הוא היה אומר הכל נתון בערבון חלק ד' | הרב אמנון יצחק שליט"א
- - - לא מוגה! - - -
נציבי יום,
בלחש.
מזדל טוב ליום הולדתה.
מודה לקדוש ברוך הוא על כל החסדים הטובים שעושה עימה.
תזכה היא ומשפחתה,
שם יפתח ליבם בתורה, יטע בליבם, אהבתו יתברך.
תזכו לעשות רצונו ולעובדו בלבם שלם בנפש חפצה.
משפחתה תנצל מן החיסונים בתוך שאר כל עמו ישראל. אמן, כן ירצו.
גזי בן תנא.
בן תנא.
תנא או תנא?
תנא.
גזי בן תנא.
בזכות שלושה חודשים לימוד בתענית דיבור,
יזכה לברכה והצלחה, רפואה שלמה מהרה,
ויזכה לעשירות בגשמיות וברוחניות. אמן.
ממשיכים חלק ד'
והכל מתוקן לסעודה.
פירש רבנו יונה,
כל תועלת הדברים שלמדנו אין סופם ואחריתם,
אלא להכשר הסעודה.
לומר לחיי העולם הבא.
בספורנו אוסיף לבאר.
כל מה שנתבאר במשנה,
שדנים את האדם וגובים בעולם הזה,
זה בכדי לתקן את הסעודה שתהיה לה עתיד לבוא בעת הגאולה.
ומטעם זה נפרח הקדוש ברוך הוא מן הצדיקים
ומדקדק עימהם עד כחוט השערה.
כדי שבשמחתם לעתיד לבוא לא יתערב להם שום עניין של פורענות.
אז לכן מנקה אותם כאן היטב היטב, הדק הדק.
וכן,
מה שמתים לרשעים בעודם בעולם הזה,
בכדי שלא יתערב שום גמול טוב בעת שיקבלו פורענות
על עוונותם בעולם האמת.
ככתוב, הוא משלם לשונאיו פה בעולם הזה,
אל פניו להעבידו מחיי העולם הבא.
רבנו עובדיה מברטנורא מדייק מלשון התנא,
מה זה בהכל מתוקן נא סעודה?
הוא אומר שזה מדבר על כל באי העולם.
כולם מתוקנים לבוא לסעודה ולקבל שכרם בעולם הבא.
הן הצדיקים שיקבלו גמול על מעשיהם הטובים,
ולא יאומן מה הוא אומר, והן הרשעים שיקבלו חלקם לעולם הבא,
לאחר שיגבו מהם את חובם ויקבלו את עונשם.
אז גם לפי זה, זה רק רשעים שעדיין יש להם זכויות וכולי,
אבל אם זה רשעים גמורים,
הרמב״ם אומר שהם עובדים ונידונים לעולם ולעולמי עולמים.
אבל במדרש שמואל כתב,
הכל מתוקן נא סעודה,
על פי מה שמשנו חכמים, זיכרונם לברכה,
בשבת קנג,
המלך הזמין עבדיו לסעודה.
פיקחים הכינו עצמם טיפשים, חזרו לעסוק במלאכתם.
לפתע קרא להם המלך,
נכנסו הפיקחים כשהם מקושטים,
הטיפשים מלוכלכים.
סתמך המלך לקראת פיקחים וכעס על הטיפשים.
אמר המלך, הפיקחים ישבו ויאכלו וישתו,
הטיפשים יעמדו ויראו,
ויהיו להם עצבים.
נמצא שלעתיד לבוא יבואו כל בני האדם לסעודה.
הצדיקים מתכבדים ומתענגים בה.
הרשעים יצטערו לראות כבוד הצדיקים, ויהיה להם גנאי גדול.
על כן אמר הטנא בהכל
מתוקן לסעודה.
כלומר,
באמת כולם יהיו מתוקנים לסעודה.
הצדיקים כדי לכבדם, והרשעים כדי לגנותם.
כתב החסיד יעבץ,
זכר צדיק וברכה,
ואותו תגן עלינו אמת.
התנא מיישב את קושיית הבריות,
שאומרים, מפני מה צדיק ורע לו,
רשע וטוב לו.
הטמיהה הזו קיימת רק אצל אדם
שעושה את העולם הזה עיקר בפני עצמו.
לכן כשהוא רואה שרע לצדיק בעולם הזה, הוא טמא.
מה פירוש? אין פה צדק.
אבל אדם שמכיר בכך שהעולם הזה רק פרוזדור לטרקלין,
אין לו שום קושייה.
הוא מבין שזה טובתם של הצדיקים,
שלא יחיו בעולם הזה כשהם מסובבים בטובה כל הזמן,
כיוון שעל ידי זה יהיה כל שכרם שמור לעולם הבא, עולם הנצח.
אז לכן מנקים אותם כל הזמן,
ולכן לא כל הזמן רואים אותם בטובה.
זה מה שאמר התנא, בהכל מתוקן נא סעודה.
אל יקשה בעיניך מהנהגת הבורא.
תדע לך שהכל מתוקן
ומקובל בעיניו.
זאת אומרת,
שהכל יהיה מוכן לסעודה האחרונה,
יהיה העולם הבא.
ופה בעולם הזה נותנים לו לסעוד רק כדי
לקיים את עצמו כי זה פרוזדור,
ומכינים אותו אל העיקר עולם הבא.
הוא יוכל להיכנס לטרקלין
ולקבל שכרו.
עכשיו מובן, למה איסורי צדיקים בעולם הזה?
כדי שיהיה חלקם בעולם הבא מוכן רק טוב,
רק טוב, ולא ייגרע מחלקם מאומה.
הרב הגאון
רבי מנדל קפלן, זכר צדיק לברכה,
באר את המשנה באופן נפלא,
על פי מאמר חכמים זיכרונם לברכה
בעירובין נד,
היה עלמא דא זלינן מיניה כהילולה דמיא.
העולם הזה שאנחנו עוזבים אותו, הולכים מפה,
הוא כמו בית חתנות,
הילולה.
ראינו שחיי העולם הזה נמשלו לסעודת נישואין.
וביאר את הדבר שבכל סעודת נישואין
יש הרבה משתתפים,
אבל ההנאה שלהם מהחתונה לא אותו דבר, לא בשווה.
יש אורחים שבאים לכבוד המחותנים
והחתן והכלה,
אבל הם לא שמחים כל כך מעצם החתונה.
הם מסתכלים על האוכל,
ומה שמעניין אותם זה המשקאות שמגישים,
שיחת מרעים שנפגשים ומדברים, מדברים, מדברים.
זה מעניין אותם, גם נהנים מהתוזמורת.
אבל בשעה שהם מסיימים את הסעודה, הולכים לביתם,
ויותר אין להם שום שמחה מהשמחה.
נגמר.
אולי יהיו להם קצת זיכרונות, אתה יודעת מי פגשתי,
אתה יודע על מי דיברתי,
אתה יודע על מה דיברנו,
האוכל היה סביר,
זהו.
והנה, הורי החתן והכלה טרודים כל משך השמחה.
יעלהם לקבל את האורחים ולהושיב אותם במקומות הראויים ולסדר את כל ענייני הסעודה,
ולא נותר להם זמן כמעט לענות מהסעודה, ולפעמים חתן וכלה לא אוכלים בכלל, שכחו בכלל למה הם כל הזמן כן, כן, כן, מנשיקות וחיבוקים.
והמחשבה שלהם
נתונה לדברים פעוטים
בזמן נעלה כזה של נישואי צאצאיהם,
ולכן אם הם מספיקים אז הם חוטפים ואוכלים ושותים מעט
בין גברא לגברא.
אבל מובן לכל ששמחתם גדולה ועצומה יותר מן האורחים שנהנו מהאוכל ומהתוספות.
ואף כאשר הם שבים הביתה,
ליבם מתרונן בשיר ושבח לה' יתברך,
שזכו להגיע לזמן הגדול הזה,
להכניס את צאצאיהם לחופה וקידושין,
ולראות אותם מתחילים לבנות בית נאמן בישראל ושרשרת דורות
ברוב נחת.
זה ההורים.
והחתן והכלה עצמם,
שלכבודם נעשתה כל השמחה.
אין להם בזמן השמחה אפילו לראות איזה מאכינים מגישים,
איזה מאכינים מגישים לפניהם.
ודעתם לא נתונה לזה כלל,
כי זה יום שמחת ליבם,
והם רק מקבלים מחולים מזל טוב, מזל טוב, מזל טוב.
ושמחים, ורוקדים, ורוב חדווה, ומרימים אותם על כיסאות ועל הכתפיים,
ובכל מספר רגעים מושכים אותם לפה ולפה, ולהצטלם, והכול.
עד שמסתיימת השמחה, כמעט לא הכניסו דבר לפיהם.
אבל ודאי וודאי
שאצלם השמחה הותירה רושם יותר מכל המשתתפים,
כי עכשיו מתחילה תקופה חדשה בחייהם,
וזכו להגיע לשלמות הרצויה,
וגופם נעשה שלם, ויקרא את שמם,
אדם.
וביתם נעשה מוכן השראת השכינה מתוך שמחה וצהלה,
כמו שאמרו חכמים זיכרונם לברכה,
וסוטה יודזן, איש ואישה זכו,
שכינה שרויה ביניהם. נמצא.
כללו של דבר.
כאשר הנאה הגשמית מסעודת הנישואין גדולה יותר,
סימן שהשמחה אחר כך פעוטה יותר.
וכשהנאה הגשמית פחותה,
גדולה ביותר השמחה לאורך ימים ושנים.
מעטה מובן?
למה חכמים זיכרונם לברכה דימו את העולם הזה לסעודת נישואין?
כבהילולה דמיה.
העולם הזה שאנחנו עוזבים אותו כמו בית חתנות.
למה הם המשילו לנו את זה כך?
כי גם בעולם הזה שייך הדבר בדמיון הזה. מי שנהנה יותר מדי מתעבוד באוכל והכול,
לא יישאר לו הרבה שמחה אחרי זה.
מי שלא היה לו הספק זמן לאכול וזה, כי עסוק בתורה ומצוות,
השמחה שלו תהיה לנצח נצחי.
זה מה שרומז בדברי המשנה.
הכול מתוקן,
כי כל מתוקן ומקובל.
הכול.
ואין כל קושייה מצדיק ורע לו, רשע וטוב לו,
משום שזו הסעודה.
העולם הזה דומה לסעודה של נישואין.
ככל שהנאת אדם מרובה בעולם הזה,
מתמעטת הנאתו בעולם הבא.
להפך,
מי שטובתו והנאתו מועטת בעולם הזה,
תתרבה לעולם הבא.
לכן הצדיק המזומן לחיי העולם הבא הוא נעלה ביותר,
וחיי העולם הזה שלו לא הכי הכי טובים כמו אלה שהם
משקיעים את כל חייהם בעולם הזה,
וכל זה רק בשביל שיוכל להירש במאה אחוז
שכר מושלם
ולהתעדן ליהנות מזיו השכינה.
אז מה שרואים,
אנשים
שטוב להם יותר מדי,
זה צריך להעלות חששות,
שיכול להיות שהם אוכלים את כל שכרם בעולם הזה ולא נשאר להם לעולם הבא.
אבל מי שמדי פעם יש לו כל מיני איסורים, כל מיני בעיות, כל מיני זה, והוא שאומר תורה ומצוות מצוין והכול.
למה זה?
כי צריך לנקות אותו,
שיהיה כל הזמן כמו כלי כסף.
מדי פעם הם משחירים, צריך לנקות אותם,
נחזיר להם את הגוון.
אז מה לעשות?
לפעמים,
לא שלא עושים מצוות, לפעמים לא עושים בשמחה.
הוא אומר, מה אני עושה? המצב ככה, ככה, לא היה לי חשק,
לא היה לי... לפעמים עושים בעצלות. עושים, אבל בעצלות.
זה משחיר.
זה כמו הכסף שמשחיר במשך הזמן.
צריך שאדם יעשה כל הזמן,
כל הזמן באהבה,
ביראה,
בשמחה,
בזריזות ולעובדו בכל לבם בחיים ולדוקע בו ובחרת בחיים וחי בהם בשם כל ישראל, עם כל המצוות הקרויות בהם, בכל מצווה ומצווה.
אם בן אדם שמח כמו שאנחנו,
הכל יודוך והכל ישבחוך,
והכל יום רובה, כל יום רובה,
קדוש כאשר.
הכל יום רובה,
הכל יום רוב. והכל יום רוב. והכל יום רוב. והכל יום רוב. אין קדוש כשם.
הכל יום רוב. והכל יום רוב. והכל יום רוב. והכל רוב. והכל יום רוב.
אין קדוש כשם.
הכל יום רוב.
הקל יש שם בחוכא,
והכל והכל והכל, יאמרו
הן קדוש-גשם ישמחו במלכותך שמרי שמרי שמרי שם בד מקורם עונג שבת
ישמחו במלכותך שמרי שמרי שמרי שם בד מקורם
עונג שמעת אב מקדשי מקדשי מקדשי
שמיעי
ישמחו
במהלכות אחת
שומרי שומרי שמיעי שם במיקורי
עונג שמעת
ישמחו במהלכותך
שומרי שומרי שבת בקורי עונג שמעת עם
מקדשי מקדשי שמיעי
שבת עם מקדשי מקדשי מקדשי שמיעי
שבת, שיהיה לנו שבת שלום.
שבת דברים זה תוכחה של משה רבנו לעם ישראל.
אחרי הדרשה שנתנו בבני העיש על התוכחה,
הגיעה הפרשה עם התוכחה של משה רבנו.
חשוב מאוד לקבל תוכחה, להיות אוהב את התוכחות.
ככה מתקנים וככה כל הזמן מתנקים עד שבוהקים,
ולחיי העולם הבא זוכים.
הרי אני מכוון כמצוות חכמים.
ולכן אני אומר לך שאומר,
בסוף הקודש ברוך הוא זה קודש ישראל.
דפיקו חרבו לנו תורה ומספורת שנה אמור לנו בסלומן, ספגו יגדיל תורה וימי.