו זה שמקדים יראת שמיים,

אז מדרך הטבע הוא לא חש תענוג

בלימוד

וזה הולך אצלו בקושי,

ואז חוכמתו מתקיימת.

הוא יפרוש ממנו.

מקשה במדרש שמואל.

מדברי המשנה נראה שיש סתירה מיני וווה.

מה שאמר התנא בהתחלה,

כל שיראת חטאו קודמת לחוכמתו,

חוכמתו מתקיימת.

משמע,

שאם באים יראת החטא והחוכמה כאחד,

לא תתקיים החוכמה בידו,

רק אם היראת חטא קדמה לחוכמתו.

אבל אם הם באים ביחד,

אז היא לא תתקיים.

ככה משמע.

ואילו מהמשך הדברים משמע שרק כאשר חוכמתו

קודמת ליראת חטאו,

אין חוכמתו מתקיימת.

אבל אם יבואו שניהם כאחד,

אז תוכל החוכמה להתקיים בידו.

אז זה נראה סתירה מיני וווה.

ולכן הוא תירץ.

ישנם בני אדם

שבטבעם נוטים לשכוח את הלימוד,

לומד ושוכח.

אבל אם יקדימו יראת חטא לחוכמה,

יקבלו שכר על כך,

ומן השמיים יסייעו להם לזכור מה שלומדים

חרף טבעם

לשכוח

אם מקדימים מיראת שמיים.

שהרי הזיכרון נתון בידי שמיים.

כמו שאמרו חכמים זיכרונם לברכה במגילה ו'

לאוקומי גרסה סייעתה מן שמיהו'.

להעמיד את הגרסה לזכור אותה,

זה צריך סיוע מן השמיים.

שתתקיים בו.

מאידך גיסא,

אדם שמטבעו בעל כישרון חכם ופיקח וזיכרון פנומינלי.

אם חוכמתו

קודמת ליראת חטאו,

מענישים אותו מן השמיים

שלא למד על מנת לעשות

וגורמים לו לשכוח תלמודו.

אך אדם שהחוכמה ליראת החטא

שווין אצלו,

ושתיהן עומדים בדרגה שווה,

אז מניחים אותו על טבעו.

אם הוא בעל זיכרון, הוא יזכור תלמודו ולא ישכח.

עכשיו, דברי המשנה

יהיו

בלי קושייה,

כיוון שמדיוק הדברים נלמד.

כאשר יראת חטאו שווה לחוכמתו ובאים כאחד,

אז זה תלוי אם יש לו זיכרון או אין לו זיכרון.

אם יש לו, יישאר לו, ואם אין לו, אין לו.

אבל אם הוא הקדים יראת שמיים קודם, אפילו שאין לו,

יעזרו לו, שיהיה לו.

ואם הוא מקדים את החוכמה

ליראת שמיים,

אז אפילו שיש לו זיכרון, ישכחו אותו.

אבל אם זה בא ביחד,

אז זה לפי טבעו.

יש לו זיכרון הוא יזכור?

אין לו זיכרון הוא יזכור.

ומפרש את זה המדרש שמואל בסמיכות למשנה הקודמת.

אמר רבי דוסתאי ורבי ינאי

משום רבי מאיר.

כל השוכח דבר אחד ממשנתו

מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו.

ולכאורה יש לטמוח.

כי יש אנשים שהשכחה גוברת אצלם מדרך הטבע.

והכישרון הזה לא תלוי במעשיהם.

אם כן, למה התחייב בנפשו?

זה לא תלוי בו אם הוא זוכר או לא זוכר, שוכח או שוכח, שוכח, שוכח.

לכן הסמיכו למשנה הזאת, המשנה שלנו,

שממנה אנחנו שומעים שמעלת הזיכרון

אכן היא תלויה ביד האדם. איך?

אם יקדים יראתו לחוכמתו,

יסייעו לו מן השמיים לזכור את תלמודו,

ושתהיה מתקיימת בידו,

אפילו אם הוא שכחן בטבעו.

ולכן,

אם לא עשה מוטל עליו,

ולא הקדים יראה לחוכמה,

ובכך גרם שישכח

את דברי התורה שלמד,

מה עולה עליו הכתוב כאילו התחייב בנפשו?

היה בידך לזכור על ידי שתקדים יראת שמיים לחוכמה.

תלמד על מנת לקיים,

אז אתה תזכור.

זה תלוי בך, אם ככה, איך אתה תשיג זיכרון.

ובזה פירש עוד מאמר

של הכתוב במשנה ג' א',

בני,

תורתי אל תשכח,

ומצוותיי ייצור ליבך.

היינו, בני,

אם אתה חפץ לזכות

שתורתי אל תשכח,

העצה היא,

ומצוותיי ייצור ליבך.

איך תקדים יראה לחוכמה,

ותקיים את מצוות השם ביראת שמיים,

אז יסייעו לך משמיים לזכור את התלמוד,

ותורתי לא תשכח.

מדהים.

בספר נפש החיים, שער ד' פרק ה',

בער עניין זה,

שהיראה

מקיימת את החוכמה.

על פי הכתוב בישעיה ל״ג ו׳.

יראת אדוני היא אוצרו.

היינו,

יראת שמיים נחשבת לאוצר.

אוצר זה מחסן, מקום שמחסינים בו דברים.

זאת אומרת, אתה תלמד, והכל יהיה מוחסן אצלך, לא יישכח, לא יעוף, יישאר.

יראת אדוני היא אוצרו.

אז מכאן לומדים.

לפי גודל ערך היראה שאדם מכין בנפשו,

ככה יוכל לעצור בתוכו מתבואות התורה.

הדבר דומה לאב,

שיש לו

קרי גדול

של תבואה,

ומחלק ממנו לבניו.

נותן לכל אחד,

כפי שיוכל, אוצרו להחזיק.

אם אין באוצר של הבן מקום להניח תבואה רבה,

אפילו אם האבא רוצה לתת לו הרבה, לא ייתן לו, ייתן לו רק לפי המקום. מה, שיזרוק את זה ברחובות?

רק לפי המחסן,

כי אין לו מקום להניח.

ועל כן,

גם בעניין לימוד התורה,

אין אדם יכול לכנוס בנפשו יותר ממידת היראה שלו,

כי יראת השם היא אוצרו.

כמה האוצר שלך? לפי היראת שמיים.

אז כמה יתנו לך לזכור? לפי היראת שמיים שלך.

כי היראת שמיים זה האוצר שמחזיק את התורה.

ובזה הוא מפרש את הגמרא בברכות נה.

אין הקדוש ברוך הוא נותן חוכמה,

אלא למי שיש בו חוכמה,

שנאמר,

ובלב כל חכם לב נתתי חוכמה.

ולכאורה זה פלא,

מאיפה נמצאת החוכמה הראשונה אצל האדם?

אם את החוכמה נותן השם,

אז אם הוא נותן את זה בלב חכם לב,

אז כבר יש לו חוכמה מקודם.

אז מה נתתי חוכמה? מאיפה יש לו את הראשונה?

אז אמרנו שגם יראת שמיים נקראת חוכמה,

כי הכתוב, הן יראת אדוני היא חוכמה.

אז מי שיש לו יראת שמיים, יש לו חוכמה.

וכיוון שנתבהר שיראה מקיימת את החוכמה,

אז עכשיו זה ברור,

כיוון שאת החוכמה הראשונה שהיא יראת שמיים,

אדם פועל בעצמו, הכל בידי שמיים, חוץ מיראת שמיים.

והוא מביא את עצמו ליראת שמיים,

ואז יזכה שהקדוש ברוך הוא ישפיע עליו את חוכמת התורה.

והתקיים בו מאמר הכתוב, ובלב כל חכם לב נתתי חוכמה.

מה זה חכם לב?

עד שיש לו יראת שמיים.

הוא נקרא חכם לב.

עכשיו מגיע לו שהחוכמה תשכון בתוכו ותהיה זכורה לו.

בעניין זה אמרו ריבותינו במדרש, בהגדת בראשית, פרק ל״ג.

בנוהג שבעולם, אדם מתפאר ואומר,

עשיר אני, ויש לי חיטים הרבה,

ויין ושמן הרבה.

אומרים לו חברה,

הרי הכל יש בידך.

יופי.

אבל האם יש לך אוצר איפה לתת את זה?

אם אין לך אוצר, אין בידך כלום.

ככה חכם.

אם אין בידו יראת שמיים ויראת חטא, אין בידו כלום.

אז זה נאמר גם כן,

אדם שיש לו קור חיטין,

והוא רוצה להעלות את זה לעלייה.

שואלים אותו, יש לך קו חומטין?

אז הוא אומר, לא.

אז חבל שהעלית.

למה?

הקו חומטין זה חומר משמר,

שהוא לא נותן לתבואה להתקלקל.

כמו שאנחנו שמים מלח, יש מלח ששמים בכל מיני דברים שמוכרים לנו עם שקית קטנה כזאת, לשמור

בשביל לחות או בשביל כל מיני סיבות.

אז זה משמר.

אז המוסר, היראת שמיים,

אם כל האוצר שלך, אפילו יש לך שס מלא,

ואין יראת שמיים, לא נשאר בזה שום דבר.

שום דבר לא מתקיים.

כלום דבר.

חבל שהעלית,

חבל שלמדת.

כלום, גורנישט.

עד כדי כך שאמרו שתלמיד חכם שאין תוכו

כברו אינו תלמיד חכם.

מה זה תוכו?

אין לו יראת שמיים בפנים.

בחוץ הוא נראה כמו כולם, עם פרק, ועם זה, זה.

הוא נראה כמו כולם.

אבל בפנים,

תבן.

אין יראת שמיים.

כבוד האדמו״ר בא עלי, ויחי יוסף מפופה,

זכר צדיק לברכה,

היה רגיל לומר בעת דרשה לכבוד פתיחת הזמן בישיבה שלו, הרמה,

טעם הדבר שהנהיגו ראשי הישיבות לומר לתלמידים דרשת התעוררות ותוכחת מוסר

בתחילת זמן הלימוד,

זה על פי דברי התנא במשנה הזאת.

כל שירת חטאו קודמת לחוכמתו,

עוכמתו מתקיימת.

אז בשביל שהתורה שלומדים תתקיים,

צריך להקדים דברי מוסר והתעוררות,

להגביר את מידת היראת שמיים של התלמידים,

כדי שיהיה קיום.

בדומה לזה,

מובא בגמרא בשבת ל״א.

כל אדם שיש בו תורה ואין בו יראת שמיים,

דומה לגזבר,

שמסרו לו מפתחות הפנימיות

ומפתחות החיצוניות לא מסרו לו.

בהיא העיל, איך ייכנס?

אין לו מפתחות חיצוניות, מה מועיל שיש לו פנימיות?

הרי מזה כי יראת שמיים נמשלת לשער העומד לפני הבית.

כל החפץ להיכנס לבית חייב לעבור דרך השער,

ועל כן,

גם החפץ לזכות לתורה

חייב להקדים לעבור דרך היראת שמיים,

שזה הפתח והשער לתורה.

ולכן,

כשחפצים ראשי ישיבות שהתלמידים יצליחו בלימוד התורה,

צריכים לעורר אותם ליראת שמיים והנהגה ראויה,

ואז יעלה בידם

ללמוד ולהצליח ולעשות פירות טובים.

והיה מסמיך על עניין זה את מאמר הכתוב במשלי ל״א,

כ״ו,

פיה פתחה בחוכמה

ותורת חסד על לשונה.

החוכמה רומזת על יראת שמיים,

ככתוב, ראשית חוכמה יראת אדוני,

אז פיה פתחה בחוכמה, יראת שמיים.

וגם פירשו חכמים זיכרונם וברכה,

ואמרו בסוכה מ' ט', שתורת חסד

זה התורה שמלמד אדם לאחרים,

יש תורה של חסד ויש תורה של חסד.

אדם שלומד לעצמו זה לא תורה של חסד.

אדם שמלמד לאחרים זה תורה של חסד.

לפי זה רומז הכתוב

אל הדבר באופן זה.

פיה פתחה בחוכמה.

יש בהתחלה לפתוח בדברי יראת שמיים,

שזה רמוז במילה חוכמה.

ורק אחר כך בתורת חסד

על לשונה.

אחר כך,

אחרי שאתה עוסק ביראת שמיים,

אז תעסוק בלימוד תורה לאחרים,

ואז זה ייקרא תורת חסד.

ועל זה כתוב בגמרא,

כל שיש לו יראת שמיים, דבריו נשמעים.

אם לא, זה לא נכנס.

לא נכנס.

כתוב, דברים היוצאים מן הלב

נכנסים ללב. ואני שמעתי כמה מרצים שאומרים בסוף הדרשה,

ודברים שיוצאים מן הלב נכנסים ללב.

ואתה מסתכל על אנשים, לא נכנס אליהם כלום.

למה לא נכנס?

כי גם אצלו לא נכנס.

אם דברים היוצאים מן הלב

נכנסים ללב,

כשהדברים יצאו מן הלב, איזה לב הכי קרוב?

הלב שהם יצאו ממנו.

אז אם הם לא נכנסו אליו, איך ייכנסו לשני?

הדברים שהוא אמר בעצמו לא משפיעים על עצמו,

אז איך ייכנסו לשני?

אנשים נותנים דרשות,

הבל הבלים, הכל הבל, הכל הזה, נותנים דוגמאות, הכל, גמרו את הדרשות, הולכים לעבל.

נו, אז זה נכנס אצלו? לא נכנס. אז איך ייכנס את השני?

לא ייכנס.

אבל אם יש לו יראת שמיים,

כל שיש לו יראת שמיים, דבריו נשמעים.

ככה כתוב, לא מי שעבר קורס מרצים.

מי שיש לו יראת שמיים, דבריו נשמעים.

וכתוב, דברים היוצאים מן הלב,

נכנסים ללב, לא דברים היוצאים מן השכל,

מן הלב.

אם יש לך לב

והוא טהור, נקי, מידות טובות,

טוז, זה נכנס.

אבל אם לא, זה לא נכנס.

אחרי שכל החכמים הגדולים, התנאים הקדושים האלה,

אנחנו לומדים עכשיו מפיו של רבי חנינא בן דוסא, שכל העולם עמד עליו.

בן אדם אחד, כל העולם, כל העולם עמד עליו.

איזה זכויות יש לנו כשאנחנו לומדים תורה כזאת?

איזה זכויות?

לא נודה לשם?

הכל יודוך,

והכל ישבחוך,

והכל יאמרו, והכל יאמרו,

אין קדוש כשם.

הכל יודוך,

והכל ישבחוך,

והכל יאמרו, והכל יאמרו, אין קדוש כשם.

הכל יודוך,

והכל ישבחוך,

והכל והכל והכל יאמרו,

אין קדוש כשם.

הכל יודוך,

והכל ישבחוך,

והכל והכל והכל יאמרו,

כן קדוש כשם, שיהיה לכם

יום טוב.

והרי נמכבן וקיימת צריכות חכמים, רבי חנניהו וראשי האומר,

עשויות ועשויות ישראל לפי כוח,

ארבוניות הנשואות שנה אמרו לנו מה שנאמר נציגה יחדיל תורה ויאדיר.