טוען...

מדוע גלו ישראל מירושלים? ע"פ האמרי בינה | הרב אמנון יצחק

 תאריך פרסום: 16.03.2020, שעה: 19:23


נציב יום: רפואה שלמה לאורידה בת בחלה, שתנשום בכוחות עצמה בלא מכשירים, והיד והרגל יחזרו לתפקד, תחזור בריאה ושלמה לביתה מהרה אמן! אמן!

 

ובכן מצאנו את הקטע של ה"אמרי בינה" על פי הרב הגאון הרב מאיר אויירבך זכר צדיק לברכה. אני מקווה שזה היה מכוון אבל יש ללמוד מזה גם כן. זה דרשה לתשעה באב. במדרש "איכה רבתי" כתוב: "איכה ישבה בדד" שלושה נתנבאו בלשון אחד; משה, ישעיה, ירמיה. משה אמר: "איכה אשא לבדי", ישעיהו אמר: "איכה היתה לזונה קריה נאמנה", ירמיהו אמר: איכה ישבה בדד" אמר רבי לוי: משל למטרונה שהיו לה שלושה שושבינים, אחד ראה אותה בשלוותה, אחד ראה אותה בפחזותה, ואחד ראה אותה בניוולה. 

 

כך משה ראה את ישראל בכבודם ובשלוותם, אמר: "איכה אשא טורחכם ומשאכם וריבכם". ישעיה ראה אותם בפחזותם ואמר: "איכה היתה לזונה?" ירמיה ראה אותם בניוולם אמר: "איכה ישבה". וההרגש מבואר: כשראה שרבי לוי אסף את הנביאים שנתנבאו בלשון איכה, ומה אכפת לו? מה הדמיון זה לזה? כשמשה היה אומר לרוב ישראל וישעיה וירמיה, ירמיה אמרו לקונן עליהם. משה דיבר ישירות אל רוב ישראל, "איכה אשא טורחכם?" ישעיה וירמיה אמרו את זה לקונן עליהם. 

 

זאת אומרת: "איכה היתה זונה, איכה ישבה בדד" והנה חקרו הספרים, אומנם הרבה חטאים גורמים לחורבן אלוקינו, זאת אומרת: אם נצטרך לעמוד, מה הם החטאים שגורמים לחורבן הבית, הרבה, הרבה גורמים. בכל זאת נשאלת שאלה: למה היתה עצת השם לגרש אותם מאדמתם וממשכנם לפזרם בארבע קצווי ארץ. למה צריך להוציא את עם ישראל לגלויות? היד השם תקצר ולשלם לפרי מעשיהם ולהשיב גמולם בירושלים, בהיותם מחוברים יחד? ובכל עת היה יכול להיראות עליהם חמת השם, וכל כך נקל להם לחתור התשובה יחד באחדות, 

 

אבל לא כן עתה כאשר הם מתפזרים בעמים, ואנחנו לא מרגישים בעוצם הגלות וייסורים, אז מה הועיל שהוציא אותם לגלות? כי נדמה שכן הטבע הגויים שונאים את ישראל, ונדמה שחס ושלום מבלי השגחה זה העונש שלנו. ויותר טוב היה להבין שהכל הוא שליחות ברוך הוא יתברך. זאת אומרת: כשנמצאים אצל הגויים לא מרגישים שהם הגויים שונאים אתנו על ידי השגחת השם שהשליחים שלו לשנוא אותנו, מבינים שכאילו זה גויים והם שונאים יהודים. וכאשר התפלל דוד המלך עליו השלום "פלטה נפשי מרשע חרבך" 

 

מה הוא רוצה לומר? אני מבקש ממך ריבונו של עולם! אתה תעניש אותי על ידך ולא על ידי רשע שהוא כ"חרבך", כי כשאתה מכה אותי אז אני יודע שזה אתה ואז אני יודע מה אני צריך לעשות, אבל כשהרשע מכה, והוא משמש כחרבך להכות אותי, אז מרגישים שהאיש שונא ולא השם שעושה זאת. לכן אמר: "פלטה נפשי מרשע חרבך" שהרשע הוא בעצם חרבך, כמו שכתוב בישעיה: "אשור שבט אפי". הקב"ה משתמש באויבים בעמים, לתת לנו בשבט, לא שהם מתעוררים מעצמם השם עושה זאת. ולא עוד, כי מעניש הגויים ידמה להם, דומה להם לגויים, שזה לא מצד השגחת השם הוא, אלא אנחנו רוצים הגויים, ואנחנו חפצים לעשות ליהודים כך וכך ועל ידי זה מתחלל שם שמים, 

 

שהם אומרים: "נו, נו, איה אלוקיהם?" 

 

ועל דבר זה אמר דוד המלך עליו השלום: "למה השם תעמוד מרחוק?" כי כשאתה עומד מרחוק כביכול, אין מובן לנו שאתה מעניש אותנו על ידי השלוחים של ההשגחה, רק נדמה כי מקרה הוא. "קורונה", "וירוס סיני!" לא מבינים שזה יד השם,"למה השם תעמוד מרחוק?" מפאת שנפזרנו בין הגויים, ונראה כאילו הטבע כך הוא, "לשנוא מבקשי רעתם". זהו הסיבה "בגאוות עני ידלק רשע". וכן אמר דוד המלך עליו השלום: "למה אלוקים זנחת לנצח יעשן אפך ברצון מרעיתך?". אומר בהתחלה: "למה אלוקים זנחת?" לשון עבר, מסיים בלשון עתיד, "יעשן אפך בצאן מרעיתך". 

 

העניין, שקשה לדוד המלך להבין את דרכי השם, למה היתה כזאת מאת השם להגלות אותנו תחת יד האומות?,"יעשן אפך בצאן מרעיתך" אדרבא! כשנראה שאתה הוא המכה, על ידי זה יהיה ניכר שאתה הוא המעלה אותנו, ועל ידי השגחתך יראה כל ויקבלו את ההנהגה ממך ולא על ידי זרים. ונוסף עוד: כי על ידי פיזורנו בגויים, עלולים ללמוד ממעשיהם, כמו שנאמר: "ויתערבו בגויים וילמדו מעשיהם". אבל העילה לזה ולהבין את דרכי השם יתברך, זאת אומרת: השאלה: למה הקב"ה בכל אופן העדיף להוציא אותנו בגלות? 

 

העילה לזה ולהבין את דרכי השם, אנחנו צריכים להסביר שבכל העולם יש שני סוגי שלמים, כל דבר יש שני סוגי שלמים, שני סוגי שלמויות, זה הסבר פצצה! שלמות הראשון: הוא נעלה והמעולה ביותר שהוא שלם מצד עצמו. זה שהדבר עצמו הוא יקר ערך. השלמות השני: שאם נערוך אותו דבר לדבר אחר, יהיה הדבר הזה כנגד הדמיון לדבר האחר יותר מעולה ושלם. נגיד אם נשים זהב ליד נחושת - אז הזהב יותר מעולה מהנחושת, אם נשים נחושת מול ארד - אז הנחושת יותר מארד, אבל אם נסתכל על שלמויות שלם, שלם מעצם עצמו מעצם עצמו זהב, זהב הוא שלם מעצם עצמו. אבל נחושת הוא שלם ביחס לארד. 

 

זאת אומרת יש שלמות יחסית ביחס לשני ביחד אחד לשני - זה הכי טוב. אז זה שלמות ביחס, אבל היא שלמות בעצם, שעצם הדבר הוא שלם, או זהב טוב שמצד עצמם הם מעולים, הכוונה כסף צרוף. אבל יש גם זהב או כסף גרוע, לא 24 קרט 8 קרט, 12 קרט - זה עם סיגים, אבל רק כנגד מתכות אחרות - אז זה יותר מעולה מהם, זאת אומרת: יש בעצם שזה הטהור, שלם ויש ביחס לדברים אחרים. ומסוג הראשון הוא רק אהבה מצד עצמו, ומהסוג השני הוא רק נבחר שהוא יותר טוב מאחרים. מה פירוש? 

 

- "את הדבר הזה אני אוהב ממש, אוהב אותו כי יש לו עצמי ממש, והשני שהוא לא ממש - אז אני לא אוהב אותו, אבל אני בוחר בו יותר מזה". 

 

אז בדבר הראשון שהוא ערך עצמי סגולי - אנחנו קוראים לזה "אהבה", וכשהוא לא בדיוק כזה הוא לא סגולי ממש הוא פחות בערכו, אבל ביחס לאחרים אם הוא יותר טוב אז אני אבחר בו. אז לכן שייך לזה לשון בחירה. עכשיו נגיע לישראל - כשישראל הם במצב של שלמות, ומצד עצמם הם טובים ושלמים - לא צריך לייחס אותם לאומות העולם, הם שלמים, כמו שאמר הרלב"ג על מה שאמר בלעם: "הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב" ברגע שעם ישראל הוא סגולה, שהשם עשה אותנו עם סגולה "הֶן עָם לְבָדָד" הוא לא צריך את אומות העולם, לא לומד מתרבותם לא חי כמותם לא משותף אתם, לא כלום, "הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב" 

 

אז לא צריך להחשיב אותו עם הגויים, מה פירוש "לא להחשיב אותו?" אומר הרלב"ג: "ירצה כי באם אחר רוצה למנות איזה דבר, לא ימנה אותו רק מהסוג האחד. לדוגמא: אם אתה רוצה למנות אנשים, אז לא תמנה אנשים ובקר וצמחים במניין אחד. מה יש לנו פה? יש לנו שבעה, שני בני אדם וחמישה עציצים, מי מונה ככה? תמיד כשמונים - מונים מאותו סוג. אז כתוב: "הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב" למה? עם ישראל זה לא מהסוג של הגויים בכלל. לפי ה"כוזרי" יש חמש דרגות בבריאה: דומם, צומח, חי, מדבר, ישראל. מדבר - זה כל אומות העולם, אבל ישראל - זה המעלה למעלה. 

 

כן אנחנו, בעת שאנחנו שלמים וטובים במעשים שלנו, אז אנחנו מעולים מאוד מאוד מכל הנבראים, אפילו בכל אומות העולם לאין ערוך, ואין שווה לנו. 

 

יש כאלה שאמרו, שהאפיפיור אמר ליהודים: "לשמור שבת", 

 

לא יודע אם זה נכון או לא, אבל אם הוא אומר אז כנראה מבין מה קורה. ואין אנחנו בסוג אחד משאר האומות, כמו שבעים האומות, שהם מסוג אחד אדום וישמעאל, כי כתוב שבאחרית הימים יהיו אדום וישראל, כמו בנבואת דניאל, אבל עם ישראל איננו בגדרם, ולא תתכן השוואה בינינו, ועל זה אמר הפסוק ואמר בלעם: "הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב" אי אפשר לעשות אנחנו והגויים כאילו סוג אחד, זה סוג אחר, ואף בעת שישראל לא הולכים ישר, והם אינם במצב של שלמות כראוי, אף על פי כן הקב"ה מעריך אותנו ואת הערך שלנו כנגד שאר האומות, וכנגדם אנחנו על כל פנים אנחנו יותר מטיבים דרכנו מהם, 

 

זאת אומרת: וגם אם נשווה, אנחנו לא "עם סגולה" כרגע נגיד, אבל ביחס לאומות העולם - אנחנו עדיפים עליהם! בהתנהגות שלנו, בחיבור שלנו, באחדות שלנו בהרבה דברים. זה מה שאמר הפסוק: איזה דבר נפלא! זה מתוק מדבש! בדברים י' טו': "רק באבותך חשק" הקב"ה חשק באבותינו מצד עצמם, כי כל האבות הקדושים היו סגולה בעצמם, זהב טהור הם היו, אז הוא חשק בהם, מה המשך הפסוק? "ויבחר בזרעם אחריהם" פה זה בחירה, למה? בינם לבין אומות העולם אז הם עדיפים. אז זה נקרא בחירה, כי אתה מחפש משהו יותר טוב, מה יותר טוב מכל מה שנמצא? אז היהודים הם הכי טובים! 

 

אבל זה כבר כמו שאומרים בלית ברירה, זה בחירה, זה לא עצם, "באבותינו חשק" כי הם היו ממש! מציאה, סגולה בעצם, אבל זרעם כבר לא אותו דבר כמו האבות הקדושים, לכן "חייב אדם לומר: "מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי?".. אז לכן אצלהם נכתב כבר בפסוק בין "בחירה", כשבוחרים בין טוב לטוב מאוד, או בין גרוע לגרוע יותר, אז זה בחירה. ועל הדבר הזה נאמר על המדרש בפסוק בשיר השירים: "לכה דודי נצא השדה נלינה בכפרים" – "אמרו כנסת ישראל: "נצא השדה" בין האומות, "נלינה בכפרים" - אלה הכופרים, ואחר כך "נשכימה" אלו ישראל, ועל דרך זה אמר: "כשושנה בין החוחים, כן רעייתי בין הבנות, כתפוח בעצי היער"

 

זאת אומרת: אם אנחנו במצב השלמות, ואנחנו "כשושנה" שמצד עצמה היא נעלה מאוד מאוד, אז מצוין. ואז אם נערוך נגד הקוצים "חוחים" זה קוצים, הם אומות העולם שהם מעכירים אותנו, לשון כעור, והם כקוצים - אז אנחנו מתעלים ביותר. ואם גם אנחנו איננו בשלימות אמיתי - אז על כל פנים מעריך אותנו השם יתברך נגד האומות, שאנחנו יותר טובים מהם, וזה אומר: "כתפוח בעצי היער" שהפרי הוא טוב יותר מכל העצים שביער, כי עצים ריקנים, ולנגדם עצי התפוח מתעלים יותר. אז אם אנחנו מצד עצמנו שלמים יותר: זה "שושנה בין החוחים" אבל אם אנחנו לא הכי - אז לפחות אנחנו "כתפוח" נותנים פירות מאשר "עצי היער" שלא נותנים פירות. 

 

"ופרשתי את המאמר" אומר הרב מאיר: "אמר רבי סיימון שלוש מציאות מצא השם יתברך, אברהם, ישראל, דוד. באברהם נאמר: "ומצאת את לבבו נאמן" ובישראל נאמר: "כענבים במדבר מצאתי" ועל דוד נאמר: "מצאתי דוד עבדי" כל אלה לשון מציאה, אברהם, עם ישראל, ודוד. 

 

השיבו לו חברים לרבי סיימון: "נאמר גם בנח "מצא חן" למה זה אתה לא מחשיב?" 

 

אמר להם: "נח מצא אבל השם יתברך לא מצא", 

 

"נח מצא חן בעיני השם", להשם לא מצא נוח חן בעיניו, כמו בדוד אברהם וישראל. כי הם מתעלים מצד עצמם וערכם, כל אלה היו בערך סגולי אמיתי, אבל לא כן נח, "נח היה צדיק תמים בדורותיו", אבל אם היה בדורו של אברהם אבינו אמרו חכמים לא היה נחשב לכלום. אז זה ביחד, נח היה ביחס לאחרים, ביחס לדורו הוא היה צדיק תמים, בדורותיו, אבל בדור אחר, לא היה נחשב לכלום אם היה ליד אברהם אבינו, אז לכן להחשיב אותו רבי סיימון, אלה משהזכיר קודם שמצא אותם השם - אלה היו מעצם עצמם סגולה. 

 

וכן על דרך זה מתבאר גם עניין קין והבל, ה"חורי אף" שהיה לקין על הבל, על דרך: "מה לי ולך כי באת אלי לפקוד את עוונותיי?" בלי הבל היה מתקבל המנחה של קין לרצון, ורק על ידי הערך של הבל, שהביא "מבכורות צאנו וחלביהם" - מנחת קין לא התקבלה. זאת אומרת: בהשוואה כשאתה שם, אז זה בעיה! זאת אומרת: כשאתה נמצא ליד צדיק גדול - אז מתבלט כמה אתה פחות, כשאתה נמצא בפני עצמך יכול שאתה נחשב משהו, אבל כשאתה ניכנס לאיזה מסגרת כלשהי - אז יש יחס. 

 

כן היה חפץ השם יתברך, לפזר אותנו בין האומות, למען נהיה בין הגויים ובכל זאת ועל כל פנים מחזקין את עצמנו בתורתנו הקדושה ונבדלים מכל האומות, ואז כאשר יערוך אותנו כנגד אומות העולם - אז יאיר ערכנו ויעלה בעליל יותר מעולה הנהגתנו יותר בכל פנים ומכל הגויים. זאת אומרת: אם נשאר במקום ולא נבין ולא נשכיל ונקבל עונשים והכל ולא נחזור - אז זה בעיה! כי אנחנו עומדים בזכות עצמנו ולא ניכר שאנחנו שווים הרבה כי אנחנו חוטאים, אבל אם הקב"ה מפזר אותנו בין האומות אז שמה יש סיכוי שאנחנו נעשה תורה ומצוות כמו שצריך, והגויים ירדפו אותנו, וימנע מאתנו להתערבב בהם קצת, וגם יהיה ניכר ההבדל בנינו לבינם. 

 

אז "ויבחר בנו" בזכות שאנחנו ניכרים יותר מאשר הם "כתפוח בעצי היער" אז יועיל לנו להשתמר. וזה שנאמר במדרש: "אילו זכיתם - הייתם קוראים "תְּבִאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ בְּהַר נַחֲלָתְךָ" עכשיו אתם קוראים "אם תבוא כל רעתם לפניך". בעת שאנחנו היינו יושבים בשלווה והשקט בירושלים, לפני החורבן, והיו מעשנו רצויים לפני השם יתברך, לא היה צריך לערוך אותנו ולהחשיב אותנו כנגד אומות העולם, כי בלעדם היה ערכנו יקר מאוד! כמו שכתוב: "וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב" אי אפשר לעשות למנות ולחשבן גויים ויהודים ביחד, 

 

ואז היינו קוראים את הפסוק: "תְּבִאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ" איפה? "בְּהַר נַחֲלָתְךָ" היינו שוכנים בירושלים, והיינו תחת סוג אחר לגמרי, שונה לגמרי מאומות העולם ולא היתה שום השוואה ביננו, אבל עתה שעווינו בדרכנו ופרשנו - אם היינו נשארים בירושלים חס ושלום - לא היתה לנו תקומה, כי ירושלים היא עצם מקום הקדושה, ארץ אשר עליונים ותחתונים משתוקקים עליה, זה מה שהוא אמר: שבגלל שביזו את ירושלים, והשמיעו בה כלי שיר, ולא התאבלו על ירושלים, ולא הרגישו בכבודה ובמעמדה, ולא שאפו להחזרת הבנין בית במקדש - בשביל זה באה המגפה כולירה. 

 

אז עכשיו שאנחנו נמצאים במגיפה הזאת שקוראים "קורונה" - אנחנו צריכים ללמוד מהדרשה הזאת: מה הכיוון בעצם? ונסכם את זה תכף. לכן בחסדי השם יתברך מסר אותנו תחת אומות העולם, להעריך ערכנו כנגדם, לכן הוציא אותנו בגלות אחרי החורבן, כדי שיהיה לנו ערך כנגדם, אז לכל הפחות כנגדם אנחנו מעולים, וכשלא זכינו "תְּבִאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ בְּהַר נַחֲלָתְךָ" אז עכשיו אנחנו קוראים: "תבוא כל רעתם לפניך!" מקודם צריכים אנחנו לברר את רעת אומות העולם, ואחר כך לערוך את ערכנו לנגדם, ואז אנחנו יותר חשובים מהם. 

 

אבל בעצם - אנחנו עדיין לא חשובים בגלות. לכן "תבוא רעתם לפניך" תראה כמה הם רעים, תראה מה הם עושים, כמו שראינו עכשיו ב"קורונה" שיש מהם שמדביקים בכוונה אחרים, נכנסים למעליות להדביק את כל הכפתורים, ראינו סרטון באוטובוס שאחד נוגע בפה שלו ובעמוד עובר ככה ככה מי שיתפוס בעמוד יידבק - קשה למצוא דבר כזה בישראל! יש הבדל!! פער עצום!!! ולכן הגלות ראוי ויאות לנו למען יהיה לנו יתרון על כל פנים נגד האומות. הקב"ה בכל אופן יבחר בנו, בגלל לא מפאת לא שאנחנו באמת כרגע בשיא המעלה, אבל לפחות בהשוואה לגויים. 

 

והנה ביותר ניכר עיקר המעלות של ישראל בין שאר האומות על ידי שלושה סימנים: "ביישנים, רחמנים, גומלי חסדים". זה התעודת זהות של האיש הישראלי. דבר ראשון: להיות ביישן, שלא לעבור על מצוות השם יתברך בפרהסיה, קצת בושה. אפילו אדם מחלל שבת, יש מחלקים בין מחלל שבת בפרהסיה, שאם הוא רואה אדם חכם עובר לידו - מסתיר את הסיגריה, זה כבר מקטין את העבירה שלו בפרהסיה, זאת אומרת זה ביישן שלפחות לא עבירות או מצוות השם בפרהסיה. לא לחלל שם שמים ברבים, 

 

ורחמנים: גם לרחם על הבריות, לעשות צדקה ומשפט, וקל וחומר לא להרע חס ושלום לחברו, וגם להיות רחמן - וגם לרחם על עצמו על נפשו האומללה, שהיא נחצבה מתחת כיסא הכבוד לתוך חומר עכור, ועל ידי הנפש והשכל, הוא גדר "חי מדבר" - הוא מתעלה. על כן צריך לרחם על נפשו שלא יתגעל חס ושלום מלכלוך העבירות החמורות שהם מתועבות, וזה עניין הרחמים. וכן בכלל גומלי חסדים: מה זה העניין הנקודה גומלי חסדים? לגמול חסד אחד עם חברו, וחברך חביב עליו כשלו, ביישנים לרחם ולגמול חסדים". 

 

אבל אומר הרב מאיר: "עתה בדורנו אנחנו רואים בחוש איך אנחנו נעדרים משלושת המידות היקרות האלה אשר היו לנו מורשה מאבותינו. אחד הרחמנות: לרחם על נפשו, מי זה יחוש לזה? אינו עושה אלא רק אוכל ושותה, ועוסק בצורכי גופו, ותמיד הוא משוקע במשא ומתן, ומי שבא להוציא ממנו איזה סך לצדקה - לצחוק יחשב בעיניו! והלא כתוב בישעיה: "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה" אז איך אתה לא מתבייש להתחנן להשם יתברך שלוש פעמים ביו:, "ולירושלים עירך ברחמים תשוב" אם אתה יודע שעיקר הדבר תלוי בצדקה ואתה לא עושה צדקה? 

 

"ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה" רוצה שתחזור ירושלים לבניינה, שיהיה בנין בית המקדש, אז איך אתה עובר על זה? אז מה אומר: שאין לאדם רחמנות "היום", היום - זה לפני 150 שנה! אומר: "אין רחמנות! האדם לא מרחם על נפשו, מה עושה? אוכל ושותה, ועוסק בצורכי הגוף, ומשוקע במשא ומתן". עכשיו תשימו לב! מה ההבדל בין "קהילות פז" לשאר: 

 

"קהילות פז" אמרו: "אסור לשורר שירים על ידי זמרים פסולים", כל השנה אסור לשמוע שירים בכלל, בגלל גזרת החורבן, ומי חס על עצמו מי מרחם על עצמו? אף אחד, כולם מזלזלים! 

 

- "מה אתה מבלבל את המוח? מה אתם אומרים, מה אתם מקשקשים?" 

 

מה עשה הקב"ה: אנס את כולם עכשיו שלא יוכלו להיות הופעות, ולא זמרים ולא כלום. 

 

"קהילות פז" אומרים: שאסור לאכול המסעדות ולא ללכת לחתונות, כי שמה הכל נבלות וטרפות, ולא בודקים את המאכלים כראוי ולא כשרות כראוי, ואי אפשר לאכול בשום מקום. לא שמעו: מה עשה הקב"ה? אנס את כולם עכשיו - שאין חתונות ואין מסעדות ואין שום דבר, אונס. 

 

ו"קהילות פז" אומרים: שאי אפשר להתפלל במנין שאוכל נבלות וטרפות, אבל לא כולם לא מרחמים על עצמם ומזלזלים. מה עשה הקב"ה? אנס את כולם שלא יהיה מניינים בשום מקום ולא יוכלו להתפלל אפילו אנשים. בקיצור: "קהילות פז" עושים את זה מרצון ומקבלים על זה שכר, כי הם מרחמים על עצמם, והשאר עושים באונס ולא מקבלים שכר. אז זה להבדיל בין לבין אלה שרוצים לעשות את רצון השם ושואפים לשלמות, 

 

לבין אלה שאומרים: "יש פה כשרות, זה בסדר, זה ככה, זה ככה" וזהו. והאנשים האלה עדיין לא שואפים לשלמות כלל וכלל, יש עוד דוגמאות: אם תסכלו על כל המצב, תראו שמה ש"קהילות פז" הנהיגו על עצמם על פי הלכה כמובן, על פי הלכה! על פי האמת, על פי המציאות והשאר לא רצו, הקב"ה אנס את כולם עכשיו לעשות כזאת בדיוק. דבר נוסף: "ביישנים", אומר לפני 150 שנה, "זו מידה להתבייש על כל פנים מחברו לא לעשות דברים רעים בפרהסיה, ואמרו חכמים זכרונם לברכה: "עבר עבירה ומתבייש - אינו זז עד שמוחלים לו!" ועכשיו אדרבא! עוברים עבירות בפרהסיה ואין בושה. זה לפני 150 שנה, היום? שלא נדבר! 

 

"המקונן" אומר ב"איכה": "חטא חטאה ירושלים, על כן לנדה הייתה" זאת אומרת מנודה וחטא חטאה, עד "ראה השם כי הגדיל אויב", והדקדוקים רבו! מה הדקדוקים? איך שייך "חטא חטאו" בכפל? במדרש כתוב שחטאו בכפליים, איך חוטאים בכפליים? ולמה משווה אותה לנדה? אולם העניין הוא על מה שאמר שלמה המלך עליו השלום: "אל תרשע הרבה, ואל תהיה סכל, למה תמות בלא עתך" מה הביאור? אמרו חכמים זכרונם לברכה: "עבר אדם עבירה ושנה בה - הותרה לו" עולה בדעתך שמותר אם עוברים פעמיים? אלא נעשה לו כהיתר, מה הסיבה? כי הרגל נעשה טבע שני. 

 

אדם יש לו בלוח הלב שני כוחות: להיטיב מידותיו ועלילותיו, או להרע. אם ירגיל עצמו להטות את לבבו לחוכמה, ולמצוות, ויצייר בלב ציורי חכמה כל הזמן - זה יהפוך את עצמו לטבע. ואם אדם עובר רק עבירה באקראי, בהזדמן, על כל פנים ציורי הלב שהיו לו קודם - לא יושחתו, ובקלות יכול הוא להטות את כוחות נפשו שוב פעם לצד ימין, ונשאר לו על כל פנים לב בשר. אבל אם האדם ההרגלים שלו זה רק להרע, אז הלב מתעבה ומתקשה ונעשה לב אבן, ואז חס ושלום אין לו תקומה, כי טבעו נשתנה. על דרך זה אנחנו אדם שהתחיל ללכת על דרך עקלתון בדרך חטאים, עדיין קל להסיר אותו מדרך הרעה, 

 

אבל מתי יהיה קשה? כשהוא כבר התרגל "גם כי יזקין לא תסור ממנו איוולתו" ועוד נוספים מעללים רעים, וגם לחוטא הזה לא נראה שהוא עובר בכלל עבירה, כי זה אצלו בטבע והוא תמיד מבקש צדדים של מותר, היתר, "כוחה דהיתרא עדיף" ומטעים את עצמו, הנה אמרו, 

 

איציק (הרב יצחק יוסף) אמר: "שהרבנות זה גם כן מוגזם, הם צריכים קצת להוריד בכשרות". 

 

והנה אנחנו אומרים בבקשה לפני תהילים: "אל תיקחנו מהעולם הזה קודם זמננו עד מלאת שנותנו באופן שנוכל לתקן" לכל אדם קצוב מה הוא צריך לתקן בנפשו כדי להכין צידה לדרך, ומי שמכלה את ימיו בתורה ומצוות - ימות בזמנו, אבל מי שמעקש את דרכיו ומכלה את ימיו בהבל ותוהו - מת בלא זמנו. על זה אמר שלמה: "אל תרשע הרבה", למה? אם אתה תרבה ברשעה - אז השכל שלך יהיה סכל, טיפש, וזה יהפוך להיות אצלך טבע שני, ואז תבוא להתיר לעצמך כל מה שאתה עושה, ויקראו לך סכל, "אל תרשע הרבה" למה? כי אתה תהיה סכל, ואז תמות בלא עתך. 

 

הנה נודע לנו מספרי המוסר שכמו שגוף האדם מקבל טומאה לפעמים על ידי מגע או משא ואוהל, זה נקרא טומאה קלה. אבל זה מגע חיצוני, מגע משא אוהל. לפעמים הטומאה באה מגופו, כמו זב, זבה, נדה, זה יותר קשה הטומאה הזו מהראשונים. כמו כן על ידי עבירות, נטמאת נפש והיא לא טהורה, ואם עובר עבירה במקרה - ניתן להסיר, אבל אם הוא עובר בהרגל, זאת אומרת הוא כבר התרגל לעבור, זה נהפך להיות טבע שני, הרי זה כמו טומאת הגוף והיא קשה ביותר וכמעט בלתי אפשר להסיר או למנוע ממנו טומאה זאת, לכן השווה את זה לנדה, כמו שאשה אי אפשר למנוע ממנה את טומאת הנדה, כי בהכרח בא לה בשעת הווסת, 

 

אז לכן אותו דבר אדם שהרגיל את עצמו והפך להיות לו טבע של עבירות, הוא נהיה טמא במהות, כמו אוכלי הנבלות והטרפות. וזה שאנו מתפללים בסליחות בשני וחמישי: "אל הביטה דל כבודנו בגויים", אפילו בגויים, אפילו שאנחנו מצטרפים אליהם כאילו להשוות ביננו לבינם כמו שאמרנו, אנחנו דלים וריקים למה? "ושיקצונו כטומאת הנדה" עבירות משקצות אותנו, כי אנחנו חוזרים עליהם כל הזמן, וזה נהיה כמו טומאת הנדה, וזה הפך להיות כמו טבע, 

 

לכן אנחנו מבקשים: "עד מתי עוזך בשבי? ותפארתך" על ידי תפארתך שהוא ישראל "ישראל אשר בך אתפאר! עד מתי תפארתך ביד צר?" כי מה זה יועיל עוד? אז בשביל מה אנחנו נשארים פה אצל הגויים אם זה לא מועיל? ואנחנו לא יכולים אפילו נבחרים מהם?" 

 

עכשיו הוא אומר לנו דבר מדהים! איך הוא שולט בחומר הזה - לא יאומן, אומר: ה"מסורה" אומרת: "ראיתי בספר אחד יש שלוש פעמים "מריתי" והרביעי "צדיק הוא השם כי פיהו מריתי", "ואנוכי לא מריתי" - זה בישעיה, הקודם היה באיכה, ועוד אחד "כי מרה מריתי" זה גם באיכה. זאת אומרת: כנסת ישראל מודים על הצרות שבאים עליהם ומצדיקים את הקורונה, 

 

ואומרים: "צדיק השם כי פיהו מריתי" אבל מה הוא אומר: "ואנוכי לא מריתי!" הרי אצלינו נגלה שלא מרינו כלל, אז מיישב למה זה, איך הם יכולים להגיד "ואנוכי לא מריתי!" כי מרה מריתי!! בגלל שמריתי ומריתי נהיה הרגל ונהיה טבע, ואז אנחנו אומרים: "צדדי היתר", "יש לנו על מי לסמוך!" והנה אבטיח חסרון מהעבירה, וכשנעשה כמה פעמים שמתעצם על ידי זה נפשו, ומתפעלת נפשו ולבו בתכונה רעה, על כל פנים יש מעלה בזו, כי על ידי זה שנדמה שעושה בהיתר, ועושה חטאו ברבים, כי אינו מתבייש בו, כי אצלו נעשה להיתר. 

 

יש בזה גם טוב מה טוב? שאנחנו יכולים להוכיח אותו על פניו ולברר לו את הדרך, כי אנחנו רואים שהוא עושה את זה. אם היה מסתיר את העבירות בסתר - אז הוא יכול למות איתם, אף אחד לא יעיר לו, אף אחד לא יוכיח אותו. איך מטומטמים האנשים שעושים עבירות בפרהסיה, כאילו זה מותר, אז לפחות אנחנו יכולים להגיד להם שלפחות הם חוטאים, אז יש צד בזה שהם עוברים את העבירות בפרהסיה, אולי אם כן אם כל כך כבר עבירה הוא עבר אותה כמה וכמה פעמים ונדמה היתר ברור - אז יש לנו את הצד להעיר, אבל אם הוא מסתיר את דברו - אז מצבו עוד יותר גרוע! 

 

לכן אמר ירמיה: "חטא חטאה ירושלים" חטא כפול, "על כן לנדה הייתה", זאת אומרת: נהיה לטבע שני כמו דין הנדה. שזה טומאה שהחטיא בגוף אי אפשר להוציא אותה. כל חודש זה מופיע. זאת אומרת בן אדם שהרגיל את עצמו לעברות וגם מצא להם היתירים, גמרנו! הבן אדם הזה זה כמו חטא טבע - זה חטא כפול, מעובה וקשה להוציא אותו. אבל הביאור שעל כל פנים היה מעלה באופן זה "כל מכבדיה הזילוה" כל אלה שכיבדו אותה קודם, עכשיו הם מזלזלים בה! 

 

למה? כי הם רואים בפרהסיה שהם רואים את החטאים. היו יכולים כל מכבדי התורה בישראל להוכיח ולהזיל אותם "כי ראו ערוותה", כי עשו עבירה בפרהסיה ולא בסתר. "אולם גם היא נאנחה" זה המשך הפסוקים, "אולם גם היא נאנחה", מתי היא נאנחת? בזמן התוכחה שהיא שומעת 

 

- "אתה צודק, אתה צודק! זה נכון, וזה.. 

 

אבל מה כתוב אחרי זה? 

 

- "חשבתי על זה, חשבתי לעבור ל"קהילות פז" ולהתחיל לקנות ולעשות וזה..." 

 

אבל מה כתוב אחרי זה? "גם היא נאנחה ואתה שוב אחור", חוזרת בחזרה מהחרטה וחוזרת למה שהיא היתה. למה? "טומאתה בשוליה, לא ראתה אחרית", מה זה "טומאתה בשוליה?" כמו הטומאה, זאת אומרת: מקטין את העבירה כל כך, כאילו הוא רואה כתם בשולי הבגד הוא לא מקפיד על זה, ולכן "לא זכרה אחריתה", ואם אנחנו חס ושלום ממשיכים בדרך הזה מסיים המקונן ירמיה הנביא ורואה "כי הנה השם כי הגדיל אויב!" כי הנמצא חוטאים כאלה בין הגויים להרע לכל אחד מחברו בפועל, פעם אחר פעם בלי שום בושה, על זה נאמר: "כי דבר השם בזה" הוא מבזה כבר את דברי השם בפרהסיה ולעוון הזה חס ושלום אין תקומה. 

 

ואם כן אין במידות הבושה אצלינו מעלה יתרה חלילה מאומות העולם. אז זאת אומרת התדרדרו ישראל! לפני 150 שנה!! והיום? יותר גרוע! ולכן הוא אומר: "אז אין לנו את המעלות, והמידה השלישית של גומלי חסדים - גם הוא ממילא נכלל במה שנאמר שלא נמצא בר ישראל שיגמול חסד עם חברו, אדרבא! כל מי שיכול להרע לחברו - מותר לו... וגם בלי לרחם על עצמו נפשו הוא לא מרחם, ולא מקיים "ואהבתם את הגר" למה? כיוון שהוא בעצמו נמצא גר בארץ נוכרייה. אם כן, כאשר אנחנו דומים ליתר אומות העולם חלילה וחס - אז הקורונה מגיעה הקורונה לכולם בשווה, לא הועיל השם יתברך כלום כשהגלה אותנו בין האומות, ונתחלל שם שמים הקדוש! 

 

באומרם: "מדוע עשית זאת?" והוא הצער היותר גדול שראוי לכל איש ישראל, לצער את עצמו בימים האלה, של "תשעה באב" ו"בין המצרים" בגודל צער השם יתברך מזה, ולהעלות על לבנו את מאמר חכמים זכרונם לברכה: "כל מי שלא נבנה בית המקדש בימיו - כאילו נחרב בימיו!" ועל זה יש צער לשכינה, צער לשכינה של קהילות ישראל שיושבים בגויים "ביונייטד סטייטס אוף אמריקה, ו - יורופ ו - רשה ואבריייר וגם בצרפת., United States Of America, and Europe and Russia,and everywhere 

 

אז זאת אומרת: צער לשכינה של קהילות ישראל, יושבים בגויים, ואין תרופה, הנה סגרו להם את כל הגבולות כמו שאמרנו, אין מטוסים, אין לצאת ואין בא, עד מתי? לך תדע. אולי זה יפתח להם את העיניים לראות שהשם עושה לנו איזה חסד הכנה לקראת הבאות, שיתפסו את המטוס הראשון כמו שאומרים, וילה' תצאו משמה לפני שבאמת יתקיים מה שאמרנו על פי הנביא, ואז 90% {אחוז} ימותו בגולה, חבל, חבל! כי בכל זאת אין אנו מטיבים דרכנו להיטיב מהם, למרות שנמצאים בגויים לא מטיבים את הדרך יותר מהגויים. 

 

ועל דרך זה אמר הנביא ב"איכה": "היא ישבה בגויים לא מצאה מנוח", אפילו בערך האומות - לא נמצא מנוח, על זה דואג השם יתברך! למה? כי הוא רופא! הוא לא מעניש באכזריות לנקום אבל כשהשם רואה שהוא לא פעל חלילה מאומה בגלות, הגלות לא הועילה כפי שהתכוון הבורא כביכול, אז חס ושלום מעורר שאר גזרות רחמנא לצלן! "כמו שבימינו" הוא אומר הרב מאיר: "בעוונות הרבים! שבכל יום כמעט הגלות מתגבר ואין דורש ואין מבקש, הוא ממש כחולה שנפל ממש פתאום בחולשה, וכשרוצים לעורר אותו אז מעוררים אותו ביסורים, כי כשמייסרים אותו הוא מרגיש ועל ידי זה יתעורר, 

 

וכשרואים העומדים אצלו שאינו מתעורר, אז מייסרים אותו בייסורים יותר קשים, כגון; אדם שנפל, אז נותנים "שוק!" יותר קשה שיתעורר! לא מתעורר. וכשהרופא אינו פועל בסמים, כשנותן לחולה, אז על ידי שהחולה לא שומר על עצמו בשאר דברים שצריכים שימור כמו פקודת הרופא - אז אינו מייתר רק הייסורים שסובל בשתיית הסמים המרים ולא יותר. זאת אומרת: אין ברירה, הרופא רואה אתה לא נזהר, לא לוקח את התרופות, לא שומע על מה שצריך, אז כבר יש בעיה חמורה יותר, לכן, מה קורה? 

 

אומר שמה באיכה: "היה השם כאויב בילע ישראל, בילע כל ארמנותיה, שיחת מבצריו וירב בבת יהודה תאוניה ואניה". זאת אומרת: נישט ברירה (אין ברירה!), הקב"ה נהיה כאילו כאויב, לייסר אותנו ייסורים, כשלא פעל מאומה חס ושלום בייסורים כשמייסר אותנו למה? כי כמעט בילע ישראל חס ושלום. אז מה עשה השם? "בילע! כל ארמנותיה", כל בתי תפארתם והשעשועים שלהם, סוגר את כל הבתים, את כל בתי הקפה, את כל התיאטרונים, את כל בתי השעשועים בילע! ובכל זאת לא מועיל, אז בילע כל מבצריו! את בית המקדש היה ממש חומה נשגבה לישראל ירושלים - בילע! הרס את הכל, 

 

סוגר את בתי הכנסת ובתי מדרש, לא ללכת, "בידוד!" לא רוצה אף אחד - בידוד! יה בה בי גם ההגנה שהיתה יכולה להיות לנו "עשרה שמתפללים - שכינה שורה!" והכל, הפרד! ואי ואי ואי, הרי בבית המקדש שהיה קיים, "לא היה לן בה אדם בירושלים וחטא בידו!" למה? כי היה מקריב קורבן חטאת – וזהו נפטר מכל העבירות, אבל אין בית מקדש, ועכשיו כבר אין בתי כנסת, כבר אומרים לך: "לא!" מה הולך פה? ובכל זאת לא הועיל, "וירב בבת יהודה תאניה ואניה" מלשון אנינות, ולא יותר כל זה שנעלה על לבנו לתקן את דרכנו מהקורונה שבאה להגיד לנו - במקום "קורונה" שפרושו "כתר" אז אנחנו צריכים להכתיר את הקב"ה על ראשנו, "כתר יתנו לך השם אלוקינו" והמקונן בך אומר ירמיהו הנביא: "זכור השם מה היה לנו", 

 

ואמרו במדרש כנסת ישראל: "אוי! ריבונו של עולם! שכחה מצויה בנו, ואין שכחה מצויה בך, לכן, זכור השם מה היה לנו" מאמר לא מובן, אבל על פי המדרש, 

 

בשעה שחרב בית המקדש, אמר הקב"ה לירמיה: "אני דומה ה