החפץ חיים: שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב | הרב אמנון יצחק
נציב יום: ברהני בת ברקה, איתי בן ברהנה, וכול משפחת אדינני, תשובה שלמה, בריאות הנפש והגוף מהרה אמן, אמן!
החפץ חיים על הפסוק בתהילים (קיט, קסב) "שָׂשׂ אָנֹכִי עַל אִמְרָתֶךָ כְּמוֹצֵא שָׁלָל רָב" אומר החפץ חיים: "שמעתי בשם הגר"א זכרונו לחיי העולם הבא פרוש על כך: שכן הפסוק קשה. דבר ראשון – מה זה "שָׂשׂ"? למה לשון שש ומה הוא ולמה לא אמר שמח "שמח אָנֹכִי עַל אִמְרָתֶךָ"? דבר שני: מדוע אמרי השם נמשלו לשָׁלָל רָב? מה הדמיון לשלל רב?
ועל כך מבאר הגאון: כי לשון "ששון" בלשון הקודש מורה על דבר שמגודל השמחה שאתה שש - נולד מזה גם תוגה, יש איזה תוגה צער. בדרך משל: שני צדדים היו נלחמים איש כנגד אחיו, וניצל אחד מהלוחמים את המחנה שכנגד כי פגע בחיציו בראש מחנה האויב והפילו, מכיוון שכך - נתנה לו רשות לקחת את כל שלל המלחמה לעצמו, אבל לא לאורך זמן כי אם לכמה שעות בלבד.
האיש הזה שמחתו גדולה מאוד, כי היה לו שלל גדול ביותר של מחנה שלם, כסף זהב אבנים ומרגליות, והוא עמל בכול כוחו בשעות אלו שנתנו לו לאסוף ולצבור הון רב. אבל מידי פעם נשא עיניו וראה שמחנה האויב עצום והכסף והזהב מונח הפקר על הארץ. ולכן מן הששון נולד לו גם תוגה ועצבות. כי הוא יודע שלא נותר לו עוד הרבה זמן לאסוף, וכל השאר יישאר הפקר והוא לא יוכל לקחת,
והיה חושב בלבו: "מי יתן והיה כוחי עתה כוח של עשרה גיבורים, ואז הייתי אוסף תחת ידי את כל השלל כולו!".
זה המשל שמביא הגאון. כך העניין הזה - דוד המלך עליו השלום, הוא השיג מה יקר התורה וערכה ואמר (תהלים יט, יא): "הַנֶּחֱמָדִים מִזָּהָב וּמִפַּז רָב" התורה ודבריה הם נחמדים יותר מזהב ומפז רב {פז זה יותר מזהב} והיה שמח מאוד על שרואה שבכול רגע ורגע הוא משתכר כסף וזהב למכביר בתורה ובמצוות, ברגע זה הוא מוצא תכשיט ששוויו מאה דינרים, ברגע זה הוא מוצא תכשיט ששווי ואלף דינרים.
ככה בלימוד התורה ממש, כל רגע ורגע שאומרים ולומדים תיבה, מקיימים מצווה דאורייתא ששקולה כנגד כל תרי"ג מצוות, בזה שהוא לומד מקרא, בזה שהוא לומד משנה, בזה שהוא לומד הלכות, וכן גם בעניין קיום המצוות, מצוות ציצית שקולה כנגד תרי"ג מצוות, אין מצווה שאין בה אריכות ימים, ב"קן ציפור" שהיא מצווה הקלה בקלות נאמר בה אריכות ימים, בכיבוד אב ואם - נאמר בה אריכות ימים שהיא החמורה בחמורות.
ובעבור כל פרט ופרט מוכן לו למעלה עונג לפני עצמו מעבר למה שהוא משיג. אך מגודל השמחה נולדת גם התוגה, כי דוד יודע שימי אדם קצרים, "יְמֵי שְׁנוֹתֵינוּ בָהֶם שִׁבְעִים שָׁנָה וְאִם בִּגְבוּרֹת שְׁמוֹנִים שָׁנָה" (תהלים צ, י) והוא מחשב בלבו מי יתנני ואוכל ללמוד ולחטוף בזו העת אלפי אלפים פעמים על מה שאני חוטף עתה, בלא לא יישאר הרבה זמן, והרבה מאוד מונח הפקר ממה שלקחתי בידי,
"גַּל עֵינַי וְאַבִּיטָה נִפְלָאוֹת מִתּוֹרָתֶךָ" (תהלים קיט, יח) {כבר למדנו בשיעורים הקודמים} ורעיון זה רמוז בגמרא בקיצור, אמר ליה שמואל לרב יהודה: "שיננא חטוף ואכול חטוף ושתי" זאת אומרת: שמואל אומר לרב יהודה, תחטוף בעולם הזה, תחטוף ותאכל תחטוף ותשתה, כי העולם הזה דומה לאולם שמחות, חתונה - יש מזנון בכניסה, יש אחר כך שלוש מנות, יש תוספות, תחטוף עוד מעט 11-12 סוגרים את האולם,
לא אכלת לא שתית עוד מעט נגמר אין כלום. העולם הזה זה ככה: מה שאתה יכול לחטוף לאכול ולשתות קדימה! כי אכילה זה רמז להלכות, ושתיה זה רמז לאגדות שיש בהם סודות התורה שנמשלו ליין. זה כעין מה שאמרו חכמים זכרונם לברכה על הפסוק (משלי ט, ה): "לְכוּ לַחֲמוּ בְלַחֲמִי וּשְׁתוּ בְּיַיִן מָסָכְתִּי." לחמי זה הלכות, ושתו אלו אגדות. זאת אומרת: אדם צריך לנצל את העולם הזה בשביל לאסוף שלל רב,
שאלנו, למה אמר דוד המלך שָׂשׂ אָנֹכִי ולא אמר "שמח" שמח זה בלי תוגה, שש - יש בזה גם תוגה, המלבי"ם אומר: "שש" זה חיצוני "שמח" זה פנימי, זה גם מסתדר עם מה שאומר פה המפרש. זאת אומרת: הגאון מוילנה אומר שיש תמיד תוגה, "שש" וזה נגמר, אחרי זה יש תוגה על ההפסד, למה זה דומה? כְּמוֹצֵא שָׁלָל רָב, יש שָׁלָל רָב, אתה לא יכול לקחת את כל השלל רק חלק ממנו, אז אתה כמובן רק "שש" כי עם זה יש תוגה.
ועכשיו כשאנחנו נמצאים בעידן הקורונה, בואו נחשוב ביחד, למה הקב"ה הכניס אותנו הביתה? כולם רוצים לצאת למה לצאת? יש כאלה רוצים להתאוורר, יש כאלה רוצים ללכת לעבודה יש כאלה..... אז תמיד היה תירוץ:
- 'לא יכול ללמוד אני עובד אני עייף אני קשה לי אני פה אני שם...',
נו, עכשיו הקב"ה כנראה לפני הגאולה, עושה לנו בדיקה אחרונה,
הוא אומר: "הנה באמת אני נותן לכם בידוד הכרחי באונס שלא תוכלו לצאת, ואני רוצה לראות כמה זמן אתם תנצלו בשביל ללמוד, נראה אם אתם כְּמוֹצֵא שָׁלָל רָב ומצטערים שאפשר היה, ומבקשים שהבידוד יימשך כל הזמן",
כי בידוד בבית המדרש, בבית הכנסת או בבית זה בידוד, מה המטרה של הבידוד להתבודד עם הבורא, לעשות את רצונו, לקיים את מצוותיו, זה התכלית שהאדם בא לעולם, לא להסתובב ברחובות. ועוד דבר, אנשים במקום להתעסק בתורה, ולהפנים ולחסן את הנפש מפני הדאגות והפחדים, מרכינים אוזן כל הזמן לחדשות, כמה מתו? כמה מתו? כמה מתו? כמה מתו...
זה מכניס באדם פחד, פחד פוגע במערכת החיסונים של הבן אדם, יכול לגרום לו שיבוא עליו מה שהוא חושש, והקראנו כמה דברים כאלה מחכמים, שצריך להיזהר לא לפחד, צריך לבטוח בהשם, אבל לא יושבים ואומרים "אני בוטח" כשלומדים תורה ויש הזדמנות לקיים מצוות - אז בן אדם באמת מתמלא בתוכן רוחני והאמונה שלו מתחזקת, כי צריך ואמונה כל זאת וקיים עלינו,
צריך "אמונה אמת ויציב ונכון וקיים", אמונה זה דבר שצריך לחדש בכול רגע כל הזמן כל הזמן. אז לכן רבותיי הבידוד הזה הזדמנות, זה בדיקה, לא צריך מטושים ולא צריך כלום, צריך בדיקה - אם אתה ירא אלוקים, האם אתה מנצל את הזמן, האם אצלך התורה היא כשלל רב? אני מקווה שתעמדו כולכם במבחן. אמן.
"רבי חנניא בן עקשיא אומר: "רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצות, שנאמר: "השם חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר".