המהר"ל מפראג על מצבנו עתה שנת תש"פ | הרב אמנון יצחק

נציב יום: שושנה בת אסתר וישראל בן לואיזה יזכו לרפואה שלימה לרפואת הנפש והגוף, שכל האיברים יחזרו לתפקד בשלמות במהרה, יזכו לעשות את ליל הסדר ביחד בביתם בשמחה עם כל יוצאי חלציהם, ויזכו להקביל פני משיח צדקנו במהרה בימינו בשמחה אמן ואמן. 

ועכשיו אנחנו הולכים להגיד דברים חשובים מאוד, מרגשים מאוד, מסבירים מאוד, ואני מקווה שיעזרו מאוד. המהר"ל מפראג בספרו "נצח ישראל" פרקים לה' – לו', על המצב שאנחנו בו ממש הגמרא מדברת סנהדרין צ"ז: "תנו רבנן: "כִּי יִרְאֶה כִּי אָזְלַת יָד וְאֶפֶס עָצוּר וְעָזוּב" (דברים לב, לו) "אָזְלַת יָד" מפרשים: אָזְלַת מלשון הלכה אזל הלך בארמית, "אין בן דוד בא עד שירבו המסורות" - זאת אומרת יתרבו המלשינים, שהולכים ומלשינים, היום זה ברור לא רק שיש מסורות אלא 'מותר' למסור היום, 'חובה' למסור היום, כך אמרו 'הרבנים'. 

"דבר אחר: עד שיתמעטו התלמידים", זאת אומרת: אלה שיוכלים להחזיר בתשובה ולעורר את האנשים לשוב בתשובה יהיו מעטים מאוד ולכן הולכים ומתמעטים. "דבר אחר: עד שתכלה פרוטה מן הכיס" - הפרוטה הולכת מן הכיס, ועכשיו רואים שבכל העולם מפוטרים אנשים בכמויות והעניות מתחילה להשתלט על החיים, ושליש (1/3) לפחות מהציבור הזה לא יחזור לעבודה, והכלכלות עד שישתקמו אם בכלל עוד כמה זמן מי יודע. "ודבר אחר - זה עד שיתייאשו מן הגאולה", 

זאת אומרת: מצבים כאלה, אנשים לא חושבים בכלל לא על גאולה ולא על בטיח רק לצאת מהמצב הזה של הקורונה והדברים האחרים. כל זה נאמר ברציפות, שלפני שיבוא המשיח יהיו הדברים האלה, "אין בן דוד בא עד - שירבו המסורות, יתמעטו התלמידים, תכלה פרוטה מן הכיס, ויתייאשו מן הגאולה". אומר המהר"ל מפראג: "העלינו ארבעה (4) דברים בו ראי כולם הם אָזְלַת יָד, כי כאשר נמסר ליד האחר שלא יוכל קום, בשביל זה מטה ידו וכוחו אשר נמסר ביד אחר. אם מסרו אותו והוא נמסר ביד אחר, אז הוא לא יכול לקום, 

תפסו אותו בגלל מלשינות וכו', בשביל מטה ידו וכוחו, כוון שנמסר ביד מאחר. וכן עד שיתמעטו התלמידים - זו גם מוטת יד ביסוד של העולם, כי התלמידים הם יסוד ישראל עליהם קיים ישראל בשביל התורה, שהכל עומד על התורה שהתלמידים שהם תלמידי חכמים שהם לומדים ועוסקים בתורה, ומעוררים את הציבור וכו'. וזה שאמר: "עד שתכלה פרוטה מן הכיס": גם זה כלומר הדבר שמקיים את האדם זה הפרנסה והממון הוא הקיום של האדם, ככתוב (דברים יא, ו): "וְאֵת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר בְּרַגְלֵיהֶם" 

אומר רש"י: "זה הממון", כשהקב"ה לקח את קורח ואת כל עדתו, השליך אותך אל פי האדמה, אז כתוב: "וְאֵת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר בְּרַגְלֵיהֶם" מה מקים את האדם על רגליו? זה הממון. אז גם את כל הממון שלהם הוא זרק לגיהינום, ולפיכך אמר "עד שתכלה פרוטה מן הכיס". ויהיה להם עוד מוטת יד מצד עצמם זה שאמרו שהתייאשו מם הגאולה. אז אלה הארבעה שודאי מביאים להתמוטטות, אבל כאשר תמיד תדע שאין עוד דבר יותר מאלו ארבעה דברים. למה זה דומה? דבר ראשון: לאילן אחד שאם הסערה בא עליו - עוקר אותו. 

לא מזמן ראינו רוחות מאה (100) קמ"ש עקרו כמה אילנות. אילן שבא עליו הסערה עוקרת אותו. דבר שני: אם האילן השורשים שלו אינו מרובים, אז הוא נעקר מעצמו כי אין לו יסוד קיים, אין מה שיחזיק אותו. דבר שלישי: אם האילן נטוע ב"אֶרֶץ מְלֵחָה וְלֹא תֵשֵׁב" (ירמיהו יז, ו), לא מיושבת, ואין לו כוח יניקה מן הארץ - גם הוא נפסד ובסוף זה נעקר. וציור רביעי: אם האילן מזקין עד שאין לו כוח מצד עצמו - הרי הוא נחשב נאבד. אלה ארבעה דברים המפסידים את האילן. וזה משל, 

אמרנו קודם, ארבעה דברים לפני שיבוא המשיח, אז כנגד רוח סערה שעוקרת את האילן, את האדם, כי האדם עץ השדה, מה עוקר אותו? זה המוסרין שמוסרין אותו לשלטונות, הם באים על האדם ברוח חזק, ולכן מפילים את האילן בחוזק. דבר שני: כנגד שאין לו לחות ויניקה מהארץ, על זה אמר "עד שתכלה פרוטה מהכיס", אין לו מאיפה לינוק אין לו מאיפה לקחת אין כסף אין אין. דבר שלישי: כנגד אותו שאין שורשים מרובים - אמר "שיתמעטו התלמידי חכמים" שהם היסוד והשורשים של העולם. אז שכשאין שורשים מרובים גם כן נעקר. 

וכנגד האילן הזקן - שהוא ממילא נאבד, אמר "שיתייאשו בגלות מן הגאולה", "סוף סוף" אומר המהר"ל מפראג: "אלה ארבעה הדברים שמוטטים את ידם של ישראל, וכבר התבאר לך: שצריך שתחול קודם ההוויה האחרת, זאת אומרת ההוויה החדשה של שזה עולם בפני עצמו שתכף נדבר, ביאת משיח, חייב להיות הפסד ראשונה בכל. זאת אומרת: כל המציאות הקודמת לביאת משיח צריכה להתבטל להשתנות בתכלית השינוי, ולפיכך יש מוטת התמוטטות יד באלו ארבעה דברים, זה נקרא הפסד ההוויה הראשונה לגמרי, ואז ראוי שיבוא הגואל. 

וגם באלו ארבעה הדברים שיתבארו יש עוד דברים עמוקים בהם. אז "ירבו מסורות, יתמעטו התלמידים, תכלה פרוטה מן הכיס, ויתייאשו מן הגאולה". כל זה נמצא כרגע. עכשיו אנחנו ממשכים: התבאר למעלה שיהיה בעולם הפסד ההוויה הראשונה, זאת אומרת המציאות הקיימת, והוא שגורם השתנות בכמה דברים, וכמו שמצד ההפסד ההוויה הראשונה יהיה ההשתנות וכן יהיה גם שינוי בעולם מצד ההוויה החדשה שיהיה בא אל העולם, שמו שכל הפסד הוא שינוי. כשיש הפסד יש שינוי ממה שהיה, כך כל הוויה, דבר שמתהווה מחדש, שינוי בעולם, והוא הנקרא "חבלי משיח". 

והוא נקרא חבלי משיח - כמו שהאשה יגיע לה חבלים, חבלים זה כאבים ייסורים צירים, מפני השינוי של הווית הילד הוולד הבא לעולם, שכל הוויה חדשה היא שינוי, ומצד הוויה חדשה שיש ילד בתוך הבטן הוא השינוי. אז חבלי יולדה, זה בגלל הוויית הילד החדש שעומד לצאת, וההוויה היא הגורמת לשינוי, יש שינוי, ומצד ההוויה החדשה יש שינוי. כך כאשר יצא לפועל עניין חדש שהוא העולם של המשיח, והוא יציאה לפועל של הוויה חדשה, דבר זה הוא שינוי בודאי, ולפיכך יהיה חבלי משיח. 

כי כמו אשה כאשר יצא הוולד החדש לאוויר העולם, יש לה חבלים צירים ייסורים וכאבים, מצד ההוויה והבריאה שבאה לעולם. אז הגמרא "בסנהדרין" צ"ח עמוד ב' אומרת: 

"אמר עולא: "ייתי ולא איחמיניה" אני רוצה שיבוא מלך המשיח, אבל לא רוצה לראות אותו ולא רוצה להיות נוכח באותו זמן.

 וכן אמר רבה: "ייתי ולא איחמיניה" יבוא ולא אראנו. 

רב יוסף אמר: "ייתי ואזכי דאיתיב בטולא דכופיתא דחמריה" זאת אומרת: רבי יוסף אומר: אני רוצה שהוא יבוא, והלוואי ואני אזכה לשבת בצל של הגללים של החמור שלו. 

"אמר ליה אביי לרבא: "מאי טעמא?" למה אתה רוצה "ייתי ולא איחמיניה" למה אתה רוצה שהוא יבוא ולא תראה אותו? "אילימא" {הוא משיב בעצמו} אם תאמר "משום חבלו של משיח", אם אתה חושש בגלל חבלו של משיח שיהיו ייסורים ויהיו צרות ואומות העולם והבלגן, "והתניא" שנינו: 

שאלו תלמידיו את רבי אליעזר: "מה יעשה אדם וינצל מחבלו של משיח?" 

- "יעסוק בתורה ובגמילות חסדים",

"ומר הא תורה והא גמילות חסדים", זאת אומרת: אתה לא צריך לפחד בכלל, יש בך גם תורה ויש לך גם גמילות חסדים, ורבי אליעזר אמר: שאין מה לחשוש, למי שיש לו תורה וגמילות חסדים. 

אז מה עונה רבא? 

אומר: "שמא יגרום החטא". כל זה נכון, אבל אם יגרום החטא? מה יקרה אם פתאום יהיה חטא? אז מה חטא יכול להפקיע כל מה שאדם עשה בתורה ובגמילות חסדים? אלא הוא לומד כדרבי יעקב בר אידי, "כדרבי יעקב בר אידי רמי". רבי יעקב בר אידה מביא שני פסוקים שלכאורה הם סותרים אחד את השני. כתוב אחד אומר (בראשית כח, טו): "וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ" הקב"ה מבטיח ליעקב אבינו שהוא ישמור אותו בכל אשר ילך. וכתוב (בראשית לב, ח): "וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ" ואחר כך כתוב שיעקב אבינו פוחד במפגש שלו לפני עשו, ממה הוא מפחד? מתיירא שמא יגרום החטא. 

זאת אומרת: כל ההבטחה שהשם אמר בכבודו ובעצמו: "ושמרתיך בכל אשר תלך" לפי יעקב אבינו היא מותנית שלא יגרום חטא, אבל יגרום חטא - זה מפקיע את ההבטחה, זה כאילו הבטחה על תנאי. כדתניא גם כן למדנו: "עַד יַעֲבֹר עַמְּךָ השם עַד יַעֲבֹר עַם זוּ קָנִיתָ" (שמות טו טז) למה נאמר פעמיים "עַד יַעֲבֹר, עַד יַעֲבֹר"? עַד יַעֲבֹר עַמְּךָ השם - זה ביאה ראשונה, כשבאו יהושע וישראל לארץ ישראל נעשה להם אותות ומופתים, הם צלחו את הירדן נבקע לפניהם, וחומות יריחו נפלו, אותו ומופתים. "עַד יַעֲבֹר עַמְּךָ השם" זו ביאה ראשונה. 

"עַד יַעֲבֹר עַם זוּ קָנִיתָ" זו ביאה שניה של עזרא הסופר של עם ישראל שעלו מבבל, אבל לא היה אותות ומופתים ולא כלום רק כורש איפשר להם לעלות והיה להם עדיין תחת השלטון שלהם. אז כשכתוב: "עַד יַעֲבֹר עַמְּךָ השם עַד יַעֲבֹר עַם זוּ קָנִיתָ" אמור מעתה: ראויין היו לעשות להם נס בביאה שניה כביאה ראשונה, כמו שבאו עם יהושע והיו להם אותו ומופתים, גם בביאה שניה שבאו לארץ עם עזרא הסופר - היה צריך שיהיה להם אותו ומופתים אלא שגרם החטא". זאת אומרת: הם לא היו ראויים בגלל שגרם החטא, ולכן לא זכו לאותה ביאה כמו הראשונים. 

למרות שהפסוק אומר בשווי "עַד יַעֲבֹר עַמְּךָ השם עַד יַעֲבֹר עַם זוּ קָנִיתָ" כאילו היה צריך להיות שווה, למה זה לא היה כך? כי כך גרם החטא. וכן אמר רבי יוחנן, 

"רבי יוחנן אמר: "ייתי ולא איחמיניה" יבוא המשיח ואני לא רוצה להיות בזמן ההוא. 

אמר ליה ריש לקיש: "מאי טעמא?", מה הטעם? "אילימא, משום שכתוב בעמוס (ה, יט): "כַּאֲשֶׁר יָנוּס אִישׁ מִפְּנֵי הָאֲרִי וּפְגָעוֹ הַדֹּב וּבָא הַבַּיִת וְסָמַךְ יָדוֹ עַל הַקִּיר וּנְשָׁכוֹ הַנָּחָשׁ". 

אם אתה פוחד רבי יוחנן שבמצב תהיה בזמן שיבוא מלך המשיח שזה יהיה מצב "כַּאֲשֶׁר יָנוּס אִישׁ מִפְּנֵי הָאֲרִי", אדם בורח מפני הארי, כשינוס ממנו הוא רוצה להימלט, וּפְגָעוֹ הַדֹּב, עוד יותר גרוע, פגע בו הדוב וּבָא הַבַּיִת אז הוא בורח לבית, בא לבית להיכנס, וְסָמַךְ יָדוֹ עַל הַקִּיר וּנְשָׁכוֹ הַנָּחָשׁ. זאת אומרת: הצרות יהיו כל כך רבות ותכופות – שאי אפשר יהיה לסבול, אם זה מה אתה חושב?! בא ואראך כדוגמתו בעולם הזה, מרגיע אותו, 

אומר לו: "בא אני אראה לך; בזמן שהאדם יוצא לשדה ופגע בו סנטר - זה מודד השדות שהוא מטעם המדינה, והוא מוסמך לקחת מיסים, והוא מוסמך להזיז את הגבולות של השדה. בקיצור: הוא יכול לגרום נזק שהוא פוגש אותו על שדהו. אז בזמן שאדם יוצא לשדהו ופגע בו סנטר הממונה על המיסים של השדות, דומה כאילו פגע בו ארי. מי רוצה להפסיד ממון!? כי רוצה שיקצצו לו בשטח וכו'. נכנס לביתו לעיר - פגע בו גבאי, אם הוא נכנס עכשיו הוא את מי שלוקח מיסים בעיר, דומה כמי שפגע בו דוב, {זה כמו בורח ממס הכנסה, בא לו מע"מ} 

נכנס לביתו ומצא בני ביתו מטולים ברעב - דומה כמי שנשכו נחש. זאת אומרת: המצב הזה הוא מצב שכולנו עוברים אותו, נכון! יש הרבה צרות הרבה ייסורים, מיסים וארנונה ומע"מ וכל הזמן מתנפלים עליך ורפורטים וזה... ואתה בא ובבית אין מה לאכול, והילדים צועקים ומבקשים את האוכל "לאכול!" ו... ועכשיו עוד יותר גרוע וכו' וכו', אבל חיים! אפשר לחיות ככה, חיים, חיים ככה. אז לא עד כדי כך שאתה צריך לפחד ש'יבוא ואני לא אראה אותו'. אלא משום (ירמיה ל, ו) "שַׁאֲלוּ נָא וּרְאוּ אִם יֹלֵד זָכָר מַדּוּעַ רָאִיתִי כָל גֶּבֶר יָדָיו עַל חֲלָצָיו כַּיּוֹלֵדָה וְנֶהֶפְכוּ כָל פָּנִים לְיֵרָקוֹן" 

אם זה משום ואם אתה חושש רבי יוחנן משום "שַׁאֲלוּ נָא וּרְאוּ אִם יֹלֵד זָכָר", ממתי זכר מוליד? הזכר לא מצטער את הייסורים שהיולדת מרגישה, חבלי יולדה צירים וכו', אז מַדּוּעַ רָאִיתִי כָל גֶּבֶר יָדָיו עַל חֲלָצָיו כַּיּוֹלֵדָה, כמו שהיא תופסת את המותניים וכואב לה? וכואב לה! אז "למה רָאִיתִי" אומר עמוס: "אז למה רָאִיתִי כָל גֶּבֶר יָדָיו עַל חֲלָצָיו כַּיּוֹלֵדָה וְגם נֶהֶפְכוּ כָל פָּנִים לְיֵרָקוֹן? כמו האשה שמחליפה צבעים בשעה שיש לה כאבים, כמו ירוק נהיה לה בפנים, אז מה קרה פה? שאלו. אם אתה חושש בגלל שיהיה מצב כזה, 

אז הוא מסביר. הגמרא מסבירה: "מאי רָאִיתִי כָל גֶּבֶר, מה זה רָאִיתִי כָל גֶּבֶר? עמוס הנביא אמר: רָאִיתִי כָל גֶּבֶר, אמר רבא בר יצחק אמר רב: "מי שכל הגבורה שלו" רש"י מסביר: שזה חוזר על הקב"ה יש שמסבירים אחרת, נלך לפי המהלך הזה - "מי שכל הגבורה שלו" ומדוע נֶהֶפְכוּ כָל פָּנִים לְיֵרָקוֹן, 

אמר רבי יוחנן: "בפמליה של מעלה ושל מטה". 

מה פירוש? כיוון שמסביר לנו המהר"ל מפראג, לפני שיבוא מלך המשיח ותהיה הווייה חדשה של העולם יתחדשו, חייב להתבטל הווייה של העולם הקודם, תמיד זה כך, חייב להיות, כל שינוי גורם לחורבן של הקודם. עכשיו מה קורה? הקב"ה רוצה לגאול את ישראל - זה הגאולה של ישראל, שעבדו אותם, עינו אותם, הרגו אותם, רצחו אותם, במשך כל הדורות אלפי שנים, עכשיו מגיע זמן של הגאולה, מגיע זמן של הגאולה, אז הקב"ה צריך לאבד את אומות העולם, שני שליש (2/3) מהעולם, להחזיר על מה שעשו לישראל במשך כל הדורות כי הוא שמר את זה עד לזמן האחרון כמו שכתוב בפסוקים בפרשת "האזינו" ובכל מיני מקומות בנביאים, 

אז עכשיו אומר הקב"ה: "הללו מעשי ידי והללו מעשי ידי! איך אאבד אלו מפני אלו"? 

זאת אומרת: שכל הגבורה שלו הקב"ה אז כביכול קשה כאילו לקב"ה בכל אופן "אלו מעשה ידי ואלו מעשי ידי! איך אאבד את אלו מפני אלו?" 

"היינו דאמרי אינשי", על זה יש משל שאומרים אנשים: "רהיט ונפל תורא ואזיל ושדי ליה סוסיא באורייה", אדם היה לו שור והשור רץ ונפל והלך ולקח את הסוס מהאורווה והשתמש בסוס. בסוף הבריא השור, ורוצה להחזיר את השור, עכשיו די התרגל לסוס אז מה עכשיו יחזיר את הסוס בחזרה וישתמש בשור? זאת אומרת: ישראל נמשלו לשור, הם היו בסדר היו בהחלה עבדו את השם, אז הוא היה איתם. אחר כך הם הכזיבו, עשו חטאים, הוציא אותם לגלות מסר אותם ביד הסוס, ואז הסוס אומות העולם "רכבו עלינו" כמו שאומרים אנחנו היינו בצד. 

עכשיו הבריא השור - חוזרים בתשובה, זה נקרא הבריא השור, אם חוזרים בתשובה, אז השם רוצה להחזיר את השור בחזרה, אבל בשביל זה הוא צריך לדחות את הסוס עכשיו. אז זה פה השאלה, ויש פה כמה פרושים נחמדים יראו את זה במקום. מכל מקום זה הפרינציפ שאומר כאן. 

אז אומר: "רהיט ונפל תורא ואזיל ושדי ליה סוסיא באורייה", אז עכשיו זה גם כן שאלה. 

ומה פירוש של רבי יוסף שאמר: "ייתי ואזכי דאיתיב בטולא דכופיתא דחמריה" בגדולים שלו, תן לי! תן לי להיות באותו זמן, אני מוכן בצל ביציאה, מאיפה שהוא עושה את הגדולים שמה בצל הגדולים אני מוכן שמה להיות. מה זה התיאור הזה? איך הוא אומר? איך אומרים דברים כאלה? איך משתמשים בדברים כאלה להגיד כזה דבר? 

אז יש מסבירים: שהגללים הם לא דבר כל כך שלילי, כי הגללים משבחים ומשבחים את האדמה ויוצא מזה פירות משהוא עולמי. אז הוא אומר ככה: העולם הזה הוא גשמי ביותר, העולם של המשיח הוא יהיה נבדל יותר. זאת אומרת: מנותק מן הגשמיות לאין ערוך מעולמנו זה! ואמר: שאם אין אפשר לי להיות עם המשיח, אם אני לא יכול להיות עם המשיח, הכוונה להיות עמו במעלה הגדולה שלו, שאז בודאי האדם יקנה מעלה אלוקית, אלא אפילו אם לא יזכה לזה אלא רק שיהיה תכלית הריחוק, עד שלא ישתתף עם המעלה האלוקית שלו, רק אשתתף ואשב במדרגה פחותה! 

שזה נקרא יציאת החמור שלו, כלומר בעניין החומרי שלו אשתתף, לא עם עיקר החמור, רק עם היוצא עם החמור שלו, רוצה לומר הנדחה מן החומר, זו המדרגה השפלה ביותר, אם אשתתף בזה אומר רבי יוסף:"די לי! די לי, די לי, שבזה יקנה אדם מעלה עליונה!", שמה שהוא זוכה להיות בדור של המשיח! ויקנה מעלה אלוקית, שהרי העולם הזה המעלה הגדולה שלו פחותה! אינה שווה למעלה הפחותה! שתהיה בתכלית הפחיתות! של המשיח, ולפיכך אמר: אזכה ואשב בכופיתא דחמריה, של החמור שלו. 

עכשיו אני רוצה להסביר לכם מי זה רב יוסף שכל כך מעוניין אפילו להיות בצל הדומן של החמור: רבי יוסף היה אמוראי, בבלי, בדור השלישי, תלמיד של רב יהודה בר יחזקאל, רבו של אביי, ובר פלוגתה של רבא בר רחמני ראש ישיבת פומבדיתא. כשנפטר רבו יהודה בר יחזקאל, היה רב יוסף מועמד מוביל להחליף אותו בתפקיד להיות ראש ישיבת פומבדיתא, משום שהוא הצטייד בבקיאות וידע הרבה שמועות, בניגוד לרבא שהצטייד דווקא בפלפול. רב יוסף לא הסכים לקבל את התפקיד, ולכן מונה רבא שהיה באותו הזמן בן שמונה עשרה (18) והיה מבוגר ממנו, 

ועמד בראשות הישיבה עד מותו בגיל ארבעים (40). רבא נפטר בגיל 40. הוא בן בני עלי. לאחר מכן הסכים רב יוסף להתמנות לראש ישיבה, כהן במשך שנתיים עד מותו. הוא הצטיין בבקיעות רבא למרות שהיה עיוור, היה בקי בתורה בכתב, ויכול היה למנות פסוקים בעל פה, גם בתורה שבעל פה היה בקי גדול ולכן כונה "סיני". מקרה טראגי לקה רב יוסף במחלה ששכח את התלמוד, והתלמיד המובהק שלו אביי סייע בידו לשחזר את התלמוד והתורה שלמד, תלמידיו כבדו אותו מאוד. 

מסופר על רבה שהיה נפטר ממנו, עוזב אותו, היה הולך אחורה אחורה אחורה, ולא שם לב למכשולים בדרך, עד שרגליו היו ניגפות ונפצעות, והיו ממלאות את המפתן של בית רב יוסף הרבה דם מהפצעים של רבה, מרוב הכבוד שהוא חלק לו שלא רצה להתיק את עיניו ממנו בחזרתו. סיפרו לרב יוסף שרבה מכבד אותו כך {כי הוא לא ראה} 

אמר להם: "יהי רצון שירום ראשך על כל העיר" כיוון שאתה מכבד את רבך כך - ראוי אתה לכבוד הזה. 

מסופר עליו על אביי שהיה רואה את האוזן של חמורו של רב יוסף כשהוא בא - היה עומד מפניו. 

רב יוסף היה עניו גדול, כאשר הגיע לגיל שישים (60) עשה סעודה שניצל מכרת והעיד על עצמו שהוא ענוותן. שנינו: "משמת רבי - בטלה ענווה ויראת חטא",

"אמר לרב יוסף לתנא: "לא תתני ענווה דאיכא אנא" למה אתה אומר שבטלה ענווה? אני נמצא פה, הוא היה עניו גדול. יש מסבירים המפרשים על הגמרא: למה הוא לא פחד כשיבוא מלך המשיח בדורו? כי הענווים לא יאונה להם כל רע. "בַּקְּשׁוּ עֲנָוָה אוּלַי תִּסָּתְרוּ בְּיוֹם אַף השם" (צפניה ב, ג) "וַעֲנָוִים יִירְשׁוּ אָרֶץ" (תהלים לז, יא) זאת אומרת: בגלל הפשיטות שתכף נעמוד עליה - לא יאונה רע למי שהוא אדם עניו. תמיד היה אוסף צדקה לעניים, שימש גבאי בעיר פומבדיתא, רבים התרגומים על התנ"ך בין השאר על ספר "איוב" נשתכחו, והוא החזיר אותם על פי זכרונו למרות שהיה סומא. 

איך הוא נהיה סומא? הוא גרם לעצמו את העיוורון, היו תלמידים לרב, ורב היו לו עשרה דברים אחדים שהיה עושה, ולא יכלו התלמידים לעשות את כל העשרה ואפילו אחד מהדברים שהיה עושה. הוא היה מזיז את עיניו מארבע אמות שלו, זאת אומרת: תמיד לא הביט חוץ לארבע אמותיו, רב היה מקפיד לא להביט, ורב יוסף ורב ששת, היו כמה תלמידים שהחליטו שהם רוצים לעמוד בזה, והוא ראה שהוא לא עומד בזה הרב יוסף. 

אז הרמב"ם ורבינו גרשום אומרים: כיוון שלא הצליח לעמוד בזה - סימא את עיניו, הוא נכנס למערה ל-40 יום יצא בבת אחת אל האור וסימא את עיניו. כך הוא יכול לקיים לא להסתכל חוץ ארבע אמות. הוא התענה תעניות רבות שלא תסור תורה מזרעו, הרבה תעניות של 40, 

עד שהודיעו מהשמים את הפסוק (ישעיהו נט, כא): "וַאֲנִי זֹאת בְּרִיתִי אוֹתָם אָמַר השם רוּחִי אֲשֶׁר עָלֶיךָ וּדְבָרַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְּפִיךָ לֹא יָמוּשׁוּ מִפִּיךָ". עוד 40 תעניות – 

אמרו לו: "וּמִפִּי זַרְעֲךָ" עוד 40 תעניות – 

והקריאו לו את המילים: "וּמִפִּי זֶרַע זַרְעֲךָ" כלומר התורה לא תסור לא מהנכדים וכו' וכו', כל שיש שלוש (3) דורות ברציפות של תלמידי חכמים אז תורה מחזרת על האכסניה שלה. ואכן, הבן שלו הוא הרב נחמיה, והרב נחמן, והנכד שלו בן בנו הוא רב נחמן הוא רב דימי. 

אז תארו לכם שאדם גדול כזה הוא אומר: שהוא מוכן להיות בצל של הגדולים של החמור של המשיח, "חמורו של משיח", זה סיפור שצריך ללמוד אותו בנפרד, יכול להיות אם נזכה בימים הקרובים, נסביר לכם מה זה חמורו של משיח. אבל מכל מקום, רואים שרק רב יוסף הסכים, וכשאמר הרב אביי לרבא, למה אמר ייתי ולא איחמיניה? אם זה משום חבלי משיח {אנחנו חוזרים להסביר} כמו שאמרנו למעלה כי ההוויה הזאת אי אפשר שלא תהיה בלא צער, אי אפשר תהיה בלא צער, כי זאת הוויה חדשה, משיח יבוא זה עולם חדש, עולם נבדל. 

אי אפשר שלא תהיה בלא צער, שהרי ביאת המשיח זה בריאה חדשה שלא היה בעולם, וזה גורם שינוי כי כל הוויה היא שינוי, כל התהוות היא שינוי, וכל שינוי רע, כל שינוי רע. פרוש: יש מציאות לעולם הזה שני דברים: יש דברים גופניים ויש בלתי גופניים, הדבר הזה ידוע, כאשר אדם הוא בעל גמילות חסד ובעל תורה, ועוסק באלו שניהם - הוא מתחבר בטוב בשני החלקים - התורה היא טוב לא גופני - רוחני. כמו שאמר הכתוב (משלי ד, ב) "כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם תּוֹרָתִי אַל תַּעֲזֹבוּ" וגמילות חסדים - היא טוב גופני שעושה טוב לבריות, 

כי בני אדם בעלי גוף צריכים זה לזה זה העניין של גמילות חסדים, ואיש כזה הוא טוב לגמרי, הוא "טוב לשמים וטוב לבריות" הוא טוב גשמי וטוב רוחני, וכאשר הוא טוב כזה כמו שאמר רבי אליעזר: "אתה רוצה להינצל מגוג ומגוג יתעסק בתורה ובגמילות חסדים", כאשר הוא טוב כזה הוא יוצא מחבלי המשיח, כי חבלי משיח זה מצד השינוי. אמרנו: למה יש חבלי משיח? בגלל השינוי הופך להיות עולם חדש עכשיו, זה העניין של חבלי משיח, ואמרנו: שכל שינוי אינו טוב אבל הוא רע, 

לפיכך מי שמדבק לגמרי בטוב גם רוחני גם גשמי, בתורה שהיא טוב אלוקי, וטוב לבריות שהיא טוב גופני, הוא ינצל מחבלי משיח שאינו טוב רק רע, החבלי משיח אינו טוב רק רע, יהיה ייסורים צרות בעיות מלחמות הכל. מה הראייה לזה? מה הראיה לזה שהשינוי הוא רע? שמענו על יום שני בבריאה, ביום שני התחיל שינוי, למה הוא נקרא שני? על שם השינוי, ולכן לא נאמר בו טוב. ביום ראשון - וַיַּרְא והיה כִּי טוֹב יוֹם אֶחָד, וירא השם כי טוב (בראשית א, ה). ביום שני - לא נאמר טוב. ביום שלישי - פעמיים כי טוב. אבל ביום שני לא נאמר "טוב" למה? כי שני זה שינוי, מה היה השינוי? 

בריאת היום השני הוא שינוי, שזה היה חילוק המים אלו מאלו, הקב"ה הבדיל בין מים עליונים למים תחתונים, היה חילוק! שינוי, לכן אין ראוי שיהיה בו כלל. מקום שיש שינוי זה לא טוב. כתוב: "כל המשנה ידו על התחתון" ולפיכך אלו שני הדברים - כמו שחבלי המשיח הוא השינוי, וכל שינוי הוא רע, ככה אלו שני הדברים הם טוב, ולכן לא ימשול בו רע כי הוא דבק בטוב, ולפיכך הרוצה להיות ניצול מחבלי משיח - יהיה עוסק בתורה ובגמילות חסדים. 

פעם הסברנו לא כמו המהר"ל, אמרנו למה צריך תורה וגמילות חסדים? הרי התורה זה תורה זה גם גמילות חסדים, כתוב שהתורה עצמה זה גמילות חסדים, אז למה צריך עוד גמילות חסדים? תורה זה חיוב שאדם חייב ללמוד תורה, גמילות חסדים זה "לפנים משורת הדין", כי על פי דין, רק אם מזדמן לך, אתה לא מחויב לעסוק בגמילות חסדים, רק אם מזדמן אז אתה צריך לגמול חסד, אבל אם אדם מתעסק בזה ועוסק בתורה ובגמילות חסדים - אז אתה עושה לפנים משורת הדין. אם היית לומד תורה - אז יבדקו אותך לפי הדין: 

- "למדת טוב?" 

אז על פי הדין לא מגיע שיקרה לך כלום, אבל אם לא היית בדיוק מאה אחוז (100%) אז מידת הדין יכולה לקטרג. אבל אם עשית גמילות חסדים שזה לפנים משורת הדין יותר ממה שאתה צריך - אז הקב"ה מודד כנגד מידה, כשיבוא הזמן שמידת הדין תשלוט בעולם, תשעה (9) חודשים כתוב, גם על זה יש לנו הסבר שיכול להתאים למקרה שלנו לקורונה, אם זה יימשך לפחות תשעה חודשים, זה קצת מתאים למה שכתוב: "שכולם יהיו תחת הסגר אחד" וכו' וכו', אולי נסביר את זה בימים הקרובים. 

מכל מקום - אז אם אדם עוסק בגמילות חסדים - אז השם יעשה לו "מידה כנגד מידה", גם לפנים משורת הדין, על פי דין היה צריך להיתפס בעונש, אבל כיוון שעסק "לפנים" יעשו לו "לפנים" וככה הוא יינצל. 

עכשיו הדבר הזה אומר המהר"ל, יש פה עוד עניין עמוק מאוד! תקשיבו: "הרוצה להינצל מחבלי המשיח יהיה עוסק בתורה ובגמילות חסדים, ואלו שתי (2) המידות שהן תורה וחסד, מידות שבהם מדרגת הפשיטות - התורה והחסד. וזה נרמז במה שאמר הכתוב כי (משלי טז, ו) "בְּחֶסֶד וֶאֱמֶת יְכֻפַּר עָוֹגן". חֶסֶד זה גמילות חסדים אֱמֶת זה התורה, אמת תורתנו הקדושה, בְּחֶסֶד וֶאֱמֶת יְכֻפַּר עָוֹנן. ומצד הפשיטות שיש באלו שתי המידות - ניצול מחבלי משיח שהוא שינוי בעולם, כי בפשיטות אין בו שינוי כאשר ידוע למבין. כל דבר שהוא פשוט - לא מקבל שינוי. 

אז זאת אומרת: היות והאדם עוסק בשני אלה ששני המידות האלה הן פשיטות דהיינו התבטלות, מתבטל הקב"ה, מתבטל לחברו ורעו ועוזר לו בגמילות חסדים, זה התבטלות, זה ענווה, זה פשיטות - אז לא יחול בו השינוי. 

ומתרץ: "שמא יגרום החטא", וכדאמר ריש לקיש לרבי יוחנן, אבל פוחד אולי בכל אופן אולי יגרום חטא, וכדאמר ריש לקיש לרבי יוחנן: "מאי טעמא אמר "ייתי ולא אחימיניה?" אילימא משום שכתוב (עמוס ה, יט): "כַּאֲשֶׁר יָנוּס אִישׁ מִפְּנֵי הָאֲרִי וּפְגָעוֹ הַדֹּב", הכתוב בא לומר: שלא יהיה באותו זמן השקט ומנוחה, זהו חבלי משיח לא יהיה שקט ולא יהיה מנוחה, כי כל שינוי אין שם מנוחה בכלל, לפיכך אמר: "כַּאֲשֶׁר יָנוּס אִישׁ מִפְּנֵי הָאֲרִי וּפְגָעוֹ הַדֹּב" הוא יותר רע מן הארי, מאיפה אנחנו יודעים שהדוב הוא יותר רע מן הארי? כתוב (שמואל-א יז, לו): "גַּם אֶת הָאֲרִי גַּם הַדּוֹב הִכָּה עַבְדֶּךָ" 

דוד המלך אומר לגולית: "תקשיב! אתה לא יודע עם מי אתה מתעסק, אני גַּם אֶת הָאֲרִי גַּם הַדּוֹב הכיתי!", 

"גם" זה תוספת, לא רק ארי גם את הדוב זאת אומרת שהדוב רע מן הארי. 

והנחש עוד יותר רע ומזיק. ואומר כאן שאין הכתוב מדבר, כמה הגדול יהיה השינוי, אלא בא לומר: כמה ריבוי צרות יהיו, שלא יהיה שקט ולא יהיה שלוה, כי עניין של שינוי אין בו מנוחה. ולפיכך המשל הוא, לממונה על גבול השדות, ועל גובה ממס מבני העיר, וכאשר יבוא אל השדה - הסנטר בא עליו האחראי על המיסים של השדות, זה דומה כאילו בא עליו הארי. בורח אל העיר שם יש יותר מנוחה, וסנטר לא רודף אחריו, אבל כשהוא בא לשם בא עליו הגבאי של מס המלך, אז הוא חוזר לעיר זה דומה כאילו בא עליו הדוב. 

ובעל הבית הסובר כי ימצא שמה מנוחה שאין גבאי חוזר בעיר - מוצא שם בניו ובנותיו ובני ביתו מוטלים ברעב, וזה כאילו נשכו נחש. והנה העניין הזה שרק יש ריבוי צרות בכל מקום, אין מקום בלא צער ולא מדבר בצער גדול שיהיה . הכלל של הדבר שאמר שחבלי משיח אין זה רק כמו שבא הארי והדוב וכן הנחש באים על האדם אבל אפשר לאדם להציל את עצמו מהם. כך ישראל נקראים "אדם" באים עליהם אומות העולם: ארי דוב נחש! יש לישראל כוח להציל עצמם מהם, אבל לא יהיה כאן שקט ולא יהי פה מנוחה בכלל. אבל הצער הגדול שיהיה, אין ראייה מזה שאתה צריך לחשוש עד כדי כך שיבוא המשיח, ואם כן למה אמר "ייתי ולא אחמיניה?" 

מתרץ: משום שכתוב (ירמיה ל, ו): "מַדּוּעַ רָאִיתִי כָל גֶּבֶר יָדָיו עַל חֲלָצָיו" ובאר: שאז בגלל ההתהוות של דורו של משיח - יהיה אבדון של האומות, וזה יהיה השינוי הגדול, ודבר זה נחשב הפסד העולם, כאשר יגיע שינוי העולם בכללו. והבן מה שאמר: מַדּוּעַ רָאִיתִי כָל גֶּבֶר, ודרשו אותו על הקב"ה - שכל גבורה שלו שפעל הוא את הגבורה, לאבד ולשנות אלו מפני אלו, להשאיר את ישראל מפני אומות העולם, ואפילו מי שהוא גיבור, נהפך כוחו משום גבורה זאת ושינוי זה. למה? 

מפני שאחרי השינוי הזה כמו הדבר הזה יהיה שינוי גדול מכלל העולם, ומזה ימשכו עוד שינויים אחרים גם כן, שאני לא רוצה לפתוח פה, אבל זכריה הנביא אומר אותם ביג' יד', ויחזקאל לח' לט' שאמרנו אותם בעבר, ויכול להיות אנדרלמוסיה בעולם, כי אם אתם מבינים שאם אין אוכל ואין מזון ויש מחלות, ואין רפואה, והתחלואה מוגברת, ולא יכולים להציל, והממשלות קורסות ובלאגן, ויתחילו האשמות בין האומות: "סין עשתה – בכוונה!" לא עשתה בכוונה, יכול להתחיל מלחמות שהמלחמות האלה ייגמרו בשני שליש ושליש אחד (2/3). לכן אמר: "ייתי ולא אחמיניה". 

השם יצילנו בזכות תורה וגמילות חסדים, וזהירות מכל מה שקפ"ז הזהירו זו השמירה הגדולה ביותר אמן. 

עוד דבר, מישהו שלח לי: "בניסן עתידין ליגאל" – ל, ג, א, ל, "בניסן עתידין ליגאל" זה יוצא 780, ת, ש, פ = 780. יהי רצון! יהי רצון.