רבי ישמעאל בנו אומר, החושך עצמו מן הדין - חלק א | הרב אמנון יצחק

- - - לא מוגה! - - - 

נציבי יום, משפחת אלמנך,

הצלחה בכל העניינים, בריאות הנפש והגוף

ופרנסה ושפע לכל המשפחה.

מוריה, אסתר בת מרים, אפרת.

היא, בעלה והילדים

יזכו לכתיבה וחתימה טובה ולעלות במעלות התורה והיראה,

מתוך אושר ועושר, בריאות איתנה. אמן.

נציב יום, לזכר נשמת יוסף עזרן בן עיישה,

יום פטירתו, כ' אלול,

נוחתו עדן, אמן ואמן.

השם בלחש.

תזכה לבריאות איתנה, כתיבה וחתימה טובה,

וכל הישועות לתשובה שלמה ותיקון המידות,

וזיווג הגון משורש נשמתה מהירה, אמן.

יובל בן חנה, בריאות, הצלחה ועשירות, לעבודתו יתברך. אמן.

משנה חדשה.

רבי ישמעאל בנו אומר, החוסך עצמו מן הדין,

פורק ממנו איבה וגזל ושמועת שווא,

והגס ליבו בהוראה שותה רשע

בגס רוח.

רבי ישמעאל בנו של רבי יוסף

אומר,

רש״י מפרש,

החוסך עצמו מן הדין, זאת אומרת מונע את עצמו מלדון,

במקום שיש גדול ממנו,

על זה הוא מדבר.

אז הוא פורק ממנו איבה,

כי תמיד מי שיוצא חייב,

אני לא אוהב כל כך את הדיין בלשון מאוד.

גזל, לפעמים

הדין לא יוצא בדיוק, תכף נראה.

שבועת שווא, לפעמים מתחייבים בשבועת שווא, שבועת שקר, כל מיני דברים.

והוא מונע את עצמו מזה, בזה שהוא פורק

ממנו את זה, על ידי שהוא חוסך עצמו מן הדין שלא לדון. מתי?

אומר רש״י, במקום שיש גדול ממנו.

אינמי אומר לבעלי הדין שיתפשרו.

מה הפירוש?

חוסך עצמו מן הדין.

הוא לא הולך, ייקוב הדין את ההר, הוא אומר להם, תתפשרו.

אז אם זה בדרך פשרה,

אז זה כבר לא דין, הם מסכימים להתפשר כך וכך.

אז לא יהיה איבה ולא יהיה כל שאר הדברים, אז זה בסדר.

מה זה פורק ממנו איבה?

שהיוצא מבית דין חייב, שונא לדיין,

שאומר בליבו, הוא לא היפך בזכותי.

הוא לא שומע בכלל מה אני אומר, מה זה? נסברתי מה זה?

וגם גזל,

פורק ממנו גם גזל,

שמא יחייב הזכאי,

ונמצא שיצא גזל על ידו, אם הפסק לא נכון.

אז הוא חייב את הזכאי, והזכאי

שילם מה שלא צריך, זה גזל, גזל של הדיין.

בשבועת שווא,

שמא יחייב שבועה למי שאינו חייב בה.

ונמצא מביא לידי שבועת שווא,

אסור להישבע לשווא.

אינמי,

קראת הנע לשבועת שקר, שבועת שווא.

שבועת שקר זה גם שבועת שווא.

כגון האומר, לא לוויתי.

ולמה?

דבשעת השבועה יצאה מפים לשווא.

והגז ליבו בהוראה,

אדם שפוסק

בלא עיון ובלא המתנה, אומר רשי,

בלא עיון ובלא המתנה, זה שותה

רשע

וגס רוח.

מדברי התנה משמע שעדיף לדיין לא לדון דיני תורה,

אלא לחסוך עצמו מן הדין.

כתב רבנו יונה,

אף שנצטווינו להעמיד שופטים ודיינים.

שופטים ושוטרים תיתן לך בכל שעריך.

וכתוב, צדק צדק תרדוף.

הרי שהדיינים מצווים

לדון דין צדק.

זה רק במקום שאין דיינים אחרים שיכולים לפסוק את הדין.

אז מחויב כל מי שיודע לדון,

להתמנות כדיין ולהוציא דין אמת.

אך כל זמן שיוכל להשתמט מלדון,

זכר ראש דרעין,

מוטב שלא ידונו עצמו,

אלא ישליך את עול הדיינות על כתפי החכמים האחרים הראויים לדון.

אז טייפלר, זכר צדיק וקדוש ברוך הוא, לא רצה לדון.

ולא רק לדון, גם לא רצה לפסוק.

הוא אמר, בשביל לפסוק צריך סכינה חריפה.

היום כל אחד קופץ, נהיה רב, נהיה דיין, נהיה זה, נהיה גאון, שניות קופצים.

יציצו כעסף בשדה.

ובאופן שאין אדם אחר שיכול לדון את הדין כראוי,

חייב הדיין שבא הדבר לידו לדון בעצמו ולהוציא משפט צדק.

ואם לא יקיים את חובתו,

עתיד ליתן את הדין על כך.

מדרש תנחומא משפטים ב'

מעשה ברבי אסי,

שהיה מסתלק מן העולם,

נכנס בן אחותו אצלו,

מצאו בוכה.

אמר לו, רבי, מפני מה אתה בוכה?

יש תורה שלא למדת ולימדת?

הרי תלמידיך יושבים לפניך.

יש גמילות חסדים שלא עשית?

ועל כל מידות שהיו בך היית מתרחק מן הדינים,

ולא נתת רשות על עצמך להתמנות על צורכי ציבור.

אמר לו, בני, עליה אני בוכה.

שמא אתן דין וחשבון על שהייתי יכול לעשות דיניהם של ישראל.

על זה הוא בוכה.

הרי שרבי אסי חושש שיעמדו לדין על שנמנע מלדון את ישראל.

מזה לומדים.

אם רואה הדיין שאין איש מבלעדו שיכול לדון את הדין כראוי,

הרי הוא מחויב לדון בעצמו.

אך אם יש אחר שיכול לדון,

יבקר הדיין לחסוך את עצמו מן הדין.

ועל דרך שמצינו בירושלמי, סנהדרין, פרק א', הלכה א', לא תאמינו.

מה אמר התנא האלוהי,

רבי שמעון בר יוחאי,

בריך רחמנה

שעיני דיין.

רבי שמעון בר יוחאי,

מברך את השם שהוא לא דיין.

הפרטנורה בארץ המשנה,

שהיא מורה לדיין לחסוך את עצמו מן הדין

באופן שיש דיין גדול ממנו,

שאז לא ידון הוא אלא הגדול.

וגם נתכוונה המשנה,

שיאמר הדיין לבעלי הדין שיעשו פשרה ביניהם,

ואז יוכל לחסוך את עצמו ולהימנע מלדון

כי הסכימו להתפשר.

וכדברי בעל הטורים,

על הפסוק

בשמות כא',

ואלה המשפטים אשר טסים לפניהם.

כבות המשפטים אשר נוטריקון,

הדיין

מצווה

שיעשה

פשרה

טרם

יעשה משפט

אם שניהם רוצים.

כל זה במילים

המשפטים אשר,

ואלה המשפטים אשר טסים לפניהם.

הדיין מצווה שיעשה פשרה, טרם יעשה משפט אם שניהם רוצים.

וכך נפסק

בשולחן ערוך חושן משפט,

סימן יב, בית.

מצווה לומר לבעלי דינים

בתחילת הדין

אתם רוצים

דין או פשרה.

אם רצו בפשרה,

עושים ביניהם פשרה.

ובאר בסמח,

סימן קטן וו.

כוונת המחבר, הכוונה מרן,

שכיוון שקיימה לת

שמצווה בפשרה,

לפיכך יש על הדיין להסביר לבעל הדין את גודל מעלת עשיית הפשרה,

ולדבר על ליבם שמא יסכימו על הדבר להתפשר ביניהם.

ואז לא נכנסים להכרעת הדין,

שפה יש מקום לאיבה ולגזל ושמועת שוא וכו'.

מה זה פורק ממנו איבה וגזל ושמועת שוא? כבר אמרנו.

אבל מה עוד כתוב פה?

באופן אחר פירש

הרב עובדיה מברטנורה את כוונת התנא

לשבועת שקר, כי פעמים מחייו שבועת החייו,

וחייו יישבע לשקר ויאמר לא לוויתי אפילו שבאמת לבע.

נמצא שבגרמת הדיין יצאה שבועת שקר מפי הנשבע.

וחסיד יעבץ,

פירש ארי בן שושן,

שאף אם יחייב שבועת הנתבע,

ואף יישבע שבועת אמת,

גם כן נקרא שבועת שוא מצד התובע,

שיודע כי האמת

היא הנתבע.

בא קיימרן שם, נשבע על הידוע לאדר,

ושבועת שוא.

עניין השבועות הוא חמור עד מאוד.

כמו שמובא בשולחן ארוך חושן משפט, סימן פז,

כשבאים בדין להשביע את האדם,

מאיימים עליו ואומרים לו, הווי ידוע, הווי יודע שכל העולם נזדעזע בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא לא תישא את שמי לשווא.

ובכל העבירות שבתורה נאמר ונקה,

וכאן נאמר בשבועה לא ינקה,

בכל העבירות שבתורה נפרעים ממנו לבד.

וכאן בשבועה נפרעים ממנו, ממשפחתו.

ולא עוד, אלא שגורם לפרע משונאיהם של ישראל,

שכל ישראל ערבים זה לזה. זאת אומרת, יחנשו בגינו גם מישראל, נחמן על יצלן.

וכל העבירות שבתורה תולים לו שניים ושלושה דורות,

אם יש לו זכויות,

וכאן נפרעים ממנו מיד.

זאת אומרת, אדם, אפילו אם יש לו עבירות,

ממתינים לו, תולים לו שניים ושלושה דורות אפילו.

וכאן

נפרעים ממנו מיד.

ובאמת, לא רק על שבועת שווא נאמרו הדברים הנוראים האלו,

אלא מצינו שני אנשים גם על שבועת אמת.

המדרש מביא במדבר רבה, כב״א.

אלפיים עיירות היו לו לינאי המלך,

וכולם לא חרבו

אלא על שבועת אמת.

כיצד?

אדם היה אומר לחברו,

שבועה שאני הולך ואוכל כך וכך במקום פלוני.

והיו הולכים ומקיימים שבועתם.

ואף על פי כן,

ערבו אלפיים עיירות.

ואנשים, נשבע לך, אני אומר, נשבע לך, נשבע לך כל הזמן.

זה מרחם.

נמצא מזה כמה יש להתרחק מן השבועות,

ואפילו שבועת אמת.

ומעתה, דבר זה אומר, סיבה נכונה ומוצדקת,

שילכו על דרך פשרה, כדי שלא יבואו להיכשל, חס ושלום, בעוון שבועות החמורות.

בילקוד מעם לועז כתב,

יש שפרשו

שהמשנה עולה על הבעל דין עצמו.

שחוסך עצמו מן הדין.

דהיינו, החוסך עצמו מן הדין, לא מדובר על הדיין,

מדובר על בעל הדין.

יש שני בעלי דינים, אחד תובע את השני.

אז אומר המיעם לועז, המשנה מדברת על בעל הדין עצמו,

שהוא חוסך עצמו מן הדין.

כאשר הוא מסתפק,

כמה הוא חייב ממון לחברו,

הוא לא ממתין

עד שהחבר שלו יתבע אותו בדין,

הוא בעצמו מעיין בדינו,

והוא מוצא שהוא חייב,

אז הוא הולך ומשלם מרצונו הטוב,

וככה הוא פורק מעליו איבה וגזל, ושהוא עד שם,

מציל את עצמו.

במדרש שמואל כתב,

אדם כזה ודאי מקדש שם שמיים ומכבד את תורתו,

וגם פורק מעליו איבה,

מכיוון שמעצמו הוא חפץ לשלם את מה שהוא חב לחברו,

והוא דן בעצמו את דינו, לא צריך דיינים.

וממילא הוא לא ייטור איבה לשום אדם,

וגם אחרים לא ייטרו לו איבה.

כי כשאדם תובע חברו בדין, נזרעים ניצני האיבה והשנאה ביניהם,

והם לא ישכחו,

אפילו אם יצא חברו זכאי בדין.

על דרך זה פירשו המפרשים

גם את סוף דברי המשנה, והגס ליבו בהוראה.

היינו מי שמורה יותר לעצמו בעת שהוא מברר את הדין,

לפני שתבעו אותו בבית דין,

הוא מפרש את הדין לזכותו,

ומחליט שאינו צריך לשלם לחברו.

הוא בדק בעצמו, ואמר, בדקתי, עיינתי, חשבתי, בדקתי, בדקתי, בדקתי,

לא חייב כאן, לא חייב.

וסובר שאינו צריך לשאול את הדיינים אותו הדין הזה. למה?

הוא חכם כמו מרפיתא,

הוא חכם כמותם.

ומה שיודעים הדיינים גם הוא יודע, ואפילו יותר,

כי אין רב בעולם שמבין יותר ממנו.

אז כאשר יתבע אותו בעל דינו לבית דין בתביעת ממון,

ויוציאו הדיינים ממנו את המגיע לחברו,

יתברר ויוכר גנותו שהוא שותה,

משום שהוא לא ידע את הדין,

שאסור לדבר לשון הרע.

רשע גם הוא יהיה,

לפי שרצה לגזול ממון חברו, ולהפסידו,

ולקלקל לו, ולהרוס לו.

והוא גם גס רוח שמתגאה

שידיעתו שווה לדיינים. הוא אפילו יותר מהרמב״ם, כבר ידענו.

אז בואו אני אגיד לכם,

הוא הוציא פסק,

ידוע שמי שתובע לערכאות,

זה מרים יד בתורת משה.

אם יש היתר,

זה מותר, אם אין היתר,

אז זה אסור.

אבל אחרי שהוא אומר את זה, ותלמידו הנחש מפרסם כמה זה חמור,

וקורא

למורו וריבו הגאון.

אז אני אומר לכם שיש לי פה אימייל

ששלח אביתר מלאכיל

לאחד האנשים שהוא היה איתו בכסח, על הפיתה ועל העיגון.

והוא כותב לו ככה, עלילות יתבהרו בבית משפט.

וואי,

אסור, מרים יד בתורת משה.

אה, זה אתה לא מראה לציבור.

העלילות

יתבהרו בבית משפט, נחיה ונראה.

אתה הולך להפסיד המון,

תמשיך לדבר.

את הקול יביא האלוהים במשפט על קול נעלם.

הופ, גם על האימייל הזה.

אתה נפלת בענק כשפתחת במסע השמצות מתועד,

מסע של הוצאת שם רע והוצאת דיבה.

ועל טעויות כאלה משלמים הרבה כסף.

לכן יש חוקי לשון הרע, לא דיני,

חוקי.

כפי שאמרתי, עדכן את עורכי דינך,

כי צריכים להכיר את החוק.

לקלל מותר,

ויש חופש ביטוי,

כל עוד זה בשיחה בינינו.

זאת אומרת, כשיהיה לך סרטן,

זה מותר.

לפי חוקי המדינה,

לא לפי התורה. לפי התורה אסור לקלל, אל תקלל חרש.

לא, הוא לא הולך לפי דיני תורה, מה פתאום?

הוא

גץ רוח,

שותה

מכל השאר.

אז זאת אומרת,

הנה יש לכם פה

את מר

אביתר מלאכי,

מחרטט את הציבור

מה אסור ומה מותר, והוא עושה את האסור ובגדול,

וכותב את זה במפורש,

וגם מתיר לעצמו לקלל. הוא אומר, מותר לקלל על פי החוק.

ואיפה התורה,

מר גאון?

תודיע לנחש את הקטע הזה,

אולי תחזרו בתשובה, אולי.

לך תדע.

הכל ידעוך והכל ישבחוך והכל יאמרו והכל יאמרו,

אין קדוש כשם.

הכל ידעוך והכל ישבחוך והכל יאמרו והכל יאמרו, אין קדוש כשם.

הכל יודוך והכל ישבחוך

והכל והכל והכל יאמרו

אין קדוש כשם הכל יודוך והכל ישבחוך והכל והכל והכל יאמרו

אין קדוש כשם

שיהיה לכם יום נפלא

הריני מכוון קיים מצוות השם.

מה אתה רוצה?

מה אסור לקיים? מה? רק מצווה אחת?

מצוות השם.

רבי חנניהו בן ראשי אומר,

אסון קודש ומחוזקות ישראל, לפי כוח ריבון תורו ומצוות, שנאם ארזונו וסימן ספגו יגדיל תורו, ידיר.

מה קרה לך?

תמתין, מתוק.

הרי אני מכוון.

לגייהם את המשרות האלו בגדיש.