הם אמרו שלושה דברים רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: יְהִי כְּבוֹד חֲבֵרְךָ | הרב אמנון יצחק שליט"א

- - - לא מוגה! - - - 

נציבי יום

העילוי נשמת יחיא בן יוסף,

מנוחתו עדן.

מתן בן מזל,

רפואה שלמה בכל איבריו וגידה בתוך שער חולי עמו ישראל מהרה, אמן.

משה בן מלכה,

רפואת הנפש והגוף, וחזרה בתשובה שלמה עם זיווג הגון, אמן.

הם אמרו שלושה דברים.

רבי אליעזר אומר,

יהי כבוד חברך, חביב עליך כשלך,

ואל תהיה נוח לכעוס,

ושוב יום אחד לפני מיתתך,

והווה מתחמם כנגד אורן של חכמים,

והווה זהיר בגחלתן שלא תיקווה,

שנשיכתן נשיכת שועל,

ועקיצתן עקיצת עקרב.

ולחישתן נחישת שרף

בכל דבריהם כגחלי אש.

רבנו עובדיה מברטנורה אומר,

הם אמרו שלושה דברים

בדרך ארץ ובמוסרים ובמידות.

הדברים שנשמע

הם דברים שהם אמרו

בדרך ארץ, במוסרים ובמידות.

דאילו בעניין איסור האסור והמותר והפטור והחיוב,

דברים הרבה אמרו.

אבל בעניין ארץ,

דרך ארץ ומוסרים ומידות,

אמרו שלושה דברים.

אי נמי,

אלו השלושה דברים,

הבום מורגלה בפומי הוא תמיד.

למה הוא אומר רק שלושה דברים?

כי זה היה רגיל אצלם תמיד, לחזור על הדברים האלה ולומר אותם.

יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך ואל תהיה נוח לכעוס, ושוב יום אחד לפני מיתתו.

אז יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך,

אם אתה יהא זה,

שלא תהיה נוח לכעוס.

יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך,

ואל תהיה נוח לכעוס. מתי הוא יהיה חביב עליך הכבוד שלו?

שלא תהיה נוח לכעוס, שאם אתה נוח לכעוס,

אי אפשר שלא תזלזל בכבוד חברך.

הרי זה דיבור אחד.

אחר כך, ושוב יום אחד לפני מיתתך,

זה שתיים.

והשלישי,

הווה מתחמם כנגד אורן של חכמים.

אז אלה השלושה דברים שהם אמרו.

עכשיו, כתוב פה,

הם אמרו, ואחר כך אומרים, ריבי אליעזר אומר,

ופורט

את דבריו של ריבי אליעזר. אז הם אמרו, הוא אמר.

אפשר שהוא אמר, והם אמרו.

הוא אמר, וגם הם אמרו.

את אותו דבר זה היה מורגל בפיהם.

כתב רבנו יונה כי ודאי הם אמרו יותר משלושה דברים.

אך שלושה דברים אלה הרגילים היו לומר בכל יום ביום.

כמו שאמרו חכמים זיכרונם ברכה, אהבה מורגלה בפומי דה רב.

ראינו שדבר זה היה אומר תדיר.

ואילו במדרש שמואל כתב,

שוודאי היו אומרים הרבה דברי תורה,

אבל בענייני מוסר ותוכחות דרך ארץ,

לא אמרו רק שלושה דברים אלו,

כמו רבנו עובדיה מברטנורה.

רבי אליעזר אומר, יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך.

כתב רבנו יונה,

כוונת המשנה ללמד אותנו אל כל דרך ארץ.

לכן אמרו שיחזר אחר כבוד חברו,

ויחפוץ שיכבדו

כמו שהוא חפץ בכבודו עצמו.

בילקוט מעם לועז הוסיף בזה,

כשם שאין אדם רוצה שיפגמו בכבודו,

כך לא יפגום בכבוד חברו.

אז יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך.

במדרש שמואל ובספר רוח חיים ביארו את דברי המשנה.

בדרך העולם, כאשר אדם מכבד את חברו,

אפילו בכבוד מועט,

נראה בעיניו כאילו הוא כיבד אותו בכבוד גדול יותר ממה שמגיע לו.

אבל כאשר מכבדים אותו,

נראה לו שלא כיבדו אותו בשיעור הראוי לכבודו.

בזו מידה רעה מאוד.

וכדי להרחיק אדם ממידה רעה זו,

אמר התנאי, כבוד חברך חביב עליך כשלך.

שיהיה חביב בעיניך לכבד את חברך באותו שיעור ומידה שאתה חפץ שיכבדו אותך,

ולא לכבד את החבר בשיעור מועט,

ואתה יכבדו אותך בכיבוד גדול.

אלא כשלך.

במדרש שמואל כתב עוד ביאור,

כי הכבוד שמכבדים את האדם

נמשך ממה שהוא מכבד אחרים.

כמו שאומרת המשנה לקמאן, איזה הוא מכובד?

המכבד את הבריות.

ועל כן ודע את השפיר,

מה שאמרו לי, כבוד חברך חביב עליך כשלך.

כי באמת כבודו הוא כבודך.

כי לפי הכבוד שאתה מכבד את האדם, את החבר,

ככה יכבדו אותך הסובבים.

בספר דברי אבות,

כתב לפרש את דברי המשנה,

התנא בא לרמז

איך יכול אדם להינצל מליפול ברשת גאווה כאשר מכבדים אותו.

העצה היא עוצה לכך

שיהיה חשוב בעיניו הכבוד בעיקר שמכבדים אותו אחרים,

כאילו הוא מכבד את עצמו.

בדוגמה לדבר,

כאשר יושיבו אותו בראש המסובין,

וכל הקהל יקראו לו רבנו,

ידמה בעיניו,

כאילו הוא עושה כבוד זה לעצמו.

כלומר,

שהוא עלה לשבט בראש המסובין בלי שביקש ממנו בכלל לקהל,

ובלי שהוא קיבל רשות.

הוא קורא לעצמו רבנו.

הלא הוא יהיה ללעג וקלס.

בעיני כולם, אם הוא יעשה ככה.

שערי כבוד זה רק כשמכבדים אותו אחרים,

לא כשאדם דורש לעצמו כבוד.

זהו שאמר התנאי, כבוד חברך,

מה שחברך מכבד אותך

ומנשא אותך,

יהיה חביב עליך כשלך.

שיהיה בעיניך כאילו אתה,

אתה מכבד את עצמך.

והרי כבוד כזה לא נחשב לאומה,

ועל ידי זה לא תבוא לידי גאווה.

אני חשבתי בהתחלה שהוא רוצה להגיד,

יהיה כבוד חברך,

חביב עליך כשלך.

כמו שאנשים

לא מכבדים באמת.

עושים כבוד בשביל אינטרסים, כאילו.

משתלם לכבד את האנשים בשביל שיחזירו לי.

אז ככה תדע גם שלך.

גם אלה שמכבדים אותך, זה בדיוק כמו שאתה מכבד אותם. זה הכל חרטה ברטה. אחד מחלק לשני כבוד וזה.

אז אל תתפעל, בקיצור.

כמו שמסופר על הרב הקדוש רבי שמואל שמלקה מניקלשבורג,

זכר צדיק לברכה,

זכותו תגן עלינו אמן.

ועד שקיבלו אותו להיות רב ואב בית דין בעיר,

אז קיבלו אותו בכבוד מלכים,

ערכו לכבודו מסיבת קבלת פנים,

ומעמד ההכתרה היה נכבד עם כל הקהל,

והם שמחו שזכו לשים צדיק נשגב עטרת לראשם.

באמצע המעמד הוא נכנס לחדר פרטי,

וזה ארך הרבה זמן.

הוא עדיין לא שב.

כל ראשי הקהל נפנו לשם בשביל לראות

מה אירע עמו,

ושמעו מבעד לדלת,

איך שהוא אומר,

שלום עליכם, הרב דה ניקלשבורג.

כמה גדולה שמחת בני העיר בהכתרתך.

הן זכינו לרב גאון וצדיק וגדול בתורה.

ירא שמיים ובעל מידות רומיות.

ועוד דברים רבים הוא משבח את עצמו וכו' וכו'.

ראשי הקהל השתוממו, שומעים אותו מדבר ככה על עצמו,

ונראה להם זר ומוזר

שהרב שהם בחרו והכתירו עכשיו,

ככה הוא מדבר על עצמו.

אז הם הביעו את התמיהה,

ואמר להם, אני יודע

שבעת ההכתרה יעתירו עליי וישבחו אותי בשבחים רבים, ויכבדו אותי עד למאות.

ואני אחפץ שלא ישפיעו עליי הדברים,

ואכשל בגאווה וגבות הלב.

החלטתי לקיים את מאמר המשנה, יהיה כבוד חברך חביב עליך כשלך.

ראינו שהכבוד שייתנו לך חבריך יהיה לך כמו הכבוד שאתה בעצם נותן לעצמך.

וכמו שאין לי שום הנאה בכבוד שאני מכבד את עצמי,

כך אני לא אתפעל מדברי הכבוד והשבח שישבחו אותי אחרים.

אז הוא הקדים תרופה למכה.

איך זה נשמע שאחד אומר, אין כמוני, אני צדיק,

הוא צוחק מעצמו.

אז אחר כך הוא ישמע את זה מאחרים,

אז הוא יצחק גם כן, זה לא רציני, הוא לא יתגאה.

איזה עצות, יש לחכמים, משהו.

אחר כך כתוב, אל תהיה נוח לכעוס.

כתב רבנו יונה,

הנה ידוע שמידת הכעס היא רעה ומגונה עד מאוד.

אמנם טבע האדם נמשך אחריה.

לכן מזהיר התנאו, אל תהיה נוח לכעוס.

כי ודאי שרצונך חפץ לכעוס,

אבל לפחות אל תהיה נוח לכעוס מיד.

אלא תשקול קודם במאזני השכל.

האם הדבר הזה שמביא אותך לידי כעס ראוי לכעוס עליו?

אם תמצא בדעתך איזה סברה להסיר את הכעס,

אז בטל אותו.

אמנם אם הדבר הזה ראוי לכעוס עליו,

אז צריך אתה באמת להשתמש במידת הכעס ולכעוס עליו.

אבל יהיה הכעס באופן שאמר שלמה המלך עליו השלום.

אל תבהל ברוחך לכעוס.

אל תכעס במהירות, בבהילות,

אלא מתוך מתינות

ורק לצורך גדול.

ומסיים הכתוב, כי כעס בכסילים ינוח.

שלא יתנהג

כמנהג הכסילים הממהרים לכעוס.

כי הכעס שוכן בחיקם

והוא לא יכול למשול ברוחו ולהימנע מן הכעס. לא יכול.

הכסילים אצלם זה פה.

צ'יק צ'אק זה יוצא.

בשנייה.

כמו טיל סאגר.

אז לכן צריך להזדהר.

על מה מותר לכעוס את המדעים?

על רשעים ועבירות.

אילול השם ודברים כאלה.

במדרש שמואל כתב,

לכן מדייק קטנה בלשונו, אל תהי נוח לכעוס.

לא אמר אל תכעוס.

מפני שאם הדבר כדאי והגון לכעוס עליו, צריך להשתמש במידת הכעס.

אבל לא יכעס במהירות.

רק אחר מתינות והתבוננות,

האם באמת ראוי לכעוס כמה ומה משך הזמן וכו'.

כמו שאמרו חכמים, זרוק מראה בתלמידים.

לפעמים צריך להראות פנים כעוסות לתלמידים.

זה חינוכי,

כי אחרת אם כל דבר אתה מקבל

הכל מקבל בערך רוח ואתה הכל מבין,

הכל אתה מבליג.

לא יהיה חינוך.

כתוב אפילו בבית.

אל יטיל אימה יתרה בבית.

יתרה לא.

אבל צריך שיהיה קצת אימה.

למה?

כי אחרת אין דיסטנס.

ואז יכולים לעשות מה שרוצים, כי רואים שאין פה בעל הבית, אין פה כלום.

אז לכן,

יש להשתמש במידת כעס ואפילו למראית העין.

ובדרך כלל ישתדל שזה יהיה רק כלפי חוץ ובפנים לא.

כי אם זה כעס אפילו מוצדק,

אז כתוב כל הכועס, אם נביא ונבואתו

מסתלקת ממנו, אם חכם ומחמתו מסתלקת.

ראינו שמשה רבנו כעס שלוש פעמים ונכשל.

לא?

כי הכעס משבש את הדעת.

האדם לא יכול להתרכז.

ברגע שהוא כועס, הוא מאבד ושוכח ולפעמים גולש לדברים שזה לא אמור להגיע לשם.

ביילקוט מעם לא עז

מבאר באופן אחר למה נקטה המשנה שיש איסור לכעוס.

שהרי אם רואה האב אצל בנו

או הרב אצל תלמידו דבר שאינו הגון,

עליו להביע כעסו עליו, להדריכו בדרך הנכונה.

ואדרבא, מצינו,

שאמרו חכמים זיכרונם רכה

על הפסוק, וייחר אף אדוני במא ילך.

מאחר שהודיעם השם סרחונם,

גזר עליהם נידוי וכעס עליהם.

קל וחומר לבשר ודם,

שלא יכעוס על חברו עד שיודיע סרחונו.

הרי שכשהוא צריך לכעוס על חברו,

לא יימנע מלכעוס,

אבל ידענו את הסיבה למה הוא כועס עליו,

כדי שידע מה עליו לתקן.

לכן לא ביטלו במשנה לא לכעוס לגמרי, אלא לא יהיה נוח,

לא ימהר, יהיה מתון, יחשוב, כן, לא,

מוצדק, לא מוצדק וכו'.

במדרש שמואל ועוד מפרשים ביארו ששני הדברים הראשונים שאמר רבי אליעזר,

יהיה כבוד חברך חביב עליך כשלך ואל תהיה נוח לכעוס,

באים כאחד.

והכוונה הייתה להזהיר אודות מידת הכעס,

בדרך שעל ידי התרחק אדם מן הכעס על ידי שיאהב את זולתו,

ויקיים מצוות באהבת לרעך כמוך.

שהסיבה שאדם כועס על חברו,

משום שאין כבודו חשוב בעיניו.

לכן הוא מסוגל לכעוס עליו, לחרף ולגדף.

אבל אם יבוא למדרגה נעלט,

יהיה כבוד חברו חביב עליו כשלו,

זה יגרום שלא יכעוס על חברו.

לכן אמר, יהיה כבוד חברך חביב עליך כשלך.

אז אם אתה חס על כבודך,

תחוס על של חברך,

ואז יעזור לך שלא תהיה נוח לכעוס.

גם רשי פרש בדרך זו, ששני הדברים האלה הולכים כאחד,

אבל בסדר הפוך.

יהיה כבוד חברך חביב עליך כשלך,

ואם תאמר, מי יסייע לי לקנות בנפשי מידה נכבדה זו,

שהכבוד של חברי יהיה כמו שלי,

אז זה אמר, אל תהיה נוח לכעוס.

כי אם יהיה בכעס, ודאי שיזלזל בחברו.

ואם יימנע מכעס,

אז הוא יהיה זהיר בכבודו.

החסיד יעבץ כתב,

שני הדברים האלה נובעים ממידתו של

רבי אליעזר

בן אורקנוס.

שבמענה לדברי רבן יוחנן בן זכאי,

איזוהי דרך ישרה שהדבק בה האדם, מה הוא ענה?

עין טובה.

בעיני אם מביט אדם על סובבה בעין רעה,

מה הוא רואה? את המומים שבהם.

וזה יגרום לו לזלזל בכבודם ולכעוס עליהם.

אבל אם הוא מסתכל על בני האדם בעין טובה,

אז הוא יראה לנגד עיניו מעלות

ומידות טובות,

ולכן ירצה לכבד אותם ולא יכעס עליהם.

אז זה בדיוק הייתה המידה שלו,

של רבי אליעזר בן אורקנוס. עין טובה, להסתכל על כולם.

בעין טובה לא לחפש מומים והכול, אלא

את המידות והמעלות שיש בכל אחד ואחד ממילא, הוא לא יכעס.

ושוב יום אחד לפני מיתתך

פירש רבנו יונה

ורבנו עובדיה מברטנורה ושאר מפרשים.

אדם ישוב בתשובה יום.

למה?

שמא ימות למחר.

ולפי שאין אדם יודע את יום מותו,

נמצא כל ימיו בתשובה.

אנחנו חוזרים בתשובה בכל תפילה, בשומע תפילה.

בזה שאמרו חכמים זיכרונם לברכה במסכת שבת,

כנג,

אודות המאמר של רבי אליעזר במשנה ויישוב יום אחד לפני מיתתך,

שאלו תלמידיו את רבי אליעזר,

וכי האדם יודע איזהו יום ימות.

אמר להם, וכל שכן, ישוב היום,

שמא ימות למחר,

ונמצא כל ימיו בתשובה. זאת אומרת, כל יום צריך לעשות תשובה.

ואף שלמה אמר בחוכמתו, בכל עת

יהיו בגדיך לבנים.

דהיינו שהנשמה תהיה טהורה ונקייה, אומר רשי.

אמר רבי יוחנן בן זכאי,

משל, למלך שזימן את עבדיו לסעודה ולא קבע להם זמן.

פיקחין שבהם כשיטו את עצמן,

דהיינו, לבשו בגדים נעים ויפים, כמו שראוי לבוא לפני המלך, וישבו על פתח בית המלך, ממתינים, כי הוא לא אמר מתי.

ואמרו, כלום חסר לבית המלך?

שמא יבהלונו לבוא פתאום. מה, חסר לו עבדים ושפחות והכל,

כשיכינו הכל בן רגע?

אין לו בעיה.

אז לכן יכולים להבהיל אותנו לכוונה במהירות,

לבוא פתאום.

טיפשים שבהם הלכו למלאכתן.

אמרו, כלום יש סעודה בלא תורח?

בסדר, הזמין, הזמין, אבל להכין סעודה של מלך זה לוקח זמן.

בינתיים חבל על הזמן, נלך לעבוד.

ופתאום ביקש

המלך את עבדיו,

פיקחים שבהם נכנסו לפניו כשהם מקושטים,

כי הם באו עם חליפות,

מגבעות, הכל היה מוכן.

וטיפשים נכנסו עם בגדי עבודה,

כי אמרו להם, מהר, הם לא הספיקו ללכת הביתה ולתחליף ולהתקלח,

והם באו מג'ייבין.

שמח המלך לקראת פיקחים וכעץ לקראת טיפשים.

אמר, הללו שקישתו עצמם לסעודה, ישבו ויאכלו וישתו.

והללו שלא קישתו את עצמם, יעמדו פה ויירו.

ככה כתוב, לחיי העולם הבא.

מי שיכין את עצמו כמו שצריך, הוא נהנה שם.

באחרים,

גורנישט וטגורנישט.

וגם באחרית הימים כתוב שיהיה ככה,

שאלה שזה יהיו...

זכאים לכל ההנאות והטובות, וכל האחרים רק יביטו מן הצד.

זה העונש שלהם.

למה? הם לא הכינו את עצמם. חשבו, יש עוד זמן. יש עוד זמן.

הוא צעיר, יש לו עוד זמן.

שאלו חסידים את הרב הקדוש רבי יחזקאל מקוזמיר,

זכר צדיק וקדוש לברכה.

זכותו תגן עלינו, אמן.

באבות דרבי נתן

נוסח הדברים הוא שאמר רבי אליעזר ושוב יום אחד לפני מיתתך,

שאלו אותו תלמידיו, וכי אדם יודע באיזה יום ימות שיעשה תשובה?

אמר להם, כל שכן שיעשה תשובה היום, שמא ימות למחר.

ישוב למחר,

שמא ימות למחרתו,

ונמצא כל ימיו בתשובה.

לפי אבות דרבי נתן, למה העריך

להגיד להם,

ישוב למחר, שמא ימות למחרתו?

למה לא אמר בקצרה?

תכלית העניין שכל ימי אדם יהיו בתשובה.

אמר להם הרב הקדוש,

אדם סבור שיש לו עדיין פנאי לחזור בתשובה.

אפילו אם יעשה תשובה,

לא תהיה תשובתו בתכלית השלמות

כראוי וכיאות.

אבל אם יתבונן שאין לו עוד שהות,

ואולי זה היום האחרון עלי אדמות,

וכעת יש לו הזדמנות אחת ואחרונה,

לשוב לבוראו,

התשובה תהיה אמיתית ושלמה.

אז לכן,

צריך ממש להאריך, אם לא היום,

אז מחר יכול להיות יום אחרון.

אז אתה צריך לעשות תשובה אמיתית.

אם היום אתה לא מת,

זה לא אומר שמחר לא תמות.

אז לכן, אל תגיד שיש עוד זמן.

מאיפה אתה יודע?

אתה יכול להתחייב?

הנה, היום רצחו אחד באילת.

בגיל 21,

לקחו לו סכין בצוואר, מת.

וערבים מתים.

מה זה? כמו זבובים.

102 איש תוך כמה חודשים, השם ירחם.

זה טרור.

והם מחסלים אחד את השני.

מה, אין להם שכל?

האימא לא אומרת לבן, לא כדאי לך להיות עבריין?

בסוף חסלו אותך?

לא רק זה, בסוף מחסלים גם את האימא.

כי עכשיו הם מחסלים גם את המשפחות שלהם.

לא רק את אלה שהם עבריינים,

גם את הילדים שלהם.

לא יאומן כי יסופר.

לאן זה מגיע?

מה, אנשים לא חושבים?

לא כדאי.

הכול בשביל כסף ושליטה וכל מיני דברים כאלה.

כדאי למות? הכסף יישאר בסוף, ולא אצלך.

כי הבן אדם מת.

זה כולם חיים על זמן שאול.

אף אחד לא מאריך ימים, כולם מתים בגיל 20-30.

אין זקנים שם.

כולם צעירים.

אז איזה מן עסק זה?

איזה עסק זה?

שאתה צריך ללכת כל פעם, להסתכל אחורה והצידה וזה, איזה מן חיים אלה?

לא מובן.

לא מובן.

וביליעזר אומר שוב יום אחד לפני מיטתך,

אתה לא יודע מתי תמות.

אז לפחות בן אדם יכין את עצמו. מי שמאמין שיש חיי עולם הבא,

צריך להכין את עצמו.

כהן הדברים האלה כתב בספר דרך חיים.

בהקדימה שיש לה קשות עוד מפני מה באמת צריך אדם

שיהיו כל ימיו בתשובה.

למה צריך כל ימיו? אם עשה תשובה פעם אחת, למה לחזור עוד פעם לעשות תשובה עוד פעם?

הוא ביאר שוודאי עיקר התשובה זה בעת מיטתו של האדם.

מתישהו חש, הנה, הנה,

הנשמה שבה אל מקור מחצבתה והיא צריכה לעמוד תכף לפני הבורא.

ואז

התשובה היא כראוי,

מעומק הלב בחרטה האמיתית.

לכן,

אפילו אם כבר שב בתשובה,

צריך לקיים זאת עוד ועוד כל יום מימי חייו,

בתנאי שהוא חושב שזה יכול להיות היום האחרון.

ואז התשובה שלו היא תשובה רצויה ותתקבל ברחמים וברצון. אבל אם הוא חושב שיש לו עוד זמן, אז הוא אומר רק, ענן השם חטאתי עמדים, צ'ם, צ'ם, צ'ם, צ'ם, צ'ם, צ'ם, צ'ם, צ'ם, צ'ם, צ'ם, צ'ם, וזהו.

מה הוא אמר? כלום.

במדרש שמואל כתב שהכוונה של המשנה לרמוז,

גם אם חוטא האדם חס ושלום כל ימיו,

שלא יימנעם לשוב בתשובה

בכל זמן שהוא אפילו טרם המיתה ברגעים האחרונים.

ולא יחשוב

שאם עברו כל חייו בעבירות וחטאים,

השם לא יקבל את תשובתו.

לא.

כיוון שרחמי השם מרובים בלי תכלית,

כמו רבי אלעזר בן דורדיא,

שרק ברגע האחרון של חייו הוא עשה תשובה,

וזכה שתתקבל, ולא רק זה,

מזומן לחיה עולם הבא בלי דין, בלי משפט.

בלי דין, בלי משפט.

ועוד נקרא רבי.

הרי שגם אדם שהרבה חטא ופשע,

הקדוש ברוך הוא מרבה לסלוח,

וגם בשעת גסיסה,

אם תהיה תשובתו כנה ואמיתית,

לא מחמת הפחד,

אלא מחמת הצער והחרטה האמיתית.

לכן נאמר, ושוב יום אחד לפני מיתתך,

אפילו ממש לפני המיתה,

יש אפשרות לחזור בתשובה ולהתרצות לבורא. רק הבעיה שאף אחד לא ידע מתי הוא ימות, וזה לפעמים בא בפתע פתאום,

כמו הלילה, שמתו כמה אנשים בתאונת דרכים.

הם לא חשבו,

חשבו שהם בדרך הביתה,

אבל הם לא ידעו שהם בדרך הביתה-הביתה.

קרבם בתמו,

קברם בתמו, הבית האמיתי זה הקבר.

לא ידעו.

לכן אמר רבי אליעזר, שוב יום אחד לפני מיתתך,

אתה לא יודע מתי זה יהיה,

אז היום זה היום האחרון שלך, יכול להיות.

החפץ חיים זכר צדיק וברכה בארץ המשנה,

שהיא מדברת על אודות אדם שכבר שנים רבות הולך בדרך לא טובה,

והרבה לחתו,

רחמנא לצלן.

שלא יטעה לומר שאם לא נפרעו ממנו עד עתה להעניש אותו על החטאים,

מסתמה מחלו לו.

אפילו שהוא לא שב בתשובה.

ומזה הוא מתיר לעצמו להמשיך בדרך הרעה. הוא אומר, הנה, תראה, אני חי כבר כמה?

50, 60, 70, לא קרה לי כלום.

מצליח, הכל טוב וזה.

על מה אני אעשה תשובה?

פשוט שהקב' מבסוט ממני.

אבל אומר החפץ חיים, זאת טעות גדולה,

כי כל אותן עוונות שהוא לא שב בתשובה שמורים לו.

וממתינים להיפרע ממנו ביום הדין.

אז יבואו הקטריגים שנבראו מעוונותיו,

ויעידו בית דין של מעלה, אני נבראתי מעבירה פלונית ביום פלוני. וואי, וואי, וואי, הוא יראה שם שדים.

מה, הוא יראה שם מלאכי משחית, מלאכי חבלה, כולם נבראו ממנו.

ואף אם לחטא עתה הקדוש ברוך הוא

ארך אפיים וממתין, אולי יחזור בתשובה,

אבל בסוף יהיה מוכרח ליתן את הדין, כי הקדוש ברוך הוא לא ותרן.

כל האומר הקדוש ברוך הוא ותרן, יוותרו בני מעוון.

ואלה דברי המשנה,

שוב יום אחד לפני מיתתך,

אפילו אם עברו כל השנים בטוב ובנעימים ולא קיבל שום עונש על עוונותיו,

לא יחשוב, ודאי נמחלו לו,

אלא ימהר לשוב בתשובה אפילו ברגע האחרון

לפני המיתה.

ועוד כתב במדרש שמואל,

שדברי התנאה שוב יום אחד לפני מיתתך,

הם כהמשך

למה שאמר קודם,

יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך.

הוא מפרש שהנה הדרך לכבד את החברים,

זה שירגיל את עצמו לא לכעוס עליהם.

ואל תהיה נוח לכעוס.

אחים אינו מצליח לעמוד נגד יצרו ולהתגבר עליו ולהימנע מן הכעס?

מה לעשות? איך אני אתגבר?

אמרו לי לא לכעוס, אז מה לעשות?

להשתמש בעצה שנתנו חכמים, יזכיר לו יום המיתה.

שוב יום אחד לפני מיתתך.

ואם גם זה לא יועיל לעמוד נגד יצר הרע,

תקיים את דברי החכמים, זיכרונם לברכה,

מושכהו לבית המדרש.

וזה הסיום של דברי התנאה. והביא מתחמם כנגד אורן של חכמים.

תלמד תורה בבית המדרש.

תלמד מהחכמים,

שהחכמים, המידה שלהם זה סבלנות,

ובכוח זה יוכל בוודאי לנצח את יצרו.

אז אם בכוחות עצמו, עם כל העצות שניתנו לו, לא עוזר,

ילך אצל החכמים

וילמד מהם את דת הסבלנות,

ואז יוכל לנצח את יצרו ולא להיות כועס, ואז יכבד את חבריו.

יעריך אותם וכו' וכו'.

עד כאן להיום, המשך יבוא מחר, אם ירצה השם

וייתן לנו חיים, אמן.

אמן.

הריני מכוון

לקיים מצוות חכמים.

ברמבי חנניהו ברגשי אומר,

ראשו הקודש ברוך הוא הקודש ישראל.

וכי כוח הרב בעולם, תורה ומשואות,

שנה מול אדונו וסלמה וסדגו,

יגדיל תורה ויעדין.