קשה לשמוע וקשה לאבד, יצא הפסדו בשכרו | הרב אמנון יצחק

- - - לא מוגה! - - - 

נציב יום להצלחת קהילות פז בארץ ובעולם.

הצלחה גדולה לאברכים ולתלמוד תורה שיזכו להיות גדולי תורה,

גדולי ישראל ומזכי הרבים.

ובסיעתא דשמיא, שהישיבה החדשה לוועדי תשובה

תיבנה מהרה ויזכו כולם להקביל פני משיח צדקנו בשמחה.

אמן, אמן ואמן.

אנחנו ממשיכים.

משנה באבות קשה לשמוע וקשה לאבד יצא שכרו בהפסדו.

יצא הפסדו בשכרו.

קשה לשמוע וקשה לאבד יצא הפסדו בשכרו.

מי שיגע בהבנת התלמוד

זוכה למעלות רמות.

אומרים,

הרי בר בר רבי שלמה במדרש דוד קשה לשמוע הוא תלמיד שאינו מבין בקלות,

אלא רק אחר זמן רב הוא הגיע.

אולם אחר שהוא מבין הוא קשה לאבד.

יש לו כוח הזיכרון והוא לא שוכח.

אדם זה יצא הפסדו בשכרו.

ומבאר, בעל התפארת ישראל,

כי השכר של תלמיד זה הוא גדול מהפסדו.

כי אם יתייגע וישקוד על לימודו ויעיין בתחילה היטב

עד שיבין,

יישאר הדבר בזיכרונו.

זאת ועוד,

אומר המהר המשיק,

על ידי ההפסד של התלמיד הזה שהוא קשה בהתחלה לשמוע עד שהוא מבין,

בא לו שכר גדול בגלל התמדת הלימוד.

בעיקר החוכמה, אומר המהר המשיק,

היא התמדה.

יש להקדים ולפרנס את התלמיד שהוא קשה לשמוע וקשה לאבד.

אמרנו שרבי עובדיהם ברטנורא אומר,

למדים מדברי התנא שאם אין בידינו יכולת לפרנס שני תלמידים אלא רק אחד,

עדיף לפרנס את התלמיד הקשה לשמוע וקשה לאבד,

על פני התלמיד שממהר לשמוע

אבל גם ממהר לאבד.

מטעם הדבר, אומר בעל תפארת ישראל,

כי יש בו תקווה שיצליח יותר בלימודו.

דברים אלה שהובאו בעוד מפרשים,

היסוד שלהם הוא בדברי רבנו יונה.

אך בעל הכנסת ישראל

מביא מהכל סופר,

כי דבר זה פלא בעיניו.

כיוון ששניהם מבקשים ללמוד,

רק שלאחד יש מעלה מעיקר בריאתו,

שהוא קשה לאבד,

השם נטע בו כוח של זיכרון,

ולשני יש חיסרון בבריאתו,

שהוא ממהר לאבד כי הוא שכחן.

מנין לנו להקדים את האחד על פני חברו.

שניהם רוצים ללמוד, שניהם מתמידים.

ואולי טעם הדבר,

כי המהר לשמוע

קולט מהר,

ומהר לאבד

זה אות שיש בו חסרון ביראת שמיים,

כי אם הייתה יראת חטאו קודמת לחוכמתו,

בוודאי שהייתה לו סייעתא דשמיא לזכור את הלימוד.

ואם לא זכה להגיע למעלה זו,

הרי שהוא פושע בדבר,

כי אם היראת שמיים הוא יכול לקבל סייעתא דשמיא.

לפיכך יש להקדים את התלמיד הקשה לשמוע וקשה לאבד.

מה התקנה לתלמיד שהוא קשה לשמוע עד שהוא קולט?

התקנה אומר רבנו יונה לתרוח הרבה

עד שידע ויבין הדברים, ואחרי כן לא ישכח

מפיו ובזה ידע הרבה מאוד.

זאת אומרת, מה אכפת בעצם לאדם?

אתה צריך ללמוד,

אז ללמוד, תשב ותלמד.

יש הישגים, אין הישגים, הבנת, לא הבנת, תמשיך, תמשיך, תמשיך.

כל רגע אתה מקבל שכר.

זוכרים את הדוגמה

עם הסלאם חורר שאמרו לו למלא מים בסאן?

מה אכפת לך?

משלמים לך על הטרחה.

תעבוד.

מהר לשמוע וקשה לאבד חכם.

או,

זה יש לו שתי מעלות.

מהר לשמוע, הוא מבין מהר,

וקשה לאבד, הוא זוכר הכול.

זה חכם.

המידה של החכם מבאר רבי יוסף חיון,

בעל המילה דאבות, ומי שמבין בקלות ובמהירות,

והוא גם קשה לאבד, לא שוכח מהר,

זו מידת החכם. כלומר,

אם הוא יתמיד בלימודו,

אז בהכרח שהוא יהיה חכם,

כי הוא מבין מהר.

הוא גם לא שוכח,

אז הוא יהיה חכם.

הרי ורבי שלמה אומר, כי תלמיד זה ישיג את כל החוכמות.

אם יתמיד, אבל בלימודו.

יש גם אזהרה לחכם.

רבנו ינא מזהיר את החכם

על אף מעלותיו,

שהוא מהר לשמוע וקשה לאבד.

עם כל זה צריך לחזור על ההלכות הרבה פעמים.

אמרנו לכם פעם שרבי משה פיינשטיין

סיים את השולחן הערוך 700 פעם.

אז לא יסמוך על זיכרונו.

אפילו שהוא קשה לאבד.

כי אין לאדם היכולת לזכור לעולם.

אם לא יתמיד לחזור על הדברים ולהעלותם על ליבו תמיד.

כי לכל אנוש יש את טבע השכחה.

ומה תועלת לאדם בלימוד אחר?

מה תועלת לאדם בלימוד אחר שהוא שוכח?

הרי הוא דומה לזורע ואינו קוצר.

לכן כדי שלא ישכח צריך להתמיד ולחזור ולחזור,

אפילו שהוא קשה לו לשכוח.

הוא זכרן.

אבל לא לעולם זוכרים.

וגם יש תרדות העולם, החיים, וזה.

וביל גייטס,

שם רשעי מרכב וכו'.

מוסר לחכם.

התנא בלשונו השמיע מוסר לחכם.

אומר המדרש,

שמואל,

שכן נקט ואמר

קשה לאבד.

למה אמר קשה לאבד?

למה לא אמר אינו מאבד?

זאת אומרת, הוא זוכר, תמיד יש לו זיכרון פנומינלי.

למה?

למה קשה לאבד?

מזהיר את החכם שלא יסמוך על זיכרונו.

הוא יחשוב שלעולם אין שכחה לפניו.

הדבר הזה נמצא רק במלאכים.

אלא יש אדם שהוא יותר זכרן.

לכן קשה לו לאבד, אבל לא לגמרי.

הוא יכול לאבד, רק קשה.

אבל בד בבד עליו לדעת שגם אם הוא לא יחזור על לימודו,

הוא סומך רק על הזכירה,

פשוט שהוא גם ישקע.

שהרי כאמור רק במלאכים אין שכחה.

ועכשיו החלק האחרון של המשנה,

קשה לשמוע

ומהר לאבד.

זה חלק רע.

בעל המילא דאבות במדרש דוד מפרשים, קשה לשמוע.

היינו מי שאינו מבין בקלות.

רק אחרי זמן ויגיעה רבה.

נוסף לכך יש לו עוד בעיה, הוא ממהר לאבד, שוכח מהר.

זה נקרא חלק רע.

הטבע שלו, ככה הוא נברא.

רע בתכלית.

אנחנו לא מדברים על אחד שהוא לא שם לב ללימוד, הראש שלו במקום אחר ודברים כאלה. מדברים באנשים שבאמת משתדלים בריכוז הכל ויש להם בעיה.

אך אין הוא רשע, אי אפשר להגיד עליו רשע או שכר,

טיפש,

כיוון שאין הדבר הזה בידו.

כך נולד מטבע בריאתו.

אבל לא להתייאש מהלימוד.

לדברי רבנו יונה אפילו שהמידה שלו היא רעש לתלמיד הזה. לא יניח הלימוד,

כי יקבל שכר על הטרחה.

זה דבר אחד.

ועוד,

כי הרגל הלימוד יתקן את ליבו

אם מעט ואם הרבה,

ואם יגה בתורה יומם בלילה,

אומר בעל המילד האבות, יצליח

איזו הצלחה בלימודו.

זה אם הוא יתמיד

ויגה בתורה יומם בלילה.

יכול להגיע להצלחות בלימודו, אבל תלוי כל אחד. אין דבר כזה שמגיעים לסוף, לטופ.

כל אחד לפי ההשתדלות והיכולת והתפילות והיראת שמיים ועוד ועוד ועוד.

כן כתב גם מדרש שמואל,

אל לו לתלמיד להתייאש מלימוד התורה,

בטענה שהוא מכיר את עצמו ולעולם הוא לא יוכל להשיג תורה,

כי על אף הקושי שלו לשמוע,

בסופו של דבר הוא ישמע ויבין.

התלמיד של רבי פריד אחרי ארבע מאות פעם כן הבין.

אז אפשר להבין.

כי אחד המרבה ואחד הממחית

הוא בלבד שיכוון לבוא לשמיים.

ועוד אומר הריב בריבי שלמה,

הרי הורו לנו חכמים זיכרונם רחבי, יגעתי ולא מצאתי אל תאמין.

אם מתייגעים בתורה בהכרח מוצאים.

אבל יש עוד דבר, יש אנשים שאוהבים ללמוד רק דברים חדשים.

אוהבים לחזור,

לשנות, לשנן את הישן.

זה חלק רע.

בכלל התלמיד,

שהוא קשה לשמוע ומהר לאבד שחלקו רע,

כולל המערם שיק גם את מי שאינו לומד בהתמדה,

זה גם חלק רע.

או אפילו אם הוא לומד בהתמדה,

אבל רוצה תמיד ללמוד רק דברים חדשים, ולא לחזור על משנתו,

זה בוודאי חלק רע.

גם זה נכנס בתוך המשנה.

ואפילו שאין לומר עליו שהוא רשע,

למה? כי הרי הוא בכל אופן לומד.

קיים מצוות והגית בו יום ולילה, רק הוא לומד דברים חדשים כל פעם.

אבל מכל מקום חלק ומידה רעה היא שכן אין לאדם ללמוד דבר חדש,

עד שלא ידע בבירור את כל העניינים שלמד.

שאם לא כן,

זה מוליד וקובר.

אז מה הרווחת?

עכשיו יש עוד נקודה חשובה,

זה החשיבות של המלמד בעיני הלומד.

מדרש שמואל מביא מבעל הלבבות,

כי יש מי שאינו מחשיב החוכמה מצד עצמה,

אבל הוא מחשיב את המלמד את החוכמה,

והוא ירא ממנו. יש לו כבוד

לרב הזה?

הוא לא כל כך מחשיב, אבל הוא אוהב לשמוע את הרב הזה.

אז זה לא החוכמה שמושכת אותו, הרב הזה, המלמד, הוא מושך אותו.

ויש לו עירה מפניו.

בגלל שהוא ירא ומחשיב אותו,

אז הוא מקבל במהרה את דברי המלמד,

אך כיוון שאין הוא מחשיב את החוכמה מצד עצמה,

לא יערבו דברים אלו עליו, ויאבד אותם במהרה.

לפיכך הוא מהר לשמוע

ומהר לאבד. מהר לשמוע, למה? כי הוא אוהב את המלמד.

אבל מהר לאבד.

כי לא העניין הוא, הוא אוהב לשמוע איך הוא מדבר, איך הוא אומר, מה הוא עושה וזה וזה.

ויש תלמיד אשר אין הוא ירא

ואפילו הוא לא מחשיב

את מי שמלמד אותו בכלל את החוכמה.

דבר זה יגרום לו שהוא לא יקבל

ולא ישמע את דברי המלמד,

כי הוא נבזה בעיניו.

אבל כיוון שהוא כן מכיר בחוכמה, בחשיבות החוכמה,

ובערך של החוכמה מצד עצמה,

אם ייכנסו בו דברי החוכמה, הוא לא במהרה ישכח אותם.

זה נקרא קשה לשמוע וקשה לאבד.

למה? אם יש לך גם

יכולת להבין,

ויש לך גם מלמד שאתה שמח לשמוע מפיו,

אז זה עוד יותר נדבק.

אכן, מי שמחשיב את החוכמה ואת המלמד,

שניים הוא מחשיב.

גם את החוכמה עצמה בפני עצמה, וגם את המלמד שמלמד ומחשיב.

זה בעל החלק הטוב, המשובח מכולם.

והוא

מהר לשמוע וקשה לאבד.

ולעומתו,

המבזה את החוכמה וגם את המלמד,

הוא בעל החלק הרע מאוד,

והוא קשה לשמוע ומהר לאבד.

מה העצה עכשיו למי שהוא מיעוט כישרון?

אפילו שהמידות האלה מלדה,

אומר החידה

מכל מקום בעל נפש הוא ישפוך שיחו ויצעק אל השם, שייתן בו כוח

לשמוע בקלות.

ולא לאבד את מה שלמד,

כי הכל בידי השם יתברך.

ולא ימנע השם טוב להולכים בתמים,

וישנה טבעו לטובה.

ואין תרופה כמו יראת שמיים.

ואין סגולה כתפילה בלב שבור,

אומר החידה.

שתי עצות,

יראת שמיים ולב שבור.

בספר בניין העולם כתב,

כי ידוע שכישרון החוכמה הטבעי

ניתן לשינויים

בכל הגילים.

תקווה גדולה,

אפילו בגיל מבוגר,

כל שכן בגיל צעיר.

בעלי השכל הגס והאטום

יכולים להפוך להיות חכמים מהירי תפיסה.

כל שכן,

שבעלי חוכמה יכולים להגיע לדרגות כישרון וחוכמה גדולים

יותר ממה שמעתה.

וזה העניין של ברכת הדעת.

אתה חונן לאדם דעת ומלמד לאנוש בינה.

אז לכן מבקשים חוננו.

אנחנו מתפללים לזה בתפילת שמונה עשרה, דבר ראשון,

הברכה הראשונה

בשאלות הצרכים שאנחנו מבקשים מהשם,

קודם כל אתה חונן לאדם דעת.

כי אם היה עניין החוכמה באדם אך ורק לפי המידה שבה הוא נולד,

אז מה היה המקום להתפלל אתה חונן לאדם דעת? אם אי אפשר לשנות, אז בשביל מה אתה מתפלל אתה חונן?

חוננו.

מה חוננו?

מה שיש זה מה שיש, חביבי.

מה אתה מבקש?

זהו, קיבלת?

שלום.

לא.

תקנו חכמים,

נתפלל על זה.

סימן

שניתן לשנות גם את הטבע לטובה.

עוד כתב בספר בניין עולם,

כי יש לו גם לבקש מצדיקי הדור שיתפללו עליו שיהיה חכם,

שיש בכוח תפילת הצדיק

להפוך טיפש לחכם.

ועוד דבר, להתאמץ מאוד בלימוד,

הגאון רבי יעקב ישראל,

קנייבסקי, אז טייפלר, זכר צדיק לברכה בספרו חיי עולם,

כתב כי מי שהוא קשה הבנה עצום,

לא מרגילים,

עצום,

אם יתאמץ מאוד,

אבל מאוד,

בלימוד התורה יזכה לסיעתא דשמעיא להיות גדול בתורה,

אף על פי שכעת זה מעבר לכישרונו הטבעי.

ובספר בניין עולם הביא מהספר דרכי הגמרא,

כי הרוצה להשיג מבוקשו,

יש לו להשתדל בכל מאמצי כוחו ולטרוח בכל יכולתו להשיגו,

כי ההשתדלות והחריצות בכל דבר הכרחי ואי אפשר בלעדיה.

מה השמחה של קשי הבנה?

קשי הבנה, אני יכול לשמוח? כן.

מה השמחה?

כתב בספר חיי עולם, אסטייפלר זכת ספר לברכה,

כי אפילו מישהו באמת,

קשה ההבנה,

ואינו יכול לרדת לעומקה של הסוגיה,

אפילו אם מלמדים אותו הרבה פעמים,

ותלמיד כזה אינו מצוי כלל.

ראוי שישמח

במה שזכה להיות במקום של תורה,

אשרי יושבי ביתך.

עוד יעלה ללוח הסלע.

עצם זה שאתה יושב במקום של תורה,

ועוסק בתורת השם תמימה,

ולומד ככל יכולתו,

נגיד גמרא בלי תוספות.

פסקי הלכות במשנה ברורה,

וכיוצא בזה, אין לשער גודל הצלחתו.

הוא אומר, מה, אז אתה לא חייב ללמוד.

עם כל המפרשים,

ראשונים, האחרונים, תלמד מה שאתה יכול.

ותשמח שאתה בבית השם

ועוסק בתורתו.

וגם הוא אומר לא להתרפות ולא להתייאש.

הסיבה המונעת אותו מהשגת התורה זה ייאוש ורפיון.

ולא כמו שהוא חושב שבשביל מניעת ההשגה

הוא מתרפא ומתייאש.

אדם אומר, למה הכי אני לא משיג? אז מה הטעם שאני יושב פה?

הוא אומר, לא, לא, לא. אלא אדרבא, הרפיון והייאוש

הם סיבה שאתה נמנע מלהשיג את הדברים.

לעולם אל תתייאש.

לעולם אל תרפה ידך מהלימוד.

הלימוד בהתמדה,

הגאון רבי חיים קניאבסקי הבן,

בספר אורחות יושר, פרק כט,

כתב כי אני רוצה להיות תלמיד חכם אמיתי והוא יודע איך.

הוא לא היה הכי מוכשר.

אז הוא אומר, אני רוצה להיות תלמיד חכם אמיתי,

צריך לשקוד הרבה על התורה וללמוד בהתמדה.

והדבר ידוע בישיבות,

שלא בעלי הכישרון הצליחו בדרך כלל,

אלא מתמידים.

וההבדל בין בעל כישרון

למי שאינו,

שמי שאינו בעל כישרון צריך ללמוד את העניין

עוד חצי שעה, עוד שעה, בשביל להבין את מה שהוא כבר הבין.

אבל אחר כך

שניהם שווים, שניהם יודעים את הסוגיה.

אפילו מי שחלש מאוד מאוד בכישרון,

אם יתמיד, הבטיחו לו חכמים זיכרונו לברכה

שהוא יצליח, ובלבד שיהיה ירא שמים.

ביסוד הדברים האלה נמצא בדברי המאירי,

במשלי יג',

יא, שכתב לעולם

אל יתרשל אדם להתייאש

מצד קושי לבבו

ומיעוט הבנתו.

כי כמה פעמים ראינו אנשים קשים בלימודם מתחילתם

ומצליחים בסופם,

בתנאי

רוב ההתמדה והשקידה.

עכשיו יש עוד חצה גדולה וחשובה מאוד

מספר אורחות יושר בשם החוסן יהושע,

ככל שיקשה לו בתחילה

כנגד זה,

הוא יצליח בסוף.

רק שיתחזק בתורה בכל כוחו

והעקשן יצליח.

זה גם דברי הגאון מווילנה, עקשן מצליח.

ובשם קרייאנה דיגרתא

הסטייפלר, זכר צדיק וברכה,

מביא שבין תורה בשנות העלייה

אין לו להתעסק בשום דבר אחר

חוץ מתורה, לא לקרוא עיתונים אפילו של דתיים

ולא להתעסק בענייני מפלגות,

שיהיה איזה שיהיה.

כל זה מפסיד לשקידת התורה

כי קדושת התורה קודמת לכל,

היא תכלית בריאת העולם, בזכותה אנחנו קיימים.

והכל מתייסד על שקידת התורה.

עכשיו נסיים

במעשים

לקט סיפורים בעניין גדולי תורה שהיו בתחילה מעוטי כישרון.

בספר שלשלת הקבלה כתב,

הובא בהקדמת מעשה בצלאל,

על הרב רבנו מנחם דריקנטי,

שהיה אוהב תורה,

אבל היה גס שכל.

והרבה בתעניות ובתפילה

שמן השמיים ירחיבו ליבו ושכלו, ויוכל להבין תורה.

פעם אחת

בהיותו מתפלל בתענית בבית הכנסת,

נרדם.

והנה הקיץ אותו איש אחד,

בידו כלי מים,

ואמר לו שתה.

לא השלים לשתות

והאיש נעלם.

אחר כך הקיץ.

אחר כך הגיע לבית המדרש,

מצא שנהפך

לאדם אחר,

ושכלו נתבהר,

וחיבר פירוש התורה בספר טעמי המצוות.

קשה הבנה,

טוטליטי,

בחיות,

תפילות,

תעניות,

והקב' ברוך הוא שולח את אליהו הנביא,

מסדר את כל העניינים.

בספר חוט המשולש,

בשם הגאון רבי שמעון סופר, מסופר,

פעם בא נער אל החתם סופר,

וגילה לו שרצונו ללמוד,

ונפשו חשקה בתורה.

והבחורים

ששמעו כן,

צחקו והתלו בו.

איך בחור בגילו לא למד מעולם

רצונו להתחיל ללמוד גמרא,

אולם ריבם גער בהם ואמר,

כל הרוצה ללמוד

יבוא וילמד,

וקרב את הבחור,

וציווה לבחורים ללמוד איתו

בכל שעה בחור אחר.

אולם בנוסף לגילו של הבחור,

הוא גם היה קשה לשמוע ומהר לאבד,

כמו תלמיד של רבי פרידא.

עד שאם למדו איתו משנה מאה פעמים,

שכח אותה מהרה.

למחרת הייתה בעיניו כאילו לא למד בכלל.

אמנם בכל זאת החשק שלו לתורה לא פג,

והתמיד בליבודו,

וכל הבא לטהר

מסייעים בידו.

וברוב הימים

הגיע למדרגת בחור מופלג בתורה,

וגם יראתו הייתה טהורה,

ונעשה למדן מופלג,

עד שנתמנה לדיין ומורה הוראה

בעיר מטרסדורף,

תחת כנפי ריבו,

ולבסוף

נעשה אב בית דין

בעיר ניימזץ,

והיה תלמיד חכם גדול בתורה ובצדקות,

והוא מובא כמה פעמים בחתם סופר.

חתם סופר מביא אותו.

גורניש מט גורניש טועה,

ללא סיכויים.

אני זוכר שהיה לנו שיעור לא משנה פה בשכונה,

ואחד פנה אליי ואמר,

לא נזכיר את שמו, הוא כבר לא איתנו,

שסניף.

אז הוא

שאל על האחי, בן 17, לומד בית ספר חילוני, מה אני עושה איתו וזה.

אמרתי לו, תביא, אני אדבר איתו.

אביא אותו.

אמרתי לו, תשמע, אני יכול לסדר לך להיכנס לישיבה, וזה, ופה ושם, ואתה תהיה תלמיד חכם גדול.

מה תהיה שם? מה יצא ממך?

כלום.

והוא הסכים,

אבל הוא לא יודע כלום, אין לו בסיס, אין לו שום דבר.

אז הלכתי

לרב סבג ואמרתי לו,

יש בחור וזה פה ושם.

אז הוא אמר לי, אבל הוא לא למד כלום,

אז איך אני אכנס אותו לישיבה?

אמרתי לו, מה שתגיד נעשה, אני אקח לו אברך,

והאברך הכין אותו, כמה דפים אתה רוצה שהוא ילמד גמרא בשביל שיוכיח שהוא מבין?

אמרתי שהוא יכין שלושה דפים.

אמרתי, בסדר.

לקחתי אברך,

חודש למד איתו שלושה דפים,

עבר את הממחן בהצלחה,

היום הבן אדם הזה מחבר ספרים,

קיבל פרסים,

משהו לעילה ולילה.

מדהים.

אף פעם לא בא להגיד תודה.

שסניק.

מוסיף בעל הבניין עולם,

כי ידועים הרבה עובדות,

גם מזמננו אנו,

שהיו תלמידים בעלי כישרונות חלשים מאוד,

מעלו והצליחו הרבה בתורה ביראת שמיים,

הודות להשתדלותם הגדולה ודבקותם בהצלחת הלימוד.

ועכשיו הפתעה

החזון איש.

בספר בניין עולם מביש, הגאון רבי מאיר קרליץ

העיד

כי המעלות בתורה ובדעת

שהשיג אחיו

בעל חזון איש

שהיה בינוני בבחרותו.

עוד פעם,

הגאון רבי מאיר קרליץ, אח של החזון איש,

אמר כי המעלות בתורה ובדעת

שהשיג אחיו בעל חזון איש שהיה בינוני בבחרותו,

הפליאו עד מאוד.

ואיך הוא השיג את זה?

על ידי שהיה מתחנן הרבה לקדוש ברוך הוא בבקשת אתה חונן לאדם דעת.

והיה מכוון מאוד

שמונה עשרה בברכה אתה חונן.

ועל ידי התפילה

זכה להיות החזון איש עם כל ההשגות שלו בתורה.

מבינוני.

נו, יש סיכוי.

יש סיכוי, בשביל זה יש את הברכה.

עכשיו כמה נקודות.

כמו שבאכילת גשמיות

צריך לטחון היטב בשיניים

כדי שיהנה הגוף ויתעכל טוב,

כך בלימוד צריך לטחון

היטב

דקדוקי תורתנו הקדושה, להוציא דין לאמיתו.

ואם אינו מייגע עצמו על זה,

אינו מוציא את הדין על נכון.

וזהו אם אין קמח אין תורה, זה פירוש לגאון מוילנד.

אם אין קמח אין תורה, אם אתה לא מפורר

את התורה כמו קמח, כל גרגיר וגרגיר בפני עצמו, לא דבוק,

לא גושים,

שזה לא ברור.

מבורר הכול.

אם אתה לא עושה את זה ככה,

אין התמצית של התורה, אתה לא משיג את התמצית של התורה.

מה שאדם דקדק בלימודו מועיל לתיקון המידות

והמעשים טובים.

גם זה מועיל לו לתיקון המידות

ולמעשים טובים.

סיפרתי פעם,

שכשקראתי

את מה שאמר הגאון מווילנד

על אם אין קמח אין תורה,

ישנתי שינת צהריים

וקמתי עם פירוש חידוש.

אם אין קמח אין תורה,

מה היה הפירוש?

עם מה?

אם אין קניין מ'ח,

אין תורה.

קמח,

אם אין קניין מ'ח,

אין תורה.

צריך גם קניין מ'ח.

עכשיו, כמו שבלחם הגופני

יש תבן ויש מוץ ויש סובין ויש מורסן,

וצריך כמה מלאכות עד שעושים לחם,

גם בתורה כתוב בה במשלטת,

לכו לחמו ולחמי.

וזה כל העמל של התורה, להוציא הלכה ברורה,

להוציא את המוץ,

להוציא את הסובין,

את המורסן וכו'.

החכם

נהנה בעת לימודו במה שמקיים מצוות הבורא.

עצם זה שאני לומד ומקיים מצוות הבורא זה שמחה שאין כדוגמתה וזה הנאה

לעילא ולעילא.

אפילו שעדיין עוד לא ידע כלום.

אפילו שלא ידע כלום.

וחוזר תמיד ומוצא טעם.

כל פעם מוצא טעם חדש גם במה שלמד.

אבל כסיל

אינו נהנה עד שיסיים את הספר ואץ וממהר לסיים ולכן אין בו סימן ברכה.

העיקר לגמור.

על זה אמרו חכמים.

לב חכם לימינו ולב כסין לשמאלו.

לב חכם לימינו.

מה זה ימינו?

לימינו של הספר.

או!

ברוך השם למדתי כבר חמישה דפים.

השתבח הבורא.

לב כסין לשמאלו. יואו נשאר עוד 300 דפים. מה אנחנו לא מתקדמים?

מה זה?

זה אהבל.

והאבן שלמה, הגאון מווילנה אומר, טוב שילמד מעט

ויחזור תמיד

וידע כל דבר על בוריו.

יותר ממה שילמד ויקבץ הרבה

ואינו יודע את הדין על בוריו.

אז מה עשית?

חייב לדעת

ועל בוריו.

אז לכן ללמוד ולחזור. ללמוד ולחזור. ללמוד ולחזור. אמרתי לכם עצה.

שבעל התניא,

שולחן הערוך שלו,

מביא ארבעה פרקים של תלמוד תורה, שם הוא מסביר איך לומדים וחוזרים, לומדים וחוזרים, בשביל שלא תשתכח תורתו.

כדאי לחזור על זה, ללמוד את השיטה,

ובעזרת השם תראו ברכה בעמלכם.

אמן.