שמיעת יתרו שמיעה הצריכה לנו | הרב אמנון יצחק

- - - לא מוגה! - - - 

נציב יום, צמח בן צדקה, יזכה לחוכמה, דעת ושמחה בשפע, אמן.

אנחנו עדיין עם השמיעה של יתרו.

וישמע יתרו כהן מדיין חותן משה

את כל אשר עשה אלוהים.

אמרו זיכרונם לברכה,

עד האהוד הכתיב

שמעו וטחי נפשכם.

זה שאמר הכתוב שהשמיעה של יתרו זה הבחינה של שמעו וטחי נפשכם.

האח חביבים ישראל שהוא מפתה אותן

המדרש אומר

האח חביבים ישראל

שהוא מפתה אותן

אמר להן

אם יפול אדם מראש הגג

כל גופו לוקה

והרופא נכנס אצלו ונותן לו רטייה בראשו,

בידיו,

ברגליו

ובכל איבריו

נמצא כולו רטיות, תחבושות

או גבס, לא משנה, מגבשים אותו.

אבל אני איני כן.

אלא רמח איברים באדם

והאוזן

אחת מהן.

בכל הגוף מלוכלך בעבירות

והאוזן שומעת

וכל הגוף מקבל חיים.

שמעו וטחי נפשכם

וכן אתה מוצא ביתרו שעל ידי שמיעה זכה לחיים ששמע ונתגייר

שנאמר וישמע יתרו את כל אשר עשה אלוהים למשה ולישראל עמו.

המדרש אומר לנו כמה אנחנו חביבים אצל הקדוש ברוך הוא

שהוא מפתה אותנו,

משכנע אותנו,

מושך אותנו בעבותות של אהבה ומסביר לנו.

הרי אם בן אדם ייפול מראש הגג הוא יתרסק,

כל איבריו יתרסקו. צריך עכשיו,

כמו שאמרנו, תחבושות וגבס וכו'.

מלך תדע אם הוא יצליח להחזיר את האיברים כמו שהיו קודם.

אבל אני לא כך.

אדם, כל הגוף שלו מרוסק מעבירות.

אבל נתתי לו אבר אחד, קוראים לו אוזן.

ואם הוא שומע באוזן הזאת,

הוא מרפא את כל הנפש כולה, מטהר אותה, מתקן אותה, וחוזר להיות בריא עולם.

איפה יש חסד כזה? איפה יש דבר כזה?

מי שמע דבר כזה?

על זה נאמר, שמעו, ותחי נפשכם.

וכך מוצאים ביתרו שהשמיעה שלו הייתה שמיעה מסוג זה,

והוא זכה לחיים כי שמע ונתגייר.

השמיעה החייתה את נפשו.

עכשיו, נראה לכאורה שמה שהמשילו חכמים זיכרונם לברכה את השמיעה

לרתיה מרפאת את כל הפצעים,

זה רק לפי המצב שאנחנו נמצאים בו,

שאנחנו מלאים פצעים מכף רגל ועד ראש,

ובוודאי שבמצב זה השמיעה היא הרפואה.

אבל באמת נראה שגם כשהאדם הוא ישר,

ממש כמו שעשה אותו האלוהים ישר,

וגם הוא בריא ושלם,

ולא זקוק לרפואות.

גם אז רק השמיעה

מעמידה את האדם במעלתו שלא יסור ממנה.

שלא נחשוב שהשמיעה מועילה רק למי שכבר עבר את כל העבירות,

ואז בכוח השמיעה הוא יכול לחזור לחיים ולהיטהר.

לא.

גם מישהו צדיק, וישר כמו שעשה אותו האלוהים.

בלי השמיעה לא יוכל האדם להישאר במעלתו והוא עלול לסור ממנה.

אז השמיעה מיועדת לא רק לתיקון וריפוי,

אלא גם לשמירה במצב הקיים,

אפילו שאתה צדיק גמור.

על היסוד הזה של דבריהם חכמים, זיכרונם לברכה, בסגולת השמיעה,

באל רבנו יונה בשערי תשובה,

וזה לשונו,

בעת אשר יהגה

האדם

בתורת השם

ויבין בנועם המוסרים,

ויראה האזהרות והעונשים,

יחרד לדברים וייכין ליבו להיטיב דרכיו ומעלליו ויתרצה אל אדוני.

אדם שהוגה בתורת השם

ומבין את דברי המוסר

ורואה גם מהם האזהרות בתורה,

ומה היא מזהירה,

ומה העונשים אם לא שומעים,

יחרד לדברים ויכין ליבו להיטיב דרכיו ומעלליו,

ואז יתרצה אל השם.

וכאשר ישמע מוסר החכמים והמוכיחים,

יקשים וישמע,

וייכנע,

ויחזור בתשובה,

אוהב את התוכחות,

ויקבל בליבו כל דברי התוכחות,

ולא לגרוע דבר מדבריהם,

ויקיים עליו להיות עושה כל אשר יורוהו תופסי התורה מן היום ההוא ומעלה.

זה

מה שצריך כל אדם,

להיות מקבל תוכחות, לשמוע מוסרים,

לראות מהם האזהרות, מה העונשים,

לא לשחק משחקים,

ולא לגרוע דבר מדברי המוסר והתורה הקדושה, ולקיים הכול

על פי מה שיראו תופסי התורה האמיתיים.

זה אומר רבנו יונה.

אמנם איזוהי השמיעה הראויה לשמה,

על כך נעמוד כשנבחין בין השמיעה של יתרו

לשמיעה של אומות העולם.

בשניהם נאמר שמיעה,

וישמע יתרו

שמעו עמים.

יתרו זכה על ידי שמיעתו.

כמה טובות בזכות השמיעה זכה יתרו.

משעה שנתחתן עם משה,

נהיה חותן משה, נתן לו את הבת שלו ציפורה.

וגם בשעה שבא בלעם לקלל את ישראל,

לא די שלא קללן,

אלא ברחן.

ועל יתרו מה הוא אומר?

איתן, מושבך.

אמר לו בלעם,

עמנו היית בעצה

שיעצ פרעה על ישראל, אבל התחכמה לו.

מי יושבך אצל איתני עולם?

איך הצלחת לברוח ולהגיע ולשבת בין איתני עולם?

משל לציפור שברחה מן הצייד

ונפלה לתוך ידו של איכונין של מלך.

יש פסל של מלך

עם היד ככה, הציפורה ברחה מהצייד

ונכנסה לתוך היד של הפסל של המלך.

כיוון שראה הצייד זאת,

התחיל מקלס.

הוא אומר, כמה נאה הבריחה שברחת ממני.

למה? הוא לא יכול לירות

חץ לפסל של המלך.

אוי ואבוי, אם יראו אותו שהוא יורה לכיוון החץ, את החץ לכיוון המלך,

לפסל, אוי ואבוי.

ככה היה בלעם משבח את יתרו ואמר לו, איתן מושביך,

איפה הלכת לי?

ברחת מתוך העצות

שהיו אצל פרעה והיו מיועצים,

והלכת אצל גדולי עולם, אצל משה רבנו.

ואנחנו לימדים את דבריהם, זיכרונם לברכה, שיתרו זכה

לשתי השמיעות שכתב רבנו יונה,

זיכרונו לברכה.

שמיעה אחת

זה של התוכחה,

כי הוא שמע

מה תהיה אחריתו של עמלק,

שהקדוש ברוך הוא מחו ימחה את זכר העמלק מתחת לשמיים.

במשך כל הדורות צריך למחות את זכרו של עמלק,

והוכיח את עצמו בשמיעה הזאת.

ועל ידה, על ידי השמיעה הזאת, תהה

על מעשיו הראשונים.

זאת אומרת, התחרט עליהם וחזר מהם,

וזכה לתשובה כזו שמגיעה עד כיסא הכבוד.

חכמים, זיכרונם לברכה, משלו את תשובתו לציפור

שברחה מן הצייד וישבה על יקונין של מלך.

בצייד ירא לנגוע בה שמא ייגע באיכונין של מלך.

כך יתרו איתן מושבו.

ישב לו על איכונין של מלך,

כביכול הקדוש ברוך הוא,

ושוב לא היה ירא מהצייד,

כלומר מיצר הרע.

אז זו השמיעה הראשונה שלו.

כל זה בא משמיעת התוכחה שבאה על עמלק.

כי מי שראה שאיבד הקדוש ברוך הוא את עמלק,

מן העולם הזה ומן העולם הבא היה תוהה על מעשיו.

מעשיו תשובה.

ולא עוד.

אלא שכל כך הגיע במעלת קבלת התוכחה,

עד שהוא עצמו זכה להוכיח את משה רבנו הנבון שבעולם,

והסכימה דעתו של יתרו

לדעת הקדוש ברוך הוא.

וכתוב, וישמע משה לכל חותנו ביעש כל אשר אמר.

ושום דבר מדבריו לא שב רקע.

ואתה תחזה לך מכל העם, אנשי חיל וכו'.

פרשת שופטים.

למנות שופטים

על ישראל שרי אלפים, מאות, חמישים ועשרות.

זו הייתה עצתו,

זו הייתה עצתו של יתרו.

חנג'רי,

יעמוד כבודו.

אז זאת אומרת,

לא רק שהוא קיבל תוכחת,

הוא גם מוכיח את משה.

ומשה שומע לו, גם מקבל תוכחת.

ונתנו על זה דרשה גדולה, אני אגיד רק בקיצור.

משה איש האמת, כולו אמת.

מא' עד ת'.

ויתרו לכאורה היה איש השקר.

מה פירוש איש השקר?

שטעה כל הזמן בשקר, עד שמצא את האמת.

אבל עד אז מה? הוא רק טעה כל הזמן בטעה האחרים.

עד שהוא חזר בו.

אחד שיודעים שהוא כל הזמן היה טועה ומטעה,

ופתאום יבוא לאחד שלא טעה אף פעם,

ויגיד לו העצה, הוא יקבל ממנו?

מי אתה שתגיד לי? ככה אומרים. מי אתה שתגיד לי?

ישר שואלים. מי אתה שתגיד לי?

משה רבנו שומע,

העצה נכונה, מקבל.

וישמע משה לכל חותנו.

ויעש כל אשר אמר.

יש כאלה אפילו שומעים, עושים בשינוי קצת, שלא יהיה לגמרי שהוא שומע על השני לגמרי.

עושה איזה שינוי.

טוב, שמעתי, אני אעשה כבר משהו יותר טוב.

הוא לא יכול להגיד שהוא יעשה בדיוק מה שאמרו לו.

וגם זכה יתרו שייתר פרשה בתורה,

פרשת הסנהדרין והמשפט בישראל.

אז זו שמיעה ראשונה שהוא שמע את אשר

קרה ויקרה לעמלק.

עוד שמיעה אחרת,

וזה למדים מה ההבדל בין שמיעתו לשמיעת אומות העולם.

כתוב שהם שמעו

ירגזון.

ולא יעלה על דעתנו ששמיעת העמים הייתה רק שמיעה של הרגזה שהם רגזו.

לא כן הדבר,

כי כך שנינו במחילתא.

מי כמוך באלים, אדוני?

כיוון שראו ישראל.

שעבד פרעה וחילו בים סוף

ובטלה מלכות מצרים

ונעשו שפטים בעבודה זרה,

פתחו פיהם ואמרו כולם מי כמוך באלים אדוני, מי כמוך נעדר בקודש.

לא ישראל לבד אמרו שירה,

גם אומות העולם

כששמעו שעבד פרעה ומצרים בים

ובטלה מלכותם

ושנעשו שפטים בעבודה זרה שלהם,

כפרו כולם בעבודה זרה שלהם

ופתחו פיהם והודו למרום ואמרו מי כמוך באלים אדוני.

אחרי כל הרוגז

גם אומות העולם

אמרו אותו דבר

כי כל העולם השתומם.

כולם ידעו את עוצמתה של מצרים,

את כוחה בכשפים,

ושאף אחד לא היה יכול עליה.

אחרי ששומעים דברים כאלה,

מעבר שרכזו,

אבל גם הם הודו ופתחו פיהם למרום ואמרו מי כמוך באלים אדוני.

הרי שגם שמיעת האומות הייתה שמיעה שהביאה לידי הודאה,

אלא שהודאתם הייתה הודאת שעה,

כי לא הייתה אלא מתוך הכרח המאורעות שראו ושמעו,

וכולם אחזה אותם חיל ורעדה.

אבל זה ממש כמו הדוגמה שהודה פרעה ואמר,

אדוני הצדיק

ואני ועמי הרשעים.

אבל אחרי שהוא הודה,

אמר לו משה,

ואתה ועבדיך ידעתי כי טרם תיראון מפני אדוני אלוהים.

משה אומר לו,

אתה,

בעבדים שלך, אחרי כל מה שאתה הודית ואמרת השם הצדיק,

אני יודע שאתם עדיין לא יראים מפני אדוני אלוהים.

לכן הביאה אותם ההודאה רק להודאה לשעה קלה,

מה שאנחנו קוראים היום התפעלות,

וזהו,

או התלהבות

שאחר כך דועכת.

אבל שמיעת ישראל והודאתם הייתה הודאת עולם,

כאשר דקדקו חכמים זיכרונם לברכה בלשונם,

כי באומות נאמר והודו למרום,

הודו למרום רק הודאה,

והודאה אפשר שתהיה רק לשעה.

אבל בישראל אמרו חכמים שאמרו שירה,

ושירה היא נצחית.

כמו שנאמר אז ישיר,

שר לא נאמר,

אלא אז ישיר, זה לעולם.

ובאמת אנחנו הרי שרים את השירה הזאת כל יום,

כל יום קול ישראל. מאז ועד היום קול ישראל שרים את השירה הזאת להודות לה' ולומר מי כמוך בעלים אדוני,

מי כמוך נעדר בקודש,

נורא תהילות עושה פלם.

אז אצלנו ההודאה היא תמידית, נצחית.

אצלם זו הודאה לשעה.

יש שמיעה

שאף שהיא מביאה להכרה בהודאה,

אבל לא באה אל קרבנה,

היא לא מופנמת.

ונשארים ברשעתם אלה שמודים,

ולא עלה בידם אלא רקזנותם בלבד.

שמעו עמי מירגזון זה נשאר להם,

הרוגז.

אבל ההודאה הייתה רק לשעה.

פרעה השמיעה לא הביאה אותו לידי יראה שתביא לידי מעשה,

רק לחיל ורעדה זמניים.

וכשזו עוברת הם חוזרים לרשעתם כבתחילה.

והרשעים כים נגרש,

השקט לא יאכל.

רשעים זה כמו הים.

חכמים מסבירים את זה במשל על הפסוק

שהגל אומר אני אכבוש את העולם.

הוא בא לשטוף את העולם, ומגיע עד לחול

וטרררררררררררררררררררפש ותית, וחוזר בחזרה. בא הגל השני ואומר,

אני, אני, אני אכבוש את העולם.

הוא יוצא גל גדול ומגיע אותו דבר לחול וחוזר בחזרה.

הרשעים הם כיים נגרש, כמו שים נגרש מפני החול,

גבול סמת,

בל יעבורון,

בל ישובון לכסות הארץ.

הקדוש ברוך הוא גזר על הים שהחול השטוח יבלום אותו,

והוא יהיה הגבול.

ואתה תחזור בחזרה.

והרשעים, למרות שרואים שכל גל וכל גל והפשע לא משתלם,

ממשיכים עוד השקט לא יוכל.

ככה הרשעים יכולים להתפעל,

להודות לשעה,

וחוזרים לרשעתם.

אבל אצל יתרו השמיעה הייתה בניין עד עד,

וגם ישראל,

השמיעה הביאה אותם לשיר שירת נצח.

אז מה זה שמיעה?

בשביל שנבין מה זה נקרא שמיעה.

שמיעה ראויה זה שמיעה שהיא קבלה.

כמו שאנחנו אומרים, שמע ישראל קבל והבן.

שמיעה זה לא רק לשמוע, כל בעל חי שומע.

שמיעה פירושו של דבר קבלה, שאתה מקבל את הדברים. כשאני אומר לך שמעתי,

לא את הקול שלך,

זה הכוונה שהבנתי,

קיבלתי ואני הולך לבצע. זה נקרא שמעתי.

וכמו שתרגם אונקלוס,

שמיעה קבלה.

כשהשמיעה עצמה היא קבלה לקבל את הדברים.

כשהדבר נכנס אל מוחו וליבו ונבלע בכל רמח איברים ששגידים.

והשמיעה הופכת להיות עצם מעצמותו וחלק ממהותו.

באדם הזה, מרגע ששמע,

נעשה מוכרח להתנהג על פי זה ולא באופן אחר כלל.

לפיכך כתב רבנו יונה, זיכרונו לברכה,

ששמיעה כזו

היא כמו עשייה ממש.

מעל ידה זוכה

שיהיו מעשיו מרובים מחוכמתו.

רבנו יונה אומר,

שמיעה כזאת היא עשייה ממש.

על ידי זה זוכה שמעשיו מרובים מחוכמתו.

זאת אומרת,

יש שואלים איך יכול להיות שמעשים יהיו מרובים יותר מהחוכמה.

רק מה שאתה החכמת תוכל לעשות.

אז איך המעשים יתרבו יותר מהחוכמה שלך?

פה רבנו יונה מחדש שהשמיעה

היא גם כן מעשה.

כי שמיעה שאדם מקבל על עצמו זה נקרא מעשה כבר.

ממילא יכול להיות שהוא שומע יותר ממה שהוא מחכים,

ממה שהוא לומד בעצמו.

ממילא מעשיו מרובים מחוכמתו.

אבל כל ירידת הדורות

היא בן נשמע.

וכל ירידה בן נשמע,

ירידה בן נעשה.

כמו שהאוזן השומעת

היא חיים לאדם,

כי האוזן הבלתי שומעת היא סכנה חלילה,

כי בזה אדם מאבד את ערכו וקיומו לגמרי.

חרש אילם פטור מן המצוות

וגם כתוב שחרשו נותן לו דמי כולו

אם אדם חרש את חברו ונעשה חרש נותן לו דמי כולו

אז אם זה באוזן הטבעית כך

כל שכן באוזן הרוחנית על אחת כמה וכמה

הבעיה בדורות

שאנשים שומעים הרבה מאוד

אבל מה שנשאר

בשביל לעשות

מעט מאוד

אמרתי לכם הסוד

זה שומעים ועושים

מה ששומעים עושים

כי אם אדם החליט שהוא עבד אלוקים

אז זה לא מעניין אותו מה הוא יצווה אותו בכל שעה ובכל זמן העיקר שהוא עובד את השם

מה אכפת לו מה השם אומר לו תעשה זה תעשה זה

אל תעשה זה כן תעשה זה מה אכפת לך

מה אכפת לך

עבד של מלך אכפת לו מה המלך אומר תעמוד פה תלך לשם סע לשם תעזור לפה תעשה ככה שב שם אל תלך כן תלך תישן אל תישן תאכל אל תאכל מה אכפת לו

הוא עבד

אין לו עצמיות

יש שלטון של מלך ויש עבד

יש מלך מלכי מלכים ויש עבד

אם אתה עושה את רצונו של המלך

אתה מלך.

אתה מולך על עצמך, על גופך, על נשמתך, ואתה לא עבד ליצרך הרע שרוצה שתמרה את פי אדונך.

אז כל שמיעה שאתה שומע שהתורה אומרת,

והחכמים האמיתיים אומרים,

ואתה עושה,

אתה נכנע בפני הבורא, זה הדבר הכי גדול.

יש כמה ליקויים בשמיעה.

יש שאינם שומעים את הדברים כפי שהם צריכים להישמע וכפי שפרשו אותם חכמים זיכרונם לברכה.

בדרך כלל רוב האנשים אוהבים לשמוע את מה שהם רוצים לשמוע,

או שהם אומרים שהם שמעו את מה שהם כאילו שמעו.

בערך.

מעטים האנשים שרוצים להבין בדיוק מה שאומרים להם.

היה לי פעם מישהו כזה,

שהיה סמוך אליי תמיד,

לא אגדיר אותו בשביל שלא ייזהו,

וכל דבר שהייתי אומר לו, הוא היה יוצא מהדלת, חוזר עוד פעם.

שואל אם הוא הבין טוב את מה שאמרתי לו?

פעמיים, שלוש, כל פעם.

כשהוא יוצא אני יודע שהוא תכף חוזר.

כל פעם.

וכשהייתי אומר לו משהו לעשות,

וזה לא היה מתאים לו כי הוא מבין שצריך לעשות אחרת,

אז הוא היה עושה קונץ.

בשביל לעשות

את מה שהוא רוצה, ולא לעבור על מה שאני רוצה.

אבל פה אני צריך כבר להסביר דוגמה.

נגיד אני אומר לו,

אנשים לוקחים קלטות, פעם הייתי עושה קלטות ארבע עם סלוטיפ.

והוא היה,

מכין אותם, 1, 2, 3, 4,

כורך, 1, 2, 3, 4, כורך.

קרו מקרים שהתגלה לו,

שהוא התבלבל, 1, 2, 2, 4,

או 1, 3, 3, 4,

כמו 1, 2, 3, 3. ואז אנשים היו חוזרים אליו ואומרים לו, תשמע, זה מבולבל פה, לא 1, 2, 3, 4. אז מה הוא עושה?

שומע לי, כורך אותם,

ואחר כך, כשהוא מוכר אותם,

אז מה הוא היה עושה?

פותח את ההדבקה,

מסתכל 1, 2, 3, 4,

ונותן להם עוד פעם.

והיה עכבה, היו באים עשרות של אנשים לקחת קלטות,

והיה פקק,

ואנשים רוטנים, וחלק מוותרים והולכים,

וכולי,

והוא עקשן, עושה ככה.

אז אסרתי עליו לעשות ככה.

אמרתי לו, תבדוק שאתה עושה,

ואם תהיה טעות, יחזרו ויקחו.

אז הוא כמובן שלא רצה בזה, אבל הוא לא רוצה לעבור על דבריי.

אז מה הוא עשה?

כל מישהו נתן לו את הארבעה, אמר לו, תפתח קודם, תסתכל שזה 1, 2, 3, 4. אז הוא לא פתח.

ההוא פתח.

הבנתם מה הוא עשה?

זהו.

אז יש שומעים,

ויש שומעים מה שרוצים לשמוע.

מצד אחד, הוא היה צייתן.

הוא לא עובר על מה שאני אומר, אבל הוא גם שומע מה שהוא רוצה לשמוע.

אתה אמרת לי לא לפתוח, לא אמרת שהוא לא יפתח.

אז אם לא אמרת שהוא יפתח, אז אני יכול...

אתם מבינים איך אנשים עובדים?

וזה כבר אחד שרוצה באמת לשמוע ולקיים.

אז יש כמה ליקויים בשמיעה.

יש שאינו שומע את הדברים כפי שהם צריכים להשמע,

כפי שנתפרשו על ידי החכמים, זיכרונם לברכה.

כמו שאי אפשר לפסוק דין

באבות נזיקין

רק על ידי עיון עמוק במסכת בבא קמא,

ורק אחרי שיודעים ומבינים את דרכי העיון והלימוד

שהדריכו אותנו הראשונים וגדולי האחרונים, זיכרונם לברכה.

וגם צריך לעשו כי שמעת אליבא דילקתא של גדולי הפוסקים עם ההכרעה של האחרונים, זיכרונם לברכה.

כך אי אפשר לעמוד ולהכיר

את אבות המעשים שבין אדם למקום

ובין אדם לחברו.

בלי ללמוד את זה בעיון,

ולהבין את כל הדרכים. אי אפשר

מכל שכן בחובות הלבבות,

בדרכי הליכה, בדרכי השם,

שאין הלימוד המכוון בזה,

אלא רק אחרי ידיעת דרכי הלימוד,

על ידי שמיעה מפי רב גדול ומומחה שמקיים בעצמו הכל לפי מה שכתוב.

כבר כתב הרב עובדיה ברטנורא במשנה הראשונה.

לכן הקדים מתנה דווקא למסכת זאת המשנה,

משנה באבות.

משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים, זקנים לנביאים

וכן הלאה.

כל סדר הקבלה הוא כותב קודם כל, לפני שהוא מתחיל את המשנה.

למה?

למה תנא הקדים ואמר את כל זה?

אומר הברטנורא,

אומר אני,

לפי שמסכת זו

אינה מיוסדת

על פי מצווה ממצוות התורה כשאר מסכתות שבמשנה,

אלא כולם מוסרים ומידות.

מחכמי העולם גם כן חיברו ספרים ודרכם מוסר,

כיצד התנהג האדם עם חברו.

אז מה ההבדל בין המוסרים של חכמינו לחכמי האומות?

גם הם חיברו ספרים ומוסר.

לפיכך התחיל התנא במסכת הזו,

משה

קיבל תורה מסיני

לומר לך שהמידות והמוסרים שבזו המסכתה לא בדו אותם חכמי המשנה מליבם,

אלא אף אלו נאמרו בסיני.

משה קיבל תורה מסיני.

הם אמרו,

הביאו מתונים בדין, הם אמרו. מה הם אמרו? מאיפה הם אמרו?

ממושש קיבל בסיני.

אז זה לא דומה.

לכן הוא אומר על כל אלה שכתבו מוסרים אצל אומות העולם בדו מליבם.

אצלנו לא בדו מליבם.

זה הכל ניתן מסיני.

הראשון שגילה האור שבאגדה.

יש כאלה שרצו לסלף

ולקרוא לזה אגדות חזל.

ככה הם קראו לזה, אגדות חזל.

לא חכמים זכרנו לך, אגדות חזל.

חיים נחמן ביאליק שרי,

הוא חיבר אגדות חזל, אסף את כל האגדות ואמר.

אצל החילונים לימדו אותי בית ספר חילוני שאגדה זה סיפורים שלא היו אף פעם.

אגדה.

אצלנו אגדה והאגדה זה בדיוק אותו דבר.

דברים שנאמרו על ידי החכמים, זיכרונם לברכה.

אז הראשון שגילה את האור וסלל את הדרך לכל מבקשי השם,

הלא הוא המורה לצדקה, גאון ישראל וצדיק יסוד עולם,

מרן הגאון רבי ישראל סלנטר, זכר צדיק וקדוש לברכה.

הוא האיר את העולם באור תורתו ויראתו הטהורה,

והוא נתן נפשו להחזיר את העטרה ליושנה.

והאדם הגדול בענקים, בחוכמה וביראה,

עשה לו כנפיים כנשר,

לעוף ממקום למקום מקצווי ארץ,

להעמיד שוב היסודות הרוחניים

שעליהם נשענים התורה ועם השם.

ולא אך בעמוד אורו האיר את עיני בית ישראל,

אלא שעוד העמיד תלמידים גדולים

שקיבלו את תורתו ודרכיו,

כל הסאבות,

סלובודקה, וורדו, כלם וכולי.

והם בנו על היסודות שייסד בניינים מפוארים ובתים גדולים שמגדלים בהם תורה ויראה טהורה,

שנקבע בהם לימוד המוסר,

ולומדים בהם את התורה ואת דבריהם זיכרונם דרכה של תנאים הקדושים וכולי,

על פי דרכו המהירה שקיבלו ממנו,

והם שעשו שלא תשתכח תורה מישראל,

ושתהיה תורת חיים בלבבות חיים,

שרק על ידי זה חי חי יקרה.

וכבר אמרתי בעבר, ואני חוזר שוב,

כל החזרה בתשובה שאני עשיתי,

וה' זיכני,

זה מהספרים האלה שלהם,

של רבי ישראל ותלמידיו, הסאבות.

הכול על פי המוסר.

בלי קונצים, בלי קשקושים,

בלי מה שכונה ובלי מה שמעלב ומה שקרה לך בבית וכולי.

אלא הכול מיוסד על דבריהם של גאוני

הדורות האלה

שהעמידו את עמוד המוסר בעולם.

ורק זה משנה בני אדם.

באמת משנה, לא לשעה,

לא התלהבות,

לא קשקושים.

לכן מי שלא נצמד למוסר יום-יום הוא דועך,

הוא קובע,

הוא לא מחזיק מעמד.

ומי שזכה לחסות בצלם, להתענג מתענוגם,

לטעום מטעמם,

נפקחות לו העיניים,

כל אחד לפי חרכו.

יש אפשרות להביט נפלאות בתורה הכתובה והמסורה ולמצוא בה קושט אמרי אמת למען נדע את הדרך נלך בה ואת המעשה אשר נעשה.

וגם קבלה מריבותינו דרך הלימוד המיוחד

אדם חיי לבבות בתל של תחייה.

מחובה עלינו לשמר את הירושה הגדולה הזו,

לא לאבד אותה חלילה,

ולא ללמוד מוסר כמצוות אנשים מלומדה, אלא בעומק ובעיון.

ובכל יום תהיה בעינינו כחדשה,

ובונים על ידה ראשית חוכמה היא יראת אדוני.

והתכלית של החוכמה,

תשובה ומעשים טובים.

מי זה החכם הכי גדול?

מי זכה לכתר החוכמה?

מי שיכול לעשות תשובה ומעשים טובים, בין לעצמו בין לאחרים.

זה התכלית של כל החוכמה.

כל התורה ניתנה לנו להעמיד תשובה ומעשים טובים.

עד כאן המשך יעבור.